עם העולים לחניתה

רשימה זו נדפסה לראשונה בעיתון ״דבר״, ב-26.9.1975 וב-3.10.1975.

זה זמן רב היה בדעתי לרשום את השמור בלבי ובזיכרוני על העלייה לחניתה במרס 1938, ועד עתה לא נסתייע הדבר. אכן, בהיותי חבר במרכז ה״הגנה״, נוכח הייתי בעליות רבות לנקודות-התיישבות חדשות בתקופות שונות, ובעיקר באזורי עמק יזרעאל, בית-שאן והגליל. אך נוכחותי בעליות אלה הייתה מוגבלת לשעות ספורות או, לכל היותר, ליממה הראשונה. העלייה היחידה לנקודה חדשה ומבודדת, שלקחתי בה חלק עד התבססותה מבחינה ביטחונית (התבססות יחסית, כמובן) הייתה העלייה לחניתה, שבה שהיתי בעשרת ימי קיומה הראשונים. וחוויה זו של הולדת נקודה יישובית חדשה, שחייתי ברעננות, שנשמתי אותה ממש ובמלוא ריאותי, חיה בי עד היום.

בסוף שנת 1937, יצאתי בשליחות מרכז ה״הגנה״ לאירופה. הוטל עלי לבדוק מקרוב את מהלך פעולות ה״רכש״ בבסיסי הפעולה הזאת בימים ההם: בוורשה שבפולין ובאנטוורפן שבבלגיה. שרויים היינו בעיצומם של מאורעות-הדמים, שפרצו באפריל 1936. שנת ״שביתת-הנשק״, שנפתחה באוקטובר 1936, נסתיימה עם רצח המושל הבריטי של הגליל, אנדריוס, בסוף ספטמבר 1937. גל הדמים הציף שוב את הארץ. הצורך בנשק-הגנה החריף. היישובים החקלאיים והשכונות שבפאתי הערים התחננו, זעקו ממש, לתוספת נשק ותחמושת. יצאתי, איפוא, לבדוק מה ניתן לעשות כדי להגדיל את היקף רכישת הנשק וכדי להחיש ולדרבן את ״הברחתו״ לארץ לידי ה״הגנה״ (באורח בלתי-לגלי, כמובן).

אך הוטלה עלי גם שליחות נוספת, כבדת אחריות. בראשית נובמבר 1936 נאסר בגרמניה הנאצית חברנו דוד שאלתיאל בעת פעילותו בענייני רכש. ברי היה לנו, שהוא מתענה קשות בידיהם האכזריות של שוביו. חשנו עצמנו אחראים לגורלו, לחייו. נוסף על הניסיונות לחלצו, שכבר נעשו בצינורות שונים בגרמניה, הוטל עלי לבדוק, אם ומה ניתן לעשות עוד. לשם כך ביקרתי פעמיים, במחצית השנייה של דצמבר 1937, בברלין ביקורים חטופים (באורח בלתי-לגלי, כמובן, בניצול אשרת-מעבר מפולין לבלגיה ובחזרה, כי בתנאי הימים ההם לא ניתן ליהודי ארץ-ישראלי להשיג אשרת-שהייה בגרמניה הנאצית). באמצעות גיאורג (אח״כ גיורא) יוספטל, אז איש מרכז ״החלוץ״ בגרמניה, וראשי נציגות יהודי גרמניה, ניסיתי להניע אלו ״גלגלי״ השפעה נוספים, ועד עתה אין לדעת, אם מאמצים אלה הועילו כלשהו או עלו בתוהו (דוד שאלתיאל נשתחרר ממאסרו בגרמניה, במרס 1939).

סיימתי את תפקידי באירופה ונחפזתי לחזור לארץ המסוערת, בינואר או בראשית פברואר 1938. ההכנות לעלייה לחניתה היו כבר במלוא מהלכן.

בכל שלבי הדיונים על רכישת קרקעות חניתה, ואחר-כך על התוכניות וההכנות למימוש העלייה, לקח חלק פעיל מטעם ה״הגנה״ אליהו גולומב: דחף, לחץ, המריץ - ככל שיכול.

תוכנית מבצע העלייה - שהיה יחיד במינו ובהיקפו בימים ההם - עוּבּדה בקפדנות ולפרטי-פרטיה בידי אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ואנשי ה״הגנה״, וכרגיל נתגלו בה, לאחר מעשה, אלו משגים או ״מחדלים״.

ואז, בטרם אחזור ואשתקע בפעילותי השוטפת במרכז ה״הגנה״, החלטתי או הוחלט, שאצטרף לעולים לנקודה החדשה בהרי הגליל המערבי. וגם שרה אשתי נלוותה אלי - להיות עם העולים.

כמה וכמה גורמים ושיקולים רבי-משקל חברו יחד לדחוף את הנהלות הסוכנות היהודית והקרן-הקיימת-לישראל להזדרז ברכישת קרקעות חניתה ובהעלאת פלוגת-כיבוש עליהן:

הימים היו, כאמור, ימי מאורעות-הדמים, שבעקבותיהם נפתחו דין ודברים מדיניים בבעיות עתידה של הארץ,

דין ודברים אלה התנהלו בין הממשלה הבריטית וההסתדרות הציונית מחד גיסא,

ובינה לבין נציגי הערבים שבארץ ובארצות השכנות, מאידך גיסא.

ביולי 1937 פרסמה הממשלה הבריטית את הדו״ח של הוועדה המלכותית (היא הוועדה הקרויה על שם היו״ר שלה: ״ועדת פיל״) על חלוקת א״י המערבית לשתי מדינות: ערבית ויהודית, ונוסף עליהן שטח-חסות בריטי. לפי דו״ח זה, נכלל הגליל כולו בתחומי המדינה היהודית העתידה לקום. ואולם במהלך המו״מ עם השלטונות הבריטיים הסתבר, שנשקפת סכנה, כי הגליל המערבי ייקָרע משטח המדינה היהודית. הואיל וחלקו הצפוני של הגליל המערבי היה ריק לחלוטין מיישובים יהודיים, התבלט ההכרח להקים בחבל זה בדחיפות נקודות-מאחז יהודיות, כדי לחזק את התביעה הציונית להכלילו בתחומי המדינה היהודית. דוד בן-גוריון, ששימש יו״ר הנהלת הסוכנות ושהיה בטוח בימים ההם, כי מדינה יהודית בחלקה של א״י היא בהישג-יד ממש, לחץ בהתמדה ובמלוא כוחו לרכישת קרקעות חניתה וקרקעות אחרים בגבול הצפון.

״יש לרכוש קרקעות על הגבולות״, טען בן-גוריון, ״שכן יש בכך כדי לשנות את הגבולות״.

כן ברור היה, שאין די ברכישת קרקע, אלא יש הכרח להעלות עליה מייד מתיישבים-כובשים.

״אם תהיינה לנו 4-5 נקודות יהודיות בגבול הצפוני״, חזר ואמר בן-גוריון, ״יהיה בכך כדי לחזק את זכותנו בגליל העליון״.

כן הדגיש הדגשת-יתר את היתרון שבקשר הטריטוריאלי הרצוף בין המדינה היהודית העתידה לקום

ובין אזורי האוכלוסייה הנוצרית-מרונית שבלבנון.

להשלמת תיאור הרקע הכללי, אזכיר, שבספטמבר 1937 כונסה בקייטנת בלוּדאן (הסמוכה לדמשק) ועידה פאן-ערבית בעניין עתידה של ״פלשתין״. בראש הוועידה ישב המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני. בין שאר החלטותיה

הביעה הוועידה התנגדות נמרצת להקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל,

וכן קראה להגברת התעמולה הפאן-ערבית

ולהמרצת מהומות-הדמים האנטי-יהודיות בארץ.

ב. כאמור, הייתה זו תקופה של התקפות ערביות גוברות והולכות על היישובים היהודיים, וכנופיות מזוינות פלשו אל הארץ דרך גבול הצפון הפרוץ. ההנחה הייתה שיישובים חזקים בגבול הצפון, שיאוכלסו באנשי-הגנה מנוסים, יכבידו על חדירת הכנופיות מן הלבנון, ישמשו עמדות תצפית ומשמר ונקודות-זינוק נגד בסיסי הפורעים.

ואכן נתממשה הנחה זו במידה רבה. בסוף מרס 1938 הוקמה חניתה, בנובמבר אותה שנה עלה קיבוץ אילון להיאחז בחרבת-סמח, ובמאי 1938 הוחל בהקמת גדר-הביטחון (חומת ״טיגרט״) בגבול הצפון, בחסות יחידות מזוינות של מאות נוטרים יהודים. אורד וינגייט, ״הידיד״, ערך את סיוריו ופשיטותיו בראש אנשיו מ״פלגות האש״, כשחניתה משמשת אחד מבסיסיו.

ג. אך לעליית-חניתה היה גם מניע פנימי-מוראלי רב-משקל. הימים היו ימי תגרות אין-ספור עם הפורעים, ויגון, אבל ולוויות. אצטט משפטים אחדים שרשמתי לזכרו של יוסף פיין, שעוד אזכירנו בהמשך דברי:

״ביישוב שרר דיכאון ודרוש היה מעשה אשר יבליט, באורח סמלי ומעשי כאחד, שתנופת ההיאחזות שלנו בארץ נמשכת. חניתה הייתה בימים ההם רחוקה; הנקודה הקרובה אליה ביותר - נהריה (נוסדה ב-1934). כדי להגיע לחניתה צריך היה לעבור על-פני כמה כפרים שהיו אז בסיסי כנופיות (א-זיב היא אכזיב, בסה היא בצת, ועוד). מהכביש הצפוני לא היה גם ענף-כביש לאותו משטח, שאוּתר כמקום-היאחזות ל׳חניתה תחתית׳. ה׳הגנה׳ נטלה על עצמה את ארגון העלייה הזאת על הקרקע. לפי מושגי הימים ההם (הנראים עתה כה רחוקים) היה המקום נידח ופראי״.

עליית-חניתה הייתה חוליה בשרשרת העליות של ״חומה ומגדל״ בתקופת המאורעות של 1936-1939, אך הייתה הגדולה בממדיה והנועזת בשרשרת זו. נסיבות הזמן והמקום, והמניעים שהזכרתי לעיל, שיוו לעליית-חניתה אופי של זינוק לאזור חדש ונידח וחשיבות של מבצע מדיני-התיישבותי והגנתי מיוחד. ואכן, הֵדה בכל פינות היישוב וברחבי הגולה הציונית היה רב ומפעים, עד שהעיר מי שהעיר:

״מפעל חניתה הצמיח כנפיים למעשה הציוני״.

לארגון ה״הגנה״ היה מבצע זה משום מבחן ופריצת-דרך ובשניהם עמד הארגון, בסופו של חשבון, בכבוד.

