פרק 2 - התבססות - 1953-1949

בשנים 1949-1947 הייתה התנועה הציונית הגורם העיקרי, שחתר לשינוי בסטטוס קוו במזרח התיכון. ב-1949, משהשיגה עצמאות, נעשתה ישראל לגורם בעל עניין בסטטוס קוו. את הסטטוס קוו הבתר-מלחמתי, שממנו נהנתה, ביקשה ישראל לשמר, ואילו הערבים הם שחתרו עתה לשנותו. היבטיו העיקריים של סטטוס קוו זה היו שניים: דמוגרפי וטריטוריאלי. בתום המלחמה ישבו בשטח ישראל 716,000 יהודים וכ-160,000 ערבים. 700,000 מתושבי הארץ הערבים היו במהלך המלחמה לפליטים, שעתה ישבו בארצות ערב השכנות. מחויבותה של ישראל לסטטוס קוו הדמוגרפי החדש לבשה צורה של התנגדות נחרצת לשיבת הפליטים.

הסטטוס קוו

הסטטוס קוו הבתר-מלחמתי נקבע מכוח הסכמי שביתת הנשק, שחתמה ישראל עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה במחצית הראשונה של 1949. כול ההסכמים הללו, למעט אחד, זכו בישראל לתמיכה עממית ופרלמנטרית רחבה. החריג היה ההסכם עם ירדן. בוויכוח שהתנהל בכנסת ב-4 באפריל, תקפו ראשי האופוזיציה מימין ומשמאל, בחריפות יתרה, את הממשלה בשל חתימתה על הסכם זה. נגד הממשלה הוגשו שתי הצעות אי-אמון, אחת מטעם חירות ואחת מטעם מפ״ם. שוללי הסכם שביתת הנשק עם ירדן טענו, שפירושו הכרה בסיפוח הגדה המערבית והעיר העתיקה של ירושלים לממלכת עבדאללה. המפלגה הימנית ״חירות״, שהקימו מנחם בגין ותלמידי זאב ז׳בוטינסקי אחרים על יסודות האצ״ל שפורק, שמרה אמונים לאידיאולוגיה הציונית הרוויזיוניסטית, שעמדה בתוקף על זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל כולה. בגין הגיש את הצעת האי-אמון הראשונה שלו בכנסת בהאשימו את הממשלה בנטישת שטח עצום של החלק המערבי של המולדת ובהסגרתו לידי הממלכה הירדנית ההאשמית.[1]

דוד בן-גוריון התייחס בזלזול עמוק למנחם בגין ולחסידים אחרים של הגבולות ההיסטוריים של ארץ-ישראל השלמה, וכינה אותם בלעג ״מקסימליסטים מילוליים״.[2] בן-גוריון אמר בכנסת לבגין, כי עדיפה מדינה יהודית דמוקרטית בלי ארץ-ישראל השלמה על פני ארץ-ישראל שלמה בלי מדינה יהודית. מדינה יהודית, טען, לא תיכון בכול ארץ-ישראל אם אכן עליה להיות גם דמוקרטית, שכן מספר ערבייהָ יעלה על מספר יהודיהָ. הברירה היא

בין מדינת ישראל דמוקרטית בחלק של הארץ

ובין מדינה יהודית בכול הארץ עם גירוש תושביה הערבים.[3]

יריביו של בן-גוריון משמאל - מפ״ם והקומוניסטים – האשימוהו, כי בהניחו לעבדאללה להשתלט על הגדה המערבית פתח את שערי ישראל להשפעה אנגלית-אמריקנית. תופיק טובי, חבר כנסת ערבי מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הגדיר את הסכם שביתת הנשק כאבן הפינה של מדיניות ממשלת בן-גוריון, שננקטה לאורך כול מלחמת העצמאות - מדיניות של התנגדות פעילה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הצעת האי-אמון שהגישה מפ״ם פסלה את הסכם שביתת הנשק עם ירדן בטענה שהיא מכירה בסיפוח חלקי ארץ-ישראל בידי עבדאללה ומשלימה עם התפשטות האימפריאליזם האנגלי-אמריקני במרחב זה.[4] מפ״ם תמכה בלי התלהבות בכיבוש הגדה המערבית ובהקמת מדינה פלסטינית עצמאית שם בהנהגת ״יסודות פרוגרסיביים״, אשר יעשו שלום עם ישראל. מפ״ם אפילו הציעה לגייס לוחמים פלסטינים ולתמוך בהם במאבקם על הקמת מדינתם-הם.

הצעה זו עוררה את בן-גוריון להעיר, כי אין זה בתחום אחריותה של ישראל להקים מדינה לערביי ארץ-ישראל.

״אין אנחנו קבלנים לעיצוב מדינה ערבית עצמאית״, לגלג ״אנחנו חושבים, שזה עניינם של הערבים עצמם״.[5]

בן-גוריון, לעולם ריאליסט, תמצת או חשיבתו לכלל פשוט אחד בתרשומת ביומנו ב-18 בינואר 1949:

״השלום חיוני - אך לא בכול מחיר. שלום עם ערבים הקיימים, ולא דימיוניים. לא מלחמה על מדינה ערבית [למען תקום כזאת]. לא מלחמה לשם השלטת קבוצה ערבית מסוימת. אם לכך דרושה מלחמה מוטב שזו תהיה מלחמה בין ערבים לערבים, ולא איתנו״.[6]

בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות לחץ יגאל אלון, מפקד חזית דרום, על בן-גוריון להוציא לפועל תוכניות שונות לכיבוש הגדה המערבית, אך בן-גוריון פסל את כולן. הוא ידע, שהגדה המערבית מיושבת במספר ניכר של פליטים, בנוסף לתושביה הקבועים, וחשש מפני תוצאותיו של כיבוש זה. בנסיבות ששררו ב-1949, נוכח הצו העליון והמכריע של קליטת עולים בקנה מידה גדול, הוא ראה בהסכמי שביתת הנשק הקדמה רבת-הבטחה לביצור הביטחון ולהכרה בינלאומית. בהיותו נכון לגמרי לעשות שלום על יסוד הסטטוס קוו הטריטוריאלי החדש, טיפח תקווה כי הסכמי שביתת הנשק יסללו את הדרך לשלום.[7] הוא השלים, לפחות בתחילה, עם הסכמי שביתת הנשק כמות-שהם. מבחינה זו היה בן-גוריון טהראן: הוא ראה בהם תמרור המסמן בבירור את קץ המלחמה וציפה כי יכובדו בידי כול הצדדים ככתבם וכלשונם.

בין משרד החוץ והממסד הביטחוני לא בלטו מחלוקות רציניות לגבי הסטטוס קוו הטריטוריאלי החדש. אומנם בקרב הממסד הביטחוני היו אי אלה שסברו, כי ישראל לא ניצלה את יתרונה הצבאי במלואו וכי, כניסוחו של יגאל אלון,

״ניצחנו במלחמה והפסדנו את השלום״.[8]

אולם זו הייתה דעת מיעוט. הדעה השלטת בממסד הישראלי - בממשלה, במשרד החוץ ובמשרד הביטחון – הייתה, שישראל זקוקה לעוד אנשים, לא לעוד שטחים. אשר להסכמי שביתת הנשק, שררה תמימות דעים, כי הם מגלמים צעד חיובי מאוד לקראת שלום וכי השלום אכן ממתין ממש מעבר לפינה.[9]

אך עד מהרה נתחוור, כי ישראל והערבים מפרשים את הסכמי שביתת הנשק בשונה מאוד.

ישראל טענה, שההסכמים מקנים לה שלוש זכויות ללא ערעור:

הזכות הראשונה היא להפסקת אש מוחלטת, שתחייב לא רק את הצבאות הסדירים, אלא גם את הגורמים הלא-סדירים.

השנייה הייתה התייחסות לקווי שביתת הנשק כאל גבולות בינלאומיים מכול בחינה וכוונה כול עוד לא נחתמו הסכמי שלום סופיים. פירושו של דבר היה ריבונות מוחלטת על כול שטח ישראלי, עם סייג יחיד לגבי הכנסת כוחות צבא לאזורים המפורזים.

הזכות השלישית חלה על יישוב יהודים בכול שטחי הארץ שבשליטת ישראל, ופיתוח כלכלי בלי התחשבות בזכויות בעלים קודמים, שהיו לפליטים.

הערבים, מצדם, תבעו גם הם שלוש זכויות לפי הסכמי שביתת הנשק,

ראשית, הם טענו, שההסכמים אינם מסיימים את מצב הלוחמות עם ישראל, ומשום כך אין בכוח החוק הבינלאומי לאסור עליהם למנוע חופש שיט, להטיל חרם כלכלי על ישראל ולנהל נגדה מסע תעמולה.

שנית, הם קבעו, שקווי שביתת הנשק אינם אלא קווי הפסקת אש ולא גבולות בינלאומיים, ומשום כך כפופה ישראל למגבלות בפיתוח האזורים המפורזים ובניצול מימיהם.

שלישית, הם טענו, כי הסכמי שביתת הנשק אינם מבטלים את זכויות העקורים הפלסטינים לשוב לאדמתם, וכי השימוש שעושה ישראל באדמות אלה אינו חוקי.

יתר על כן, הם טענו, כי הפלסטינים רשאים להיאבק נגד כיבוש ארצם וכי מדינות ערב אינן מחויבות כלל לבלום מאבק זה.[10]

את תפקיד הפישור בין שתי פרשנויות אלה, המנוגדות קוטבית, ואת המרת הסכם שביתת הנשק בחוזי שלום, הפקיד האו״ם בידי ״ועדת הפיוס לארץ-ישראל״ PCC- Palestine Conciliation Commission)).

ועדת הפיוס זימנה את ישראל ואת שכנותיה לוועידה בלוזאן, שווייץ, שדיוניה התמשכו, תוך הפסקות, מאפריל עד ספטמבר 1949. הישראלים היו משתתפים מסויגים, שכן הם התייחסו לוועידה, כבר מתחילה, כאל מאמץ דיפלומטי עקר ולא תלו בה תקוות כלשהן.[11] ככול שהיה מדובר בנוהל, ישראל העדיפה שיחות דו צדדיות ישירות עם כול אחת מהמדינות הערביות המעורבות בסכסוך, ואילו ועדת הפיוס יכלה להציע רק משא-ומתן לא-ישיר בין ישראל לבין כול המשלחות הערביות יחדיו.

אשר למהות, ניתן לחזות, כי במהלך הוועידה יופעל על ישראל לחץ לוויתורים למען השלום, שעה שעמדתה הבסיסית הייתה לשמר את הסטטוס קוו הדמוגרפי והטריטוריאלי. משום כך התייחסו אליה הישראלים בזהירות ומתוך התגוננות; נציגי ישראל בילו שם את כול זמנם בבלימת לחצים, שהפעילו חברי ועדת הפיוס ונציגי ממשלת ארצות-הברית ונשמו לרווחה, כולם כאחד, כאשר הסתיימה הוועידה ללא תוצאות. הוועידה כולה, כדברי אחד מחברי המשלחת הישראלית, הייתה ״תרגיל על-ריק״.[12]

מדינות ערב באו גם הן לוועידת לוזאן ברוח לא-פשרנית. הן הצליחו להתלכד במידת-מה מול האויב המשותף ובעקבות התוצאות המרות של התבוסה; הן תיאמו את מדיניותן והפגינו חזית אחת, אך לא עשו דבר לקידום השיחות ורק קצרו ביקורת מפי חברי הוועדה. לאחר שפסלו את החלטת החלוקה של עצרת האו״ם מ-29 בנובמבר 1947, ביקשו לסַבב עתה את מחוגי השעון לאחור ולעשות את העבר בסיס להסדר עם ישראל. הסטטוס קוו הבתר-מלחמתי לא היה קביל עליהן בשום פנים ואופן כנקודת זינוק להסדר. למעשה, הייתה עמדתן קיצונית במידה ניכרת מזו שנדמתה באותם ימים, ומאחר שעמדה זו נקבעה בידי הליגה הערבית, נודע לה תוקף מחייב לגבי כול המדינות החברות. דוח פנימי של המזכיר הכללי של הליגה מבהיר, כי העמדה הרשמית הייתה, שעל שטח המדינה היהודית לחפוף את השטח שנקבע בהחלטת החלוקה, אך בשני סייגים:

ראשית, כמה מחלקי המדינה היהודית צריכים להילקח ממנה, כדי לפנות מקום לאותם פליטים אשר לא ינצלו את זכותם לחזור לבתיהם המקוריים.

שנית, אם תחליט ישראל להשאיר בידיה כמה מן השטחים שכבשה במלחמה, יהיה עליה לפצות את הערבים בשטחים אחרים, שהוקצו לה בהחלטת החלוקה.[13]

בקצרה, אחרי מלחמה שחברותיה נחלו בה מפלה, הציעה הליגה הערבית להניח בידי ישראל שטח קטן אף יותר מזה שהקצו שרטטי המפות של האו״ם ב-1947.

שני נושאי מחלוקת עיקריים בלטו בוועידת לוזאן: פליטים ושטחים.

עמדת ישראל בנושא הפליטים הייתה ברורה ונחרצת: מדינות ערב הן האחראיות לבעיית הפליטים, ולכן מוטלת האחריות לפתרונה על כתפיהן. ישראל נכונה להעלות תרומה כספית צנועה לפתרון הבעיה, אך רק כחלק מהסדר כוללני של הסכסוך ורק אם ייושבו הפליטים בארצות ערב.

עמדת ישראל בנושא השני הייתה, שיש להשתית את גבולות הקבע בין ישראל ושכנותיה על קווי הפסקת האש עם תיקונים קלים.[14]

הנציגים הערבים סירבו לשאת-ולתת ישירות עם הישראלים ועמדו על דרישתם להופיע לפני הוועדה כמשלחת אחת מאוחדת. הם רצו להעמיד את שאלת הפליטים בראש סדר היום של הוועידה, וטענו, כי ישראל בלבד אחראית ליציאה הפלסטינית ההמונית.

דרישה נוספת שהעלו הייתה מתן ברירה לכול הפליטים בין שיבה לבתיהם לבין קבלת פיצויים.

את ההצעה הישראלית להשתית את גבולות הקבע על קווי הפסקת האש פסלו על הסף, וכול משלחת ערבית דרשה להנהיג שינויים מפליגים בגבולות ארצה עם ישראל.

אנשי המשלחת הישראלית יזמו מגעים חשאיים עם כמה מחברי המשלחות הערביות, אך הללו לא הניבו שום התקדמות ורק עוררו ביקורת מצד ועדת הפיוס, שהאשימה את הישראלים בפעילות מאחורי גבה. הישראלים השיבו, כי הנוהל שהנהיגה הוועדה הוא שאילצם לחפש מגעים ישירים עם הנציגים הערבים. אליהו ששון דיווח לממונים עליו על חומרת המצב והפציר בהם לנקוט גישה שונה. ישראל - טען - אינה יכולה לצפות, שמדינות ערב ייענו לכול דרישותיה במלואן אם היא עצמה אינה נכונה לעשות כברת דרך לקראתן.

