חלק שני - התבססות פרק שביעי - אחרי מבצע סיני מבצע סיני וההתערבות הצרפתית-הבריטית לא חוללו שינויים טריטוריאליים
בני-קיימא, אבל השפעותיהם הצבאיות והמדיניות היו מרחיקות-לכת. הם שינו את מאזן
הכוחות בין ישראל ומדינות ערב, רופפו את יחסי האמון והליכוד במחנה המערבי, והחישו
את תהליכי הדקולוניזציה בצפון-אפריקה וההקצנה בקרב הערבים. לאחר מבצע סיני הצליחה
ברית-המועצות לחזק את אחיזתה במזרח התיכון ולהדביק ואף לעבור את ארצות-הברית במירוץ
לרכישת ידידים והשפעה בכמה מארצות האזור. לאחר שניצל בעור שיניו הודות לפעולת
החילוץ הסובייטית-האמריקנית חידש נאצר ביתר שאת את מעשי החתרנות שלו במדינות
ערביות, שניסו לעמוד כנגדו, אבל גילה איפוק ראוי לשמו, אם כי ארעי, כלפי ישראל. ניסיונה
של מצרים להטיל את מרותה על מדינות ערביות, הדחף הסובייטי הבלתי-פוסק, החולשה מבית
והיריבות מחוץ בקרב מדינות ערב העצמאיות, שמספרן הלך וגדל - כל אלה הפכו את המזרח
התיכון לאחד האזורים הבלתי-יציבים ביותר שבעולם. הפיכה בבגדאד המשטר הפרו-מערבי של פייסל מלך עיראק וראש ממשלתו נורי סעיד הופל
בהפיכה צבאית חמישה-עשר חודשים לאחר שאחרוני הכוחות הישראליים נסוגו מסיני. המלך
ומשפחתו נורו למוות, וגופות ראש הממשלה ופמלייתו נגררו בחוצות בגדאד. נשיא לבנון
קמיל שמעון קרא לארצות-הברית לשלוח צבא לארצו, כדי להציל את עצמאותה מאיומי נאצר;
וחוסיין מלך ירדן, המיטלטל בסערה, קרא לבריטניה, שתעזור לו להחזיק בכיסאו המעורער. הייתי אז שגריר בבלגיה. בניגוד לדעה הרווחת חייו של שגריר אינם מן
הקלים. עליו לחלק את זמנו בין עמידה על משמר האינטרסים של ארצו ועמידה פשוטו
כמשמעו, במסיבות קוקטייל מייגעות ומשעממות. רגליים יציבות דרושות לו למלאכתו לא
פחות מראש בריא. הבשורות הרעות מבגדאד הגיעונו בשעות אחרי-הצהרים המוקדמות של ה-14 ביולי. כעבור שעה קלה טילפן אלי אבא אבן מלונדון. הוא היה בדרכו
מוושינגטון לירושלים, להתייעצויות שגרתיות. הוא הציע שאבוא ללונדון כדי לדון
במשבר. התכוונתי לצאת אותו ערב, אחרי מסיבת הארבעה-עשר ביולי בשגרירות צרפת.
במסיבות כאלה מקובל ללחוץ בחמימות את ידו של המארח בצירוף מילות-ברכה מנומסות,
להשמיע מחמאה למארחת, לעשות סיבוב בין האורחים, תוך ניענועי-ראש ידידותיים לכל
עבר, לסטות מדרכו של עמית ערבי, להתחמק מטרדנים, לאזן ביד את כוס המשקה, לפלס דרך
אל המזנון העמוס ומוקף מזי-רעב מסכנים ולהיזהר שלא להידרס בהסתערות, ולבסוף -
להסתלק בלי פגע, ואם אפשר בלי שישגיחו בך, בדלת צדדית. אבל השגרה משתבשת כשמתרחש אירוע יוצא דופן, והחדשות המרעישות מבגדאד
ביום קיץ חגיגי זה של שנת 1958
אכן היו כאלה. שגרירים התגודדו על המדשאה כקבוצת כדורגל אמריקנית סביב המאמן.