רכישת אדמות חניתה הייתה כרוכה בסבכים ורצופה דחיות. הטיפול ברכישה החל כבר בראשית 1937, אך ההחלטה הרשמית של הנהלת הסוכנות לרכוש קרקעות בגבול הצפון נתקבלה רק בסוף 1937, והעברת קרקעות חניתה לרשות הקרן הקיימת יצאה לפועל בימים הראשונים של פברואר 1938.

ואולם קופת הסוכנות הייתה ריקה להחריד וקופת הקק״ל - עמוסה חובות. דין ודברים ארוכים ומייגעים התנהלו בין המוסדות, כדי להכריע מי ומי יישא בהוצאות סלילת הכביש עד לחניתה תחתית והלאה לחניתה עלית, וכן בהוצאות הכיבוש והכשרת הקרקע, מאחר שמקובל היה שעצם רכישת הקרקע הוא מעניינה של הקק״ל.

רק כדי להדגים את הדלות האומללה, שבה היו שרויות הקופות הציוניות, אזכיר, שעצם העלייה בוצעה בכוחה של תרומה מיוחדת בסך 5,000 (חמשת אלפים!) לי״ש, שהשיג ד״ר חיים וייצמן מאת הבנקאי היהודי הצרפתי אדוארד מאיר, שמושבו היה בפריס. ד״ר וייצמן בישר על השגת התרומה למשה שרת (אז שרתוק) במברק מיוחד, ונמנע מהעברתה לקופת גזברות הסוכנות, כדי שזו לא תשים ידה על הכסף. סוף-סוף הוסרו העיכובים הכספיים המיידיים, תוך פשרה בין המוסדות הנוגעים בדבר ותוך הדגשה מפורשת שהשתתפות הקק״ל, בהוצאות החורגות ממסגרת המקובל, לא תשמש בשום פנים תקדים בפעולות ההתיישבות בעתיד.

ואז צצו העיכובים מצד השלטונות הבריטיים, שהיססו הרבה עד שהשלימו עם העלייה לחניתה. הדחיות נומקו, כמובן, בנימוקים ביטחוניים, אך ידוע היה כי בחוגי השלטון העליונים רווחו גם היסוסים מדיניים.

לימים סיפר משה שרת, שעצם הודעתו לשלטונות על תוכנית העלייה לחניתה הפתיעה אותם ונציגיהם אף שאלו בסרקזם בלתי-מוסווה:

״וכי לא יכולתם לבחור נקודה מסוכנת יותר?״.

בשלב אחר של המו״מ נתקבלה הודעה רשמית של הממשלה, שהיא

״מביטה בדאגה חמורה על העלייה לנקודה זו ומקווה שאנחנו (קרי: הסוכנות) נמצא אפשרות לא לגשת להגשמת המפעל הזה במצב השורר עתה בארץ״.

משה שרת הוסיף ללחוץ, והדבר הובא בסופו של דבר להכרעת הנציב העליון סיר הרולד מק-מייקל (שזמן קצר קודם לכן הגיע לארץ) והלה הכריע,

״שאינו יכול לדרוש מאיתנו (קרי מהצד היהודי) לעכב את התיישבותנו במקום זה״.

גם לאחר העלייה וליל-ההתקפה הדגיש קצין-משטרה בריטי, שהיה אחראי לסביבה:

״כתבתי והזהרתי את השלטונות מפני הצעד הנועז שהיהודים אומרים לעשות״.

הנה כי כן, לאחר דחיות מספר ובלחץ הסוכנות היהודית, ניתן האישור מצד השלטונות, ותאריך העלייה נקבע סופית ל-21 במרס 1938.

ראוי לציין, כי משה שרת פנה גם לשלטונות לבנון (שהייתה בימים ההם שטח-מנדט צרפתי) והודיע להם במכתב, ב-193816.3., על הכוונה להקים יישוב יהודי על גבול הלבנון וביקש את סיועם בהשכנת יחסים של שכנות טובת עם המתיישבים היהודים ובהגברת הביטחון באזור. בגנזי הסוכנות מצאתי תשובה (כתובה צרפתית) מ-18.3.1938, שבה מאשר נשיא מועצת-המיניסטרים של ה״רפובליקה הלבנונית״ בלשון אדיבה את קבלת מכתבו של משה שרת ומבטיח, בשם שלטונות לבנון, לשקוד על שמירת הביטחון באזור הגבול. כן הבטיח הכותב להסביר לתושבי לבנון, שוכני הגבול, את האינטרס לקיים יחסים ״טובים ביותר״ עם המתיישבים שמעבר לגבול.

בו-בזמן התעוררה הבעיה - מי ומי יהיו כובשי הנקודה. לאחר שנתברר, שאין בנמצא ארגון-מתיישבים אחד, שיוכל לשאת את המעמסה הכבדה, הוכרע, מנימוקים ביטחוניים, כי הכיבוש יבוצע על-ידי פלוגה מקובצת מכל זרמי ההתיישבות, שתורכב ממיטב אנשי ה״הגנה״ המאומנים והמנוסים.

שמע העלייה הצפויה נפוץ ברחבי היישוב, ומספר המתפרצים להיות בין העולים היה, כמובן, גדול הרבה יותר מהנדרש. ויכוחים נרגשים, שהגיעו לכלל מריבות קולניות, פרצו בין פלגי ההתיישבות לפני ההכרעה לגבי המכסה שתוקצה לכל פלג. וגם בתוך כל פלג רבו הדיונים והתביעות בטרם ייקבע מי ומי יזכו במצווה. ולבל יחסר המזג, נתקבל בעצם הדיונים מברק ממ׳ אוסישקין (ששהה בימים ההם בחו״ל) בתביעה נחרצת, שלא יקופח חלקם של שני זרמי הנוער של הציונים הכלליים, בקרב העולים לחניתה.

לבסוף נקבעה רשימת העולים, ואין צריך לומר, שלאחר מעשה נתגלו במקום ״מסתננים״ בלתי-לגליים - ״ארנבות״. וגם לאחר העלייה עוד הדהדו, גם בחשאי וגם ברמה, הטרוניות והקובלנות על הקיפוחים שנתקפחו הפלגים השונים בזכותם לקחת חלק במבצע. הכל כמקובל בקרב אחינו בני ישראל מימים ימימה.

לבסוף רוכזה פלוגת העולים - כתשעים איש, ובהם עשר בחורות - בקיבוץ משמר-זבולון (לימים כפר-מסריק), שבחולות עמק עכו. כאן שהו אנשי הפלוגה כשלושה שבועות, כשהם חוזרים ומתאמנים אימוני נשק והתגוננות. למפקד הפלוגה נתמנה צבי בן-יעקב, מדריך ומפקד ותיק של ה״הגנה״, ולסגנו אבא לרנר (אח״כ נאור) איש עין-חרוד ונען - שניהם כבר הלכו לעולמם.

בחצר הקיבוץ רוכזו כל החומרים והמצרכים הדרושים להקמת הנקודה ולהזנת העולים בימים הראשונים. וכן, כמובן, סליקים מסוגים שונים לאחסון הנשק הבלתי-לגלי. בו-בזמן הובטח גם ליווי של נוטרים ממקומות שונים (על מדיהם), שהיו מצוידים בנשק לגלי.

קצרת רוחם של אנשי הפלוגה. יום העלייה נדחה שוב ושוב. אנשי הפלוגה, כולם אנשי עבודה ומשק, דרוכים למבצע העלייה וההיאחזות, חשו כי הם ״דורכים במקום״ ומכלים ימיהם בחזרות על האימונים השגרתיים - המפקדים מרגיעים ודורשים סבלנות ומבטיחים, והחבר׳ה סבלנותם פוקעת. סוף-סוף נמנו וגמרו לשלוח משלחת אל אליהו גולומב לתל-אביב ובפיהם ״אולטימטום״: עולים או אין עולים? ואם אין עולים - אזי איש לאוהליך ישראל. הם חזרו למחנה ובפיהם שוב הבטחות: יום העלייה נקבע סופית ל-21 במרס והובטח נאמנה, שהעלייה לא תידחה עוד.

סמוך ליום העלייה, רוכזו המתנדבים (שלא מאנשי ״הפלוגה המקובצת״) וכן אנשי פו״ש (פלוגות-השדה) ונוטרים מנקודות שונות בקיבוץ גבעת-חיים, וכל אלה הגיעו גם הם למועד (בפיקודו של יצחק שדה) אל מרגלות גבעת חניתה.

למבצע העלייה לחניתה קדמו סיורים מוקדמים אחדים בשטח, שבהם לקחו חלק נציגי המוסדות המיישבים ושליחי ה״הגנה״. באחד הסיורים השתתף גם המפקד הבריטי של משטרת צפת.

בנסיבות הימים ההם, ימי העליות של ״חומה ומגדל״, מקובל היה שיש הכרח להשלים את שלב העלייה לנקודה החדשה תוך יום אחד. וזאת כדי לקבוע את עובדת ההיאחזות ו״לשכנע״ את השכנים והשלטונות להשלים עם קיומו של יישוב יהודי במקום חדש. אך לגבי חניתה, התברר, שמחוסר דרך סלולה, אין כל אפשרות להקים את ההיאחזות במקומה הקבוע, בפסגת ההר, בתנופה אחת וביום אחד.

הוחלט, איפוא, להקים בשלב הראשון נקודה ארעית - זו שכונתה ״חניתה תחתית״ - במשטח שאותר, במרחק של כ-900 מטר בקו-אוויר מצפון לכביש-הצפון. וכן נקבעו, בסיורים המוקדמים, מקומות המשלטים מסביב לחניתה תחתית, שייתפסו בידי חוליות האבטחה ביום העלייה.

הסתבר שהעלייה לנקודת-הקבע - זו שהייתה קרויה בפי הערבים ״חרבת-חנותה״ - ובה בית-אבן - תוכל להתבצע רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שתיסלל אליה הדרך.

את הערב והלילה שלפני העלייה עשינו, שרה ואני, במשמר-זבולון. בערב - מסיבה, ובלבבות התעוררות ותחושת ערב-חג. כמקובל הושמעו ברכות ונאומים - לפי זיכרוני, נאומי שגרה. מי כמונו, עמך ישראל, מחוננים בכישרון מיוחד להפוך הרגשת חג אמיתית לחולין שבחולין בהכברת דברי שגרה נדושים. אך השירה הייתה נרגשת ומלוכדת. פה ושם הוזזו השולחנות ופרצו מעגלי ה״הוֹרה״. ואלה נתמשכו עד שעה מאוחרת - עד שניתנה פקודה של ״כיבוי-אורות״.

בעוד חושך קמנו, שרה ואני, להיכון, עם חברי הפלוגה, לדרך. הימים ימי סוף החורף וזכורות לי היטב שלוליות-המים המרובות, ״האגמים״, בין הצריפים שבחצר הקיבוץ. דומני, שעודני שומע את קולות הצפרדעים המקרקרות בשלוליות ורואה את דמות הירח המשתקפת במים.