משה שרת פסל תחילה את המלצת ששון, אבל לחץ אמריקני בלתי פוסק גרם לו להציע לממשלה להכריז על נכונות ישראל לקבל חזרה 100,000 פליטים, ובכלל זה כ-30,000 פליטים, שכבר הורשו לשוב לישראל במסגרת איחוד משפחות. אולם בן-גוריון התנגד להצעה זו בטענו, כי היא לא תספק לא את האמריקנים ולא את הערבים, ותגרום נזק לביטחון ישראל. בסופו של דבר, הסמיכה הממשלה את משה שרת לנסות על האמריקנים גרסה מדוללת של הצעתו. האמריקנים בירכו על ההצעה, אבל הביעו אכזבה מהמספר הקטן של פליטים שנכונה ישראל להשיב. הערבים הגיבו על ההצעה להשיב 100,000 פליטים בהודעה, שאין היא מספקת כלל, והשיחות הרשמיות בלוזאן שוב נקלעו למבוי סתום.

כישלון ועידת לוזאן לא הפתיע את ישראל. הוא רק תרם לחיזוק המשוכנעות, ששיחות דו-צדדיות ישירות ייטיבו להשיג התקדמות מתיווך בידי צד שלישי. בלוזאן הצליחה ישראל לגונן על הסטטוס קוו, אך לא השיגה שום התקדמות לקראת הסדר עם שכנותיה. במחצית השנייה של 1949 המשיכה מדיניותו הנוקשה של בן-גוריון להיות המדיניות השלטת; זו קבעה ביסודה, כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר ויתורים למען השלום, שלא לדבר על ויתורים העלולים לפגוע בביטחונה, וכי בינתיים מספקים הסכמי שביתת הנשק תחליף מספיק לשלום.

אחת הסוגיות החיוניות, שבה לא עלה בידי ועדת הפיוס להזיז את ישראל מעמדתה, הייתה מעמד ירושלים. לירושלים נודעה חשיבות עצומה לעם היהודי בשל הקשריה המקראיים, הדתיים והרוחניים. היא גם הייתה סמל מרכזי לשאיפתה של המדינה היהודית להיות ״אור לגויים״, אבל עמדתה הדיפלומטית של ישראל לגבי ירושלים הייתה לא-נוחה בעליל. בקבלה את החלטת החלוקה של האו״ם, הסכימה הסוכנות היהודית לסעיף, שקבע לירושלים משטר בינלאומי. אף על פי כן, המדינה היהודית, שעודה בחיתוליה, השתוקקה נואשות לעשות את ירושלים לבירתה. בשלהי 1948 חולקה ירושלים מעשית בין ישראל לבין ירדן לאורך קווי הפסקת האש. לקראת שלהי 1949 ריחף על העיר איום הבינאום אף ביתר שאת. שתי בריתות לא קדושות היו מעורבות במאבק המדיני על עיר הקודש:

ישראל וירדן היו בעלות ברית במאבק על הישארות חֶלקה של כול אחת מהן בידיה.

מולן צצה ברית של שלושה גושי מדינות שדגלו בבינאום:

רוב מכריע של הארצות המוסלמיות,

הוותיקן והארצות הקתוליות,

וברית המועצות ולוויניותיה.

עוד הדיפלומטים הישראלים מנהלים מסע נמרץ נגד בינאום ירושלים, ניטש בממשלה ויכוח פנימי נוקב: ראש הממשלה רצה להכריז על ירושלים כבירת ישראל ולהעביר לעיר משרדי ממשלה רבים ככול האפשר; שר החוץ התריע על צורך להיזהר. ב-5 בדצמבר 1949 השמיע ראש הממשלה בכנסת הצהרה, שהבהירה בלשון נחרצת, כי ישראל לעולם לא תסכים להנהגת שלטון זר על ירושלים. הוא הביע הסכמה לקיום פיקוח האו״ם על האתרים הקדושים שבעיר, אך הוסיף:

״יחד עם זאת, אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל - כשם שהיא חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה ישראלית ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב-לבה של מדינת ישראל״.

אולם הצהרה זו לא הרתיעה את התומכים בבינאום. ב-9 בדצמבר קיבלה העצרת הכללית של האו״ם החלטה ברוב גדול, שקראה לראות בירושלים יישות נפרדת, נשלטת בידי האו״ם.

החלטת העצרת עוררה מחדש את הוויכוח בתוך ממשלת ישראל. ראש הממשלה הגיב בקריאת תיגר צ׳רצ׳יליאנית, במעשה ובאומר: הוא הציע לגנות בחריפות את החלטת האו״ם ובעת ובעונה אחת לנקוט צעדים מעשיים לקביעת עובדות בשטח ולאישוש הריבונות הישראלית בעיר. שרת, אז בניו יורק לרגל העצרת, הסכים לנקיטת צעדים מעשיים, אבל התנגד להכרזת מלחמה על האו״ם. לאחר ויכוח סוער קיבלה הממשלה את נוסח ההצהרה שהציע ראש הממשלה בשינויים קלים בלבד. בישיבת נציגי מפא״י בכנסת שוב התגבש רוב גדול בעד הצעת ראש הממשלה. לפיכך, ב-13 בדצמבר, הודיע בן-גוריון מדוכן הכנסת על החלטת הממשלה להעביר את הכנסת ואת משרדי הממשלה מתל-אביב לירושלים. הזמן שחלף בין ההודעה על החלטה זו למימושה היה קצר ביותר.

שר החוץ שרת הגיב על כישלון משולש זה - באו״ם, בממשלה ובמפלגה בהודעה על התפטרותו במברק ששלח מניו יורק. אולם בן-גוריון סירב לקבל זאת ושרת נשאר על כנו. צעדו הדרמטי של שרת נועד לאותת אי-שביעות רצון מצעדי הממשלה ומאי-החשבת סמכותו. הוא גם בא להזהיר את עמיתיו, כי הכרזות בלתי-שקולות עלולות לכרסם ביוקרת ישראל ובמעמדה הבינלאומי. שרת עצמו סבר, כי החלטת האו״ם אינה מעשית וחזקה עליה שתתבטל מאליה, וכי משום כך אין זה מן התבונה וההכרח, שישראל תעלה על מסלול התנגשות אם הארגון הבינלאומי. בן-גוריון פסל נימוקים אלה. הוא התייחס להחלטת האו״ם בחומרה רבה יותר, וסבר כי על ישראל להגיב מייד ובנחישות. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל היה מטרה עליונה בעיניו, ולמענה היה נכון להסתכן בהתנגשות עם האו״ם.

באותו שלב עדיין לא היה נהיר אפילו לעמיתיו הקרובים ביותר של בן-גוריון במפלגתו, כי עמדתו הפומבית הנחרצת מאפילה על חרדות ועל ספקות פנימיים עמוקים. ליומנו גילה לבו, כי ההחלטה על ירושלים הייתה מן הקשות והגורליות שנדרש להחליט מימיו, שכן היא הייתה כרוכה לא רק בקריאת תיגר על האו״ם, אלא גם בעימות עם הגושים המוסלמי, הקתולי והסובייטי. זו הייתה מערכה שבה, בראשונה בתולדותיה הקצרות, מצאה ישראל או עצמה ניצבת אל מול העולם כולו. אם יגבר העולם - שקל בן-גוריון - ימצאו עצמם 100,000 יהודים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. יתר על כן, אובדן ירושלים יהיה רק הקדמה; בעקבותיו יבוא לחץ בינלאומי להשיב את הפליטים ולהעמיד אתרים קדושים אחרים בשליטת האו״ם, והתוצאה הסופית תהיה אובדן העצמאות ואנרכיה. ירושלים הייתה איפוא שאלת מבחן בעלת חשיבות עליונה. אם תקעקע ישראל את החלטת האו״ם, תיפתר בעיית הגבולות והלחץ להשיב את הפליטים ייפסק.

״הצלחתנו בשאלת ירושלים פותרת כול בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל״.[15]

השתלשלות האירועים הוכיחה, כי בן-גוריון הפריז עד מאוד בסכנות הגלומות בהחלטת האו״ם, ובאותה מידה לא היה יסוד לתקוותיו, כי ההצלחה בירושלים תפתור את כול בעיותיה הבינלאומיות של ישראל. ישראל יצאה מנצחת בקרב מסוים זה, אך המלחמה על ירושלים התמידה במשך עשרות בשנים - והוא הדין בלחצים שהופעלו על ישראל לוותר על שטחים ולהשיב את הפליטים. הערכתו של שרת את האתגר הירושלמי הייתה מאוזנת ומציאותית הרבה יותר. המחלוקת בסוגיה זו, שלא יושבה, הטילה לימים צל כבד על יחסי שני האישים.

שיחות שלום עם ירדן

המלחמה הקרה הגבירה מעורבות המעצמות הגדולות ויריבותן במזרח התיכון. תהלין מתמשך זה הקשה על החתירה להסדר בין ישראל והערבים. בוועידת לוזאן, למשל, הפעילו חברי ועדת הפיוס האמריקנים לחץ כבד על ישראל בתובעם ממנה לעשות ויתורים לערבים. אף שוועדת הפיוס לא פוזרה, סימנה ועידת לוזאן את כישלון האו״ם לסיים את הסכסוך הערבי-ישראלי בהסדר כולל. שיחות שלום נמשכו גם אחרי הוועידה, אבל רובן היו שיחות חשאיות בין ישראל לבין מדינה ערבית זו או זו.

בין השיחות הדו-צדדיות השונות היו השיחות עם ירדן הממושכות והמבטיחות ביותר.[16] פגישות חשאיות בין נציגים ישראלים וירדנים החלו כבר בנובמבר 1949 ונמשכו לסירוגין עד רצח המלך עבדאללה ביולי 1951. רוב הפגישות עם המלך התקיימו בארמון החורף שלו בשוּנֶה, עיירה למרגלות הרי גלעד, לא הרחק מגשר אלנבי. המשתתף העיקרי בשיחות אלו בנוסף למלך, היה סמיר אל-ריפאעי, שר החצר המלכותית ולימים ראש ממשלת ירדן. נציגי ישראל העיקריים היו אנשי משרד החוץ ראובן שילוח ואליהו ששון. כמה מהשיחות התנהלו בנוכחות ולטר איתן, מנכ״ל משרד החוץ, וסגן-אלוף משה דיין. כאשר כיהן אליהו ששון כציר ישראל בתורכיה, תפס בנו משה את מקומו, כדי להעניק רציפות אישית לקשר עם המלך עבדאללה.[17] סר אלק קירקברייד (Kirkbride), ציר בריטניה בעמאן, האיר שיחות רמות דרג אלו באור ביקורתי-משהו:

המבקר [ראובן שילוח] נהג לנסוע מירושלים במכונית ששלח בשבילו המלך, לסעוד ערבית על השולחן המלכותי יחד עם ראש הממשלה, ואחר כך לעבור עם האחרון לחדר פנימי לדיונים, שנדמו כמתמשכים עד אין קץ. המלך עבדאללה נהג לשבת שם כול עוד עלה בידו למנוע בעד עיניו להיעצם בתקווה לתוצאה חיובית כלשהי. חילופי הדברים הסתיימו, בדרך כלל, סביב שלוש בבוקר, אז היה שילוח חוזר אל מעבר לגבול. אני התפעלתי מכמות הזמן ששני המשתתפים הצליחו לכלות בדיוניהם.[18]

השלב הראשון של השיחות החל בנובמבר 1949, ומטרתן הייתה להגיע להסדר שלום מלא. הצד הישראלי טיפח תקווה, שהשלום עם ירדן יהיה חשוב לעצמו, אך גם יפתח פתח לשלום עם מצרים ולבנון. אולם מרווח הוויתורים של ממשלת ישראל היה מוגבל מכוח כמה שיקולי פנים.

מפ״ם והקומוניסטים התנגדו למשא-ומתן עם ירדן מפני שראו בעבדאללה בובה בריטית,

ואילו ״חירות״ שללה נחרצות את ההכרה בריבונות עבדאללה על הגדה המערבית, בטענה כי היא חלק בלתי נפרד של ארץ-ישראל.

בן-גוריון נראה כשותף הן לחשדות השמאל בעבדאללה ובאדוניו הבריטים, הן לאי-שביעות הרצון של הימין נוכח ויתור ישראל על זכותה לתבוע את כול ארץ-ישראל המנדטורית. אולם כפוליטיקאי פרגמטי היה נהיר לו, כי שום שלום לא יתאפשר בלי ויתורים ישראליים מסוימים, והיה נכון לתיקוני גבול שיושתתו על חילופי שטח.[19]

ריפאעי הדגיש בשיחות שוּנֶה, כי המלך זקוק לשלום, שעליו יוכל ללמד זכות מול העולם הערבי, ודרש, קודם לכול, את דרום הנגב ולחילופין לפחות מסדרון טריטוריאלי בין ירדן לבין חוף הים התיכון, שעליו תחול ריבונות ירדנית מלאה. פריצת דרך חשובה הושגה ב-13 בדצמבר, כאשר לבסוף הציעה ישראל למלך מוצא אל הים. בפגישה זו נוסח מסמך שנקרא ״עקרונות להסדר טריטוריאלי״. הללו כללו את

חלוקת ירושלים,

העברת הגדה המערבית של ים המלח לישראל,

תיקוני גבול באזור לטרון,

וחשוב מכול, מסדרון טריטוריאלי מחברון לעזה בריבונות ירדנית.

אולם הצעת המסדרון הוכפפה לשלושה תנאים:

ישראל תיהנה מצומתי חציה במספר נקודות לאורך המסדרון;

ירדן לא תחזיק צבא ולא תקים שום מתקנים צבאיים במסדרון;

והחוזה האנגלי-הירדני לא יחול על המסדרון.

שבוע אחד בלבד אחרי שהושגה פריצת דרך זו, נקלעו השיחות למשבר חמור.

המכשלה העיקרית הייתה רוחב המסדרון. הירדנים דרשו קילומטרים מספר. הישראלים היו נכונים ללא יותר מ-100-50 מטר.

בעיה אחרת הייתה הסכמת הישראלים להקצות להקמת הנמל הירדני רצועת חוף באזור חולי ובאורך שלושה קילומטרים בלבד - אתר שלא התאים ליעדו.

בן-גוריון הורה למשרד החוץ ליידע את עבדאללה בכתב, כי אם רצונו להמשיך בשיחות, עליו לנסח הצעות חדשות. סמיר אל-ריפאעי פירש צעד זה כדחייה בלתי מוגבלת של המשא-מתן. במשך כול השיחות התגלה ריפאעי כפחות גמיש מאדונו וכתובעני הרבה יותר ממנו.

השלב השני של השיחות נפתח בינואר 1950 ביוזמת המלך. לאחר שהניסיון להשיג הסדר כולל עלה בתוהו, הנמיכו הנושאים-ונותנים את הכוונות והתמקדו בהסכם על ירושלים. ישראל יוצגה בידי שילוח ודיין. הישראלים אמרו כבר בתחילה, כי מטרתם העיקרית עודנה הסדר שלום מלא, וכי מטרה זו מכתיבה את גישתם לבעיית ירושלים, אולם גם בסוגיה זו באו דברים עד משבר, שכן הירדנים דרשו החזרת הרבעים הערביים של ירושלים המערבית ובתמורה הציעו ויתורים מוגבלים בלבד.

שלב שיחות שלישי החל באמצע פברואר והגיע לשיאו ב-24 בפברואר בחתימה בראשי תיבות על הסכם אי-התקפה.