כשהגעתי למקום מְשכני השגריר הבריטי אל החבורה הקרובה ביותר. ״הנה עמיתנו
הישראלי״, אמר, ״הבה נשמע מה יקרה לדעתו״. דחיתי בנימוס את התפקיד של מגיד עתידות דיפלומטי; אני חסיד גדול של
נביאי ישראל, אמרתי, אבל אינני מתיימר להיות אחד מהם. אך לא הרפו ממני. ציפתה לי
טיסה ללונדון ובניסיוני להיחלץ מן המצור ששמו עלי הוספתי כלאחר יד: ״ובכן, אם אתם
כל כך רוצים לדעת, אני חושב שהאמריקאים ינחיתו כוחות בחופי לבנון״. אמירה נועזת זאת, שלא נתבססה על שום מידע בדבר כוונות האמריקאים, אלא הייתה
פרי אינטואיציה בלבד, עוררה צחוק עליז ונחשבה לבדיחת היום. בכל אופן, היא סייעה לי
להיחלץ מן המסיבה ולהגיע לנמל-התעופה בעוד מועד. כשחזרתי מלונדון ביום המחרת טלפנו
אלי כמה שגרירים בהתפעלות ״איך ידעת?״ ההסברים שלי, שלא ידעתי דבר מראש, נתקבלו
בספקנות מאופקת או שהעלו את קרני כאיש-מקצוע. אבן המתין לי ב״גרובנר האוז״. הוא חשב שיהיה לנו נוח יותר בדירת הוריו
בקרבת מקום, גם לשוחח וגם לטלפן משם לוושינגטון ולירושלים. תפסנו מונית, אבל שקענו
בשיחה - שהתנהלה, כמובן, בעברית - עד כדי כך שלא שמנו לב למקום ולזמן. מקץ שלושים
דקה בערך הציץ אבן דרך חלון והבחין במראה המוכר של ״גרובנר האוז״. הדבר הפתיע
אפילו אותו, שלא תמיד היה מודע בפרטי הנעשה סביבו בעת שהיה שקוע במחשבה או בשיחה.
בזהירות ובענווה, הרצויות בכל מקרה, שנוסע מפקפק בחוש ההתמצאות של נהג מונית בכל
מקום בעולם, שאל אבן אם לא סטינו קצת מדרכנו. הנהג הסתובב אלינו עם חיוך רחב על
פניו, והסביר במבטא מזרח-לונדוני מובהק: ״אדוני השגריר
אבן, כל כך שמחתי להסיע אותך במונית שלי ולשמוע את קולך, שרציתי להאריך את ההנאה
ונסעתי סחור סחור. לא הבנתי כלום, אבל נהניתי מכל מילה. אל תדאג למונה; זה על
חשבוני״. חיש מהר הביא אותנו למחוז חפצנו, אך סקרנותו טרם באה על סיפוקה. הוא
רצה לדעת מי ומה הוא הנוסע השני במונית. אבן הציג אותי כדת וכדין. ״אלוהים״, אמר הנהג, ״איזה יום נפלא! שני שגרירים ישראלים בנסיעה אחת!״. השעה הייתה אחרי חצות כשהצלחנו להשיג בטלפון את יעקב הרצוג, סגנו של
אבן בוושינגטון. קולו נשמע בבירור, אך דיבורו היה מעורפל. הרצוג היה תמיד נוטה
לזהירות, אך הפעם היו דבריו מעבר לים כל כך סתומים, שרק לאחר ניחושים רבים הצלחנו
להבין מה הוא סח. הסתבר, שהאמריקאים שקלו בדעתם פעולה כלשהי, אך לפני שהתחייבו
לזאת היו זקוקים למידע נוסף. הרצוג רמז שתהיה פעולה ״עוד לפני עלות השחר״, אך יעץ
לאבן, שלא לשנות את תוכנית נסיעתו. למחרת היום המשיך אבן בדרכו לירושלים ומשם לוושינגטון עם הנחיות
מעודכנות. האמריקאים החליטו להוריד נחתים בחופי ביירות והבריטים הטיסו צבא לירדן
מעל שטח ישראל; את רשות המעבר ביקשו רק לאחר שהמריאו. המבצע המשותף הזה הציל את
עצמאות לבנון והבטיח את המשך קיומה של השושלת ההאשמית. חרושצ׳וב התרגש קצת, אך
נרגע מהר. האמרשילד כינס מושב חירום של עצרת האו״ם, שהתפזר לאחר מבול של דיבורים
ואפס מעשה. ג׳והן פוסטר דאלס השתכנע באחרית ימיו, שהמדיניות שנקט ב-1956, בצדדו עם הסובייטים נגד בעלי-בריתה של אמריקה, הייתה שגיאה
אומללה. קלחת המזרח התיכון הוסיפה לרתוח. בסוריה קמו ונפלו שליטים צבאיים בזה אחר
זה. בעיראק הופל משטרו האכזרי של קאסם בהפיכת-דמים חדשה, שחולל פלג צבאי מתחרה.