צריף חדר-האוכל של הקיבוץ הומה וסואן. הכל גומעים בחטיפה את קפה הבוקר ונחפזים החוצה. ליד שער המחנה חונות כ-40 מכוניות-משא עמוסות לעייפה חומרי-בניין, מצרכי מזון, מים ועוד, וכן עשרות חמורים לסייע בהובלת המשאות מלמטה, מכביש-הצפון, אל רחבת המחנה של ״חניתה תחתית״. וליד מכוניות-המשא עשרות מכוניות-נוסעים וכמה בחורים מבחורי ה״הגנה״ רכובים על אופנועיהם ללוות את השיירה ולשמש מקשרים בין אנשי המפקדה למכוניות השיירה. בראש השיירה, בתוכה ובעקבותיה טנדרים אחדים ובהם הנוטרים על נשקם ומדיהם המסורבלים.

בעוד חושך זזה השיירה צפונה עד לכפרים זיב ובסה, ומשם, בכביש-הצפון, מזרחה - בואך מרגלות גבעות חניתה.

אנשי הכפרים שבדרך, משכימי קום, פוקחים עיניים תמהות, חרדות ו...עוינות למראה השיירה הכבדה של ״היהוד״.

לאחר מעשה התברר, שמבצע העלייה עשה לו כנפיים ברחבי היישוב הערבי שבארץ (אגב, למחרת ליל-ההתקפה, שעוד יסופר עליו, הופצה בקרב ערביי הסביבה השמועה כי ״היהוד״ נטשו את הנקודה - נשאו רגליהם ונמלטו על נפשם. ומה גדל תימהונו של המושל הערבי בעכו, כשלמחרת ההתקפה התייצב לפניו, עם בוקר, המוכתר של חניתה, יוסף פיין, לבקרו ביקור ראשון של נימוסין).

כשהגיעה השיירה ליעדה, כבר מצאה למרגלות הגבעות מכוניות מספר ובהן מאנשי ״המוסדות״ וכן עיתונאים וסתם סקרנים, שאין דרכם להחמיץ הזדמנויות ״היסטוריות״ (ואף ״בלתי-היסטוריות״) להפגין את נוכחותם, ״לקלוט רשמים״, ובעיקר לראות ולהיראות.

משמרות של נוטרים נחפזו לתפוס משלטים בסביבות המשטח שנקבע להיות ״חניתה תחתית״, והציבור כולו, חלקו אנשי-הפלוגה המקובצת ורובו (כ-400 איש ובהם כ-100 נוטרים) פלוגות ״הפועל״ בחיפה ומתנדבים מהסביבה הקרובה וגם ממקומות רחוקים, התחילו פורקים את המטען מעל המכוניות. כל איש עמס ככל שיכול לשאת על כתפיו ופנה צפונה אל המשטח - ללא שביל, בין סלעים וטרשים ושיחי-בר עבותים, צמחי קוצים ופרחי-בר; כשפה ושם נקרים בדרך גם עצים בודדים, עצי חרוב ואלון ועצים אחרים. כאן יכולת לחוש בעליל, מהי ארץ בתולה. לאט-לאט נכבש משהו שדמה לשביל מפותל. האנשים העולים והיורדים עלה ורד בשורת-עורף, שדמו למסתכל מלמעלה לשדרות של נמלים שקדניות, הוסיפו לדרוך בו עד שהפך לשביל ממש. כ-900 מטר ויותר היה אורכו - מכביש-הצפון ועד המשטח. ובשביל זה נדחקו למעלה גם החמורים העמוסים, מתעקשים כדרך החמורים, ומצטרפים גם הם לכובשי השביל. אך היו מטענים שהיו למעלה מכוח-עומסם של אנשים וחמורים. כדי להעלותם נשכרו כמה גמלים על גָמליהם, שנקרו למקום המעשה. והגמלים הם שהעלו את הסליקים הכבדים, שהכילו את הנשק הבלתי-לגלי, כולל מקלעים מספר. הסליקים הניידים היו עשויים צינורות גדולים, בעלי סגרים הרמטיים, וכן כדי-חלב - לאקדחים ולתחמושת.

קשה ומיוחדת הייתה בעיית העלאתם של מכלי-המים למשטח המחנה. את חביות-המים (חביות-הברזל) לא ניתן היה להעלות כדרך שהועלו כל שאר המשאות. לא נמצאה, איפוא, כל תחבולה אלא לגלגלן במעלה ההר. והשביל המוליך למעלה הן רצוף היה, עד שנסללה הדרך, סדריות וסלעים. עבודת-פרך הייתה עבודה זו של גלגול החביות עד המשטח, ובחורים רבים טרחו בה תוך מאמצי גוף והתלהבות עד שהועלה מלאי המים ההכרחי. העבודה כולה רתחה והתנהלה תחת עינו הפקוחה ובידו האמונה של דויד׳קה (דויד נמרי), איש אשדות-יעקב.

רב מרץ ותושייה היה האיש, סדרן עבודת-המונים למופת, ובו-בזמן אינו מושך ידו מן המלאכה ממש. בכוח מנהיגותו הטבעית והשראתו מנצח היה על עבודת מהנדסים, פועלים מקצועיים ופועלים פשוטים; רואה את המבצע במלוא היקפו ולכל פרטיו; אץ להימצא במקום-התורפה; ובשלווה בהלצה וגם בגערה הנאמרת מלב טוב מסדיר, מתיר כל ״פקק״ וצולח מכשולים. קולו המדרבן והמעודד - קול עמוק ורווה וצרוד קמעה - נשמע ומהדהד מקצה מחנה-העובדים ועד קצהו, כשפטיש-הטפסנים צמוד לחגורתו ותנופת העשייה ושמחת העשייה שופעות ממנו.

כל אותו זמן חגו מעלינו חליפות שני אווירונים זעירים של חברת ״האווירון״ ובהם ממפקדי ה״הגנה״ - כדי לפקוח עין על המתרחש בסביבה. דומה שבפעם הראשונה ניצלה אז ה״הגנה״ אווירונים לשם סיור ופיקוח. למעלה הוחל בפינוי משטח המחנה מהסלעים והטרשים, בביעור השיחים וביישור פני הקרקע והקמת האוהלים - וסאון העשייה הבונה עלה מעברים. סביב למחנה העתיד לקום, פתחו בכריית שוחות-ההגנה, וחוצה להן - במתיחת גדרות-תיל, הכל לפי הדגם המקובל בימים ההם של יישובי ״חומה ומגדל״.

לפי התוכנית, הייתה החומה (כשני מטרים גובהה) עתידה להיבנות דפנות-כפולים של פחי-ברזל גליים נתונים במסגרות-ברזל (בשיטת ״הסנדוויץ׳״); והחלל שבין הדפנות עתיד היה להתמלא בחצץ. ואולם זה איחר מאוד להגיע, כי סלילת הדרך להובלתו אך זה החלה. מילוי החומה הסתיים רק עשרה ימים לאחר יום העלייה. הפעם הקפידו על דפנות שיהיו עשויות מתכת, כדי להגן מכדורי-זרחן העלולים להצית עץ; וכעשר עמדות מבוצרות הותקנו לאורך החומה סביב-סביב.

ובין העוסקים במלאכה, השטופים בעבודתם, מתגודדים גם לא מעט סקרנים, כשהם מטים אוזנם לחדשות ולשמועות, נדחקים ליד ״אנשים חשובים״ להתחכך בהם, מיטיבים לבם במזונות שהוחשו למעלה, מתרוצצים אנה ואנה, מרבים מהומת-סרק... ומפריעים לא מעט לעבודה - מאותם, שגם בראותם אנשים עמלים ואף מזיעים לא יעלה על לבם להפשיל שרוולים ולהטות שכם. לא חסרו, כמובן, גם צלמים המתקתקים במצלמותיהם ״להנציח״ את האירוע, ובהם גם צלמי-הקולנוע האמריקני והארץ-ישראלי, שהתעתדו להכין סרטים על העלייה.

אגב, מכת המבקרים הטרדנים והלא קרואים לא חלפה גם אחרי יום העלייה, עד שהיה הכרח לפרסם בעיתונות הודעה האוסרת את הביקור בנקודה ללא רישיון מ״המוסדות״. יש לזכור, שהמבקרים גם סיכנו עצמם בנסיעה ללא ליווי. אך גם הודעה זו, שנוסחה בלשון נמרצת, לא היה בה מועיל.

ולעומת זאת, נוגעת עד הלב ומכובדת הייתה נוכחותם של זקני יסוד-המעלה, עטורי-הזקנים, שהגיעו עם העולים ובידיהם ספר-תורה - שי ליישוב החדש. ספר-התורה שוכן באוהל שבשטח המחנה, בצל עץ רב-פאורות.

מייד עם תחילת העלייה הוחל בסלילת דרך מלמטה, מכביש-הצפון, עד למשטח הנקודה הארעית. מלאכה זו נטל על עצמו ״סולל-בונה״ והפקיד עליה מעובדיו החרוצים והיעילים ביותר. כן הוחל בהנחת צינור-מים - צינור דק למדי - ממעין עין-בידה (״המעין הלבן״), שמצפון-מזרח למחנה, מרחק של כ-600 מטר בקו-אוויר. ועד שהגיעו המים מהמעין צרך הציבור במשוּרה את המים שבפחים ובמכלים, שהיו בכלל המטען שהביאה השיירה - מים שלעתים כמעט ולא היו ראויים לשתייה.

חבורת נשים ובתוכן שרה, טרחו בהכנת המזונות ובחלוקתם. במשך היום אף הובאו כמה שולחנות לאכילה וספסלים לישיבה.

לעת ערב החלה העבודה שוככת והמתנדבים - חוזרים לחיפה. במחנה נשארו אנשי-הפלוגה המקובצת, יחידות של נוטרים ומאנשי מרכז ה״הגנה״. קשר הליוֹגרף ליום וקשר פנסים ללילה הוקם עם אנשי ה״הגנה״ בנהריה ובחיפה. לימים סוּפר, שקבוצות-קבוצות של אנשי חיפה עמדו נרגשים בשיפולי הדר-הכרמל ועקבו בדריכות אחרי אלומות-האור שבקעו ממרומי גבעת חניתה.

עם ערב נערך מפקד כללי וניתנו הוראות, כיצד לנהוג במקרה של התקפה.

האנשים, שעייפו מאוד מעבודת היום המפרכת, סעדו בחטיפה - רובם בעמידה - נפנו למנוחה, צנחו ושקעו בשנת יגעים. אך גם עייפותם הרבה של האנשים לא מנעה מאברהם הרצפלד לרכז חלק מן הציבור, שעדיין החזיק בקושי מעמד על רגליו, לשירה בציבור ולריקוד ״הוֹרה״.