את הרעיון ברבר חוזה אי-התקפה לחמש שנים העלה המלך עצמו בפגישה, שהתקיימה ב-17 בפברואר בשוּנֶה, בהתערבו אישית במהלך דרמטי, כדי למנוע בעד השיחות לעלות על שרטון. מאחר שריפאעי נהג בחמקמקות, הכתיב המלך את הצעתו לשילוח. יסודות ההצעה העיקריים היו

חתימת הסכם אי-התקפה בין ישראל לירדן לחמש שנים, מושתת על קווי הגבול הקיימים;

פיצויים מיוחדים לתושבי ירושלים עבור נכסיהם;

משא-ומתן לחידוש יחסי הסחר בין שתי הארצות והקצאת אזור חופשי לירדן בנמל חיפה;

הרשאה לכול בעלי הנכסים לשוב לישראל או לשגר עורך דין לחיסול נכסיהם;

ומינוי ועדה מעורבת לעיבוד פרטי הסדר סופי.

ממשלת ישראל קיבלה את הצעת המלך כבסיס למשא-ומתן, והפגישה הבאה התקיימה בשוּנֶה ב-24 בפברואר. הפעם, בנוסף למלך ולריפאעי, יוצגה ממשלת ירדן גם בידי שר ההגנה פאוזי אל-מוּלכִי. המלך ביקש משילוח לקרוא בקול את הצעתו, כדי להשמיעה באוזני מוּלכִי וכדי שיהיה אפשר לדון בה ולחדד יותר את הנוסח האישי שלו. אחרי שהושלמו התיקונים, נכתבו שני עותקים נקיים של ההסכם ואז פנה המלך תחילה אל ריפאעי ואל מולכי ואחר כך אל שילוח ואל דיין, הורה להם לחתום על שני העותקים בראש תיבות ובתוך כך הוסיף בחיוך: ״אתם תחתמו ואני אהיה העד״. הוסכם שבפגישה הבאה יביאו שתי המשלחות טיוטות להסכם, מושתתות על הנחיה זו, במטרה להגיע לנוסח אחיד. המלך היה במצב רוח מרומם והעלה על נס את ההסכם כנקודת מפנה במשא-ומתן, ואומנם קלע בהגדרתו.

אולם נקודת מפנה זו בהיסטוריה של יחסי ישראל-ירדן לא זכתה שההיסטוריה תפנה בה. כעבור ארבעה ימים התקיימה פגישה נוספת, שבה היו שני הצדדים אמורים לעבד את שתי טיוטות ההסכם.

הישראלים הציגו עתה נוסח ארכני ומשפטני באופיו, אך הוא נדרש לפחות לכול הסעיפים, שעליהם עמד המלך בהצעתו-הוא.

הנוסח הירדני, לעומת זאת, המיר את המילים ״הסכם אי-התקפה״ ב״תיקוני שביתת הנשק״, והשמיט כול אזכור של ״סחר חופשי ויחסי מסחר״. הישראלים הבהירו, כי אין להם שום כוונה לחתום על מהדורה חדשה של הסכם שביתת נשק, וחרף מאמציו הכנים של המלך הסתיימה הפגישה בלא הגעה להסכמה כלשהי.

בפגישה הבאה, ב-7 במרס, התחוור, כי המלך אינו יכול להתגבר על התנגדות ממשלתו להסכם נפרד עם ישראל. ירדן שימשה מטרה למסע תעמולה עוינת ועמדה לפני גירושה מן הליגה הערבית עקב מגעיה עם ישראל. המלך היה נכון להתעלם מלחץ זה, אך לא כן ממשלתו. המלך הסביר, כי ירדן נאלצת להאט את הקצב, אולם האטה זו פירושה השהיית השיחות, לא ביטולן. הישראלים חשו אכזבה שגבלה בייאוש - כה רב היה המאמץ שהושקע וכה מעט הושג. אולם הם לא האשימו את המלך בכישלון מאמציהם המשותפים. שרת, בייחוד, ראה את עבדאללה כמי שמייצג מגמת התפשרות עם ישראל נגד המגמה השלטת בעולם הערבי, שהתעקש על אי-הכרה בישראל כעובדה קיימת, וחלק לו שבחים על האומץ שגילה בעמידה על עקרונותיו.

בינתיים, בעוד השיחות מושעות, הידרדר בהתמדה המצב לאורך הגבול הארוך והלא-טבעי של ישראל עם ירדן עד כדי התנגשות מזוינת, שהתלקחה בין צה״ל והלגיון הירדני בשלהי אותה שנה. בהיעדר משמעת מרסנת בהשראת שיחות שלום, נקט צה״ל מדיניות תוקפנית ביותר כלפי חדירות לשטח ישראל, שבוצעו רובן ככולן בידי פליטים פלסטינים מתוך מצוקה כלכלית. כך איפוא הוליך קיפאון דיפלומטי להסלמה צבאית, שבתורה הפיחה בישראל, לפחות בחוגים מסוימים, תקוות להתפשטות טריטוריאלית.

כינוס שגרירי ישראל ביולי 1950 שימש זירה לאחד העימותים המוקדמים בישראל בין דוגלים בשלום המושתת על הסטטוס קוו ובין דוגלים בהתפשטות טריטוריאלית.

משה שרת עמד בהרצאתו בכינוס זה על הצורך בשלום וביחסים נורמליים עם המדינות השכנות. הוא הטעים, כי שלום עם ירדן חשוב לא רק כמטרה לעצמה, אלא, לאור עמדתה הסבירה של ירדן בסוגיית הפליטים, כתקדים להסדר שלום, שאינו כרוך בשיבת הפליטים.

אלוף משה דיין, שנשא דבריו אחרי שר החוץ, הטיל ספק בערכם של הסכמי שלום פורמליים עם ארצות ערב. רק לירדן - טען - יש עניין ממשי בשלום, שכן מכוחו תיהנה מפיצויים, שעה שמדינות ערב האחרות אינן נזקקות לשלום עם ישראל משום בחינה מעשית; אדרבה, יוקרתן רק תיפגע בגין עשיית שלום. מבחינתה של ישראל חשוב יותר לחדור לאזור חדירה כלכלית, להשתלב במערכת הכלכלית המזרח תיכונית, מאשר להשיג שלום פורמלי. דיין הוסיף וטען, כי תחת לשאת-ולתת על חוזה שלום פורמלי עם ירדן ולשלם בעדו מחיר, מוטב לישראל לכבוש את כול השטח עד נהר ירדן. אף שהצעה זו נוסחה במעורפל ולאו דווקא שחור על גבי לבן, היא עוררה מענה תקיף מפי שר החוץ.

״מדינת ישראל״ - אמר שרת -״לא תסתבך בהרפתקנות צבאית מתוך מטרה יזומה לכבוש שטחים ולהתרחב. ישראל לא תעשה כזאת הן משום שלא נוכל להיאשם בפני העולם בתוקפנות, והן משום שלא נוכל, מטעמים ביטחוניים וחברתיים, לספוג לתוכנו אוכלוסייה ערבית בעלת ממדים ניכרים (...) לא נוכל להקריב לוחמים יהודים, ולא נוכל לפגוע באורח שרירותי באחרים, רק כדי להשביע תאוות של התפשטות״.[20]

באפריל 1950 סיפחה ירדן רשמית את הגדה המערבית, ובדצמבר הציע עבדאללה לחדש את המשא-ומתן עם ישראל. שיחות אלה נוהלו בידי שילוח וריפאעי, שבינתיים נתמנה לראש ממשלה. מטרת השיחות הייתה מימוש מלא של הסכם שביתת הנשק, בייחוד של סעיף 8 שלו, שהעניק לישראל זכות מעבר חופשי למוסדות הומניטריים כגון האוניברסיטה ובית החולים שבהר הצופים, ולכותל המערבי שבעיר העתיקה של ירושלים. בין שתי המדינות ניטשה מחלוקת על נהריים בצפון ועל עמק הערבה בדרום, והמלך הבטיח, כי אם ייושבו מחלוקות אלה לשביעות רצונה של ירדן, ימלא הוא אחר סעיף 8 כצעד ראשון לקראת שלום. באוזני שילוח, שבא להיוועץ בו לקראת פגישתו עם עבדאללה ב-13 בפברואר 1951, מנה בן-גוריון לא פחות משבע הנמקות לספקנותו;

ראשית, ירדן אינה יישות מדינית נייטרלית או יציבה, אלא משטר המושתת על איש אחד, שעלול למות מדי רגע ותלוי לחלוטין בבריטניה.

שנית, הסדר מדיני עם ירדן עלול לעמוד למכשול להסדר עם מצרים.

שלישית, בלי שלום עם מצרים לא יהיה בכוחו של הסכם עם עבדאללה להסיר את המצור שנתונה בו ישראל ביבשות אסיה, אפריקה ואירופה.

רביעית, הסכם שכזה יתגבר את שליטתה של בריטניה באזור.

הסיבה החמישית הוצגה בצורת שאלה: ״היש לנו עניין להתחייב על גבולות מגוחכים אלו?״.

שישית, הסכם עם מצרים יסדיר את יחסיה של ישראל עם כול העולם הערבי והמוסלמי ויניב קשרים כלכליים חשובים.

לבסוף, מצרים היא ארץ טבעית ויציבה, שאין לה שום סכסוך עם ישראל.[21] ההשתמעות הברורה מן הדברים הייתה, שבחתירה לשלום יש לקבוע עדיפות למצרים על פני ירדן.

היעדר מחויבות מצד בן-גוריון להסדר מדיני עם ירדן היה גורם עיקרי לכישלון השיחות. השיחות התמשכו להלכה עד יום מותו של עבדאללה, אך הן התאפיינו בנסיגה יותר מאשר בהתקדמות. חילופי איגרות בין שילוח וריפאעי באפריל 1951 לא עשו לפתרון בעיה מן הבעיות החשובות, והולידו בעיות חדשות בסוגיית הר הצופים. במאי נקלעו יחסי שתי המדינות לקיפאון במישור הרשמי. המגעים נמשכו, אך בלי נצנוצי הבנה הדדית וללא משא-ומתן של ממש. זמן-מה נטל המלך את היוזמה לידו, אך גם התערבותו ומאמציו לתווך בין שילוח וריפאעי לא שיקמו את השיחות. אף שנחישותו של המלך לנוע קדימה להסדר עם ישראל לא נתערערה מעולם, הוא נעשה מבודד וחסר עוצמה יותר ויותר בחתירתו לשלום. הצעתו לבוא לירושלים ולהיוועד עם ראש הממשלה פנים אל פנים נתקלה באלם. בן-גוריון כשלעצמו לא הפגין שום יצירתיות ושום חזון בגישתו לירדן. כול שהסכים לו היה תיקוני גבול קלים, תלויי הדדיות, שעה שהמלך נצרך לעסקה נדיבה, שיהיה בה כדי להצדיק את עמדתו, שעל הערבים להשלים עם קיום ישראל. החתירה להסדר כולל נדונה איפוא לכישלון בראש ובראשונה מפני שישראל הייתה חזקה ובלתי גמישה מדי, שעה שעבדאללה היה חלש ומבודד מדי.

זה היה סיפור עצוב שסופו טראגי. ביום שישי, 20 ביולי 1951, נרצח המלך עבדאללה ביד מתנקש מוסלמי קנאי מחוץ למסגד אל-אקצה, שבהר הבית. במותו הגיעה לקצה תקופת הדיפלומטיה האישית ביחסי ירדן-ישראל. תגובתו הראשונית של בן-גוריון בהיוודע לו דבר הרצח הייתה, כי נוכח הנסיבות יש לנצל את שעת הכושר כדי לתקן את משגי 1948 ולשפר את הגבול עם ירדן. הוא ביקש מיועציו הצבאיים להכין תוכנית לכיבוש הגדה המערבית, וכמי שלא הסתפק בתוכנית זו גם שקל לבוא בדברים עם בריטניה למען תרשה לישראל לכבוש את כול חצי האי סיני, כדי להפוך את תעלת סואץ למעבר ימי בינלאומי; גירוש המצרים מסיני יאפשר הקמת בסיסים בריטיים שם. ככול שהרבה בן-גוריון להרהר בכיבוש סיני בעזרת הבריטים, כך קסם לו הרעיון יותר ויותר, בייחוד מאחר שחצי האי סיני, שלא כגדה המערבית, לא היה מאוכלס בצפיפות בערבים.[22] בסופו של דבר נאלץ בן-גוריון לנטוש את רעיון המבצע האנגלי-ישראלי המשותף נגד מצרים והוא נשאר רדום חמש שנים, ואילו כיבוש סיני והגדה המערבית גם יחד הונח לביצוע יורשיו כעבור שש עשרה שנה.

ההתנקשות בחיי עבדאללה הולידה איפוא תמורה בחשיבתו של בן-גוריון. עד 1951 הוא השלים עם הסטטוס קוו הטריטוריאלי ולא עשה דבר להפרתו. מרגע שסולק עבדאללה מן הזירה, החלה מחויבותו-הוא לסטטוס קוו להתערער והוא החל לטפח חלומות על התפשטות טריטוריאלית. הרצח גם חיזק את גישתו הפסימיסטית לגבי סיכויי השלום עם שאר העולם הערבי. הוא הגיע לכלל מסקנה, שהשלום עם הערבים לא יושג מכוח משא-ומתן; נהפוך הוא, את הערבים יש להרתיע, לאלץ ולהפחיד.

רצח עבדאללה היה פרשה קריטית בתולדות יחסי ישראל-ערב. בן-גוריון סיכם את השפעת האירוע בדברים על המדיניות הערבית של ישראל, שנשא כעבור שנה:

״היה לנו אדם אחד, אשר ידענו שהוא רוצה בשלום עם ישראל, וניסינו לבוא איתו בדברים, אך האנגלים הפריעו בזאת, עד שבא כדור וחיסל את העסק. עם סילוק גורם עבדאללה חוסל העניין״.[23]

סכסוך עם סוריה

בעוד שהמלך עבדאללה היה השליט הערבי המתון ביותר ביחסו לישראל, היו הסורים אויביה הלוחמנים והבלתי מתפשרים ביותר. זו, לפחות, הייתה התחושה שרווחה בקרב הישראלים. בדרך כלל נשכחת העובדה, כי אחרי חתימת הסכם שביתת הנשק ביולי 1949 ידעה ישראל שנה וחצי של רגיעה ביחסיה עם סוריה, וכי ההתנגשות הצבאית הראשונה בין השתיים, שהתרחשה באביב 1951, נבעה מתגובה סורית לניסיון ישראלי לשנות את הסטטוס קוו באזור הגבול. באותה מידה מעטים היודעים, כי בתחילת שנות ה-50 התנהל בין ישראל וסוריה משא-ומתן רציני, אם גם ללא הצלחה בסופו, מתוך מאמץ ליישב בשלום את החילוקים שביניהן.[24]

גבול שביתת הנשק הישראלי-סורי היה מועד לפורענות

מפני שחצה את מקורות הירדן החיוניים לישראל,

מפני הטופוגרפיה המפותלת של אזור הגבול,

ומעל לכול, מפני שכלל שלושה אזורים מפורזים [להלן: המפורזים], שמעמדם לא הוגדר במדויק בהסכמי שביתת הנשק (ר׳ מפה 6).

שורש הסכסוך בין ישראל וסוריה וההתנגשויות המזוינות שהתחוללו ביניהן, היה נעוץ בסוגיית הריבונות על המפורזים.

סוריה טענה, כי הם חייבים להיות נתונים בפיקוח האו״ם עד לחתימת חוזה שלום.

ישראל, לעומת זאת, עמדה בתוקף על הימצאותם בתחום ריבונותה וטענה, כי היא מנועה רק מהצבת כלי נשק שם.