חוסיין היה טרוד בריסון אוכלוסייה מתפרעת בגדה המערבית. בסודאן התקוממו שבטי הדרום
נגד שליטיהם הערבים. מצרים, שניסיון התפשטותה צפונה נבלם על-ידי ישראל, פנתה מזרחה
לתימן בניסיון לקנות דריסת-רגל בחצי-האי ערב הטובל בים של נפט. בריתות פנים-ערביות
חדשות צצו ונעלמו, אך התחרויות הלאומיות והמריבות השבטיות נמשכו כמקודם. מגעים עם מדינות ערב עם כל היותו מפולג מבפנים הוסיף העולם הערבי להיות מאוחד באיבתו
לישראל, כשהליגה הערבית משמשת כמוקד. מעל בימת הליגה הושמעו הצהרות מלחמתיות
משותפות, אך רק לעתים רחוקות הגיעו בה לכלל פעולה מאוחדת. היא שמרה על חומת האיבה
סביב ישראל והשגיחה היטב על חבריה שלא יפרצו אותה. אף על-פי כן, התמידו נציגים
ישראלים בפיתוח קשרים עם אנשי צמרת ערבים - לפני הקמת המדינה ואחריה. עוד בשנת 1950
ניהלו ישראלים משא-ומתן מייגע עם עבדאללה מלך ירדן והגיעו עמו לכלל הסכם על טיוטת
חוזה שלום, אלא שבהשפעתם החזקה של יועציו הבריטים נסוג המלך ברגע המכריע. משרד
החוץ הבריטי היה סבור, שהיתרונות העשויים לצמוח מכינון יחסים תקינים בין שתי
המדינות-היורשות ב״פלשתינה-א״י״ אינם שקולים כנגד הסיכונים הצפויים לשושלת ההאשמית
ולהמשך השליטה הבריטית בירדן. ישראל לא פסחה על שום מדינה ערבית במאמציה לכונן יחסי שלום ושכנות
טובה. היא ניהלה שיחות עם הקולונל חוסני זעים, ראש המשטר הצבאי בסוריה, ולאחר שזה
הופל חידשה את השיחות עם אחד מיורשיו, הקולונל עדנאן שישקלי. אולם כל השיחות האלה
לא העלו דבר. התמורות בממשלת סוריה היו מהירות מדי והמגעים לא זכו להגיע לשלב של
הכרעה, מה גם שהאקלים המדיני בסוריה לא היה נוח לשלום. הדו-שיח עם לבנון החל זמן רב לפני שנכונה עצמאותן של שתי המדינות -
מראשית 1949, כאשר הסכימה ישראל לפנות את כוחותיה מדרום-לבנון, ועד היום הזה,
כשחלק גדול מלבנון כבוש בידי הצבא הסורי ועל עתיד הארץ מרחף צל של מלחמת-אחים.
