עם אהרון שֶר

 י״ז שבט תר״פ

נדפס בקובץ לזכרו של אהרון שר, הוצאת ״עם עובד״ תל-אביב, תשי״ב

כפר-גלעדי-תל-חי, אב תשי״א.

״דבר״, י״ט בשבט, תשי״ב.

נולד ברוסיה בעיר צ׳רניגוב, עיר מחוז באוקראינה, לא הרחק מגבול רוסיה הלבנה. אביו היה בעל בית-מלאכה לחייטות (לפי ידיעה אחרת - פקיד באחת החברות). אהרון שר למד בבית-ספר יהודי עממי ואח״כ בבית-ספר עירוני רוסי לבנים. מימי ילדותו ונעוריו חזק בגופו וחובב ספורט.

עלה ארצה באביב תרע״ד (1914) והוא אז כבן 15-16.

עבד כפועל חקלאי בעין-חי (שמו הקודם של כפר-מל״ל) ואח״כ בחוות בן-שמן. בתרע״ו(?) עבר מבן-שמן לקבוצת-כנרת והיה חבר בה עד נופלו.

נפל בתל-חי בי״ז שבט תר״פ - בחושו לעזרת החורשים שהותקפו בשדה. כבן עשרים ושתים היה בנופלו.

ראשונוּת איננה דבר שבכרונולוגיה. איננה רק זכות של מי שמזלם הטוב הקדים להעלותם לארץ. ראשונוּת היא דבר שבאופי, באישיות. ראשונוּת בעשייה, ראשונות בהתנדבות, ראשונות בגישושי מחשבה, בשאיבה מן המקור, בהפלת מחיצות, בחתירה אל העיקר, אותו עיקר שצרר בִּכְנפיו את הנפש בימי העלומים ואורו לא הוּעם עד היום.

ברל כצנלסון, כתבים, כרך י׳, עמוד 239

עם בואי לכנרת, ימים מספר אחרי פסח תרע״ח, היה אהרון שֶר אחד האנשים שהרביתי להיפגש איתם. הייתי, דומני, הצעיר בשנים בקבוצה, מכל מקום אחד הצעירים ביותר. חבלי-הקליטה בעבודה החקלאית בלהט הקיץ של עמק הירדן לא היו קלים. הרביתי לקדוח. כנרת הצטיינה אז בקצב-עבודה נמרץ ביותר. התרכזו בה ממיטב הפועלים והפועלות כשהם עדיין בצעירותם ובמלוא כוחותיהם. לא קל היה להדביקם בעבודה. החצר ואנשיה פגשוני ברובם ביחס טוב אך בחומרה בולטת, מהולה בהיסוס ובספקנות: ״איך יעמוד בחור זה בניסיון?״ ... אכן, ניסיתי כבר את כוחי לפני כנרת בעבודה גופנית מפרכת בשומרון ובחיפה - ובהצלחה - אך נדמה היה לי שבעבודה החקלאית הנני מתחיל כאילו מאלף.

שר היה אחד האנשים שקל היה לגשת אליהם. לא משום שהיה ותרן בענייני עבודה. אדרבה, היה מחמיר עם עצמו כעם זולתו, ואני לא חיפשתי חלילה ותרנות כלפי, אלא שאותה הסתגרות בה נפגשתי אצל כמה מאנשיה הבולטים של כנרת - הייתה ממנו והלאה. היה גלוי-פנים ופתוח-לב, פשוט, חסר כל כוונות-סתר, חיוכו רחב ומעודד, ופנייתו החברית-הגלילית ״יא-שיך״ (הנגינה על ״יא״) הייתה מעודדת ומדרבנת, ומרחיקה מלבך את ההיסוסים המתגנבים אם אכן יכול תוכל.