הסכם שביתת הנשק עצמו קרא רק לחידוש החיים האזרחיים הנורמליים באזורים אלה עד לחתימת הסדר שלום סופי; לא נאמר בו דבר על ריבונות ישראלית בהם. משום כך, בקביעת מעמדם המשפטי של המפורזים הצדיקו משקיפי או״ם, בדרך כלל, את הסורים וחלקו על הישראלים.

במפורזים היו יישובים ישראליים ספורים ואוכלוסייה גדולה למדי של כפריים ערבים. ישראל חששה, שהסורים יפעלו בקרב אוכלוסייה זו כדי להרחיב את השפעתם שם. משום כך, מייד לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, נקטה מדיניות נמרצת וקשיחה של יצירת עובדות. שני האדריכלים הראשיים של מדיניות זו היו

משה דיין, שבשנים 1950-1949 כיהן כקצין המטה הכללי של צה״ל לענייני שביתות הנשק,

ויוסף תקוע, איש משרד החוץ, שהופקד שם על ענייני שביתות הנשק ומראשי ה״ניצים״.

תקוע למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרוורד, ומכאן יכולתו להסתמך תמיד על טיעונים משפטיים בבואו להצדיק ולו גם את המעשים הישראליים השערורייתיים ביותר. הוא דבק בגישה הבלתי מתפשרת של הממסד הביטחוני, שהחשיבה את הרחבת השליטה הישראלית על שטחים ומקורות מים הרבה יותר מאשר את דימויה של ישראל כלפי חוץ. בכירי צה״ל ראו בו אחד משלהם, איש צבא בלבוש אזרחי, ואכן הוא היה הסוס הטרויאני שלהם בתוך משרד החוץ, שרוב בכיריו היוו אחווה דיפלומטית של יוצאי ארצות אנגלו-סקסיות. לשיטתו, תפקידה הבסיסי של הדיפלומטיה הישראלית היה לשרת את צורכי הביטחון של הארץ.

בן-גוריון, שהחשיב שליטה מלאה במפורזים כצורך ביטחוני ישראלי חיוני, ומשום כך רצה לעקור מהם את הסורים, אפילו אין הדבר עולה בקנה אחד עם רוח הסכם שביתת הנשק או עם לשונו, מצא בתקוע איש כלבבו. מדיניות בן-גוריון בתחום זה לא הייתה לשמר את הסטטוס קוו הטריטוריאלי, אלא לשנותו,[25] והיא התאפיינה בשלושה יעדים עיקריים:

מימוש שליטה פיזית על השטחים השנויים במחלוקת,

בלימת ההשפעה הסורית,

והיפטרות מפיקוח האו״ם.

כדי להשיג את היעד הראשון רכשה ישראל אדמות מכפריים ערבים, הקימה יישובים חקלאיים חדשים, בנתה סביבם ביצורים והציבה בהם אנשי צבא במסווה אזרחי או משטרתי

כדי להשיג את היעד השני ניצלה ישראל הזדמנות כדי להעביר בכפייה כמה מאות בדווים מהמפורז המרכזי, לאחר שסירבו לקבל תעודות זהות ישראליות, אל כפרים ערביים בצפון הארץ.

בחתירתה למימוש היעד השלישי סירבה ישראל להכיר בזכות השיפוט של האו״ם על פעילויות אזרחיות במפורזים, ואף הציבה מחסומים למניעת כניסתם של משקיפי או״ם לתוכם. הן סוריה והן פקחי האו״ם ראו את עצמם מרומים ונתמלאו חששות נוכח מגמתה המדינית של ישראל.

בתחילת 1951 פתחה ישראל במיזם פיתוח רב-ממדים: ייבוש אגם החולה, שנועד להוסיף 60,000 דונם  לעיבוד חקלאי. אף שהאגם עצמו היה מחוץ למפורזים, היה השלב הראשון של ביצוע המיזם כרוך בעבודה בשטח שהיה בבעלות ערבית במפורז המרכזי. כול עוד התנהלה העבודה מחוץ למפורז, לא השמיעו הסורים טענות כלשהן, אך בהגיע הטרקטורים לשטחי יישובים ערביים, הגישה סוריה תלונה לוועדת שביתת הנשק הסורית-ישראלית. מייג׳ור-ג׳נרל וויליאם ריילי (Riley), יושב ראש מנגנון הפיקוח של האו״ם על שביתות הנשק, דחה את התלונה הסורית שהמיזם יעניק לישראל יתרון צבאי, אך גם הורה על השהיית העבודה עד להגעה להסכם הדדי בדבר הפיצויים שישולמו לבעלי הקרקע הערבים. ישראל פירשה הוראה זו באופן סלקטיבי למדי ופתחה במדיניות של הליכה על הסף, אשר יצרה קרע בינה ובין האו״ם והולידה תקרית אלימה עם הסורים. בפגישת סגני הרמטכ״לים הסורי והישראלי, ב-26 במרס, לא עלה בידי הצדדים ליישב את הסכסוך. אדרבה הוא רק החמיר.

ב-30 במרס, בישיבה שבן-גוריון ישב בראשה ובהיעדר שר החוץ ששכב חולה, הוחלט

להמשיך בעבודת הייבוש,

להימנע מפעולה צבאית אבל להשיב אש,

ולנקוט סדרת צעדים מעשיים לביצור הריבונות הישראלית במפורז המרכזי.

אחד מצעדים אלה היה פינוי שמונה מאות תושביהם של שני כפרים ערביים מתוך המפורז. משקיפי האו״ם גינו פעולה זו. בשיחות לא-פורמליות, שהתנהלו בעקבות זאת, הושגה התקדמות-מה. ב-4 באפריל הייתה אמורה להתקיים ישיבה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית, אולם באותו יום עצמו נתקבלה בדרג גבוה של צה״ל החלטה לשגר סיור צבאי, במסווה משטרתי, לאל-חמה - אתר הממוקם בקצה המזרחי הקיצוני ביותר של המפורז הדרומי. הסיור נועד להניף את דגל ישראל על שטח שנמצא בשליטה סורית מלאה. הצבא הסורי הגיב באלימות. שבעה מאנשי הסיור נורו ונהרגו, והירי הממושך עיכב בעד פינוי הנותרים.

הממשלה התכנסה ב-5 באפריל, שוב בהיעדר שר החוץ, וקיבלה את המלצות ראש הממשלה

להרוס שלושה כפרים ערביים בתוך המפורז,

להפציץ מן האוויר עמדה סורית ותחנת משטרה באל-חמה,

להחרים את ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית

ולהגיש תלונה למועצת הביטחון בגין רצח שבעת ״השוטרים״.

תגובה זו לתקרית שיזמה ישראל הייתה תוקפנית להדהים. זו הייתה פעם ראשונה להפעלת חיל האוויר הישראלי מאז חתימת הסכמי שביתת הנשק. צעדים אלה נועדו

לפנות אזרחים ערבים מאזור הגבול,

להבהיר את נחישות ישראל שלא להשלים עם מגבלות כלשהן על הריבונית שתבעה על המפורזים,

ולהרתיע את הסורים מלהיזקק שנית להפעלת כוח צבאי.

שיגור הסיור לאל-חמה עורר תגובות חריפות בכנסת, בוועדת חוץ וביטחון שלה ומפי פקידים בכירים במשרד החוץ. על מפקדי צה״ל נמתחה ביקורת על שלא נועצו במומחים מדיניים ולא שקלו את התוצאות המדיניות של החלטות צבאיות. בשוב שרת לאיתנו הביע דעתו במכתב לבן-גוריון ב-16 באפריל, כי שיגור הסיור היה ״מעשה נמהר ובלתי שקול בתכלית״, והאשים את האחראים בהיעדר מדהים של רגישות ובידיעה שהם שולחים אנשים אל מותם. הוא גם הציע תיאום קפדני יותר בניהול ענייני שביתת הנשק, על בסיס יומיומי, בין צה״ל ומשרד החוץ.[26]

הסורים לא הורתעו, בתחילת מאי חצו כוחות סוריים את המפורז המרכזי והשתלטו על תל אל-מוטילה, גבעה שלטת מצפון לכנרת, כקילומטר וחצי ממערב לקו שביתת הנשק. צה״ל הצליח לכבוש בחזרה גבעה זו בלחימה כושלת למדי, שעלתה במחיר ארבעים חיילים הרוגים ופגיעה במורל הצבא. ישראל הגישה תלונה לאו״ם, אולם ב-18 במאי

גינתה מועצת הביטחון את ישראל על התקפתה באל-חמה,

הורתה לה להשיב את התושבים הערבים שגירשה מהמפורז,

והתנתה את חידוש עבודות הייבוש בהסכמת יושב ראש ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית.

המשא-ומתן עם גנרל ריילי היה ממושך ומר וגרם עיכובים ושינויים בביצוע המפעל, שנתפס כבעל חשיבות עליונה לפיתוחה הכלכלי של ישראל. הפרשה כולה שכנעה את בן-גוריון, כי היחסים עם סוריה הם משחק סכום-אפס, וכי כדי להשלים את מפעל ייבוש החולה חייבת ישראל לפעול חד-צדדית. לימים, משנשלם המפעל ולאחר שפך דם רב וגרימת נזק למעמדה הבינלאומי של ישראל, הגיעו המומחים לכלל מסקנה, כי לא זו בלבד שייבוש החולה לא היה חיוני, אלא שלאמיתו של דבר גרם נזק לחקלאות ולאקולוגיה של ישראל.

העימות הצבאי בין ישראל וסוריה הסתיים במאי, אך בלי יישוב הבעיה העקרונית של הריבונות על המפורזים. כעבור חודש הציעו הסורים לנציג ישראל בוועדת שביתת הנשק המשותפת ניהול שיחות מדיניות בדרג רם על חלוקת המפורזים. הנציג הישראלי פסל רעיון זה בטענו, כי אין לסוריה זכות להתערב בענייני המפורזים, אולם אחר כך שוכנע להניח את ההצעה לפני ממשלתו. שרת נטה אהדה להצעה הסורית, אולם שילוח אמר עליה, שהיא הרת סכנות ואנשי הצבא הזהירו, כי הסכמה לשאת-ולתת עם הסורים על המפורזים תתפרש בבירור כהכרה שלסוריה זכויות מסוימות על שטחים אלה. לדעת אנשי הצבא העלו הסורים את הצעתם אך ורק מתוך רצון להשתלט על שטחים, ולא מתוך רצוץ לברר באורח מלא את מכלול היחסים בין שתי המדינות. ישראל הסכימה לפתוח בשיחות, אך בתנאי שהן לא יוגבלו לסוגיית הגבולות. נושאי הדיון שהציעה ישראל לשיחות, שכללו קשרים כלכליים וחוזה שלום, לא היו קבילים בעיני הסורים, ובסופו של דבר לא יצאה הפגישה לפועל.

יחסה של סוריה לישראל השתנה כאשר קולונל אדיב שישַקלי, סגן הרמטכ״ל הסורי, תפס את השלטון בדמשק בנובמבר 1951. שישקלי, פרו-אמריקני מושבע, היה מעוניין בהסדר עם ישראל, שיאפשר לו להתמקד ברפורמות פנים ובשיקום ארצו. כצעד ראשון חתר לבצר שליטה דה פקטו של סוריה על חלקים של המפורזים בתוקף הסכם פורמלי, שיושג במשא-ומתן במסגרת ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית. לאחר דין ודברים ממושכים על קביעת סדר יום ועל דרג המשתתפים, התקיימה ישיבה ב-9 באוקטובר 1952 במלון ״שולמית״ בראש פינה. בראש המשלחת הישראלית עמד אלוף משה דיין, שביוני נתמנה לאלוף פיקוד הצפון, ובראש המשלחת הסורית - לוטננט-קולונל ע׳סאן ג׳דיד. משקיפי האו״ם השתתפו בישיבה לדרישת הסורים, אבל אחרי הפתיחה הרשמית פרשו והניחו לשתי המשלחות לנהל שיחות ישירות. הסורים הציעו לחלק את המפורזים בין שני הצדדים לאורך קו שיתמשך ממזרח לאגמים ולנהר ירדן. משלחת ישראל לא פסלה על הסף חלוקה שכזאת, אך טענה, שההסכם יוכל להיות רק חלק מהסדר שלום מלא או מחוזה אי-התקפה, או לפחות בתנאי, שההסכם יוגדר כצעד נוסף על הסכם שביתת הנשק בדרך לחוזה שלום. הסורים העדיפו לדבר במונחים של תיקון הסכם שביתת הנשק הקיים על יסוד הסכמה הדדית. הישיבה הסתיימה בלי שהתקבלה החלטה כלשהי, אך מתוך הבנה שהשיחות יימשכו.

בעיינו בדיווחים על הישיבה סבר שרת, כי העמדה הישראלית אינה הגיונית. כול משקיף בלתי משוחד, שיקרא דיווחים אלה - העיר בכתב - יסיק כי בעוד שהסורים הפגינו רצון טוב ניסו ליישב את החילוקים בין שני הצדדים בסוגיות חשובות, התחפרו הישראלים בשאלות פורמליות ובסוגיות משפטיות. אומנם נכון שהסורים עמדו לצאת נשכרים יותר. אף על פי כן, ככול שמדובר בשיטה, חתרו הסורים לפתירת הבעיות בפשטות ובמעשיות, ואילו הישראלים סיבכו את הדברים בזוטות משפטניות הגובלות בהתפלפלות.[27]

בן-גוריון חלק על שרת מכמה בחינות. הוא ציין,

ראשית, שהסורים דרשו שטחים וזכויות שימוש במים בלי להיות זכאים להם. אף שמדובר בשטחים מפורזים, הם חלק מארץ-ישראל, ודה פקטו הם בשליטת ישראל.

שנית, השאלה אינה אם לשאת-ולתת על המפורזים או באיזו מסגרת יש לעשות זאת, אלא מה מציעים הסורים בתמורה לשטחים שהם מבקשים לעצמם.

שלישית, הוא הסכים לחלוטין, שאין צורך להתעקש על חוזה אי-התקפה, שכן עיקרון זה כבר כלול בהסכם שביתת הנשק, אבל לעומת זאת לא הסכים, ששימת קץ לסכסוך הטריטוריאלי עם סוריה תהיה הישג חשוב, שכן כול סכסוך ניתן ליישוב בנקל כאשר אחר הצדדים מקבל את דרישות האחר.

בסיכומם של דברים אמר בן-גוריון כי ישראל אינה צריכה להיכנס למשא-ומתן רשמי כלשהו לחיסול המפורזים כול עוד אין סוריה מציעה פיצוי על ויתורי ישראל. ומעל לכול, אסור לישראל לוותר על זכותה הבלעדית על הירדן ועל הכנרת בלי תמורה סורית נאותה, ולדעתו אין זה מציאותי לצפות לכך.[28]

הוחלט איפוא להמשיך בשיחות עם הסורים, אך להכין את העמדה הישראלית בקפידה רבה יותר ולהיוועץ במומחי מים. הוסכם לקבל את עמדת הסורים, שיש לנהל את השיחות במסגרת הסכם שביתת הנשק, וכן גם שעקרונית ניתן לוותר על שטחים קטנים כול עוד האינטרסים האסטרטגיים וההתיישבותיים נותרים בשלמותם. בין 15 בינואר ו-27 במאי 1953 התקיימו תשע ישיבות בחסות האו״ם ובעידוד אמריקני, תוך מאמץ להגיע להסכם על חלוקת המפורזים בין שתי המדינות. הפגישות התקיימו לסירוגין בבית המכס הסורי, שליד גשר בנות יעקב ובראש פינה. בצד השיחות הפורמליות בנוכחות משקיפי האו״ם התקיימו שיחות לא-פורמליות רבות מאוד. לא נרשם פרוטוקול מוסכם של השיחות, אך הנציגים הישראלים ניסחו דוח מפורט על כול פגישה, שהוגש לממונים עליהם.