אנשי המשמרות תפסו את מקומותיהם בעמדות-ההגנה, שהתקנתן לא הושלמה עד החושך, כי קשתה מאוד החפירה באדמה הטרשית. אחד האוהלים נקבע כאוהל המפקדה.

עם חושך החלה מנשבת רוח עזה מן המזרח, שהלכת וגברה והשתוללה עד שקשה היה להלך בה ואף לעמוד במקום אחד. יתדות רבות נעקרו ואוהלים החלו קורסים זה אחר זה. במאמצים רבים הוקמו מחדש אלו מהם, אך חלק של האנשים הרבוצים על מזרונים ושמיכות היו עייפים מכדי לטרוח ולפרוש שוב את היריעות, ונשארו רדומים מתחת לאוהלים שהתמוטטו.

בדיוק בחצות החלה התקפת-היריות העזה על המחנה. דומה שהכלבים שהיו במחנה הרגישו בזרים הקרבים ופתחו בנביחות עוד בטרם נפלו הכדורים הראשונים. אך סאון הרוח והעלטה הכבדה הפריעו לשוכבים בעמדות להבחין בסכנה המתקרבת. לאחר מעשה סוּפר, שהיו שהבחינו עם ערב בסימני איתות-אורות מהגבעות הסמוכות.

ההתקפה נפתחה עם חילוף המשמרות בעמדות. מטר-הכדורים ניתך קודם כול ממזרח, ואחר-כך מצפון וממערב. לאחר מעשה הסתבר, שבצד מזרח היה כבשן של סיד עשן, שהרוח העזה התיזה ממנו ניצוצות, והמגנים סברו בטעות שאלו הן סיגריות דולקות של המתקיפים והפנו חלק  מאשם לעברן. לפי גרסה אחרת הייתה זו ערימת עצים שהובערה, כדי להתקין פחמים.

התוקפים מצפון-מערב ניצלו ״שטח מת״, הצליחו להתקרב עד למרחק עשרות-מטרים מעטות מגדר-התיל, ונראה שנתכוונו לפרוץ אל מחנה האוהלים, אך בעד לגדר-התיל לא פרצו. המגנים השיבו אש מן העמדות, ונהגו, בדרך כלל, מתוך שליטה עצמית, וכפי שנתברר לאחר מעשה, לא הוציאו תחמושת לריק. המפקד היה שקט, שלט בעצביו, ומסר את פקודותיו בקול משרה ביטחון באמצעות מקשרים, שרבצו ליד אוהל המפקדה. לעמדות נשלחו תגבורות מקרב האנשים, שהקיצו לקול מטחי היריות והתרכזו בשטח המיועד ליחידת-העתודה.

אותו לילה, באוהל המפקדה העגול, או לידו, אני זוכר את אליהו גולומב, יעקב דוסטרובסקי (אח״כ דורי), את יצחק שדה, ודומני את אברהם הרצפלד, את עצמי וכמובן את המפקד צבי בן-יעקב. אך היו אולי גם אחרים. מפעם לפעם נשלחתי גם אני לבקר בעמדות השונות. קווי הטלפון, מן המפקדה לעמדות, לא פעלו עדיין בלילה הראשון. אלה, וכן זרקורים בפינות החומה, הופעלו רק לאחר ימים מספר.

במהלך קרב-היריות הציע יצחק שדה להוציא כיתות פו״ש בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין - אל מחוץ לגדר-התיל, כדי לתקוף את הכנופיה מאגפה או מעורפה. אך יעקב דוסטרובסקי - שהיה המפקד הגבוה בדרגה - דחה נחרצות את ההצעה.

לאחר מעשה היו שטענו, כי ביום-העלייה ובליל-ההתקפה שימשו במקום ״מפקדים גבוהים״ רבים מן הדרוש ומן הרצוי, ועובדה זו לא הקלה, כמובן, על מילוי תפקידו של צבי בן-יעקב כמפקד המקום.

כן, לא פשוטים ולא חלקים כלל היו יחסיו של צבי בן-יעקב עם יחידות הפו״ש ומפקדי הפו״ש - הצעירים, העזים והמתפרצים, התובעים עצמאות.

במהלך הקרב אץ יעקב ברגר, מאנשי ירושלים, בפקודת המפקד אל אחת העמדות במערב ובשובו נפצע קשה בירכו. סיפרו שלא התכופף בלכתו. אף שכמפקד הגנה ותיק ודאי שלימד את חניכיו זהירות. דומה שהיה מאותו שבט, שעצם ההתכופפות נוגדת את רוחו. אחד מאנשי העמדה המערבית - יהודה ברנר - נתכוון לחוש לעזרתו וכשהרים ראשו מתוך העמדה פילח כדור את קדקודו והוא מת במקומו כשאצבעו על הדק רובהו.

התקפת היריות ארכה כשעה ומשהו והתוקפים נהדפו, וכפי שנודע לאחר מעשה, אף סבלו אבדות. כלבי-המשטרה, שהובאו למחרת היום, הוליכו בעקבות התוקפים לבית-הקפה שבכפר בסה.

יעקב ברגר הובא בידי חבריו לאחד האוהלים, והרופא (אגב ״ירוק״ בארץ ודובר גרמנית בלבד) החל מטפל בפצעו. חומרי-החבישה לא אוחסנו בעוד מועד במקום מסומן ולא הגיעו לידי הרופא במהירות הדרושה. שרה התרוצצה בעוד הכדורים מתעופפים לגלות את חומרי-החבישה בין שאר החפצים, וחלף זמן לא מעט, זמן יקר מיקר, עד שגילתה אותם. לפי זיכרונה נאלץ הרופא לקשור את רגלו הפצועה של יעקב ברגר בחבל עבה, כדי לעצור בעד זרם הדם. למחרת הוחש לבית-החולים ״הדסה״ שבחיפה.

רוב אנשי המחנה לא ידעו עד הבוקר על דבר נפילתו של יהודה ברנר.

הרוח הוסיפה לסעור במשך כל הלילה ולא שככה גם עם אור היום. בבוקר היו השמיים מעוננים. ממרחקים, ממערב נראה הים סוער בגליו המקציפים. וקר היה - קר מאוד.

בבוקר היה המחנה טרוף האוהלים פרוע והרוס כלאחר חורבן, ומראהו קודר ומטיל רוח נכאים. אנשים עייפים, פרועי-שיער, שעיניהם אדומות מלילה של שינה טרופה, התהלכו אנה ואנה עד שהחלו מתאוששים.

עם בוקר נקראו כל האנשים למפקד. בין שני הטורים הארוכים שהסתדרו ליד שער המחנה נישא ההרוג יהודה ברנר בידי האנשים שליווהו אל כביש הצפון להובילו לקבורה לעפולה, מקום מגורי הוריו. האנשים היו קודרים, קדרות של אבל, והבעת-פניהם נחושה ואולי אף זועמת. המפקד דיבר קצרות ותוכן דבריו: חבר נפל חלל וחבר שני נפצע; אין השעה שעת הספדים; ״חברים, לעבודת הביצורים!״ והאנשים התפזרו בשקט ופנו איש לעמל-יומו.

אברהם הרצפלד, שהיה עמנו בליל ההתקפה, נדכא מאוד. עם בוקר נפרד מאיתנו. סיפרו, שנסתגר בחדר בחיפה למשך יומיים ולא אבה לראות פני איש.

ברם, הקמת המחנה נמשכה והלכה. כבר ביום העלייה הוקמו מקלחות ממחצלות, הוחל בחפירת בור-אשפה והוקמו בתי-שימוש פרימיטיביים.

כן הוחל, באחד הימים הראשונים, בהקמת צריף לחדר-אוכל ותוכנן שהמחצית התחתונה של קירותיו תהא מוגנת בסוללות.

כדי להגביר את בטיחותם של השוהים בהם שוקעו האוהלים בבורות לא עמוקים, שנחפרו לשם כך, וסביבם הוקמו סוללות-הגנה עשויות אבנים ואדמה.

את יהודה ברגר - החלל הראשון של חניתה - לא הכרתי מקרוב. רק ראיתיו ראייה חטופה ביום העלייה במדי הנוטר המסורבלים והמקומטים, שאינם לפי מידותיו, ועל ראשו הקולפק הנוטרי המגושם וחסר-הטעם, פניו היו צעירים ונאים וחוט של עצב משוך עליהם. בן 23 היה בנופלו.

בבוקרו של יום שישי, 193825.3. נטעו חבריו עץ-ברוש לזכרו.

כעבור ימים מספר נפטר גם יעקב ברגר וניטע שם ברוש שני. שני הברושים גודרו בזמנו בגדר-לוחות נמוכה וצנועה, ושניהם מיתמרים זקופים עד היום הזה.

את יעקב ברגר הכרתי טוב יותר. הוא היה בין אנשי-היסוד של מגני ירושלים. ראיתיו כנציג טיפוסי של אנשי ה״הגנה״ בירושלים. המציאות של עיר מעורבת, שבה רבו ההתכתשויות וההתנגשויות בין ערבים ליהודים, טיפחה טיפוס מיוחד של איש-״הגנה״ - נחוש, תוקפני ועקשן.

נמוך-קומה היה יעקב, רחב-כתפיים ובעל מבנה-גוף מוצק וידי ברזל. וידוע ומפורסם היה בין אנשי ״השורה״ בעיר, כי בכל מקום-סכנה יעקב ברגר בין הראשונים. ברגל, ברכב, באופנוע, היה מגיע לכל מקום-תורפה ועל פניו כרגיל - ובייחוד בשעות סכנה - חיוך מאופק, אולי אפילו מבויש קמעה, אותה בת-צחוק מיוחדת, שיצחק שדה היטיב לכנותה ״בת-צחוק של אמיצים בשעת סכנה״. הוא ניחן במזג טוב ורוח בדוחה.

יעקב ברגר נולד ב-1907 בעיירה קטנה בפולין וספג את חינוכו במשפחה ציונית-חרדית ואח״כ למד בגימנסיה פולנית. עוד בהיותו נער ארגן חבורת-נערים במסגרת ״השומר הצעיר״, ושם קורא לה ״כנופיה״. אח״כ הצטרף להכשרה, וחבריו זכרו כי נהג לבחור בעבודות הקשות והבלתי-נעימות ביותר.

באמצע 1926 עלה לארץ, והימים ימי משבר קשה. חצי רעב הוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה ותוך כדי כך דבק בה לאהבה ונקשר אליה בקשרי בן שמצא מולדת. עובד היה בסבלוּת ובכל עבודה מפרכת, כשגופו האיתן שופע כוח, חיים וחדוות-עלומים. בטבע הדברים הצטרף לארגון ה״הגנה״ בירושלים - כולו מרץ והתמכרוּת. לימים נודע, כי לו ולחברו באותה קבוצת-״הגנה״ זוג נעליים אחד, שאותו הם נועלים לפי התור באימוני הקבוצה - ער שנתגלה ״קלונם״ ברבים.