שר היה, דומני, הראשון שלימדני לנהוג בזוג בהמות ולחרוש במחרשת ״סוק״. חודשים ארוכים היה לי הדבר בחינת חלומי הכמוס. כנרת נתברכה ב״עגלונים״ ותיקים ומנוסים ולי, ל״ירוק״, לא ניתן׳ לגשת ל״קודש הקדשים״. הייתי מלווה במבטי קנאה את העגלונים הנוהגים בבהמות כאילו הייתה להם המלאכה הזאת עניין של חולין ומניפים בשוטיהם על הבהמות להאיץ בהן; ובשובם מן העבודה נוטלים הם את השוטים עמהם בחשיבות מיוחדת ומצליפים באוויר. וכל מי שצליפתו-נקישתו מצלצלת יותר הריהו משובח.

כאמור, ארכו לי החודשים עד שהגעתי לתפוס במושכות. רק לעתים נדירות הייתי מצליח לשכנע אחד העגלונים, כשאני יושב על-ידו בעגלה, למסור לידי את המושכות לזמן כלשהו כדי לנהוג תחת פיקוחו החמוּר כשהערותיו ״המקצועיות״ - ופעמים הערות נזפניות ועוקצניות - מלוות כל תנועה מתנועותי.

והנה הוטלה על שר חרישת-קיץ במחרשת וֶנדֶה מתהפכת בגבעה הצפונית-המערבית של שדות כנרת. נהגו אז לעשות מלאכה זו בשניים: אחד תופס במחרשה והשני נוהג בבהמות. ולשמחתי - נכון היה לומר: לאושרי - הוטל עלי להיות ״השני״.

שר קיבל את הזוג המפורסם ״נמרוד ואפורה״. זוג בהמות גדולות, חזקות, אך אטיות ועצלות. אך חזקה הייתה על שר ״שיוציא מהן״ את כל אשר ניתן להפיק.

סייעתי לשר להיכּוןן למלאכה. הוא היה מתכונן לכל עבודה כלמלאכת קודש. בדק בקפדנות את רתמות הבהמות - לא היה נוהג לצאת לעבודה בלתי אם הרתמות מתוקנות בתכלית - הרכיב למחרשה סכינים חדים ומתח יפה את כל ברגיה. את כל ההכנות האלה הקפיד לעשות בשעות הצהרים, על חשבון זמן המנוחה, כדי שלא להחסיר חס וחלילה משהו משעות העבודה בשדה. יצאנו לעבודה כששר מקפיד לקחת עמו נאד מים - כדי שלא נבטל זמננו בהליכה לשתייה. זכורני שבמקום שוט, שאין כוחו יפה לעורם הקשה, העבה והבלתי-״חדיר״ של ״נמרוד״ ו״אפורה״ - הצטייד שר בקת אדירה של קלשון ובה היה ״מכבד״ מדי פעם את הבהמות העצלות בלווית קריאות-הזירוז המקובלות ״דִיוֹ, נבלות!״ וכו (הביטוי היה ״נביילעס״). אך שמתי לב שמעולם לא היה שר ״מנבל״ את פיו כאורח עגלונים ״הגונים״ בימים ההם ואולי בכל הזמנים והדורות.

כשהיינו חוזרים בצהרים מן העבודה, עייפים ומיוזעים, הייתי יורד עם שר ברכיבה לים כנרת לרחוץ יפה את הבהמות. שר לא היה מוותר והיה מקפיד לרחוץ אותן יום יום, ושבת בכלל, כמובן - ובכך היה מאלץ גם את שאר העגלונים לנהוג כמוהו.

הייתי עובד עם שר בחרישה עד כלות כוחותי. שר הקפיד לבלי להותיר אף ״חתיכת בּוּר״. וכשהייתה המחרשה חומקת בכל זאת מאחרי קטע בּוּר, לא היה נמנע מלחזור באותו התלם ובלבד שתהא המלאכה נעשית שלמה. את פיאות השדה שבקצות התלמים הקפיד לחרוש יפה-יפה בכיוון ההפוך לתלמים. עם תום יום העבודה היינו חוזרים רכובים לחצר, מאוחר, בחצי-חושך.

כשסיימנו לחרוש את הגבעה הייתה החלקה רבוצה שחורה, מבריקה קמעה, תחוחה וישרה להפליא. שר הסתכל בה ארוכות לאחר סיום העבודה, כשחיוך של נחת על פניו.