בפגישה השמינית, שהתקיימה ב-13 באפריל, נראו הנציגים הסורים להוטים להתקדם והציעו לישראל כ-70 אחוז מהמפורזים. הפעם הושגו תוצאות ניכרות ומספר הצעות וסיכומים הועלו על הכתב, אבל לאלה נדרשו הסכמות שתי הממשלות. ב-26 באפריל התכנסה ממשלת ישראל לדון בהצעות הסוריות לחלוקת המפורזים. שמחה בְּלאס, ראש המוסד לתכנון המים לישראל (תה״ל), זומן לישיבה. דיין הראה לבלאס את ההצעות הסוריות על מפה. בלאס אמר לדיין, כי אף שרוב השטחים שעליהם אמורה ישראל לוותר אינם יפים לעיבוד, המפה אינה מתיישבת עם תוכניות הפיתוח הישראליות להשקיה ולניצול מים. הוא הסביר, כי אם יוזח הגבול הבינלאומי באזור הבניאס, תיפָגע השליטה הישראלית במקור מים זה. דיין, שקודם אישר את המפה, חזר בו לאור בקיאותו הרבה יותר של בלאס בענייני מים.

בן-גוריון זימן אליו את בלאס לפני ישיבת הממשלה והלה שטח לפניו את התנגדויותיו למפה, בהתמקדו שוב בסוגיית המים ולא בסוגיית השטחים. בן-גוריון הגיב באומרו, ששיקולים אלה חשובים, אבל השלום חשוב אף יותר. הוא הוסיף, כי מאחר שישראל נתונה בסכסוך עם כול מדינות ערב, חשוב שלפחות מדינה ערבית אחת תחתום איתה על הסכם כלשהו.

בלאס הרצה על התנגדויותיו פעם שלישית לפני מליאת הממשלה. בן-גוריון שטח אחר כך באריכות-מה את השקפותיו-הוא בנושא שעל הפרק. בלאס התרשם, שכול השרים נראו כילדים מנומסים ומפוחדים בגן ילדים. כול מי שביקש רשות דיבור הרים ידו והמתין בהססנות, שכן סמכותו של בן-גוריון הייתה כבירה. בפעם הזו הוא דיבר בזכות ההצעה הסורית חרף מגבלותיה. הוא גם הדגיש את החשיבות, שבפיתוח האזור הצפוני לעתיד ישראל ואת הצורך ברגיעה ובהימנעות מהתנגשויות במהלך העשור הקרוב. הממשלה החליטה להמשיך בשיחות עם הסורים, אך להביא בחשבון את הטיעונים וההסתייגויות שהעלה בלאס.[29]

נראה שהחלטה זו, חרף ניסוחה החיובי, קטלה את המשא-ומתן. היא כללה שינויים בהסכמה התחילית ותנאים חדשים, שהקשו על התקדמות. ישראל הציגה את תנאיה החדשים בשתי הפגישות האחרונות עם הסורים, ב-4 וב-27 במאי. הסורים פסלו אותן והמשא-ומתן הסתיים בלא-כלום.

כישלון השיחות רמות הדרג הללו טעון הסבר. לכאורה אפשר להתרשם, שהתנגדות הממסד הצבאי הישראלי היא שגזרה את גורל ההצעות הסוריות לשבט, אך לא כך היה. הצבא היה נכון למדי לוותר על שטחים שוליים, שעליהם לא הייתה בידו שליטה ממשית בתמורה לקיבוע שליטה ישראלית מוחלטת על פני רוב השטחים שממערב לגבול הבינלאומי. כמה מבכירי משרד החוץ נדאגו שמא יקבע ויתור על שטחים תקדים שלילי לקראת משא-ומתן עתידי על שלום. אולם גישתו של שרת בסוגיה זו הייתה פרגמטית לחלוטין. הוא סבר, כי אם מתחייבים ויתורים מוגבלים על שטח למען סילוק מקור חיכוכים עיקרי, ייצא ההפסד בשכר. בן-גוריון גם הוא לא פסל עקרונית ויתורים על שטח, אלא רק עמד בתוקף על הדדיות. המכשול על דרך ההסכם לא היה שטחי אדמה, אלא זכויות מים. העובדה שההצעות הסוריות, שנתמכו בידי האליטות המדינית והצבאית, עוקרו מפני שלא סיפקו את תביעות מומחי המים, אומרת דרשני. היא מלמדת על היעדר מנהיגות והיעדר מדינאות מצד בן-גוריון בהגיע רגע ההכרעה. בסופו של חשבון, דומה שהתעקשות ישראל על זכויות בלעדיות ובלתי מסויגות על האגמים ועל הירדן היא שהפכה את הדברים על פיהם. הזדמנות להשגת הסכם עם אויב ראשי הייתה בהישג יד - אך הונח לה לחמוק. עם זאת, העובדה שהמשא-ומתן קרב כול כך לסיום מוצלח הייתה רבת משמעות כשלעצמה, שכן היא מלמדת - בניגוד לתפישות ישראליות רווחות - שסוריה הייתה מסוגלת לנהוג באופן מעשי, פרגמטי וקונסטרוקטיבי. היה גם היה עם מי לדבר בצד האחר.

ההפיכה המצרית

אחרי ההתנקשות במלך עבדאללה ביולי 1951 העתיקה ישראל את מוקד מאמצי השלום שלה מירדן למצרים. הנחת יסוד של מדיניות ישראל קבעה, מאז ומתמיד, כי מצרים היא המפתח להסדר עם העולם הערבי. ההיסטוריה של מצרים, שטחה, מגובשותה הלאומית ומעמדה המנהיגותי הצטרפו יחדיו לעשייתה שותף מועדף לשלום מבחינתה של ישראל. שיחות ישירות בין נציגים ישראלים ומצרים, שהתנהלו ברודוס, בלוזאן ובמקומות אחרים, הבהירו כי מצרים תשקול חתימת חוזה אי-התקפה עם ישראל רק בתמורה לוויתורי שטח ניכרים בנגב ולהשבת הפליטים הפלסטינים. אף לא פוליטיקאי אחד בישראל היה מוכן לשלם מחיר זה. מצרים, כירדן, נשלטה בידי מלך, אולם בעוד שהמלך עבדאללה היה מתון ופרגמטי ביחסו לישראל, התמיד המלך פארוק בגישתו העוינת. הוא שפקד על צבאו להילחם בישראל במאי 1948, והוא שהמשיך להתנגד להתפשרות עם ישראל אחרי המלחמה, אלא אם כן תעוצב הפשרה לפי תנאיו-הוא.

הפיכת ״הקצינים החופשיים״ ב-23 ביולי 1952, שצלחה ללא שפך דם, הציתה איפוא תקוות לפרק חדש ביחסי ישראל-מצרים. גירוש פארוק, כתב שרת,

״מסלק מן הדרך לשלום לפחות אבן נגף אחת לשלום, שהיא הכבוד העצמי הפגוע של שליט עיקש״.[30]

אחת מן הקובלנות הרבות של ״הקצינים החופשיים״ הייתה, שהמשטר המלוכני הטיל את הצבא המצרי למערבולת הפלסטינית בשל שיקולים שושלתיים בלי להכינו ולציידו כראוי. ״הקצינים החופשיים״ הכריזו על מגמתם לפנות עורף להרפתקות פן-ערביות ולעימות עם ישראל, ולהתמקד ברפורמות פנים. הם השאירו על כנו את עלי מאהר, מלוכני מתון, כראש ממשלתם האזרחי, ועשו להקטנת חיכוכי גבול עם ישראל. יתר על כן, במישור הרעיוני היה להם מכנה משותף רחב יותר עם הממשלה הסוציאליסטית של ישראל מאשר עם המשטר המצרי הישן. בן-גוריון ועמיתיו לא ראו בגנרל מוחמד נגיבּ ובחבריו הקצינים משתפי פעולה פוטנציאליים, אלא מצרים לאומיים כנים, שקרוב לוודאי יגיעו לכלל מסקנה, שסכסוך עם ישראל אינו מן האינטרסים החיוניים ביותר של ארצם. ניתוח זה גרם להם למקד את כול תקוותיהם בשלום עם המשטר החדש.[31]

ב-18 באוגוסט, בנאום בכנסת, קידם בן-גוריון בברכה את ״הקצינים החופשיים״ לרגל הפיכתם והביע תקווה לפרק חדש, שייפָתח ביחסי מצרים-ישראל.

״אין כול סיבה ויסוד״ אמר, ״לריב בין מצרים וישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב ואין כול מקום לסכסוכי גבולות. ולא הייתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי בין שתי השכנות (....) מדינת ישראל רוצה לראות מצרים חופשית, עצמאית ומתקדמת״.

בעקבות פנייה פומבית זו נשלח מסר פרטי למועצת הפיקוד של המהפכה בראשותו של מוחמד נגיבּ. ב-22 באוגוסט בא שמואל דיבון, המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בפריז, אל מגוריו של עלי שַאוּכּי, הממונה על שגרירות מצרים שם, ומסר לו הצעה מטעם ממשלת ישראל לקיים פגישה חשאית כדי לדון בשלום בין שתי המדינות, ולחילופין, אם תעדיף זאת מצרים, לנהל שיחות מוקדמות על אפשרות של הסדר שלום.[32] ישראל לא נענתה ישירות על-ידי מועצת המהפכה, אך כמה מסרים של רצון טוב הועברו אליה בידי דיפלומטים מצרים בידי אחרים. לעומת זה, הגבירו הנציגים המצרים את התקפותיהם המילוליות על ישראל במהלך העצרת הכללית של האו״ם. מסרים סותרים אלה הצמיחו בישראל חשד, כי נגיב משחק משחק כפול:

הוא מקרין דימוי של מתינות, כדי לאפשר למצרים לרכוש נשק ולקבל סיוע כלכלי,

אך בלי לנקוט צעדים ממשיים כלשהם לקראת הסדר עם ישראל.

המשטר החדש עורר בישראל חשד ואכזבה גם יחד. רבים מבכירי הממסד הממלכתי, שהתכנסו להתייעצות מדינית במשרד ראש הממשלה ב-1 באוקטובר, קָבלו על היעדר התקדמות ביחסים עם מצרים והעלו רעיונות שונים לאישוש מתקפת השלום הישראלית המקרטעת. בן-גוריון, שסיכם את ההתייעצות, הבליע צליל של ספקנות. דיבורי ישראל על שלום אינם בגדר תכסיס, אמר –

״אך עם זאת עלינו לזכור, כי יש סייגים לרצוננו בשלום עם הערבים. זה אחר האינטרסים החיוניים שלנו, אך לא הראשון וקובע-הכול.

בראש-וראשונה נראה תמיד את צורכי ישראל, בין אם הדבר יביא להטבת יחסים עם הערבים ובין אם לא.

הגורם השני בקיומנו הוא יהדות אמריקה ויחסיה איתנו (ומדינת אמריקה, הואיל ויהודים אלה חיים בה).

הדבר השלישי - שלום עם הערבים. זה הסולם של העדיפויות״.[33]

המגעים עם דיפלומטים מצרים נמשכו אף ששלום עם הערבים נקבע כעדיפות שלישית. בשלהי אוקטובר קשר שמואל דיבון מגע עם עבד אל-רחמאן צאדק, שנשלח על ידי מועצת הפיקוד של המהפכה לשגרירות פריז כקצין עיתונות. צאדק ראה להזהיר כי הפגישות עמו אינן מהוות מגע רשמי, אך גם גילה כי נצטווה לשגר דיווחים ישירות למועצת הפיקוד של המהפכה. באופן זה נפתח לישראל אפיק חשוב לשיגור מסרים והצעות ל״קצינים החופשיים״.[34] ״הקצינים החופשיים״ לא הגיעו ביניהם לכלל הסכמה על תגובה להצעת השלום הישראלי הנועזת, אך באותה שעה רצו בהמשכת המגעים. כך איפוא נשאר אפיק פריז פתוח במשך למעלה משנתיים.

מסרים מעניינים עד מאוד הוחלפו באפיק זה במחצית הראשונה של 1953. אחד מראשי התומכים בהמשכת המגעים ובהתקדמות לקראת הבנה עם ישראל במועצת הפיקוד של המהפכה היה קולונל גמאל עבד אל-נאצר, ששירת כרב-סרן במלחמה בארץ-ישראל וקיים מגעים עם קצינים ישראלים כאשר הייתה חטיבתו נתונה במצור בכיס פלוג׳ה, נאצר היה עתה הקצין, שפיקח על המגעים עם הישראלים; אליו מיען צאדק את דוחותיו וממנו קיבל את הוראותיו.[35] בסוף ינואר הודיע צאדק לדיבון, שנאצר הורה לו לנהל שיחות בשם מועצת הפיקוד של המהפכה, אך להגיד כי לפי שעה אין מצרים יכולה להינתק מהעמדה הפן-ערבית בשאלת ארץ-ישראל. בינתיים ביקש צאדק תמיכה ישראלית בהשגת סיוע כלכלי אמריקני למצרים וכן גם תמיכה מוסרית בתביעת מצרים להתפנוּת הכוחות הבריטיים מאזור תעלת סואץ. עוד הדגיש צאדק, כי נאצר מבקש שהמגע יישאר חשאי לחלוטין, והתרה כי אחרת הוא עלול להיקטע.[36]

לאחר שנועץ בראש הממשלה ובשר החוץ, הורה ראובן שילוח לדיבון להשיב כלהלן:

ראשית, ישראל מברכת על קשירת המגע ומסמיכה את דיבון לנהלו.

שנית, ישראל מצרה על אי-נכונותה של מצרים להינתק מהגישה העוינת של מדינות ערב.

שלישית, ישראל מקווה לשינוי יסודי ביחסים בין שתי הארצות, אך סבורה שלכול הפחות על מצרים לקיים את הסכם שביתת הנשק ואת החלטות מועצת הביטחון לגבי חופש שיט בתעלת סואץ ובמפרץ עקבה.

רביעית, ישראל נכונה לסייע למצרים בתחום הכלכלי על ידי רכישת כותנה ומוצרים אחרים בסך חמישה מיליוני דולרים - אם תסיר מצרים את ההגבלות על מעבר מכליות נפט ישראליות בתעלת סואץ ובמפרץ עקבה.

חמישית, ישראל רואה בעין יפה את משאלת מצרים להתפנוּת הכוחות הבריטיים ונכונה לסייע למצרים בנושא זה - אם תשפר מצרים תחילה את היחסים המצריים-ישראליים.