לאחר זמן החל לעבוד במחלקת הטלפון ואחר-כך נתקבל לעבודה קבועה בחברת החשמל העירונית, והתבלט כאיש-עבודה חרוץ, בעל תבונת-כפיים, המתחבב על חבריו בעבודה, כיהודים כערבים.

במאורעות 1929 משליך הוא הכל אחרי גוו ומתמסר כולו ל״הגנה״. הוא הודף ומפזר המון פורעים ליד שער-ציון - כאחד מארבעת המגנים. שופע פשטות, ביטחון ורצינות במילוי תפקידו, רצינות שהוא מסווה אותה ברוח בדוחה. כן היה פעיל ב״הפועל״ וביחידת ״הסדרן״ שבו.

ב-1930 הגשים תוך מאמצים רבים את שאיפתו הלוהטת, והעלה את בני משפחתו מגלות פולין לארץ. עד סוף ימיו הקצרים היה ידוע יחסו הנוגע-ללב אל הוריו.

ההפגנות הערביות של 1933 מוצאות את יעקב חולה דיזנטריה ב״הדסה״. הוא ״גונב״ את בגדיו ונמלט לחזית.

ב-1934 אינו מחמיץ את ההזדמנות ומשתתף בקורס לאילוף כלבי-שמירה בתל-מונד.

כשהגיעה הידיעה על מפעל ההיאחזות בחולה נחלץ והצטרף לחבורת השומרים שבמקום, אשר בראשותו של נחום הורביץ, איש כפר-גלעדי. שם אני חוזר ופוגש בו בביקורי בסוף 1934 ובראשית 1935 והוא שומר בין השומרים, רציני ואחראי וחולם חלום הייבוש וההתיישבות בעתיד.

ליד ביצות החולה נתקף בקדחת קשה ונאלץ לחזור, עייף, חולה ורצוץ, לירושלים. אך השביב שבעיניו לא הועם.

בשנות השלושים קיימנו את הקורסים המרכזיים של ה״הגנה״ בבתים הנטושים של גבת תחתית. זכורני ביקור שלי באחד המחזורים של הקורסים. אותו יום איחרתי מאוד לסיים את עיסוקי. סוף-סוף, בשעת ערב מאוחרת, יצאנו לדרך ופנינו לתל-אביב, ובמכונית יעקב ברגר ועוד חברים. והלילה ליל-חושך, מאותם לילות שבהם דומה לך, שאתה עשוי למשש את החושך באצבעותיך. היינו חמושים באקדחים - בלתי-לגליים, כמובן. והנה תעינו בדרכי השדה והתחלנו סובבים סחור-סחור ואיבדנו לחלוטין את הכיוון. והימים ימי אי-שקט, והבריטים פושטים ומחפשים בדרכים. התחלתי מתעצבן קמעה; אך במושב האחורי ישב יעקב עם חבריו, ורוחו הטובה לא עזבתהו והיה מעתיר מילי דבדיחותא. זכור לי יפה-יפה יעקב מאותו לילה, על מזגו הטוב וההומור המלבב שלו. לבסוף נחלצנו איך שהוא ממבוך שבילי העפר ומאוחר הרבה אחרי חצות - הגענו לתל-אביב.

עם פרוץ מאורעות 1936, שהפתיעונו בהיקפם ובטכסיסים שנקטו אויבינו, היה יעקב שוב - כמובן מאליו - ראשון בין הראשונים בכל מקום-סכנה בירושלים, ובעיקר בעיר העתיקה ובשכונות המרוחקות. עושה לילות כימים, דייקן, אחראי, כולו מסירות, והוא כשש אלי קרב ובז לסכנות. למשתמטים מחובת ההגנה בז בוז מופגן. ועם כל קדחת פעילותו ההגנתית אינו ״מרים אבק״ סביבו, מרוכז, שולט בעצביו, מגלה מתינות, שיקול-דעת, יציבות וביטחון. תושבי השכונות בירושלים גמלו לו בחיבה, בטחו בו והעריצוהו.

והנה מגיעה בשורת העלייה לחניתה - ויעקב בין העולים. בליל-ההתקפה הוא אץ לבקר בעמדה קדמית, וכמסופר, נפצע קשה בירכו בשובו משם, ולמחרת הובל לבית-חולים בחיפה. עקבנו, כמובן, אחרי מצבו, והנה החלו שמועות מדאיגות מגיעות אלינו לחניתה, והחלטנו לבקרו. בבוקר יום שישי (25.3.1938) נסענו, קבוצת חברים, לבית-החולים. שעת צאתנו נתאחרה כי נכחנו באותו בוקר בנטיעת עץ לזכרו של החלל הראשון: יהודה ברנר.

מצאנו את יעקב במיטתו, נרגש לביקורנו, אך פניו מעוּוָתים מכאב. הוא היה בהכרה גמורה ובהידוק שיניים, שאל למתרחש ולנבנה בחניתה. במאמץ רב ניסה להעלות חיוך, חיוך אנוס, על שפתיו. נפרדנו. ומאז לא ראיתיו עוד.

אחר-כך נודע שלמחרת הביקור החמיר מצבו ובלילה נתגלה הכרח לקטוע את רגלו, ומהניתוח לא קם עוד. בחצות הלילה שבין 26.3.1938 ל-27.3.1938 הוציא את נשמתו, וכפי שסיפרו - במכאובי-גוף גדולים ובייסורי-נפש גדולים, כי לא רצה למות. וביום ראשון בבוקר הגיעה אלינו לחניתה הבשורה הרעה.

בעבור הארון ביישובים ליווהו רבים-רבים בדומיית-אבל, ובירושלים וברמת-רחל, מקום קבורתו - אלפים רבים. התאבלו עליו אבל אמת חבריו לעבודה בחברת החשמל, יהודים וערבים. לאחר מותו אמר עליו י׳ בן-צבי:

״יעקב היה סמל האיש, אשר במקום הסכנה - שם הוא״.

אחרי ביקורנו אצל יעקב ברגר בבית-החולים, נתעכבנו עוד שעות אחדות בעיר ובשעות אחר-הצהריים יצאנו במכונית קטנה לחזור לחניתה.

במכונית נהג, לפי זיכרוני, יוסף פיין ז״ל. כשקרבנו למרגלות חניתה, קרוב לשעה חמש אחר הצהריים, החלו צולפים לעברנו מדרום לכביש. אנו הנוסעים לא נפגענו, אך שמענו את הכדורים פוגעים ונוקשים בגוף המכונית. כשהבחין יוסף פיין, שהננו מטרה לצליפות, לחץ על דוושת-הדלק והחיש את מרוצתה של המכונית. כשירדנו ממנה מצאנו את מאות פועלי הכביש, שהתכוונו לחזור לקראת השבת לחיפה, רובצים שפופים בתעלות שלצדי הכביש. ליד הכביש נתמשכה שיירה ארוכה של מכוניות-משא, שעמדו להחזיר את הפועלים העירה, בראשה טנדר נוטרים ובמאסף אוטו משוריין של נוטרים. הנוטרים ירדו מהמכוניות, תפסו עמדות בתעלות והשיבו אש כלפי התוקפים.

אחר-כך הסתבר, ששורת הצולפים הסתדרה על הגבעות שמדרום לכביש, במרחק 200-250 מטר ממנו ובמקביל לו, מתוך כוונה להתקיף את שיירת הפועלים לכשתנוע מערבה. על אחת הגבעות שמדרום לכביש בלט בית-אבנים בודד, שגגו שטוח, והצולפים צלפו, כנראה, גם מגג זה. לא הרחק מהבית נראו אוהלי-בדווים אחדים. אגב, סוּפר כי לפני התחלת הצליפות נראה חולף על הכביש ערבי רכוב על אופניים, שאותת לתוקפים בכובעו.

בשעת חילופי-היריות נקרתה למקום-המעשה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית, שפתחה גם היא באש אל התוקפים. זוכרני שאני (ואולי עוד מי מהחברים) טיפסתי ועליתי על דפנות המכונית המשוריינת וראיתי שוטר בריטי צעיר, חיוור ועצבני, משלח צרורות כדורים-תכופים לאי-שם ממקלע לואיס. שמתי לבי שידיו, שהחזיקו בקת המקלע, רעדו מהתרגשות. הסתכלתי בו ארוכות והחלפתי מבטים עם חברי.

אותה שעה ירדו בריצה שתי כיתות של אנשי פו״ש מגבעת חניתה, אחת עקפה את שרשרת התוקפים ממערב ואחת - ממזרח. פיקד על הפעולה כולה יצחק שדה, ומפקדי-הכיתות היו יגאל פיקוביץ (עתה אלון), משה דיין ומאיר (מאירק׳ה) דוידסון. התוקפים ראו שנשקפת להם סכנת כיתוּר, והם נמלטו דרומה וחמקו אל בין הסלעים והצמחייה העבותה. חילופי-היריות ארכו פחות משעה. אנשי הפו״ש פשטו על בית-האבנים ומצאוהו ריק וכן נמצאו ריקים האוהלים שבקרבתו. לנו לא היו נפגעים.

כשהתברר כי התוקפים נסו והשטח נקי, עלו הפועלים על המכוניות והשיירה הפליגה מערבה מלווה משמרות נוטרים.

למחנה חניתה הגענו עם ערב. והפעם הגענו במכוניתנו הפגועה בדרך שפריצתה נסתיימה בצהרי אותו יום. את המשמרות מצאנו ניצבים בעמדותיהם.

כבר הזכרתי לעיל, שמייד עם הגיענו למרגלות גבעות חניתה, ביום העלייה, הוחל בסלילת הדרך עד למשטח שנועד ל״חניתה תחתית״, וכן שהמרחק בקו-אוויר מכביש-הצפון עד משטח הנקודה הארעית היה כ-900 מטר_; אוסיף, שהמשטח היה גבוה מעל לכביש-הצפון כ-100 מטר.

כמסוּפר, העלו עולי חניתה את המטענים על גבם או בעזרת חמורים, אך לא ניתן היה להעלות בדרך זו את כל חומרי-הבניין הדרושים, ובעיקר את הכמויות העצומות (לפי אמות-המידה של הימים ההם) של חצץ למילוי החלל שבין הדפנות הכפולות של החומה.

ראש וראשון למארגני סלילת הדרך היה אברשה (אברשק׳ה) חסין, ששמו הלך לפניו. מטובי מנהלי-העבודה של ״סולל- בונה״ היה, איש בעל מרץ ותושייה ואמון על מלאכת סלילת הדרכים והכבישים. הוא האיץ ודרבן, סייע לגבור על מכשולים והיה בכל מקום שנדרשה בו נוכחותו. העבודה רתחה בהנהלתו, כשהפועלים - רובם אנשי חיפה, ומהם מפלוגות ״הפועל״ - עושים במלאכה מתוך מאמץ והתלהבות-אמת. לעזרת עובדי-הכפיים הוחשו גם קומפרסורים ומקדחי-אוויר לפוצץ את הסלעים שבתוואי.