כך הכניסני שר בבת אחת ל״טרקלין״ של החרישה ועבודת הבהמות.

פסגת ״הטכניקה״ בימים ההם הייתה העבודה במאַלמת ובמכונת-הדיש המוּנעת בלוקומוביל. לא העזתי, כמובן, לגעת באלה וגם אילו ניסיתי להעיז לא היו מניחים לי. אך האמת היא, שבשטחים אלה היה גם שר טירון ומתלמד בימים ההם. הסתכלתי וראיתי באיזו חריצות ומסירות עילאית היה מתמסר לעבודות אלה. והכל בהתעוררות מיוחדת של שמחת עשייה ראשונית ותמה ומתוך אימוץ כל כוחותיו האיתנים: ללמוד, להתאמן ולהתקדם.

ואכן, כוחות איתנים שכנו בגופו הרחב.

הימים בהם הגעתי לכנרת היו לאחר ימי הזוועות והסערה של חסן בק. הסערה שככה, לכאורה - אך זִכרה עוד היה חי בלבבות. אימת הימים וגדוּלת הימים ריחפו עדיין באווירה של כנרת. הלא הקבוצה כולה, על גבריה ונשיה, עמדה יפה בניסיונות החמוּרים ובדין היו הכל גאים - גאווה אילמת ובתוך תוכם פנימה - בעמידה זו.

כל ענייני הנשק וההתגוננות היו בידי שר. המאוזר שלו - נקי ומצוחצח ונתון במטלית בתוך תיק העור הצהוב והמאסיבי - היה מלווהו לכל אשר ילך, בעבודה בשדה ובנסיעותיו.

אותו קיץ שמר שר תקופת-זמן בשדות ופעמים הייתי מזדמן אליו למלונתו, במעלה הגבעה המערבית.

הייתי מוצא בה תמיד לידו של שר את המאוזר שלו, תיק הכדורים וכרך שירי ביאליק. והוא - וגם חבריו למלונה - היו מדקלמים בעל-פה פרקים שלמים מביאליק, בעיקר מ״מתי מדבר״ ו״מגילת אש״.

שר שתה ממעיין שירתו של ביאליק, שתה וגמא, ולא יכול לרוות. רק בארץ התוודע ללשון העברית וכבש אותה לעצמו במאמצים רוחניים כבירים. כבש ודבק בה - דבקות ראשונית ושלמה.

שר היה נכון תמיד לכל מלאכה קשה ואף בלתי-נעימה, לכל תפקיד מסוכן, לכל מקום תורפה. יותר מכך - היה אץ לקראתם ולא תמיד מתוך שיקול-דעת מספיק. עצם הקושי, העבודה הפורייה והנחוצה, מילוי החובה והסכנה שהכרח לעמוד בה - קסמו לו.

זוכרני, היה הדבר ערב כניסת האנגלים לגליל, בסוף ספטמבר 1918. עצבנות רבה השתררה בקרב הגייסות התורכים והגרמנים וביישוב הגלילי שררה חרדה מהולה בתקוות גאולה קרובה. בוקר אחד הופיעו במושבת כנרת ובחצר הקבוצה תורכים וגרמנים להחרים בהמות-עבודה ועגלות לצורכי הצבא הנסוג. פנינו לסמל הגרמני הרוכב בבקשה לפטור אותנו מאסון החרמת הבהמות. הלה ענה קצרות ונמרצות ודווקא צרפתית: ״A la guerre comme e la guerre״ (במלחמה - כבמלחמה).

מי ייסע? - כמובן, אהרון שר. הוא התקין עגלה, מרח יפה יפה את ציריה במשחה, רתם לעגלה את זוג הבהמות המשובח ביותר והיה נכון לצאת את החצר בפקודת הגרמנים. ל.מ., הקשישה ממנו, המתונה והשקולה, יצאה אליו ושכנעה אותו להחליף את הבהמות הטובות ביותר בגרועות ביותר. ובאמת, למה נפקיר בהמותינו המשובחות; שר שמע לעצתה, החליף את הבהמות, ויצא בדהרה את החצר.

חרדנו לו. אך כעבור ימים מספר חזר מהגליל העליון (אכן, לפי זיכרוני, בלי העגלה והבהמות, שנאלץ להפקירן) לאחר שהצבא הגרמני-התורכי התפורר.

שמחה רבה שמחנו לקבל את פניו בריא ושלם. הוא חייך לעומתנו את חיוכו הרחב-״השרי״, הביישני קמעה, ופנה מייד לעבודה.

וכך אץ לכל ״חתיכת עבודה״ קשה. בימי תל-חי, כשירד ״מלמעלה״ לימים מספר והיה צורך להוליך ברגל פר מבן-שמן לכנרת, מי ינהג בו? - כמובן, שר. הביאוֹ לכנרת כשהפר בריא ושלם ושר נהנה מ״חתיכת העבודה״ שעשה ושוב אץ ״למעלה״, לתל-חי. משם לא חזר עוד.

שנת תרע״ט הייתה קשה מאוד לקבוצה. מבחינה חקלאית הייתה זו שנת בצורת חמוּרה והפסדים קשים למשק, שענף היסוד שלו הייתה פלחה חרֵבה. מבחינה פנימית הייתה זו שנת התרופפות והתפוררות. כל ייסורי שנות הסיוט של סוף מלחמת העולם נתנו אותותיהם באנשים כפרטים ובקבוצה כולה. גם המחלות עשו שמות. הקדחת לא פסחה גם על גופו האיתן של שר. אף הוא שילם מס כבד למחלה הממארת ורק בקושי ובאטיות התאושש מבחינה גופנית.

בסוף שנה זו נתערער בשר גם משהו מאמונתו בקבוצה. הוא הסתגר, הרבה לשתוק ולהרהר. סבורני שתולעת הספק לגבי עתיד הקבוצה כצורת-חיים קבועה כרסמה בו וקרוב לוודאי שהרהר במושב. הימים היו ימי ראשית התגבשות רעיונות מושב-העובדים. שר לא הרבה לבטא הרהוריו בפומבי. אך הקרובים לו חשו וכאבו את המתרחש בו. קו העצבות שהיה טבוע בו מאז - עצבותו של יהודי ועצבותו של אדם צעיר בן-הדור - העמיק. אפילו ההתעוררות הרבה לקראת ייסוד ״אחדות העבודה״, שצנפה גם אותו ואליה הצטרף בלב פתוח ובתקווה, לא הוציאתו מרפיונו האישי ולא החזירה אותו לפעילות מרכזית בקבוצה. שר ראה כל הימים בב. כצנלסון את מורהו הרוחני וגם ברל אהבוֹ עד מאוד. ואף התכונה לקראת הקבוצה הגדולה - ״קבוצת הששים״ בכנרת בשנת תר״ף - וביסודה צירוף העבודה החקלאית עם העבודה ״הציבורית״ בייבוש הביצה - לא ניערה אותו. כל מאמצינו ״לרתום״ אותו בעניין הגדול העתיד לקום בכנרת עם קליטת העלייה - לא הועילו. עמוקים מאוד היו כנראה הפצעים שנפצע בעיקרי אמונתו ובאמונתו בחבריו.

רק עם התחלת ההתפרעות בגליל העליון הייתה עמו רוח אחרת. לפתע התנער. רגש האחריות האישית שב לפעם אותו בכל העוצמה והשלמוּת והתום ששר היה מוכשר להם. אז קם עם קבוצת חברים ועלה ״למעלה״ לעזרת המגֵנים. אחר-כך ירד ״למטה״, לסדר כמה עניינים, ענייני הגנה, ענייני משק ועניינים פרטיים. נסע ליהודה ורשם ב״קונטרס״ את רשימתו ״למשמר״ - רשימתו האחת והיחידה שראתה אור.

אחר-כך חזר לכנרת ועלה שוב ״למעלה״. יותר לא ראינוהו.

שר נפל ביום הששי לשבוע, י״ז בשבט תר״ף. כבן עשרים ושתיים היה בנופלו. הבשורה הרעה הגיעה לחצר-כנרת ביום א׳ י״ט בשבט, בשעות אחרי הצהרים.

אותה שעה עבדתי ליד הביצה ועננים חלפו בשמים. לידי המכוש והאת ואני חופר בקיר הכרך וממלא קרוניות, שחברים אחרים מגלגלים אותן על-גבי פסים וממלאים את שטח הביצה בעפר ואבנים.

שליח הגיע מן החצר לביצה והביא אלי את בשורת האסון. רגע לא תפסתי בבהירות את אשר נאמר לי. אך ברגע משנהו היה הכל ברור. גם מה שקרה וגם מה עלי לעשות. הנחתי את כלי-העבודה במקומם, נפרדתי מהחברים ואצתי הביתה. רצתי כל הדרך, מהביצה עד החצר, ולא הפסקתי את מרוצתי עד שנכנסתי אליה. שם לא חידשו לי הרבה. החצר כולה הייתה אבלה.

הַחלטתי הייתה נחרצת. כבר שבועות התפרצתי ללכת לגליל העליון וענייני המשק מנעוני - הייתי פעיל ב״קבוצת הששים״ בכמה שטחים ודומני שעסקתי גם בסידור העבודה. מישהו ניסה עוד גם עתה להניאני מללכת. אך הפעם, ללא הועיל.

למחרת בבוקר קמנו, שלושה חברי כנרת, והצטרפו אלינו עוד שלושה חברים אחרים, והלכנו לטבריה. הטלאתי שם את מגפי המרופטים ועלינו לאיילת-השחר. ומשם, בלילה - ליל חושך, ערפל, שלג ובוץ - לתל-חי.

יוסף טרומפלדור והחברים פגשונו בלב פתוח ובהתעוררות: הגיעה ״תגבורת״, ודווקא מאנשי כנרת.

למחרת בואי ביקרתי על קברו של שר, שנכרה בקרבת קברו של שניאור שפּוֹשניק ז״ל, שנפל כחודשיים לפני כן (כ׳ בכסלו תר״ף). שני הקברים - על הגבעה צפונית לתל-חי, בדרך לכפר-גלעדי.

לא נותר משר בתל-חי כי אם המאוזר שלו בנרתיק-העור הצהוב והמוכר לי ותיק הכדורים. אלה היו עליו בשעה שנפצע פצעי-מוות. הם ניתנו לי - כלחברו בן-קבוצתו של שר - ושימשו אותי כל ימי ההגנה בגליל העליון וימים רבים, רבים אחריהם. כשקיבלתי את המאוזר היה הוא ונרתיקו מוכתמים בדמו הקרוש של שר.

אגב, אותו מאוזר של שר חלפו עליו עוד גלגולים רבים. ואחד מהם אספר:

בראשית חשון תרפ״ב, כשהדרך לטבריה הייתה בחזקת סכנה, פנה אלי, בוקר אחד בכנרת, השומר מיבנאל, דוד פינסקר ז״ל*, וביקשני להשאיל לו אקדח לנסיעתו לטבריה. באי-רצון השאלתי לו את אקדחו של שר. בשובו לעת ערב מטבריה בעגלה התנפלו עליה שודדים. לפי הידיעות שהגיעונו אחר-כך - היו אלה מבדווֵי דַלַיקה. פינסקר ירה מהמאוזר ירייה אחת ואחר חל בו עיכוב. השודדים ירו בפינסקר ורצחוהו נפש, שדדו את הבהמות, אך במאוזר לא נגעו משום-מה.

* דוד בן שרגא פינסקר, נקבר בבית-הקברות בכנרת; על מצבתו רשום כי נהרג בא׳ בחשון תרפ״ב בהגינו על חיי הנוסעים איתו מטבריה לכנרת - והוא בשנת העשרים לחייו.