המגעים התנהלו עם מנהיגים מוסלמים ונוצרים גם יחד, והיו ימים שנציגים לבנונים
שוחחו בגלוי עם נציגים ישראלים. במשך שנים ישב לימיני בישיבות הוועדה המדינית של עצרת האו״ם שארל
מאליק, נציגה של לבנון. בלא כל הצטנעות היה מחליף עמי לחיצות-ידיים, כשהיה תופס את
מקומו ופותח בשיחה ערה על ענייני הוועדה ועל אירועי היום. האחרים נהנו מן המחזה,
להוציא את שכני מצד שמאל, נציגה של עיראק. הוא התעלם ממני לגמרי, אך לא העלים את
רוגזו על התנהגותו ה״פוחזת״ של שארל מאליק. כשנאלץ להתייחס אלי מעל דוכן הנואמים
היה אומר ״האדון גדעון״ ולא בנוסח המקובל ״הנציג של ישראל״. לשכנות זו בא הקץ עם
כניסתה של אירלנד לארגון האומות המאוחדות; מאז היה לנו מצד שמאל שכן חברותי לא
פחות מזה שבצד ימין. היחידה מבין שאר המשלחות הערביות באו״ם, שקיימה קשרים עמנו הייתה
משלחתה של ממלכת ירדן ההאשמית. בדיונים משנים 1950
ו-1951 על מעמד ירושלים עמדנו במגע הדוק עם הנציגים הירדנים הראשיים,
פאוזי מולקי ואחמד טוקאן. האינטרסים של שתי המדינות בנושא הזה עלו בקנה אחד: שתיהן
התנגדו לבינאום ירושלים ומשלחותינו תיאמו את מהלכיהן כדי להשפיע על חברי האו״ם
לתמוך בהמשך הסטאטוס קוו, כפי שנקבע בהסכם שביתת-הנשק. עיקר מאמצי השלום שלנו התמקדו מאז ומתמיד במצרים, שכנתנו החשובה ביותר
והמעורבת רגשית פחות מכל האחרות. במשך כל שלושים שנות הסכסוך והלחימה לא הייתה
ממשלה במצרים, שלא קיימה מגעים עם ממשלת ישראל - מישיבות בניו-יורק עם מזכירהּ
המצרי של הליגה הערבית ועד לפגישות חשאיות בין ראשי המשלחות של שתי המדינות בשיחות
השלום בלוזאן, שנפתחו ב-1949
תחת חסותה של ״ועדת הפיוס״ מטעם האו״ם. הוועדה הזאת הצטיינה באוזלת-יד שאין גדולה
ממנה אפילו בתולדות האו״ם. היא לא הצליחה לזמן את המשלחות סביב שולחן אחד; תחת זאת
עלה בידה לאחד את המדינות הערביות על יסוד
מכנה משותף של קיצוניות, שהוכתב על-ידי נציגיהן הקנאים ביותר. לעומת חוסר-המעש שלה
בתחום הדיפלומטי גילתה הוועדה פעילות רבה בתחום הגסטרונומי. היא קיימה מחזור בלתי-פוסק
של ארוחות לכבוד המשלחות השונות, ביחידות ובצוותא, והמשלחות טרחו לגמול לה על כך.
לא עבר זמן רב ולוח-האירועים שלה דמה לטבלת משחקי כדורגל בינלאומיים: ארצות-הברית מארחת את ירדן, סוריה מארחת את צרפת, שלושת חברי הוועדה מארחים את ישראל... בקיצור, הילולה של זלילה. מקץ שלושה חודשים של אכילה ושתייה סביב לאגם
ג׳נבה, שבהם לא נזדמנו נציגים ישראלים וערבים יחד אפילו בארוחה אחת, מצאתי שהגיעה
השעה לסיים את החינגה הזאת, העשירה כל כך בקלוריות ודלה כל כך בתוצאות. הזמנתי את
חברי ועדת הפיוס לארוחת-פרידה. דברי-הברכה שלי היו קצרים ונאמנים למציאות: ״מעולם לא אכלו כה מעטים כה הרבה והשיגו כה מעט״ ההתנגשויות הפומביות העָקרות בין נציגי מצרים וישראל בזירה הבינלאומית