מתחילה שיערו יודעי-דבר שסלילת הדרך תארך שבוע, ואנשי המחנה עקבו בדריכות אחרי כל מאה מטרים של התקדמות. אח״כ התחיל הזמן הנדרש להתקצר, והייתה סברה, שסלילת הדרך תסתיים ביום ראשון ואולי אף במוצאי-שבת (הכוונה הייתה להמשיך בעבודה גם בשבת, והיתר מפורש לעבודת השבת נתקבל מטעם הרבנות בחיפה - משום פיקוח-הנפש שהעבודה כרוכה בו).

ואולם, כבר ביום שישי (25.3.1938), לאחר ארבעה וחצי ימי עבודה מפרכת, בשעה שתיים אחר-הצהריים, פרצו דרך אל ״חניתה תחתית״ שני ״פורצים״ על גלגלים: הלוא הם המכונית נושאת הקומפרסור ומכונית שנייה עמוסה עצים. וכדרך ״פורצים״ הופיעו לא בשער הקבוע בגדר מאז העלייה, כי אם מצד אחר. בגדר-התיל נפרץ פרץ והמכוניות החלוצות הבקיעו אל החצר ובכך קבעו בעצם את מקום השער הקבוע, והשער הקודם, פרי ״התכנון ההנדסי״, הוטלא בתיל דוקרני.

לא הייתי נוכח כשהגיעו המכוניות הראשונות לחצר. אותו יום שהיתי בחיפה, בביקור אצל יעקב ברגר. לאחר מכן, סיפרו לי, שאנשי המחנה כולו נתקבצו בצהלת-שמחה סביב המכוניות. האנשים אורו פניהם ולנהגי המכוניות נערכה קבלת-פנים נלהבת. מצלמה ״הנציחה״ את המעמד, ובתצלום, ליד המכוניות הפורצות, חמורים אחדים מ״חלוצי״ הטרנספורט. אחד הנוכחים רשם ביומנו:

״ימים כאלה אינם נשכחים בחיי אדם״.

בהצטלבות כביש-הצפון והדרך העולה לחניתה הוצב שלט צנוע, נושא שני חצים: האחד מורה מערבה את הדרך לחיפה, והשני - צפונה, לחניתה.

מייד הוחל בסימון התוואי למעלה ובהמשך פריצת הדרך אל בית-האבנים שבראש ההר - מרחק של כ-1,200 מטר בקו-אוויר ושלושה וחצי קילומטר על הקרקע. בית זה שימש בסיס לחניתה עלית, ומשמש עתה, לאחר שיפוצו, כמוזיאון של חניתה.

סלילת הדרך לחניתה עלית נסתיימה ב-7 באפריל, כשבוע ימים לאחר שיצאנו, שרה ואני, את המקום; וב-12 באפריל עלתה ונאחזה בחניתה עלית קבוצת-כיבוש של שלושים איש.

כאן אזכיר, כי בתשעת החודשים הראשונים לקיום חניתה נפלו בהגנתה ובדרכים אליה וממנה עשרה חללים. במלאת עשרים שנה לעליית חניתה, הוצב במשטח שבו הוקמה בזמנו ״חניתה תחתית״ גוש-סלע כבד ובו חרותים שמות עשרת הנופלים, ולידו ניטעה שורה של עשרה ברושים.

אחת הבעיות הקשות שניצבו לפנינו בימי העלייה לחניתה הייתה בעיית אספקת המים. אומנם הסתפקנו ב״מים במשורה״, שחולקו במנות. אך גם כך דרושה הייתה כמות מים לא קטנה - לשתייה ולבישול ולרחצה, ולו גם לרחצת-מה - לציבור של מאות - קבועים וארעיים.

בימים הראשוניים השתמשנו במים שהובאו ממרחקים בפחי-נפט ובחביות-ברזל. טעם של חלודה וריח מובהק של שמן ונפט נדף מהם, אך בדליכא...

מייד עם עלייתנו הוחל בהנחת קו-צינורות מהמעין הקטן עין אל-בידה (״המעין הלבן״), שהקיר את מימיו מצפון-מזרח לנקודה, במרחק של כ-600 מטר בקו-אוויר ממנה. לא נתחוור לנו אם משום כך אומנם נקרא שמו ״המעין הלבן״, אך עובדה היא, שהקרקע בסביבתו הייתה קרקע-גיר לבנה להפליא. בתוך סלע נמצאה חצובה בריכה קטנה, עתיקה, ובתחתיתה פעפעו מים מעטים מתחת לאחד מקירותיה. מוקד המעין בבריכה נוקה והמעין הקט הפיק כחצי מטר מעוקב מים לשעה.

צינורות למים הובאו מן המכוניות, שפרקו אותם בכביש הצפון והונחו לאורך התוואי ומיטב השרברבים שבמחנה גויסו למתיחת קו-המים ״המושיע״ מבריכת המעין ועד למחנה פנימה. הם עבדו כשדים, ובחלוף 45 שעות משעת העלייה הגיע הקילוח הדק והצונן למחנה. אשרי מי שחזה בשמחה, שאפפה את כולנו למראה המים הזכים הנובעים מן הצינור. כולנו שתינו ״לחיים״ ממי המעין החיים. וזמן לא מעט נשמר בחכינו טעם ״המים המאוררים״ שגמענו קודם לכן.

בימים הראשונים לקיום חניתה טרחה שרה בהכנת הארוחות לאנשי המחנה. האנשים היו צעירים, במלוא אונם, ותיאבון לא חסר. צריף-פחים קטן הוקם לשמש מקום-בישול, ועל-גבי תיבות-נפט הוצבו פרימוסים אחדים. העובדות נאלצו להיאבק קשות עם הפרימוסים הקפריזיים, כשרוח-פרצים מתגנבת מפקידה לפקידה לתוך הצריף הרעוע ומכבה את אשם. אך העובדות היו חרוצות, מסורות ועקשניות, ועשו כמיטב יכולתן להזין באוכל חם את אנשי המחנה ואת האורחים הקרואים והלא-קרואים, שלא חסרו כל הימים. פעמים הגיע מספר הפיות המבקשים אוכל עד חמש מאות, ולא נשאר בשטח המחנה אדם רעב. לכולם הוגשו הארוחות מתוך דאגה, בלב נכון וברוח טובה ועל-פי רוב בשקיקי נייר, והסועדים היו סועדים בחוץ על-גבי שולחנות מאולתרים, ישובים על ספסלים במידה שנמצאו ולרוב במעומד או בישיבה על הקרקע.

אך הבחורות לא משכו ידיהן גם ממלאכות מועילות אחרות, ועל כך יעיד קטע זה מיומנו של יוסף פיין:

״יש ועברת וראית לאור פנס קלוש חברה יושבת ומתקנת זוג מכנסיים; היא דאגה להביא עמה חוט ומחט וכפתור; שאלה והתעניינה מה חסר לחבר״.

רק בלילה הראשון הניחה שרה את תפקידה במטבח ונחלצה לסייע בטיפול בפצוע האנוש יעקב ברגר, והיא טיפלה בו משעה שנפצע ועד שהוסע, עם אור הבוקר, לחיפה. אחר-כך חזרה לעבודתה במטבח.

כשנכנסה העבודה במטבח ל״מסלולה״ וקו צינורות-המים הגיע למחנה, החלה שרה תובעת בתוקף להתחיל בהתקנת גן-ירק, ולו הזעיר שבזעירים. היא תרה ומצאה חלקה בפאתי המחנה, מעבר לגדר-התיל מזרחה, והחלה מיישרת ומעזקת את השטח בעזרת חברות משקים אחדות, ששמחו לחוש לעזרתה. שרה מתחה חבלים כדת וכדין, האדמה נחפרה ותוחחה, והחלקה הפכה לכמה ערוגות שוות, ישרות-זווית ונחמדות למראה.

כאן נחלץ לעזרה יוסף פיין, שהיה, אגב, הרוח החיה בהנחת צינור-המים, והוא שטרח לצייד את עובדות הגינה בכלי-העבודה הדרושים, בכמה ממטרות זעירות, בזרעים ובשתילים שהשיג וקנה בסביבה הקרובה והרחוקה. הן לא היה דבר שרצה בו ונבצר ממנו להשיגו.

כשיצאנו, שרה ואני, את חניתה - עשרה ימים לאחר העלייה - כבר נבטו הנבטים הראשונים של זרעי הירקות שנזרעו בידיהן החרוצות והאמונות של שרה וחברותיה וגם השתילים שנשתלו הרימו ראשיהם - כל אלה לשמת את לב אנשי המחנה ובחינת ראשית וסמל - ולו זעיר שבזעירים - לעתיד החקלאי של המקום.

יוסף פיין, יליד מטולה ואיש דגניה, היה אישיות מרכזית בהקמת חניתה. הוא שטרח בקשירת הקשרים עם השכנים הערבים, עם אנשי המשטרה הבריטים והערבים ועם השלטונות בעכו. הוא שהיה מקור הידיעות המוסמך למתרחש בקרב הערבים שבסביבה. לערבים היה מוכר כחוואג׳ה יוסוף המוכתר, ויותר מכך, כאבו-מראד (משמע, אבי מראד - מרדכי) על שם בנו בכורו מרדכי (מוטי), לימים אלוף מרדכי הוד מפקד חיל-האוויר.

יוסף פיין היה גם הרוח החיה בכל התחלות הפעולה המשקית במקום. את דמותו ניסיתי לתאר במקום אחר (עיין רשימתי ״שלוש פרשיות״ בספרי ״עם דור ההגנה״ חלק א׳, הוצאת ״מערכות״ מהדורה רביעית). שם רשמתי בין השאר:

״עודני זוכר ויכוח נרגש בינו (משמע, בין יוסף פיין) ובין מפקדי המקום לרגל דרישותיו התקיפות - עוד בימי המתיחות הראשונים, להקצות מקסימום של אנשים, להכשרת הקרקע ולראשית הפעולה המשקית במקום, לבל ילכו, חלילה, לאיבוד ימי-עבודה יקרים. נאלצתי להתערב והרגעתי את הצדדים בהערת-אגב, שאני מציע לדחות את המועד לפתיחת ׳מלחמת המעמדות׳ בין החקלאים לאנשי הצבא לזמן מאוחר יותר ומתאים יותר״.

אגב, יוסף פיין נוהג היה להימלך בחיים שטורמן ז״ל, שביקר מפקידה לפקידה בחניתה. יוסף פיין ראהו כרב-ניסיון ממנו, ובדין ראהו כך.

הדבר היה בצהרי השבת, 26 במרס. קבוצת מודדים משלנו חצתה את גבול אדמת חניתה ו״פלשה״ אל אדמות הכפר הלבנוני הסמוך, בתוּרה אחר נקודות-סימון שהמודדים התקשו לגלותן. אנשי הכפר - גברים, נשים וטף - נזעקו, וכן הוזעקה משטרת לבנון. מייד נחפז למקום-המעשה יוסף פיין, מלווה קבוצת נוטרים, וכאן נפגש עם נכבדי הכפר, שהיו נרגזים ונסערים. בבירור שקיים יוסף פיין עם זקני הכפר - וכדרכו, בניחותא וברוח טובה - נמצא, כי נפלה אי-הבנה וכי המודדים חרגו אל מעבר לגבול אך ורק משום שחיפשו את נקודות-הסימון שבמפה. הבירור נסתיים בלחיצות-ידיים ובהבעות ידידות. כזאת וכזאת יישר יוסף פיין הדורים רבים ומנע התנגשויות - בפיקחותו הטבעית ותודות לשליטתו הטובה בשפה הערבית המדוברת, במימרותיה ובפתגמיה, כאחד מבני המקום. אין ספק, שבמקרים רבים מנע אף שפיכות-דמים. וכל זה מתוך גמישות, אך בלי לוותר על מה שנראה לו עיקרי וחיוני. כלפי חוץ היה חיוך איכרי תמים שפוך על פניו העגולים והמלאים, אך תוכו דבקוּת עקשנית ביעד. אגב, יוסף פיין השתקע בחניתה לתקופה ארוכה למדי, וגם אחרי שנפרד ממנה טרח הרבה בהקמת נקודות-התיישבות אחרות בגליל המערבי.

מימי חניתה הראשונים שקדנו לקבל יום-יום את עיתוני הארץ, וכן ערכנו עלון יומי מקומי, שהודבק על לוח-המודעות, ובו פירטנו את האירועים וצעדי ההתקדמות.

בלילה השני לעלייה לחניתה תחתית, בשעה מאוחרת מאוד, הגיעו מתל-אביב אנשי שירות הקשר של ה״הגנה״ וכוננו את קשר האלחוט התקין עם תחנות הארגון בחיפה ובתל-אביב.

רשת האלחוט של הארגון הייתה אז בראשית פיתוחה ומכשיר האלחוט שהובא לחניתה היה גדול, כבד ומסורבל, ופעל, כמובן, בכוחן של סוללות. אך הוא שירת אותנו באמונה.

בשבוע הראשון לקיום הנקודה נתקבל שי של 150 ספר, וכך הונח היסוד לספריית המקום.

מראשית העלייה הוטלה עבודה קשה ואחראית על מחלקת הפו״ש בפיקודם של מאירק׳ה דוידסון וישראל (ישראל׳יק) כרמי. באחד המכתבים מחניתה מאותם הימים נאמר:

״הם רצים בטנדרים, באוטו המשוריין או באוטו הקטן - ללא מנוח ... משמשים מפקדי יחידות ... שומרים על העובדים בכביש ועל המודדים, ובערב הם מלווים את הפועלים החוזרים העירה ...״.

בעת העלייה לחניתה לא נקבע שמה המדויק של הנקודה, וכמה וכמה גרסאות שימשו בערבוביה. המקורות הקדמונים נחלקו. י׳ בן-צבי ז״ל, שהיה, אגב, עם העולים ביום העלייה ציין באחת מרשימותיו כי בתוספתא מצוי השם ״חניתא״ ואילו בתלמוד הירושלמי חנוּתה. בגנזי הנהלת הסוכנות מאותם הימים רבה הערבוביה ולא נעדר גם הכתיב חנוּטה (!). במכתבי למשה שרת בענייני ביטחון הנקודה (מיום 24 במרס) רשמתי ״חנוּתה״. ואין ספק שכל הגרסאות העתיקות מקורן בשורש ״חנה״ (מחנה). מכל-מקום, עובדה היא שהשם וצורתו, שימשו לנו עניין לענות בו גם בתוך הטרדות והמהומה של ימי-העלייה הראשונים.

משה שרת, הדקדקן בענייני לשון, החליט לשים קץ לערבוביה וגם אנו, החונים בחניתה, הרצנו אליו מברק דוחק בנושא זה. בגנזי הסוכנות מצאתי מכתב באותו עניין, וזו לשונו:

כ״ה אדר ב׳ תרצ״ח, 31.3.1938,

״לכב׳ ועדת השמות שליד הקק״ל,

הנני רואה צורך דחוף בהחלטה מוסמכת של ועדתכם בדבר צורת השם העברי של השטח החדש, שנגאל על גבול הצפון. כיום משמשות בערבוביה שש גרסאות של קרי וכתיב: חנוּתה (ו׳ שרוקה), חנוֹתה (ו׳ חלומה), חניתה ולעומתן חנוּתא - חנוֹיתא, חניתא. יש לפסוק הלכה בעניין זה וטובה שעה אחת קודם.

בכבוד רב,

(חתום בשם הנהלת הסוכנות - משה שרת)

לבסוף, נקבע, נתקבל ונשתרש השם חניתה. ועצם העובדה שהמקום היה מקום-יישוב יהודי חקלאי עתיק, מהמאה השנייה או השלישית לספה״נ, אמר רבות ללבבות הצעירים כובשי חניתה.

בשבת, 26 במרס, ביקר אצלנו ברל כצנלסון. סיירנו עמו ארוכות, בליווי משמר מזוין, בסביבה ההררית הנהדרת, הפראית והשופעת צמחייה. ברל היה נרגש מאוד. פניו, כל-כולו, ביטאו את עוצם התרשמותו מהסביבה, מהנסיבות ומפגישותיו עם כובשי המקום. ביקשנוהו לדבר אל הציבור, אך הוא נמנע מזאת בהעירו, שכל דיבור בנסיבות אלה הוא מיותר. ״אני חי כאן את תחושת תל-חי״, הפליט (איני מצטט את מילותיו, אך זה היה תוכנן). ברל ראה כל ימיו בהגנת תל-חי את אחת הפסגות של חיינו המתחדשים בארץ, והוא אף כתב את ה״יזכור״ הנודע על חללי תל-חי.

ברל בילה במקום, בסיור בסביבה ובשיחות עם יחידים ועם קבוצות-חברים קטנות, שעות ארוכות. בעיניו החכמות והסקרניות השקיף על המראות, התבונן, בחן וליטף - כביכול - את אנשי-שיחו.

לעת ערב נפרד מאיתנו. רוממות-רוח נסכה בנו השהייה במחיצתו בשעות אלו.

בשני בשבוע, 28 במרס, ביקר אותנו ד״ר חיים וייצמן בלוויית משה שרת ואחרים. זכורני שהגיע במפתיע, כשהייתי באוהלי, שקוע בניקוי האקדח שלי, שחלקיו המפורקים היו מוטלים לפני. נחפזתי, איפוא, להרכיב את המאוּזר ואצתי להקביל את האורח הנערץ, שהרי שימשתי למעשה כנציג מרכז ה״הגנה״ במקום. ד״ר וייצמן הכירני מפגישות קודמות ואת רגשות החיבה והאמון שרחש לקשישים ממני - אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת, שהכירם מקרוב עוד בטרם הכיר אותי - העתיק גם אלי. הוא ראה בנו, בכולנו, חבורה אחת ונתן בנו אמון אישי, אף כי ידע שתכופות אנו חלוקים עליו בדעותינו. קרוב לוודאי, שראה בנו (ובכל אופן בי) אנשים צעירים שטרם ״בשלו״ די צורכם - מכל-מקום, לעומתו, הקשיש הרבה מכולנו, למוד ניסיון-חיים וניסיון מדיני, עומד בפסגת כושרו הרוחני, והמנהיג המוכר של המחנה הציוני. סבורני שלא אטעה, אם אומר שהפתוס האמיתי שלו לא היה נתון לענייני ההגנה וההעפלה, שבהם הייתי פונה אליו בשעות מצוקה והכרח, אך מתוך אמון אישי היה מסייע לי ולחברי בכל עניין, בלב נכון ובמיטב יכולתו. סיועו היה, כמובן, חיוני ביותר.

הסברתי לד״ר וייצמן, ליד מפה שהוצבה על כַן, את נתוני האזור ופירשתי את חשיבות ההיאחזות בו מהבחינות השונות. כן סיפרתי לו על ליל-ההתקפה עלינו וכיצד עמדנו בה. דיברתי כשסביבי מצטופפים כובשי המקום והפועלים שהגיעו לעזרתנו. אחר-כך התיישבנו ליד שולחנות ערוכים בטעם ובצנע. וייצמן היה נרגש ולבבי, וממרומי חניתה הריץ מברק תודה לנדבן מאיר, שתרומתו אפשרה את מבצע העלייה.

אחר-כך נתכנסו כל הנוכחים במחנה, ודיברתי לפניהם. אמרתי לד״ר וייצמן, כי הנה הוא רואה אותנו נכונים ודרוכים לכל משימה ובוטחים שכוחנו עמנו, הארץ שוממת ומצפה לנו והעם זקוק לגאולה - יצרף נא את מלוא יכולתו לעזרה בהגשמת המשימה הגדולה, ואנו נעשה את המלאכה.

וייצמן, נרגש, קם על רגליו, ובמילים חמות הביע את התרשמותו, את אמונו בנו ואת תקוותו שבכוחות משותפים יכול נוכל.

לציבור כולו הייתה הפגישה עם המנהיג המורם מעם חג אמיתי.

וייצמן נפרד מאיתנו בלבביות ואיש-איש חזר ופנה למלאכתו.

וזה לעומת זה - יש שהמרומם והמגוחך (ואולי אפילו הנלעג) מרוחקים רק כדי צעד, ויש שהם צמודים ממש במקום ובזמן. לא חסר, איפוא, גם קוּריוֹז. לפמלייתו של ד״ר וייצמן נלוותה מטרוניתא כבודה ולבושה הדר. עברית לא שמעה, ובעצם הייתה זרה לכל התכונה הרבה שעל גבעת חניתה. הצמדנו אליה את יצחק שדה והם שוחחו רוסית, כשהוא מנסה להסביר לה את המתרחש ולהשיב לשאלותיה. לאחר מעשה סיפר יצחק, שהיא הציקה לו בעיקר בשאלה אחת: ״היכן הוא, בסופו של דבר, התותח שברשותכם?״ (וברוסית צחה: טַאק גְדְייֶה ז׳ה אוּ וַאף וְ קַאנְצֶה קַאנְצוֹב וָשָה פּוּשְקָה).

ומאמצי יצחק לשכנע את הגברת, שאין תותח ברשותנו, לא הועילו. אחר-כך סיפר יצחק שדה, מתוך הנאה רבה וחיוך מאוזן לאוזן ולצחוקם של רבים, את סיפור ״החקירה״, שבה היה עליו לעמוד ב״פרשת התותח״.