אחרון אחרון, ישראל חוזרת ומציעה לקיים פגישה רמת דרג כדי לסלק מחיצות לקראת קשירת קשרים טובים יותר בין שתי הארצות.[37]

ב-13 במאי נועד צאדק עם דיבון במלון ״ריינולדס״ בפריז, הראה לו העתק מכתב מודפס על נייר רשמי של מועצת הפיקוד של המהפכה, ממוען אל צאדק וחתום בידי נאצר כסגנו של נגיבּ. במכתב הוסבר, כי דעת הקהל במצרים ובעולם הערבי מחייבת את המועצה לנהוג זהירות ולעצב את מדיניותה כלפי ישראל בהדרגה, וכי הימנעות מהכרזות תוקפניות נגד ישראל היא הצעד הראשון שננקט בכיוון זה. נאצר הבטיח שוב, כי המועצה אינה מטפחת כוונות לוחמניות כלשהן והוא שמח על שישראל בוטחת בדבריו מכוח אמון הדדי. הוא הפציר בישראל להשתמש בהשפעה שיש לה באמריקה לשם תמיכה בתביעת מצרים להתפנוּת הכוחות הבריטיים, ואמר כי דבר זה יקל על המועצה להגיע להסדר סופי עם ישראל. מועצת הפיקוד של המהפכה מכירה תודה לישראל על נכונותה לרכוש כותנה מצרית, אבל סבורה שהדבר מוקדם מדי. לבסוף, כדי להוכיח רצון טוב, הציעה המועצה לבחון מעבר אוניות ישראליות בתעלה וכבר החלה לצמצם את ההגבלות.[38]

למסר זה של נאצר ניתן לייחס משמעות רבה, שכן הוא ציין פעם ראשונה, כי מועצת הפיקוד של המהפכה מעריכה את ממשלת ישראל בגין רצונה לנקוט צעדים לשיפור היחסים בין שתי הארצות ולסלול דרך להסדר סופי. אלא שלא כך ראה בן-גוריון את הדברים. במכתב קצרצר ותמציתי לשרת הביע דעתו, כי את עמדת מצרים אפשר לסכם כלהלן:

״אנו המצרים נמשיך בהתקפותינו נגד ישראל יחד עם כול עמי ערב, וישראל צריכה להוכיח רצונה הטוב כלפינו על ידי קניית כותנה וגיוס השפעתה בארצות-הברית לטובת מצרים״.

בן-גוריון הורה לשרת להבהיר לצד שכנגד שתי נקודות:

״(1) אנחנו נהיה מוכנים לגייס השפעתנו המדינית לטובת התביעות של מצרים בדבר הסואץ, אבל רק אם נקבל התחייבות מפורשת למעבר חופשי של אוניות ישראל ואוניות לישראל בסואץ ולאילת;

(2) כול עוד לא יובטח שלום בינינו ובין מצרים - נתנגד למתן נשק למצרים״.[39]

תשובת שרת לנאצר לא הייתה בוטה כפי שהיה בן-גוריון רוצה, אך היא לא הרחיקה לכת לקראתו. שרת ויועציו סברו, כי את הנסיבות הקשות שבהן נתונה מצרים יש לנצל כדי לברר אחת ולתמיד אם מצרים צועדת בכיוון הסדר. מטרת המסר ששיגר שרת הייתה להבהיר באופן, שאינו משתמע לשתי פנים, כי ישראל אינה נכונה לשאת תמרונים ממושכים בהבטחות נבובות, וכי מצרים תישָפט לא על פי התבטאויותיה, אלא על פי מעשיה - מבחנה הממשי של מצרים יהיה במתן מעבר חופשי בתעלת סואץ ובהתקדמות בתחומים אחרים לקראת שלום. אולם מבחן מוקדם לכוונותיה של מצרים יהיה הסכמתה לקיים פגישה חשאית בדרג רם מזה הנוכחי.[40]

המסר של שרת לא נענה כלל, אבל דיבון שמע אחר כך מפי המצרים שעמדו איתו במגע, כי מועצת הפיקוד של המהפכה החליטה שלא לבקש את עזרת ישראל בהשגת סיוע כלכלי אמריקני, שכן לא רצתה להישאר בעלת חוב. לדיבון נודע מפי צאדק, כי באוקטובר היה נאצר מודאג מאוד לגבי החשאיות, שכן ידע כי הישראלים סיפרו לאמריקנים על מגעיהם עמו. נאצר פסל פגישה רמת דרג עם ישראל בטרם ייושב הסכסוך עם בריטניה סביב תעלת סואץ. הוא קיווה, שעד אז ימשיכו הקשרים בין ישראל ומצרים לעמוד בסימן הבנה הדדית. בצד הישראלי התמיד חשד, כי למועצת הפיקוד של המהפכה אין שום כוונה לפתוח בשיחות שלום רציניות.[41] התקוות שתלו הישראלים בהפיכה המצרית התפוגגו כליל בשלהי השנה.

הסתננות ומבצעי גמול

להיעדר התקדמות בשיחות החשאיות בין ישראל ושכנותיה התלוותה הידרדרות במצב לאורך הגבולות המשותפים. מתכנני ביטחונה של ישראל הבחינו בבירור

בין בעיות ״ביטחון יסודי״

לבין בעיות ״ביטחון שוטף״.

הביטחון היסודי נדרש לסבב מלחמה שני - להתקפה רחבת ממדים של צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב, שעלולה לסכן את עצם קיומה של ישראל.

הביטחון השוטף נדרש להתגרויות, לפעולות עוינות לאורך הגבולות ולהסתננויות בקנה מידה קטן של אזרחים ולוחמים לא-סדירים לשטח ישראל.[42]

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בקיץ 1949, אורגן צה״ל מחדש לצבא קבע קטן עם כוחות מילואים גדולים, שאותם ניתן לגייס במהירות לאחר התראה קצרה. זה היה פתרונם של המתכננים לאיום על ביטחונה היסודי של הארץ.

אולם האיום על הביטחון היומיומי, השוטף, שהשתקף בעיקר בהסתננות אזרחים ערבים אל מעבר לקווי שביתת הנשק, היה מיידי הרבה יותר.

ההסתננות הייתה תוצאה ישירה של עקירת כ-700,000 פלסטינים ממקומות מגוריהם ואובדן נכסיהם במהלך מלחמת 1948, ומניעיה היו בעיקר חברתיים וכלכליים, לאו-דווקא מדיניים או צבאיים. רבים מהמסתננים היו פליטים פלסטינים, שחצו את הגבולות

אם כדי להתראות עם בני משפחה,

אם כדי לחזור ליישוביהם, ליטול חפצים שהניחו מאחוריהם, לעבד את שדותיהם, לאסוף פרי ולקצור תבואה,

ואם, לעתים, כדי לנקום.

מקצת מן המסתננים היו גנבים ומבריחים;

מקצתם היו מובילי בהמות טעונות חשיש;

אחרים היו בדווים שהורגלו לרעות את צאנם לפי מסורת שלא ידעה גבולות בינלאומיים.

היו פיגועי טרור ופשיטות, שמניעיהם מדיניים, כגון אלה שאורגנו בידי המופתי לשעבר חאג׳ אמין אל-חוסייני ומומנו בידי ערב הסעודית, אך משקלן של הללו לא היה רב. לפי ההערכה הטובה ביותר שבנמצא, בוצעו 90 אחוז מההסתננויות בשנים 1956-1949 - או אף יותר - עקב מניעים חברתיים וכלכליים.[43]

במרוצת השנים התפתחה חפיפה מסוימת בין הסתננות כלכלית לבין הסתננות מדינית, שנועדה לפַגע בישראלים ולזרוע בתוכם פחד וחרדה. מדיניות ״ירי חופשי״, או ירי-על-מנת-להרוג, שנקטו צה״ל, משמר הגבול והמשטרה כלפי חשודים שנצפו באזורי הסְפר - מדיניות של ירה-תחילה-ושאל-אחר-כך - תרמה חלקה לחפיפה זו. אל מול חיילים שָׂשֵׂי-ירי החלו מסתננים לחצות את הגבול בכנופיות מאורגנות, שהגיבו באש תחת אש. בסך הכול נהרגו בתקופה 1956-1949 בין 2,700 ל-5,000 מסתננים, רובם הגדול לא-מזוינים.[44]

באפיון מהותן הספונטנית של חלק ניכר מההסתננויות אין משום כפירה בכך, שתופעה זו העמידה את ישראל בכלל, ואת יישובי הסְפר בפרט, נוכח בעיה חמורה עד מאוד. רבים מן המתיישבים באזורי הספר היו עולים, שאך זה מקרוב באו מארצות ערב, והללו חוו תהליך הסתגלות מכאיב לסביבתם החדשה. ההסתננות מעבר לגבול, שבדרך כלל התבצעה בלילות, ערערה את רוחם, סיכנה את חייהם, גבתה מחיר כלכלי כבד ואיימה באפשרות של נטישה המונית. הייתה גם סכנה, שהעקורים הפלסטינים ינסו להשתרש מחדש בבתיהם ובכפריהם הקודמים שבתוך ישראל. ההסתננות, בקצרה, סיכנה לא רק את הביטחון השוטף של הארץ, אלא גם את שלמותה הטריטוריאלית.

כדי להתמודד עם סכנה זו הקימה ישראל יישובים חדשים לאורך הגבולות, חרשה והחריבה כליל כפרים ערביים נטושים, והושיבה עולים חדשים ממרכז אירופה, רובם ניצולי שואה, בבתיהם של ערבים שנתרוקנו בערים ביפו וחיפה. יחידות ישראליות החלו לפטרל לאורך הגבולות, להציב מארבים, לזרוע מוקשים ולהתקין מטענים ממולכדים. ננקטה מדיניות של לירות-על-מנת-להרוג. מבצעי חיפוש מחזוריים בוצעו בכפרים ערביים שבתוך ישראל, כדי לעקור מתוכם מסתננים ולגרשם. פעם בפעם אירע, שחיילים שהשתתפו בפעולות אלה ביצעו מעשי זוועה, לרבות אונס קבוצתי ורצח, ופעם אחת הובלו 120 חשודים בהסתננות אל צפון הערבה וננטשו שם ללא מים. ברוב המקרים בוצעו מעשי הזוועה לא בלהט קרב, אלא נגד אזרחים חפים, לרבות נשים וילדים. ההתמודדות היומיומית עם בעיות הביטחון השוטף חוללה, באורח בלתי נמנע, תהליכי ברוטליזציה בצה״ל. אנשי צבא, שעדיין דיברו גבוהה גבוהה על ״טוהר הנשק״, הפגינו זלזול גמור בחיי אדם וביצעו כמה מעשים ברבריים, שאי-אפשר להגדירם אלא כפשעי מלחמה.

בנוסף למבצעים בתוך גבול ישראל, שנועדו לבלימת הסתננות, נקטה ישראל מדיניות של מבצעי גמול צבאיים נגד המדינות, שמשטחיהן חצו מסתננים את גבולה - בעיקר נגד ירדן ומצרים. פשיטות אלה אל מעבר לקווי שביתת הנשק בוצעו בידי יחידות צה״ל נגד כפרים ערביים, שתושביהם נחשדו במתן סיוע למסתננים, ולמעשה היו מסעי ענישה קולקטיבים נגד כפרים שלמים. ההתקפות הראשונות שביצע צה״ל בממדים גדולים כוּוְנו נגד כפרים הירדניים פָלָמָה ושָרָפאת בפברואר 1951.

הפשיטה על פלמה הייתה כישלון צבאי מחפיר. היא בוצעה בידי גדוד רגלים בן 120 לוחמים. בהגיעו לפלמה נתקל הגדוד בתריסר אנשי המשמר הלאומי הירדני - ונסוג במהירות. כישלונו היה אופייני להידרדרות הכללית בכושר הלחימה של צה״ל אחרי מלחמת 1948. לאחר פלמה ביצעו יחידות צה״ל מספר פשיטות גמול בתוך שטחי ירדן ורצועת עזה. כול הפעולות הללו, שבוצעו בשעות לילה, כוּוְנו נגד מטרות אזרחיות ורובן ככולן לא השיגו את יעדיהן. השפעתן הייתה מוגבלת מאוד אפילו כאשר הוכתרו בהצלחה מבחינה מבצעית, והבעיה היסודית שלשמה בוצעו נשארה בעינה, זו הייתה תקופה קשה לצה״ל. רוחו, עירנותו ביצועיו היו כולם בשפל המדרגה.

מדיניות הגמול הצבאי, עם שלא השיגה את יעדיה, הלהיטה מאוד את המשטמה הערבית כלפי ישראל ועוררה עליה ביקורת גוברת והולכת בזירה הבינלאומית. מעצמות המערב ראו מדיניות זאת כמערערת את יציבות האזור וכמשבשת את תוכניות ההגנה שלהן על המזרח התיכון כנגד ברית-המועצות, ומשום כך הפעילו לחץ כבד על ישראל למען תחדל ממנה. ישראל פעלה לאור העיקר האומר כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה: היא הטילה את מלוא אחריות על המתיחות והאלימות לאורך הגבולות על ממשלות ערב. הקו הרשמי היה,

שההסתננות הפלסטינית לתוך ישראל מסוּיעת ומעוּדדת בידי ממשלות ערב בעקבות תבוסת צבאותיהן הסדירים בשדה המערכה;

שההסתננות היא ביטוי של לוחמת גרילה לא-מוצהרת המנוהלת במטרה להחליש ולהחריב את המדינה היהודית בעודה בחיתוליה;

שישראל היא בעליל קורבן של פרובוקציה ותוקפנות ערבית על לא עוול בכפה;

וכי פעולות הגמול שהיא מבצעת הן ביטוי לגיטימי של הגנה עצמית.

הצגת עמדתן של ממשלות ערב בהסברה הישראלית הייתה רחוקה מאוד מדיוק ובלתי הוגנת ביותר. תיעוד מרשים ממקורות ערביים, בריטיים, אמריקניים - ואפילו ישראליים – מלמד, כי במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה התנגדו ממשלות ערב לתופעת ההסתננות וניסו לבולמה. כול אחת ממדינות ערב התמודדה עם בעיה זו בדרכה שלה, במידות שונות של הצלחה.

השלטונות הלבנוניים העתיקו רבים מהפליטים הפלסטינים צפונה למחנות בביירות, צור וצידון, ואטמו ביעילות את הגבול עם ישראל.

השלטונות הסוריים פיקחו גם הם בקפידה על גבול ארצם עם ישראל וההסתננויות שם היו נדירות.

השלטונות המצריים כלאו כרבע מיליון פליטים פלסטינים באזור הצר של רצועת עזה, אך נקטו מדיניות עקבית לבלימת הסתננות עד 1955.

לירדן היה הגבול הארוך והמפותל ביותר עם ישראל, ומספר התושבים משני עברי גבול זה היה הגדול ביותר בהשוואה לגבולות האחרים. כמה כפרים ירדניים נחצו באמצעם בקו שביתת הנשק; בדרך כלל, נותרו בתי המגורים בצד הירדני של הגבול ואילו שטחי העיבוד השתרעו בצד הישראלי. התוצאה הייתה

חציות גבול בממדים סיטוניים,

מתיחות ואי-שקט תמידיים,

פעולות גמול ישראליות תדירות,

הצעות ירדניות רבות מספור לשיפור הביטחון באזורי הגבול,

וכישלון מובהק בבלימת נחשול ההסתננות.

בעקבות רצח המלך עבדאללה ביולי 1951 נפתחה תקופה של חוסר ביטחון פוליטי בממלכה הירדנית ההאשמית, אולם טלאל בן עבדאללה וחוסיין נכדו, שעלה על הכס במאי 1953, המשיכו את המסורת ההאשמית רבת-השנים של העדפת דו-קיום בשלום עם השכנה היהודית. חוסיין הוכתר למלך בהיותו בן שמונה עשרה. באותו זמן, כפי שהודה הוא עצמו, לא היה לו מושג רב על אורח החשיבה של המנהיגות היהודית, אך לחידה גדולה בעיניו היה האופי האלים של התגובה הישראלית לחדירות פעוטות לאורך קו שביתת הנשק. תגובות אלה - נזכר כעבור ארבעה עשורים –

״היו קיצוניות ביותר, הרסניות ביותר, לרבות התקפות על כפרים, תחנות משטרה ובני אדם לאורך קו שביתת הנשק, והן גרמו לנו קשיים רבים ביותר מבחינת המצב הפנימי בירדן״.