לא מנעו מהם מלהיפגש מאחורי הקלעים. חילופי-הדעות התנהלו, כאמור, גם באמצעות
מתווכים. היוזמה באה לרוב מצד ישראל או מצד שלישי. תדירות המגעים הייתה משתנה עם
הנסיבות. בזמן של מתיחות גוברת בגבולות היו צינורות-הקשר הסמויים שבין הצדדים
הומים מדיבורים, כי הצדדים רצו למנוע סכנה של התרחבות הפעולות מתוך פירוש מוטעה של
מעשים או של תזוזות צבא. השעיית ועדת שביתת-הנשק הישראלית-המצרית לאחר מלחמת 1956 הכבידה על הטיפול במקרי חירום. הדיונים הרשמיים בוועדה, בראשותו
של נציג האו״ם, אומנם שימשו יותר לרישום תקריות מאשר למניעתן, אך הן סיפקו לראשי
המשלחות הזדמנויות במצב באורח פרטי ולהעביר מסרים בין שתי הממשלות. אחרי מבצע סיני
השתפר המצב בגבול עם מצרים במידה ניכרת - הודות להתפרסותו
של כוח החירום של האו״ם לאורך קווי שביתת-הנשק, ההימנעות מהפרעה
לספנות הישראלית במפרץ אילת, ובכלל בזכות
איפוק גדול יותר, שגילתה הפעם מצרים. אולם המפלה בשדה הקרב לא שימשה לה כתמריץ חזק די הצורך לחפש פתרון לסכסוך ליד שולחן הדיונים. כיוון שזכה
לתמיכתן המדינית של שתי מעצמות-העל ולאספקה מזורזת של נשק סובייטי העדיף נאצר
לעשות הכנות צבאיות ארוכות-טווח להתמודדות חדשה עם ישראל מאשר ללכת בדרך הקצרה של
הסדר שלום. הוא ידע שמצרים זקוקה להפוגה של כמה שנים ולתמיכה הגונה מבחוץ על מנת
לחדש את כוחה, ועל כן מיתן את המיליטנטיות ביחסו למערב, תוך כדי הגברת שיתופו עם
הגוש המזרחי. בשנים שבין 1956
ו-1967 הגיעו המגעים בין מצרים וישראל לנקודת שפל. לעתים היה נאצר מבטיח
לאורח חשוב זה או אחר מן המערב שכוונתו, לאמתו של דבר, להגיע לשלום עם ישראל, אך
למעשה נמנע בקפדנות מכל צעד, שיכול היה לקרבו להגשמת מטרה זו. אחד האורחים האלה,
סר דניס המילטון, איש ה״טיימס״ הלונדוני, התרשם משיחותיו עם נאצר בקאהיר בראשית 1963, שחל שינוי בעמדתו כלפי ישראל. הוא חשב, שגילה אצל נאצר רצון
להיפגש בחשאי עם בן-גוריון. סר דניס נסע לירושלים וקיבל מראש-הממשלה הסכמה נלהבת:
הוא מוכן להיפגש עם נאצר בכל עת ובכל מקום, לרבות קאהיר. בן-גוריון המתין לתשובה
בדריכות. לפני שיחתו המפתיעה עם המילטון גמר אומר לפרוש מראשות הממשלה ולהשתקע
בשדה בוקר, אך האפשרות לפגישה עם נאצר גרמה לו שידחה את הדבר. הוא המתין, איפוא,
בקוצר-רוח לתשובה מנאצר. התשובה איחרה לבוא. ואז, ב-16
ביוני 1963, הפתיע בן-גוריון את ממשלתו בידיעה על התפטרותו במקום על נסיעה
לקאהיר. אי-האמון בין שתי המדינות הלך וגבר, והמגעים ביניהן הלכו והצטמצמו.
כשהגיעה שעת המשבר במאי 1967
נדרש יותר מבכל זמן אחר צינור תקשורת ביניהן, ודווקא אז הוא נעלם כמעט לחלוטין. בהיעדרם
הורתה לי הממשלה, כנציגה הקבוע באו״ם, למסור למצרים באמצעות המזכיר הכללי של האו״ם,
שפני ישראל לשלום. עוד נחזור לזה. מכל מקום, עד להתלקחות ביוני 1967 התנהלו היחסים עם מצרים על מי מנוחות; שקט יחסי שרר בגבול מאז
מבצע סיני. |