ובטרם אסיים, אנסה לספר על האיש שהיה מפקדה של חניתה בימי העלייה וחודשים מספר אחריה, על צבי בן-יעקב.

במגע ראשון עם צבי באתי בעקבות מאורעות 1929. הוא היה בחבורת מפקדי חיפה שהגיעו, בראשותו של יעקב פת, לעזרת יישובי עמק-הירדן והגליל בימים השחורים של אוגוסט 1929 ואחריהם. הם התמקמו בבית-האבן הדו-קומתי של דגניה א׳ ומכאן נשלחה העזרה - במפקדים, באנשי-שורה, בנשק המעט ובתחמושת - ליישובים. צבי היה המחסנאי הממונה על הנשק ועל תיקון הכלים הטעונים תיקון, שרוכזו לשם כך מהיישובים השונים בדגניה. ימים ולילות טרח צבי בתיקון הכלים המוחלדים והמזוהמים וב״החזרתם לחיים״, כשהוא נועץ ונעזר בבעל-מלאכה מעולה מחיפה - מזוקן וחמור-פנים - ששם משפחתו לוריא. הוא פירק רובים ואקדחים לחלקי חלקיהם והתחכם להרכיב מ״שברי כלים״ כלי-נשק ראויים לשימוש.

מראשית מגעי עמו התרשמתי מתבונת-כפיו, משקדנותו המופלגת, מדבקותו בתפקידו ומאהבתו את מקצוע הנשקוּת; אך גם מנוהגו המתון ומסגירותו, כשחוט של כובד-ראש משוך על כל מעשיו ודבריו מעטים. אזכרנו תמיד כשהמקטרת אינה משה מבין שיניו ושרשרת הכלב בידיו.

צבי דבק במקצוע הנשקוּת עד סוף ימיו והגיע בו לרמה הגונה באמות-המידה של הימים ההם. מימי דגניה ועד סוף ימי ארגון ה״הגנה״, וגם עד סוף ימיו של צבי, נפגשנו רבות ובנסיבות שונות ונקשרו בינינו יחסי חברות טובה. ואולם, בצמידות הדוקה עמו חייתי רק בעשרת ימי חניתה.

צבי נולד ב-1905 בעיירה בלטביה. לאחר סיימו גימנסיה ריאלית בריגה הצטרף להכשרה, שהוקמה מטעם ״הסתדרות טרומפלדור״ והייתה נתונה להשפעת התנועה הרוויזיוניסטית. ארגון זה, ואחריו הבית״ר הלטבי, היוו מעין חטיבה מיוחדת בהסתדרויות-הנוער הרוויזיוניסטיות. מגמתה של ״הסתדרות טרומפלדור״ הייתה למזג את האקטיביזם הציוני הז׳בוטינסקאי בשטח המדיני עם ערכי תנועת העבודה. בתקנון הסתדרות זו נקבע, שהיא רואה עצמה ״כחלק של הלגיון היהודי העתיד להיווסד בא״י״.

חבריו להכשרה זוכרים את צבי כבחור אהוד ומרשים - חיוך מלבב ועצור שפוך על פניו ודבריו נשמעים בין חבריו.

בינתיים קרב צבי לגיל ההתגייסות לצבא הלטבי וכן נתקבל, ב-1925, כמועמד למחלקה האלקטרונית של אוניברסיטת טולוז. אך במקום להתגייס לצבא הזר או ללכת לצרפת, ״ערק״, בסוף אותה שנה, לא״י. הוא פנה להיות פועל בפתח-תקווה והתנסה, עם חבריו לקבוצה, בחוסר-עבודה, במחסור ואף ברעב. מראשית ימיו בפתח-תקווה הצטרפו צבי וחבריו להסתדרות העובדים. ב-1926 עקרה הקבוצה לבנימינה, כשהיא נושאת את השם ״קבוצת מנורה״, והשתכנה בעליית האורווה של אחד האיכרים. באותה שנה הצטרפו כל חברי הקבוצה ל״הגנה״ והחלו מתאמנים בנשק. צבי בלט בקבוצה זו, וכבר כאן, בבנימינה, החל לתקן כלי-נשק. יעקב פת, מפקד חיפה, שניחן בטביעת-עין בבחירת פעילים ל״הגנה״, נתן עינו בצבי והחל משגר אליו לבנימינה אקדחים ורובים לתיקון. ב-1928 עיברת צבי את שמו מהירש יעקובזון לצבי בן-יעקב.

בבנימינה נתקף צבי קדחת קשה, וב-1929 נאלץ לעקור לחיפה. מייד צירפו יעקב פת, כמדריך לנשק וכמחסנאי, לצוות המפקדים הבכיר בעיר, ומכאן ואילך דבק ב״הגנה״ כל ימי קיומה. פעילותו בגליל, בעקבות מאורעות 1929, כבר נזכרה לעיל.

מאז מילא תפקידים רבים במחסנאות, בהתקנת סליקים, בנשקוּת, בהובלת נשק ליישובים ובהורדת נשק מוברח מאוניות. כן היה פעיל בקלוב הימי-הספורטיבי ״דולפין״ בחיפה, ששירת את ה״הגנה״ במשימות רכש ובהורדת מעפילים מהאוניות. צבי היה ספורטאי וחיבב את הספורט הימי - השחייה, שיט-המפרשים ואף הצלילה; וכן הרבה להדריך בשימוש בנשק - מימי ההדרכה הראשונה ב״הגנה״, כשעיקרה היה התאמנות בפירוק ובהרכבה, ועד האימון התכליתי בימים מאוחרים יותר. על תפקידו כמפקד חניתה ב-1938 כבר סופר. לימים שירת בתפקידים פיקודיים וארגוניים; שימש כמפקד גוש עמק-חפר ואחר-כך גוש הגליל העליון. כאן, בגליל העליון, מילא תפקידים מרכזיים בעליות על הקרקע לדן ולדפנה, במבצעי רכש נועזים ובתפקידי מחסנאות ונשקוּת מרכזיים בארגון.

ובכל תפקיד שמילא בדבקות, בדייקנות, בהקפדה על כל פרט ובטוב-טעם, הייתה לו השפעה מבורכת על פקודיו. הופעתו הייתה הופעת מפקד, אך ללא כל התנשאות. נוהגו המתון - ופקודיו אינם זוכרים אותו ״יוצא מכליו״ - עשה לפרקים רושם של פלגמטיוּת-מה; אך זו הייתה רק הסוואה למוצקות אופיו האנושי, לביטחון העצמי שבו ניחן ואותו השרה על פקודיו. בשעות מבחן היה מהיר-החלטה, וזכורות לטוב החלטותיו הנכונות והנבונות. כל מבצע שתכנן או שפקד עליו - אם בעליות על הקרקע, אם בפעולות רכש ואם בהתכתשויות עם פורעים-תוקפים - היה מתוכנן בדייקנות ולפרטי-פרטים, ולאחר שווידא שכל איש יודע בדיוק את המוטל עליו, לקח הוא עצמו חלק במבצע כאחד הטוראים.

זכור לפקודיו נוהגו זה: בפרוץ תגרה או יריות הייתה תגובתו הראשונה - ״מבט לשעון״. וכשהיה קובע לעצמו שעת-קימה, היה מקיץ בשעה היעודה, כאילו הציב לידו שעון מעורר. חיוכו המלבב והעצור וטפיחת ידו על שכם פקודיו זכורים לרבים. וכך מספר אחד מפקודיו:

״בהיותו בחניתה היו לו מגעים עם אורד וינגייט. יום אחד הגיע ׳הקפטן׳ לחניתה וביקש מחלקת-אנשים להצטרף אליו לסיור-לילה באזור הררי עוין. אחר-כך פנה וינגייט בנאום קצר ליוצאים לסיור. צבי ניצב מן הצד ושתק. אמר לו וינגייט: ׳וכי אתה, צבי, לא תאמר דבר לאנשים? בשקט, כמנהגו, ניגש צבי ולחץ ידו של כל אחד מהבחורים. והיה בזה יותר ממילים. עידוד בלתי ניתן להבעה״.

אך ״אהבת-נעוריו״ הייתה הנשקות, שבה דבק, כאמור, מימי בנימינה ועד סוף ימיו. הוא הרבה לעיין בספרות על כלי-נשק, השתלם ועלה.

ב-1939-1940 טרח הרבה בביקורת הנשק ביישובים והקים דורות של נָשקים מסורים ומאומנים, ב״הגנה״ ואח״כ בצה״ל.

ב-1942 מילא תפקיד מרכזי בקורס הראשון לנשקים בג׳וערה (עין-השופט) ואחר-כך, ב-1944, בקורס השני ברוחמה, וכן בקורסים מחוזיים רבים ובקורסי השתלמות.

הוא גם גילה עניין רב בגיאוגרפיה והרבה לעיין בספרים במקצוע זה.

עם קום צה״ל היה מראשי ״חיל ציוד וחימוש״, וב-1952 פרש מצה״ל בדרגת סגן-אלוף.

צבי נפטר ב-1956. הוא ומשפחתו השתקעו באביחיל, ובנו - מהנדס ובוגר הטכניון בחיפה - ממשיך במסורת אביו ומשרת כקצין בצה״ל בחיל-חימוש.

לאחר שעשינו, שרה ואני, עם העולים לחניתה את עשרת ימיה הראשונים, כששלמה מלאכת החומה והחלל שבין דפנותיה הכפולים נתמלא חצץ, ולאחר שנקבעו דפוסי הגנת המקום והדרך למעבר מכוניות מכביש-הצפון ועד לנקודה הותקנה ונפתחה - נראה לי שתפקידי בחניתה נסתיים. לחיזוק כוחו ההגנתי של המקום החליט מרכז ה״הגנה״ לקיים בו מחזורי קורסים רצופים של אנשי פו״ש, טוראים ומפקדים.

ובינתיים תבעו ענייני הארגון השוטפים והדוחקים את שלהם. בסוף השבוע השני לקיום חניתה נפרדנו, שרה ואני, מאנשי המקום כשבלבותינו חתום זיכרון ״עשרת הימים״.

קודם-כול פנינו לקבוצתנו, קבוצת כנרת, ובאחד הערבים (לא אזכור אם בערב שבת או במוצאי-שבת) סיפרנו לקהל החברים, שהתכנסו בחדר-האוכל הישן והצר, את אשר חיינו בחניתה. בחדר שררה דומייה מתוחה והכל הקשיבו רב-קשב, ובקהל, כמובן, גם ילדינו. ליד הקיר המזרחי של חדר-האוכל ניצב, בין חבריו, בננו גור (נפל כעבור עשר שנים במלחמת-הקוממיות, בקרבות סג׳רה) והוא אז כבן שבע. דרוך היה כולו לשמוע את דברינו. ראשו החמוד, עוטה בלורית-הילדות, וצווארו מוטים כלפי המְספרים, שלא להחמיץ אף מילה אחת.