השתוממותו של חוסיין גברה שבעתיים לאור העובדה, ששלטונות ירדן עשו כול שביכולתם ״למנוע הסתננות ולמנוע מעבר לישראל״.[45]

דמות מפתח שפעלה בירדן בימי המלכים עבדאללה וחוסיין היה ג׳ון בּגוֹט גלאבּ (Glubb), שנודע יותר בכינויו ״גְלאבּ פשה״ - קצין בריטי, שפיקד על הלגיון הערבי. בתפקידו זה עשה גלאב ככול יכולתו לבלום את ההסתננות לישראל ולמנוע תקריות גבול. בפברואר 1952 חתמו ירדן וישראל על ״הסכם מפקדים מקומי״ למניעת הסתננות, והסכם זח אפשר דו-קיום עד תום השנה. הפזמון החוזר של גלאב, שאותו השמיע באוזני כול מי שרק היטה לו אוזן, היה, שהלגיון הערבי עושה כמיטב יכולתו לקיים גבול רגוע עם ישראל. פזמון זה חוזר גם ברבים מכתביו.[46]

ישראל הגיבה בטענות כי השלטונות הירדניים מסייעים ומעודדים חציות גבול וכי בהם יש לראות את האחראים היחידים להתמוטטות הגוברת של משטר שביתת הנשק. הוכחות שהיו זמינות לישראלים באותם ימים סתרו האשמות אלה. הללו התגלמו לאו דווקא בהצהרותיו של גלאב, אלא בגישה הקונסטרוקטיבית ומשתפת הפעולה, שאפיינה את כול נציגי ירדן בוועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית בטיפולם בבעיות שצצו ועלו דרך קבע. בדרך כלל העדיפו הירדנים לבזר את המערכת והניחו למפקדי צבא וקציני משטרה מקומיים לעסוק בתקריות פעוטות בו-במקום, אבל הישראלים רצו, שכול התקריות יטופלו במסגרת המנגנון המרכזי של מערכת שביתות הנשק שבירושלים. גלאב התרשם, שהדוברים הישראלים בישיבות ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית פנו אל תושבי ישראל, לאו״ם או לדעת הקהל האמריקנית יותר משניסו ליישב בעיות בצורה מעשית.[47]

מסמכים ירדניים סודיים, שנפלו בידי ישראל במלחמת יוני 1967, מוכיחים בעליל את נכונות גרסת גלאב לגבי מדיניות ירדן ואת השקריות המוחלטת של הגרסה הישראלית. מסמכים אלה חושפים את המאמצים הנחושים, שעשו השלטונות האזרחיים והצבאיים הירדניים בכלל, ואת אלה שעשה גלאב בפרט, כדי למנוע בעד אזרחים ירדניים לחצות את הגבול. ב-27 בפברואר 1952, למשל, דרש שר ההגנה הירדני במכתב לראש הממשלה נקיטת צעדים קיצוניים כדי למנוע הסתננות, כגון הטלת עונש כבד בבתי המשפט על כול מי שייתפסו. הצעה זו נומקה בשני טעמים:

ראשית, הנכסים שמחרימים הישראלים תמיד בעלי ערך רב יותר מאלה הנגנבים בידי המסתננים בשטח ישראל,

ושנית, מניעת הסתננות תסייע בהגבלת פעולות נקם של הכוחות הישראליים בשטחים הערביים.[48]

ב-2 ביולי 1952 נכח גלאב בפגישת מפקדי מחוזות ומיקד שם את דבריו בבעיה החשובה של ההסתננות. הוא העריך כי אם הם ינקטו אמצעי מניעה חריפים יותר, לבטח יעלה בידיהם לסכל 85 אחוז מניסיונות ההסתננות. כדי להשיג יעד זה, האיץ גלאב במפקדי המחוזות לעשות מאמצים גדולים יותר, להגביר עירנות ולפקח בקפדנות רבה יותר על התנהגות מפקדי המשטרה, איש במחוזו.[49] הנימוקים שנזקק להם גלאב להצדקת מדיניות זו דמו מאוד לנימוקים, שמנה שר הביטחון הירדני.

ראשית, וחשוב מכול, בלימת הסתננות מתחייבת מצורכיה של ירדן, לא מצורכי ישראל.

שנית, ערך הרכוש שמחרימים היהודים בשטח הערבי רב לאין שיעור מערך הגנבות שמבצעים המסתננים בשטח היהודי.

שלישית, קיים חשש ממשי מפני מעשי נקם, שיבצעו יחידות יהודיות בתוך ירדן. העדיפות הגבוהה שיוחסה לבעיית הגבול בדרגים הגבוהים ביותר של ממשלת ירדן וצבא ירדן, מרשימה ביותר.

במרוצת 1953 גברה והלכה המתיחות לאורך הגבול חרף מאמצים נמרצים אלה. בינואר ביטלה ישראל את ״הסכם המפקדים המקומיים״, ומייד אחר כך ביצעה שתי פעולות גמול בתוך שטח ירדן. אף שפעולות אלה לא הוכתרו בהצלחה צבאית, הן גרמו אובדן חיים והרס רכוש בכפרים הערביים. הוויכוח שניטש בישראל סביב מדיניות הגמול הצבאי החריף ב-1953. לוז הוויכוח היה מידת התועלת הגלומה במדיניות זו והיתרונות היחסיים של חלופות פעולה אחרות. דוברי הממסד הביטחוני טענו, כי מהלומות צבאיות על כפרים ערביים - בנסיבות הקיימות - הן האמצעי היעיל ביותר למימוש הביטחון השוטף של ישראל. חרף המוּדעוּת לנביעת כמה מהפרות הסכם שביתת הנשק לאורך הגבול ממצב המצוקה שבו נתונים הפליטים היושבים בקרבתו, שררה בישראל תמימות דעים, כי ממשלת ירדן היא האחראית לכול ההפרות. פעולות הגמול נועדו לאלץ את שלטונות ירדן לפעול בנחרצות ולהפעיל לחץ על הכפרים למען יבלמו את המסתננים.

נימוקים נוספים לפעולות הגמול היו המגמה לחשל מחדש את צה״ל לצבא לוחם לאחר הרפיון שפשה בו עם נפילת המתח בתום מלחמת העצמאות, והרצון לחזק את תחושת הביטחון ביישובי הספר.[50]

שיקולים פוליטיים פנימיים מילאו גם הם תפקיד בהחלטות להפעיל כוח צבאי נוכח אתגר ההסתננות. מפלגות האופוזיציה, בייחוד ״חירות״ מימין ומפ״ם משמאל, תקפו את הממשלה נוכח אי-הצלחתה להעמיד הגנה יעילה לתושבי ישראל. מפא״י, המפלגה השלטת, נטתה לפיכך להיזקק לפעולות בעלות אופי הפגנתי כדי למנוע הידרדרות במעמדה הציבורי, ואכן דעת הקהל ברחבי הארץ תבעה תגובה נמרצת יותר להתגרויות הערביות. האקלים הפוליטי הישראלי בשנות ה-50 הראשונות עודד איפוא, בדרך כלל, שימוש בכוח כלפי הערבים. בן-גוריון סימל באישיותו רוח לוחמנית זאת והיה, בממשלתו ובמפלגתו גם יחד, מנהיגה הבלתי מעורער של האסכולה ה״אקטיביסטית״. הוא גרס, שעל צה״ל להלום בחוזקה בתושבים שמעבר לגבול, כדי להפגין כי שום פגיעה בתושבי ישראל לא תחמוק ללא עונש. האינסטינקט שלו אמר לו להניח לצבא לעשות את שלו ולהתעלם מן המנגנון האטי של האו״ם. את זלזולו במוסד זה הפגין בכנותו אותו ״או״ם-שמוּם״.

האסכולה המתונה, שחלקה על בן-גוריון, הונהגה בידי שרת. גמול צבאי היה סוגיה מרכזית בוויכוח בין האקטיביסטים והמתונים.

האקטיביסטים גרסו, שהערבים שואפים להשמדת ישראל, שהם מבינים רק את לשון הכוח, שישראל אינה יכולה לסמוך על האו״ם וכי כדי לשרוד עליה לחזור ולהוכיח את עוצמתה הצבאית. בקצרה, הם דגלו במדיניות ״קיר הברזל״.

המתונים לא פסלו, עקרונית, פעולות גמול צבאיות, אך גרסו כי יש לבצען באורח סלקטיבי ומבוקר יותר, ורק לאחר שקילה מוקפדת של התוצאות המדיניות הצפויות. הם היו רגישים יותר לתחושות הערביות ולדעת הקהל העולמית; הם ביקשו לגבש אקלים, שיכשיר את הקרקע לאפשרות של דו-קיום בשלום במזרח התיכון; הם חששו פן תעמיק הפעלת כוח תכופה ומוגזמת את המשטמה הערבית כלפי ישראל באורח גובר והולך ותסיג לאחור את סיכויי ההתפשרות.

אבא אבן, שנאלץ ללמד סנגוריה באו״ם על הקו הישראלי הרשמי, הזהיר את הממשלה, כי התנגשויות ומתיחות לאורך הגבולות עומדות בסתירה לאינטרס הבסיסי של ישראל, שהוא שימור הסטטוס קוו הטריטוריאלי המיוסד על הסכמי שביתת הנשק.

ולטר איתן סבר, כי מדיניות פעולות הגמול נכשלה כליל בפתרון בעיות הביטחון השוטף של ישראל, וטען שיש להמירה בנקיטת אמצעים מגנניים. הוא גם חלק על הטיעון הצה״לי, שהערבים מבינים רק את לשון הכוח.[51]

לאחר כול פיגוע עז, שאירע בישראל, והסתכם ברצח או בחבלה, נדון ביצוע פעולת גמול בממשלה. בדרך כלל נמצא, שראש הממשלה ושר החוץ היו חלוקים בעניין זה. בן-גוריון הציע לממשלה פעמים מספר לאשר ביצוע פעולת גמול רחבת ממדים, ופעם אחת הביא לפני הממשלה תוכנית לכיבוש כפרים מעבר לגבול ולהשארתם בידי ישראל עד אשר יבטיחו הירדנים, שמעשי רצח לא יישנו. במאמציו לשכנע את השרים לקבל את הצעותיו הצביע בן-גוריון על אווירת הבהלה השוררת ביישובי הגבול ועל המורל הירוד של הצבא, והטעים, כי בהחלטותיה בענייני ביטחון חיוניים אל לישראל להתחשב אפילו בדעתן של מעצמות גדולות ידידותיות. הממשלה הייתה חצויה בשווה בין האקטיביסטים והמתונים ולפיכך התקבלו בה רוב ההחלטות לכאן או לכאן ברוב זעום מאוד, וכמה מהן היו פרי פשרה מאולצת בין שתי הגישות.[52]

בקיץ 1953 היה דוד בן-גוריון, אז בן שישים ושמונה, מותש לגמרי ושקל לפרוש מהזירה הפוליטית לפחות לשנה-שנתיים. ביולי הוא נטל חופשה לשלושה חודשים, כדי לבחון במהלכם, לעומק, את מצבה הביטחוני של המדינה ואת מצב הדברים בצה״ל. משה שרת התמנה לממלא מקום ראש הממשלה, ופנחס לבון, שר בלי תיק, נתמנה לממלא מקום שר הביטחון. בהסתיים חופשתו הודיע בן-גוריון על החלטתו לפרוש מכהונתו לשנים אחדות ולשבת בשדה בוקר, קיבוץ ברמת הנגב, שלא נמנה עם ארגון קיבוצים ארצי כלשהו או עם מפלגה כלשהי.

בתקופה שקדמה להתפטרותו הפורמלית של בן-גוריון ב-2 בנובמבר 1953 הוטל על כתפי שרת התפקיד כפוי הטובה של הנהגת המפלגה, הממשלה והארץ גם יחד. אופן פרישתו של בן-גוריון החליש את הממשלה ואת סמכותו של היורש. אחת ממשימותיו הראשונות של שרת כממלא מקום ראש הממשלה הייתה טיפול במשבר שנגרם בעטיו של מפעל הטיית מי הירדן מן הצפון דרומה אל הנגב - מפעל המוביל הארצי. שתי בעיות מציקות התעוררו סביב מפעל זה:

ראשית, נהר הירדן הוא נתיב מים בינלאומי, ולכול המדינות הגובלות בו זכויות על מימיו מכוח החוק הבינלאומי.

שנית, כמה מעבודות ההטיה, כבפרשת ייבוש החולה, בוצעו בתחום המפורז שמדרום לגשר בנות יעקב.

הכוח המניע מאחורי מפעל ההטיה היה משה דיין. דיין ידע, כי אין לישראל זכות משפטית להטות את מי הירדן, וכי אם יונח העניין על שולחן האו״ם תתקבל שם החלטה נגד ישראל. משום כך הוא החליט ליצור עובדות בשטח, שאותן יהיה האו״ם חסר-אונים להשיב לאחור. ביולי, על סף פרישת בן-גוריון, החליטה הממשלה להטות את הירדן העליון ולהזרים את מימיו דרומה. הממשלה לא קבעה את המיקום המדויק של אתר ההטיה, ואחד ממומחי המים, אהרון וינר, הציע לבחור לשם כך אתר מתאים מחוץ למפורז. דיין פסל את עצתו ובהסתמכו תחת זאת על עצתו של האקטיביסט שמחה בלאס, החליט לבצע את ההטיה לא בשטח ישראל, אלא בנקודה מסוימת בתוך המפורז, חמישים וארבעה מטר מעל פני הים. גם לו בוצעה ההטיה בשטח המפורז, ניתן תחילה לחפור את תעלת המוביל מחוץ לו, ורק אחר כך להתחבר עם אתר ההטיה. אלא שלדיין הייתה מטרה מדינית בביצוע מפעל הנדסי זה: מטרתו המרחיקה יותר הייתה לדחוק את הסורים החוצה ולמסד שליטה ישראלית מלאה על המפורז ועל מקורות המים שבצפון הארץ.

שרת החליט להציג את העובדות לפני בן-גוריון והלך אליו לדיון, מלווה בגדעון רפאל. דיין, ועמו יוסף תקוע שתמך בו, נכחו גם הם בדיון, ובמהלכו ביקש דיין להציג את התוכנית העדיפה בעיניו. שרת טען, כי המפעל אינו מתבצע בתבונה, אינו חוקי ונושא אופי מתגרה. בדיוק ברגע שבן-גוריון נראה כמסכים עם טיעונים מוחצים אלה, התערב תקוע ואמר, שלאו״ם אין שום בסיס משפטי להתערב בסוגיה זו. עתה פנה בן-גוריון אל שרת ואמר:

״המומחה המשפטי שלך חושב שאין לזה ולא כלום עם האו״ם״ –

ובהשפעת חוות דעתו של תקוע הורה להמשיך בעבודה ולהתעלם מהאו״ם. שרת יצא מהדיון בלב כבד מאוד, ובדרכו חזרה למשרד החוץ אף דיבר על התפטרות, היה נהיר לו, כי התנגשות עם האו״ם בלתי נמנעת, וכי עליו תוטל המשימה לחלץ את ישראל מהסבך.[53]

סוריה הגישה תלונה לוועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית וב-23 בספטמבר שלח מייג׳ור-ג׳נרל ואגן בֶּניקֶה (Bennike), ראש מטה משקיפי האו״ם על שביתות הנשק, ויו״ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית, מכתב לממשלת ישראל ובו ביקש להשהות את העבודה במפורז עד שיתאפשר הסכם בין הצדדים המעורבים.

נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית טען, כי העבודה מתבצעת בשטח שבבעלות יהודית במפורז, אבל כאשר ביקר שרת במקום המעשה נתחוור לו, כי גם אותו הוליכו שולל, וכי מדובר בחלקת אדמה השייכת לערבי. ארצות-הברית הפעילה לחץ כבד על ישראל בדרישה שהעבודה תופסק. כאשר סירבה ישראל להיענות, הודיע מזכיר המדינה ג׳ון פוסטר דאלס (Dulles) בפומבי על השהיית המענק, שישראל הגישה בקשה לקבלו מארצות הברית. ממשל אייזנהאואר תיכן תוכנית משלו לחלוקת מי הירדן בין המדינות הגובלות  בנהר, שעוצבה בהשראת מפעלי המים של ״רשות עמק טנסי״ (TVA). כן החליט הממשל לשגר את אריק ג׳ונסטון (Johnston), יועץ ״הרשות המייעצת לפיתוח בינלאומי״, למען ינסה לתווך בין מדינות האזור ולהשיג הסכמה הדדית על הקצאות מים.

שרת ניסח הצעות מספר להשהיה זמנית של העבודה, כדי לסכל את הלחץ האמריקני והבינלאומי על ישראל, אך מאמציו לגייס בממשלה רוב תומך העלו חרס. אבא אבן מתח ביקורת על הקו שנקטה הממשלה, בטענו כי הוא מקלקל את היחסים עם ממשל אייזנהאואר, והביע דעתו כי מוטב להסכים לבקשת בֶּניקֶה להשהיה זמנית. בן-גוריון שלל את הביקורת וניסח את נימוקיו במכתב ארוך וחושפני לאבא אבן, שם אמר, כי הוא מבין ושותף לדאגתו של אבן למגמות דעת הקהל בארצות-הברית ובאו״ם, אך פסק, כי יש להבחין בין נושאים משניים ובין נושאים של חיים-או-מוות. מי הירדן שייכים לתחום השני, ומשום כך יש לעמוד בתוקף מול לחץ חיצוני. במכתבו זה ביטא בן-גוריון גם גישות שרווחו באותם ימים בממסד הביטחוני: אי-אמון באו״ם, נכונות לעמוד בדד, והישענות על מצוקות עבר כהצדקה למדיניויות ההווה.[54]

ב-25 באוקטובר החליטה הממשלה לקבל את הצעת שרת להשהות את עבודות ההטיה של מי הירדן כול עוד נדונה סוגיה זו במועצת הביטחון של האו״ם. כעבור שלושה ימים הודיע דאלס על שחרור המענק לישראל בסך 26 מיליון דולר. המשבר ביחסי ישראל-ארצות-הברית חלף, אך מועצת הביטחון המשיכה להתדיין בסוגיה זו עד 22 בינואר 1954, אז הטילה ברית-המועצות וטו על הצעת מעצמות המערב. העבודה במפורז לא חודשה - ומן ההכרח היה לתכן תוכנית שונה לחלוטין להולכת מים מצפון ישראל לדרומה.

בעוד ישראל ניצבת על דוכן הנאשמים במועצת הביטחון בניו יורק, חלה במדיניות הגמול תפנית מזעזעת כאשר תקף צה״ל את הכפר הירדני קיבּיה אור ל-15 באוקטובר 1953. את ההוראה לביצוע התקיפה הוציא פנחס לבון, ממלא מקום שר הביטחון, לאחר רצח אם ושני ילדיה ביהוד בידי מסתננים, שחצו את קו שביתת הנשק ליד קיבּיה. לבון לא נועץ בממשלה ורק כבדרך אגב יידע את שרת בהוראה שהוציא. בישיבת ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית ב-13 באוקטובר גינה הנציג הירדני את הרצח, הבטיח שיתוף פעולה מלא בחיפוש המבצעים, והביע את בקשת גלאב מישראל להימנע מפעולת גמול. כשנודעו פרטים אלה לשרת, טילפן ללבון וביקש ממנו לבטל את התקיפה. לבון השיב שהוא ייוועץ בבן-גוריון. לאחר מעשה טען לבון, כי אכן נועץ בבן-גוריון והלה הסכים עמו, וכי פירושו של דבר שההחלטה לבצע את התקיפה התקבלה ברוב של שניים נגד אחד. בן-גוריון עצמו אמר אחר כך, כי באותו זמן היה בחופשה ולא נועצו בו, אך אילו נועצו היה תומך בביצוע פעולת הגמול.

הוראת לבון בוצעה בידי ״יחידה 101״, יחידת קומנדו קטנה, שהוקמה בצה״ל באוגוסט לביצוע משימות מיוחדות. מפקד היחידה היה אריאל (״אריק״) שרון. פקודתו של שרון הייתה לחדור לקיביה, לפוצץ שם בתים ולגרום אבדות כבדות לתושבים. הצלחתו במימוש פקודה זו עלתה על כול המשוער. התמונה האימתנית המלאה של מה שהתחולל בקיביה נגלתה רק למחרת התקיפה. הכפר היה לעי חורבות. חמישים וארבעה בתים פוצצו ונהרסו, ושישים ותשעה אזרחים, שני-שלישים מהם נשים וילדים, נקטלו. שרון ואנשיו טענו לאחר מעשה, כי היו בטוחים שהתושבים נמלטו על נפשותיהם וכי לא היה להם מושג שמישהו נחבא בתוך הבתים.[55] משקיף או״ם, שבחן את זירת הפעולה הגיע למסקנה אחרת:

״סיפור אחד חזר על עצמו שוב ושוב: הקליע חדר בעד הדלת, הגופה נמצאה מוטלת על הסף, כלומר שהתושבים אולצו, בכוח אש כבדה, להישאר בפנים עד שבתיהם פוצצו מעל ראשיהם״.[56]

טבח קיביה חולל גל מחאות בינלאומיות חסרות תקדים בחריפותן בתולדותיה הקצרות של ישראל. הממשלה התכנסה ב-18 באוקטובר בראשותו של בן-גוריון, שאך זה השלים את חופשתו בת שלושת החודשים. שרת, מזועזע עמוקות נוכח ממדי הפעולה ואופיה הברוטלי, הציע לנסח הודעה רשמית, שתביע צער על הפעולה ותוצאותיה. בן-גוריון התנגד להודאה, כי צה״ל הוא שביצע את הפעולה, והציע לנסח הודעה שתאמר, כי כפריים ישראלים נזעמים, שסבלנותם פקעה נוכח מעשי הרצח הבלתי פוסקים, נטלו את החוק לידיהם. רוב השרים תמכו בבן-גוריון, ולפיכך הוחלט שהוא ינסח את ההודעה. למחרת, במשדר רדיו, השמיע בן-גוריון את הגרסה הרשמית. הוא הכחיש מעורבות כלשהי של צה״ל בפשיטה, הטיל את האחריות על הפעולה על כפריים, שאיבדו סבלנותם עקב ההתגרויות, וביטא את צערה של הממשלה על הריגת בני-אדם חפים מפשע.[57] זה לא היה שקר ראשון של בן-גוריון בעניין שנחשב בעיניו כמועיל לארצו, וגם לא אחרון, אלא שזה היה הבוטה ביותר.

הגרסה הרשמית לא התקבלה על דעת איש ולא עשתה דבר לצמצום הנזק, שנגרם לתדמית ישראל. ב-24 בנובמבר קיבלה מועצת הביטחון החלטת גינוי לישראל בשל מעשה קיביה וקראה לה להימנע להבא ממעשים שכאלה. אפשר שהביקורת הצורבת ביותר הייתה פרי עטו של אבא אבן, שאותה העלה על הכתב לאחר שהפעיל את כישוריו כנואם בלימוד סנגוריה על ארצו מעל במת האו״ם. בשדר לשרת מ-26 בנובמבר אמר:

״שיגור יחידות צבא סדיר מעבר לגבול בינלאומי בלי כוונה כלשהי לאסור מלחמה בקנה מידה מלא, הוא צעד המייחד את ישראל מכול המדינות האחרות. שום מדינה אחרת אינה פועלת באופן שכזה. דבר זה, ולאו-דווקא האבדות הכבדות, הוא שזיעזע את העולם״.[58]

האחראים לביצוע הפשיטה על קיביה, לעומת זאת, לא ידעו חרטה. לבון אמר לממשלה, שהוא נתן את ההוראה על יסוד החלטה שקיבלה הממשלה ביוני, שהסמיכה אותו להורות על פעולות גמול. עוד טען, כי פעולת גמול זו הייתה הכרחית כדי למנוע רצח ישראלים נוספים בעתיד. אריאל שרון היה מרוצה מאוד מפועלו. הוא הביע דעתו, שהפעולה עשתה גדולות לחיזוק רוח צה״ל, ועוד טען, שבן-גוריון בירך אותו על פעולה זו. לגרסתו, אמר לו ראש הממשלה הפורש:

״האמת היא כי זה לא משנה כלל וכלל מה יאמרו על קיביה בכול העולם. הדבר החשוב הוא איך זה ייראה פה, באזור הזה. זה ייתן בידינו יכולת לחיות פה״.[59]

שרון קיבל את פקודותיו ממשה דיין, האדריכל הראשי של מדיניות הגמול ומי שהיה אז ראש אגף מבצעים במטכ״ל צה״ל. דיין נשלח לניו יורק, כדי לייעץ ליד אבא אבן במהלך הדיון במועצת הביטחון. יחד עמו נשלח גם גדעון רפאל, ששרת מינהו באחרונה ליועץ אחראי לענייני המזרח התיכון והאו״ם. בשיחתו הראשונה עם חברי משלחת ישראל באו״ם, ניתח דיין את רקע הפעולה. תקיפות טרור מתמידות - אמר - עשו את הסלמת מבצעי הנגד הישראליים לבלתי נמנעת, ולהלן הטעים, כי לפי תחזיתו יצית מחזור האלימות, בסופו של דבר, מלחמה בקנה מידה מלא. דיין טען, שכול החדירות הטרוריסטיות מתבצעות בעידוד הממשלות הערביות כשלב ביניים למלחמה טוטלית ולא כתחליף לה. התחזית שצייר באורח בוטה כול כך רק העצימה את הספקות והחששות שרחשו בלב הדיפלומטים הישראלים נוכח מדיניות הגמול.[60]

טענתו של דיין, כי הטרוריסטים שבפיגוע יהוד גרמו את פעולת הגמול בקיביה ופעלו בחסות הלגיון הערבי ובהנחייתו, הושמעה בבירור לצורך הצדקה עצמית. היא גם לא הייתה כנה. כאשר אריה אילן, איש משרד החוץ, ביקש מיהושפט הרכבי, אז סגן ראש אגף המודיעין של צה״ל, הוכחה מתועדת וברורה כלשהי למעורבות הלגיון הערבי בפרשה זו, השיב לו הרכבי:

״לא ניתן להציג הוכחה כלשהי, מפני שאין כזאת״,

והוסיף, כי כמי שחקר בעצמו את בעיית ההסתננות במפורט הוא הגיע לכלל מסקנה

״שהירדנים, ובייחוד הלגיון, עושים כמיטב יכולתם למנוע בעד הסתננות, שהיא תופעה מבוזרת ולא סדירה במהותה״.

על קביעה נחרצת זו הגיב אילן בטענו, כי תהיה האמת אשר תהיה בפרשה זו, מאחר שמנהיגי ישראל חזרו וקבעו בפומבי

״כי שלטונות ירדן מעורבים בהסתננות, או לפחות (...) חסרי עניין לפעול למניעתה״, הרי ש״אם המעורבות הירדנית היא שקר, עלינו להמשיך לשקר, אם אין הוכחות, עלינו לפברק אותן״.[61]

חוסר כנות בדרג העליון הוליד חוסר כנות ורמייה בדרגי הממשל הנמוכים.

פרשת קיביה הייתה בחינת הקדמה לוויכוחים ולחילוקי דעות רבים, שהתגלעו במרוצת הימים בשאלת מדיניות הגמול הצבאי, אך ללהט שהשתרר סביבה לא נודעה השפעה על תוכנית הפרישה של בן-גוריון. ב-19 באוקטובר התכנסה הממשלה לישיבה מיוחדת, כדי לשמוע מפי בן-גוריון דברים על הסקר הביטחוני שערך. הוא שרטט תוכנית תלת-שנתית ובה שמונה עשרה הצעות לתגבור צה״ל ולביצור ביטחונה היסודי של מדינת ישראל. התוכנית הייתה מיוסדת על הנחה מובהקת, שלדידו של בן-גוריון לא ניתן כלל לחלוק עליה, כי מדינות ערב מתכוננות למלחמה בישראל. בן-גוריון העריך, שמבחינת ציוד, אימון ואחדות פיקוד יהיו הערבים מוכנים לסבב שני ב-1956. [62]

משה שרת התרשם מהרצאתו של בן-גוריון, שהתמשכה על פני שעתיים וחצי, כי הייתה יסודית יותר מכול הרצאה קודמת ששמע מפיו בנושאי ביטחון, ונסמכה על עובדות ומספרים מוצקים על עוצמתן הגוברת של מדינות ערב. אבל בהאזינו לסקר זה הרהר שרת

״כי יש לטכס עצה כנגד הסכנה הזאת באמצעים לא-צבאיים:

הפעלת פתרונות לבעיית הפליטים על-ידי הצעה נועזת מצדנו לתשלום פיצויים;

תיקון היחסים עם המעצמות;

חתירה בלתי-פוסקת להבנה עם מצרים.

כול אחד מכיווני פעולה אלה עלול להכניסנו למעגל קסמים, ואף על פי כן איננו פטורים מלחתור ולנסות״.[63]

פה הייתה התנגשות מוחצת בין שתי השקפות שונות בתכלית - מזה של ראש הממשלה היוצא ומזה של ראש הממשלה הנכנס, זו הייתה גם הבהרה מוקדמת של התוכנית המדינית, שתכנן שרת להוציא לפועל אחרי ירישת מקומו של בן-גוריון ליד ההגה.

ב-7 בדצמבר פרש בן-גוריון מכול כהונותיו הממלכתיות, אולם בטרם יצא למקום מפלטו המדברי שבשדה בוקר, מינה כמה מינויים חשובים.

הוא אישר את מינוי פנחס לבון בן הארבעים ותשע לשר הביטחון,

הוא קידם את שמעון פרס בן העשרים ותשע מכהונת סגן מנהל כללי של משרד הביטחון למנהלו הכללי,

ולבסוף, בצעד אחרון שעשה כראש ממשלה וכשר ביטחון, מינה את משה דיין בן השלושים ושבע לרמטכ״ל צה״ל.

לשלושת האנשים היה דבר אחד משותף: כולם היו חסידים מושבעים של מדיניות ביטחון אקטיביסטית. ראש הממשלה היוצא סמך על שלישייה זו, כי תמשיך את מדיניות הביטחון הנוקשה שאותה מיסד, ותבלום את הקו הפשרני של האיש, שבו בחרה מפלגתם המשותפת ליורשו - חרף המלצתו-הוא למנות תחתיו את לוי אשכול.

הערות: