חלק ראשון - התמודדות

פרק שישי - בן-גוריון מכשיר את העם

עם כישלונה של שליחות אנדרסון סולק המחסום האחרון בדרך למלחמה. בן-גוריון התכוון למה שאמר, ועשה מה שהבטיח לעשות: הוא הכין את העם למבחן הממשמש ובא. הוא פקד על אנשי הרכש לחפש בנרות מקורות נשק חדשים. צרפת הייתה כתובת המתבקשת מאליה.

הייתה לה תעשייה צבאית ממדרגה ראשונה,

היא טיפחה מדיניות סחר שאפתנית,

הייתה חשופה לאיבה ערבית בגלל מאבקה באלג׳יריה

ורווחה בה אהדה לישראל.

הסכמתה למכור לישראל תריסר מטוסי-קרב סילוניים מן הדגם החדיש ביותר פתחה פתח לקשר אספקה בר-קיימא. ואומנם החלה צרפת לספק מערכות נשק וידע טכנולוגי, שישראל נזקקה להם בדחיפות, כדי להדביק את מצרים בחימוש. כל צעד שנקט נאצר נגד המערב, וכל כישלון שנחלה צרפת בצפון-אפריקה, טיפחו והידקו את ההבנה המדינית ושיתוף-הפעולה הצבאי בין צרפת וישראל. ארצות-הברית, שעדיין נרתעה מלספק נשק רב לאזור מריבה בינלאומי, עודדה את צרפת להמשיך במצווה וגם אישרה לקנדה מכירת כמה מטוסי-קרב מתוצרתה לישראל. בסופו של דבר יכלה ישראל לוותר עליהם משום רכישותיה בצרפת.

בן-גוריון קרא לציבור להתלכד סביב הממשלה ולחזק את הגנת המדינה. הוא יזם תנועת מתנדבים, שיצאו ליישובי-הספר להקמת ביצורים. צילומים בעיתונות הראו אותו מותח חוטי תיל בעוד הרמטכ״ל חופר שוחה. יחד עם קבוצת חברים במשרד החוץ יצאתי לקיבוץ שעל גבול ירדן, ואף שאחדים מאיתנו התנסו בעבר בעבודת-כפיים מצאנו שעקירת סלעים היא מלאכה קצת יותר קשה ממשיכה בקולמוס.

כוחות הביטחון שיכללו את שיטת הגיוס והרחיבו את תוכניות האימונים. הם קלטו במהירות וביעילות את כלי-הנשק החדשים, רובם מתוצרת צרפת, ממטוסי ״מיסטר״ ועד למפציצי ״אורגאן״, מטילי נ״ט ועד לתותחים כבדים. אולם הכמויות הגדולות והולכות של טנקים סובייטיים, ״מיגים״ ותותחים מכל סוג וגודל, שהוסיפו להגיע למצרים עלו בהרבה על כל הציוד, שישראל הצליחה לרכוש. ככל שגדל ביטחונו של נאצר בכוחו הצבאי הגובר כן הרבה להפגין גבורה רטורית ומדינית. ביוני, לאחר שיצא אחרון החיילים הבריטים מאזור תעלת סואץ, הצהיר:

״לצבא מצרים יש כעת די כוח למחוק את ישראל ממפת העולם״.

בינתיים ניסה נאצר לשדל את וושינגטון, שתושיט לו סיוע כספי וטכני לביצוע התוכנית החביבה עליו, הקמת סכר הענק באסואן. הגיונה של מדיניות האיזון שלו היה פשוט.

ברית-המועצות תספק לו את הסיוע הצבאי הדרוש לו

וארצות-הברית - את התמיכה הכלכלית;

וכל היענות מצד אחד שימשה לנאצר כמנוף להשיג את המבוקש מהצד השני. אולם הכוחות הפועלים ביחסי חוץ אינם ניתנים לתמרון באורח פשוט כל כך, כפי שדימה נאצר. ברור שנותן הסיוע גם מצפה לתמורה מאת המקבל. בעיצומו של קיץ 1956 הגיעה ממשלת ארצות-הברית למסקנה, שנאצר הכזיב את ציפיותיה המתונות.

הוא הכשיל את שליחות אנדרסון,

הידק את קשרי מצרים עם ברית-המועצות,

ניהל מסע פרוע נגד ברית בגדאד,

והתעלם מן הבקשות לנהוג איפוק באזור הגבול הרגיש עם ישראל.

לכן הודיע מזכיר המדינה פוסטר דאלס לשגריר המצרי אחמד חוסיין, בלא אקדמות ובלשון בוטה למדי, שממשלת ארצות-הברית אינה יכולה בנסיבות הקיימות להעניק את תמיכתה לתוכנית אסואן. תגובת נאצר הייתה מהירה ועזה. ב-26 ביולי ביטל את מעמדה הבינלאומי של תעלת סואץ והכריז על הלאמתה. בנאום רגשני לפני המוני מצרים נלהבים קרא לארצות-הברית ״לשתות את מי הים״ אם מדיניותו לא ישרה בעיניה. במהלך אחד הגשים שאיפה מרכזית של מצרים וגם חולל משבר בינלאומי ראשון במעלה.

משבר הסואץ הוסיף דחיפות לסכנה שריחפה בחלל והחיש את מפגש האינטרסים של צרפת, בריטניה וישראל. בשליטה מצרית חד-צדדית בתעלה ראו שתי המעצמות המערביות סכנה לענייניהן הימיים והכלכליים הפזורים על פני מרחב גדול ממזרח לסואץ. כמו כן חשבו, שתוספת יוקרה בינלאומית תדרבן את נאצר להמשיך במזימותיו ביבשת אפריקה במשנה מרץ.

ישראל הייתה משוכנעת, שנאצר ייצור מצב של עימות מזוין עמה לכשתחלוף הסערה שחולל בהלאימו את התעלה. המרווח הביטחוני של ישראל היה צר מכדי לספוג זעזוע של אפתעה. היא הסיקה, כי בהיותה מבודדת וחשופה מחובתה לקפוץ על הזדמנות נדירה זו, לפַתח קשר מעשי עם צרפת בעניינים מדיניים וצבאיים, ואפילו תהא זו שותפות זמנית מעיקרה ומבוססת על אינטרס מוגבל וחולף. צרפת הייתה חוליית-הקשר לשיתופה של בריטניה בקואליציה האנטי-נאצרית. שתי המדינות, בתמיכת בעלי-בריתן באירופה ובארצות החברות בקהילייה הבריטית, ניסו תחילה להשיב על אתגרו של נאצר בהתנגדות דיפלומטית מאוחדת ותקיפה. אולם מאמציהן להקים חזית משותפת חזקה נכשלו בגלל תעתועיו של פוסטר דאלס. עוד בשלב מוקדם של המשבר החליט להשלים עם התפנית שנראתה לו בלתי-נמנעת ולרכז את כישרונותיו הלא-מבוטלים במניעת בריטניה וצרפת מלהשיג בכוח את מה שלא הצליחו המעצמות הימיות להשיג בדרכים דיפלומטיות. שיטתו של דאלס הייתה לגרור את המשבר מוועידה לוועידה ולצמצם את היקפו עם כל ישיבה. הסעד היחיד שקיבלו ממנו בעלי-בריתו המתוסכלים היה בהצטרפותו להצהרות רמות אך חלושות בגנות שרירותו של נאצר.

טכסיסים אלה לא פייסו את בריטניה וצרפת, ואפילו מצרים לא התרשמה מהם. הם חיזקו את החלטת מנהיגיהן של שתי המדינות המערביות לפעול על דעת עצמן ובדרך משלהן.

גולדה מאיר מחליפה את שרת

משגברה המתיחות הבינלאומית הורע המצב בגבולות במידה ניכרת. צה״ל הגביר את פעולות-הנגד שלו ומספר הנפגעים משני הצדדים גדל והלך. האיום הטמון במצרים מחומשת מחדש, המתגרה בעולם מערבי מפולג בלי שתבוא על עונשה והשואבת את כוחה הצבאי ועזותה המדינית מקשריה עם ברית-המועצות, קיבל בעיני ישראל ממדים מפחידים. בתחילת 1956 הגיע בן-גוריון לכלל מסקנה, שהמעורבות הסובייטית בסכסוך הערבי-הישראלי לצדה של מצרים תביא לסיבוב חדש. הוא השתכנע שבמרוצת השנה תעמוד הממשלה לפני הצורך להחליט החלטות גורליות, ולכך נדרשה לדעתו ממשלה מאוחדת ומונהגת על-ידו ללא עוררין. משום יושרו המוסרי ומחשבתו ההגיונית והמדויקת תפס שרת מקום חשוב בממשלה, שני לבן-גוריון. הוא זכה לכבוד רב במפלגתו והיה מקובל מאוד על הציבור. התסיסה שבו התמתנה בזכות חשיבה מדינית רציונלית וחוש להגינות. כאדם שהשלום מושרש עמוק בלבו, רדיפת השלום נעשתה טבע שני לו. הוא הכיר, כמובן, בכורח המציאות המאלצת את ישראל לעמוד על נפשה, והקדיש מאמץ מרבי לחיזוק יכולתה להתגונן. עם זאת האמין שצבירת נשק כשלעצמה והפגנת כוח צבאי, אף שאין מנוס מהן, אינן ערובה מספקת לביטחון המדינה. הצעות לפעולה צבאית היה שוקל לאור שני עיקרים אלה. בשל תכונותיו אלו היה שרת לא רק מחשובי השרים אלא גם יריב שיש להתחשב עמו.

אחרי שחזר בן-גוריון לראשות הממשלה הצליח שרת במקרים אחדים למנוע קבלת הצעות לפעולה צבאית, שהגיש בן-גוריון בהמלצת הרמטכ״ל. העובדה שהיה ביכולתו לגייס מפעם לפעם רוב בממשלה נגד ראש-הממשלה גרמה לבן-גוריון דאגה ניכרת וצער אישי. ביוני, כשהושלמו תוכניותיו לפעולת-מנע נגד מצרים, קינן בו החשש, ששרת עלול לסכל אותן בסופו של דבר. בלא ויכוח ממשי או מתן הסבר על נימוקיו האמיתיים ביקש משרת שיגיש את התפטרותו. שרת, שחשב לא פעם על צעד כזה, נדהם מן המכה הפתאומית שהנחית עליו ראש-הממשלה. היחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות הרמוניים זה שנים, אך לא עלה על דעתו, שבן-גוריון ינתק את השותפות ההדוקה, שארכה עשרים וחמש שנים בקירוב, במהלך מכאיב כזה. אף שגילה לנו בסוד, כשחזר בן-גוריון משדה בוקר והצטרף לממשלתו, שימיו בזירה המדינית ספורים, לא תיאר לעצמו שהדבר ייעשה נגד רצונו ובלי הסכם עם בן-גוריון.

כאשר משבר האמון שחולל לבון עמד בשיאו, לאחר משפט קאהיר, התלבט שרת בשאלה כיצד יאמר לשר הביטחון שלו, שהגיעה שעתו ללכת. אותו זמן ביקר בישראל ג׳והן סטרייצ׳י, שר לשעבר בממשלת בריטניה וחבר בכיר במפלגת העבודה הבריטית. שרת הזמין אותו לארוחת-צהריים וביקשני להשתתף בה. המנה הראשונה עברה תוך שיחה כללית, אבל כשהוגשה המנה העיקרית ניגש שרת לעצם העניין.

״אמור לי, ג׳והן״, שאל, ״כיצד נוהג ראש ממשלה בבריטניה כשעליו לשחרר שר מתפקידו?״.

״פשוט מאוד״, השיב סטרייצ׳י, ״אני יכול לספר לך מניסיוני. בבוקר נאה אחד קרא אותי אטלי ללשכתו ואמר לי: ג׳והן, אני רוצה שתתפטר. לא קיבלתי שום התראה מוקדמת על כך, ולכן שאלתי - מדוע? הוא ענה לי בפסקנות - ״משום שעבודתך אינה ברמה הדרושה״. ״מה אמרת לו?״ שאל שרת בפליאה. ״פשוט מאוד, כן, אדוני ראש-הממשלה״, השיב סטרייצ׳י. ״ואז?״ הוסיף שרת לחקור. ״ואז, לא כלום; זה היה הכל״,

השיב לו השר לשעבר. שרת התקשה להאמין שאפשר לנהוג כך, אלא שבהיותו מארח מושלם לא רצה להכביד על אורחו בשאלות נוספות. אבל לאחר זמן-מה חש צורך לחזור אל הנושא.

״אמור לי, ג׳והן, כשפיטר אותך אטלי אמרת לו ׳כן, אדוני ראש-הממשלה׳. למה הרשמיות הזאת? הרי חברי מפלגה נוהגים לקרוא זה לזה בשמות פרטיים״. בתימהון קל השיב סטרייצ׳י: ״אבל הוא לא פיטר אותי בתוקף היותו מנהיג המפלגה. היה זה ראש ממשלת בריטניה שביקש ממני להתפטר״.

לא כך נוהגים בארץ. כאן נדרש פולחן שלם סביב המועמד לפיטורים. בדרך כלל מתחיל הדבר בכתבה בעיתון המרמזת על הסתלקותו הפוליטית הקרובה. הרמז זוכה להכחשה מיידית מטעם ״מקורות מוסמכים״. כעבור פסק-זמן קצר - ולא תמיד מכובד - הופכות השמועות לעובדות. המתח עולה ועמו הוויכוח הציבורי. בשלב זה רומז המועמד - באמצעות צד שלישי - על כוונתו להתפטר, אבל רק אם הוא סבור שיש מאחוריו די תומכים במפלגה, שימשכו אותו חזרה. וכאן מתחילה תהלוכת המשלחות למשרדו או לביתו, כשמספרן והרכבן מחושבים היטב על-פי מעמדו ומידת פופולריותו של האיש. הביזיון שמפחיד עסקן ישראלי יותר מכל הוא שלא יתחננו לפניו שיחזור בו.

שאלתי פעם את גולדה מאיר, לאחר שהתפטרה מראשות הממשלה, כיצד הייתה נוהגת בנשק זה של איום בהתפטרות. היא הרבתה להשתמש בו בקריירה הארוכה שלה, במחאה על התערבות מרגיזה בעניינים שבתחום סמכותה או כאמצעי להשיג מטרה שקבעה לעצמה. גולדה חשבה רגע ואמרה:

״האיום בהתפטרות הוא מכשיר מסוכן. צריך להשתמש בו בזהירות מכסימלית, לעולם לא לעתים קרובות מדי, ותמיד בנכונות לשאת בתוצאות. זאת הדרך היחידה לעשות את האיום אמין ויעיל״.

כשהנחית בן-גוריון את המכה התנחם שרת בתקווה, שחבריו במפלגה ובממשלה יחושו לעזרתו ויתנגדו להחלטתו החד-צדדית של בן-גוריון. לא דבקותו במשרה הניעה אותו לסרב לפנותה מרצון. הוא חש שסדרי השלטון בישראל מוטלים על כף-המאזניים; שראש-הממשלה נטל לעצמו סמכויות, שלא על דעת הכנסת או המפלגה. הוא חשש שבלעדי ההשפעה הממתנת והמאזנת שלו, עלול בן-גוריון להוליך את הממשלה בדרך זרועה סכנות חמורות למדינה. היה לו יסוד לחשוב, כי שותפים לדעתו זו כמה חברי ממשלה וחלק גדול מהנהגת מפלגתו.

היינו קומץ של חברים קרובים שלעיניהם התחוללה הדראמה צעד אחר צעד. שרת התרחק מעין הציבור, אך עמד בקשר אמיץ עם ידידיו האישיים. הוא שיתף אותם בכאבו וזעמו, אך לא ביקש מהם להתערב למענו. אולם הוא ציפה לעזרת חבריו במפלגה. הם אומנם באו, לא במשלחות אלא ביחידות - איש איש באו להביע לו רגשי אהדה וזעם זהיר על מה שעלה לו, אך איש מהם לא התחייב לתמוך במאבקו. מוסדות המפלגה ניסו למנוע את הקרע, וכשבא - לא היה בכוחם לאחות אותו. אפילו למקורביו הנאמנים ביותר סירב בן-גוריון לגלות את הסיבה לדרישתו הנחרצת לסלק את שרת.

יותר מכל דבר אחר ציערה את שרת השפיפות שמצא אצל חבריו הקרובים ביותר במפלגה בשלבים האחרונים של מאבקו הנואש. הם באו לשדל אותו שיסתלק מרצון מן המערכה. פנחס ספיר, הכוח המניע במכונת המפלגה ומתומכיה הנאמנים של מדיניות שרת, הנחית את המכה האחרונה. ספיר הגיע לביתו, סיפר לנו שרת בשעתו, בלווית חברים אחדים ואמר לו גלויות, שכל התנגדות נוספת לבן-גוריון לא תועיל, ואולי אף תזיק. ״הרכנתי את הראש לפני הגרזן״, אמר שרת, כשתיאר לפנינו את השעות האחרונות לפני הפרישה.

ואולם הדבר שגרם לו מרירות עד יומו האחרון היה הסכמתה של גולדה לקבל על עצמה את תפקידו. זמן קצר לאחר שקיבלה לידיה את משרד החוץ הזמינה אותי לשיחה פרטית. היא ידעה שארתור לוריא, יעקב הרצוג ואני הבענו רצון להתפטר במחאה ולאות סולידריות עם משה שרת. אולם שרת נזף בנו ואמר, שבמעשה כזה עוד נוסיף עוון על פצעו. גולדה אמרה לי, שהיא מבינה ללבנו, אך אינה יכולה לוותר על עזרתנו. כשקרא אותה בן-גוריון ללשכתו והציע לה את תפקידו של שרת נכנסה בהחלטה נחושה לסרב. אבל כשהפציר בה הזקן מטעמים של שעת חירום לאומית, נשברה.

״אילו אמר לי לקפוץ מהחלון״ - כך נהגה לתבל את דבריה במצבים דראמטיים - ״הייתי עושה זאת למענו״.

הייתי נבוך במקצת נוכח גילוי כזה של מסירות עיוורת ורטנתי לעצמי, אך כפי הנראה בקול שהגיע לאוזני גולדה, שלא הייתי מסכים למעשה הסותר את עקרונות היסוד שלי. הערה זו פגעה בנקודה רגישה. היא רשמה אותה בזיכרונה, כחוצפה שאין לה כפרה.

מלחמה בסיני ובסואץ

לאחר שסילק מדרכו את שרת פנה בן-גוריון למטרה שהתווה לעצמו בלי לסטות ימינה או שמאלה. בהיותו בטוח בגולדה הממושמעת נתן יד חופשית לשמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון דאז ואחד מעוזריו הקרובים ביותר, בהידוק הקשרים עם צרפת. פרס דיווח במישרין לראש-הממשלה ונהג בשיטה דיפלומטית משלו, שלא תמיד נעמה לשרת החוץ. אולם העובדה, שהנשק זרם ארצה בכמויות גדלות והולכות כיפרה על הכל. בד בבד עם זרם האספקה התקדם ארגון שיתוף-הפעולה הצבאי והמדיני עם צרפת. שיתוף זה הגיע לשיאו בפגישה חשאית, שהתקיימה בעיר סבר ליד פאריס. על פגישתם של בן-גוריון, כריסטיאן פינו וסלווין לויד ועוזריהם סיפרו יודעי-דבר מבפנים ומבחוץ בשלל גרסות, החל בסיפורי מתח דמיוניים וכלה בתיאורים עובדתיים, אך עדיין ללא ביסוס תיעודי, ומתובלים בסממנים אישיים משל מחבריהם. אין צורך לחזור כאן על סיפור המעשה. די לציין, שבפגישת סבר היסס בן-גוריון עד הרגע האחרון להשתתף במבצע המוצע. הוא חשש שמא לא תקיימנה בריטניה וצרפת את התחייבותן לספק לישראל הגנה אווירית בשעת הצורך ותמיכה בינלאומית. לבסוף נכנע ללחצם של דיין ופרס. המבצע, שנערך ב-29 באוקטובר 1956, הפתיע לא רק את מצרים, אלא גם את ארצות-הברית, בעלת-בריתן הקרובה ביותר של בריטניה וצרפת והחשובה שבין ידידי ישראל.

אולי מפליאות יותר היו,

מצד אחד, מהירות התקדמותם של כוחות צה״ל והתמוטטותו המהירה והגמורה של הצבא המצרי,

ומצד שני, התקדמותו האטית וההססנית של חיל המשלוח הצרפתי-הבריטי.

ואולם ההפתעה המהממת ביותר באה מצד וושינגטון. תגובתו של מימשל אייזנהאואר הייתה נרגזת ובלתי-מתפשרת לחלוטין. המימשל האמריקני דרש להפסיק את המבצע לאלתר ונקט צעדים לכפות את רצונו על הצדדים. בישראל אומנם נתנו את הדעת על השלכותיו הבינלאומיות של המבצע, אך לא טרחו במיוחד לבקש עצת מומחים בשאלה, כיצד ישתקפו ההתרחשויות בשדה הקרב בזירה המדינית.

נעשתה טעות גמורה באשר להערכת התגובה האמריקנית, כי חשבו שבשבוע האחרון לפני הבחירות לנשיאות תהיה ממשלת ארצות-הברית מנועה מלנקוט פעולה של ממש.

הם צדקו בהנחה, שתכונס מייד מועצת הביטחון,

אבל טעו במסקנתם, שהווטו הצרפתי-הבריטי המובטח יסיים כל התערבות נוספת מצד האו״ם.

נשיא ארה״ב פעל בחוזק-יד, תוך התעלמות ממסע הבחירות שלו, ואולי דווקא בגללו. הוא נפגע מפעולתם החד-צדדית של ידידיו ובעלי-בריתו וגמר אומר לכפות את סמכותו כמנהיג העולם החופשי. בייחוד קצף על מה שנראה בעיניו כמעשה של אי-נאמנות בריטית.

בתקופת שירותי כשגריר ישראל בלונדון, באמצע שנות השבעים, התוודענו רעייתי ואני אל לורד אייבן, לשעבר סר אנתוני אידן, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בימי משבר סואץ, ואל רעייתו, ונרקמו בינינו יחסי ידידות. הוא היה נוהג להזמין אותנו לביתו הנאה, המרוהט בטוב טעם, באחוזתו בדרום-אנגליה. קלסתר-פניו של האיש נשתמר היטב על אף בריאותו הרופפת והאכזבות שנחל. הוא לא פסק מלרטון על פוסטר דאלס. ביום הראשון להתערבות הבריטית בתעלת סואץ הודיע פוסטר דאלס לממשלת בריטניה, בלשון בוטה ביותר, שהנשיא כועס מאוד. אידן טילפן לאייזנהאואר והביע נכונות לטוס לוושינגטון אותו לילה ולהסביר מה הניע אותו להצטרף למערכה נגד נאצר. אייזנהאואר נענה להצעתו בו במקום. לאור הסיכוי לרכוש את תמיכתה של ארצות-הברית התכונן אידן לנסוע מייד אל בית-הנבחרים, כדי להרגיע את הרוחות הסוערות שם בהודעה על פגישתו הקרובה עם הנשיא אייזנהאואר. ברגע שנכנס למכונית הופיע מזכירו הפרטי וקרא לו לטלפון הטראנס-אטלנטי. דיבר אייזנהאואר. הוא הציץ זה עתה ביומנו - כלומר, התייעץ עם מזכיר המדינה שלו - ומצא לצערו שכל זמנו תפוס לפחות למשך שבוע. הוא הציע לאידן, שיתקשר איתו שנית בתום הפעולה הצבאית, והביע תקווה עזה, שהיא תיפסק ללא כל דיחוי. הייתה זאת - לדברי לורד אייבן –

״טריקת דלת בפניו של ראש ממשלת בריטניה בנוסח פוסטר דאלס״.

גאוותו הפגועה של הנשיא, וקוצר-הראות של מחלקת המדינה, חברו יחד להכשיל סיכוי נדיר לחולל מפנה במזרח התיכון ובעולם המערבי. כאלה היו הרהוריו של אנתוני אידן, אביה-יוצרה של הליגה הערבית בשנת 1945, שהתחרט באיחור של שלושים שנה על היצור האומלל שהביא לעולם.

לבן-גוריון היה הסבר משלו על גלגולו של לורד אייבן. בהודעתו בבית-הנבחרים הכחיש אידן בתוקף, שנעשה הסכם-קנוניה עם ישראל לפני הקרב על תעלת סואץ. בן-גוריון, אף שהיה בידו עותק של ההסכם, מעולם לא הפריך את הכחשתו של אידן ברמז קל שבקלים. ואידן לא שכח את הנאמנות הזאת מצד בעל-בריתו לשעבר הישראלי. שנים לאחר המעשה, סיפר לי בן-גוריון, כאשר שניהם הזדמנו לפאריס, שמח אידן להביע תודה מיוחדת לשותפו הנאמן לנשק ולקשר-השתיקה.

מועצת הביטחון, ששותקה על-ידי הווטו הבריטי והצרפתי, מיהרה להוציא מן הגניזה את ההחלטה ״מאוחדים למען השלום״ מימי מלחמת קוריאה וכינסה את העצרת למושב מיוחד. אני הגעתי לניו יורק ב-6 בנובמבר, ביום שכוחות צה״ל השיגו את כל יעדיהם ונעצרו במרחק שמונה-עשר קילומטר ממזרח לתעלה. אבא אבן הודיע למזכיר הכללי של האו״ם, דאג האמרשילד, שישראל מקבלת עליה את החלטת הפסקת-האש ומעבירה את הפקודות המתאימות לכוחותיה. האמרשילד ביקש לקבל הודעה דומה גם משגריר בריטניה. סר פירסון דיקסון הופתע לשמוע על צעדה החד-צדדי של ישראל. על-פי הוראות מלונדון הפציר באבן, שיבטל את ההודעה שמסר. לאמתו של דבר לא היה בניו-יורק תיאום בין משלחות ישראל, בריטניה וצרפת. ובמידה שהיה תיאום נעשה הדבר בין שלוש הבירות בלבד. כתגבורת חדשה לכוחותיו היגעים של אבן הוטלה עלי המלאכה להתיר את הסבך.

הצרפתים והבריטים נתקעו בדרך ליעד. לפי הגרסה הרשמית היו אמורים להתייצב בין שני הצדדים הלוחמים על מנת ליצור אזור-חיץ משני עברי התעלה. אולם במקום שאין לחימה אין צורך בחיץ. עליתי אל לשכת המזכיר הכללי ומילאתי את שליחותי במבוכה לא קטנה. הסברתי שחלה טעות במסירה ומשום כך אין הודעתו הקודמת של אבן תופסת. האמרשילד רגז ואיים לחשוף את ״המזימה״ כולה, כלשונו. הוא נרגע כשהצעתי פשרה, לאו דווקא אמיצה, אך מעשית בנסיבות הקיימות: אנו נבדוק את עניין המסירה והוא יעכב את מסירת הודעתו. פסק-זמן זה סיפק לשני השותפים שהות להתקדם, אך הם נעו באטיות רבה מאוד והלחצים הגוברים מוושינגטון וממוסקבה, בלוויית מקהלה צורמת של האו״ם, עצרו אותם הרחק מן היעדים שקבעו לעצמם בראשית המערכה.

איומים סובייטיים

בינתיים איימה מוסקבה על לונדון ופאריס בשיגור טילים, שטרם היו ברשותה, ואילו וושינגטון גילתה אדישות מודגשת לגורל בעלות-בריתה. באחת הארוחות המשותפות סיפר לי אידן סיפור מבדח, כיצד גילה חרושצ׳וב סוד בקשר לטילים הסובייטיים. ב-1955 הגיעה למערכת המודיעין של בעלות-הברית ידיעה מדאיגה על פיתוח טילים בבריה״מ, אבל ללא נתונים בקשר לטווח ולדיוק הקליעה. המודיעין הבריטי עמל קשות כדי להשיג את המידע החסר, אך ללא הצלחה. באביב 1956 הגיע חרושצ׳וב לנמל פלימות על סיפונה של סיירת-קרב, בראש משלחת מרשימה. היה זה ביקורו הרשמי הראשון בבריטניה. התקיימו שיחות ערות עם היושב-ראש התוסס. באחד השלבים הדגיש ראש ממשלת בריטניה, שארצו חייבת להבטיח את זרימת הנפט המזרח-תיכוני לחופיה, ויהיה מה.

״נהיה נאלצים לצאת למלחמה אם עורק חיים זה ייחסם״,

אמר אנתוני אידן בשלווה, אך בהחלטיות. חרושצ׳וב הזדקף במושבו, הלם באגרופו על השולחן, וצעק:

״אל תאיים עלי. יש לנו טילים לטווח של 150 קילומטר. מוטב שתחשוב היטב היטב לפני שתדבר אלי על מלחמה״.

מה שלא הצליח לגלות שירות המודיעין חשף היושב-ראש הרגזן במו-פיו. חיוך עלה על פניו של אידן לזכר המעשה.

אולם במשבר של סתיו 1956 לא הסתפקו חרושצ׳וב ובולגאנין באיומי טילים; הם הוסיפו עליהם שדרים זועמים אל ראש ממשלת ישראל, שניבאו חורבן למדינה היהודית אם לא תציית ותפסיק מייד כל פעולה צבאית. לאיומים הסובייטיים, שהפתיעו את ירושלים, לונדון ופאריס, היו שתי מטרות:

להציל את משטרו של נאצר מהתמוטטות,

ולהסיח את דעת-הקהל בעולם מדיכוי ההתקוממות ההונגרית בידי הצבא הסובייטי.

שתי ההתלקחויות, השונות לחלוטין זו מזו באופיין ובמניעיהן, אירעו בעת ובעונה אחת, והדבר היה לרעת המתקוממים בבודפשט וחילות-המשלוח בתעלה גם יחד. שגריר יוגוסלביה לשעבר בברית-המועצות, וליקו מיקונוביץ, מספר בספרו ״מוסקבה בשנים 1956-1958״, שבפגישה סודית בין חרושצ׳וב וטיטו באי בריוני סיפר חרושצ׳וב, שהרוסים יכלו להתערב בהונגריה כפי שהתערבו רק מפני שאנגליה, צרפת וישראל פתחו אז בפעולה משותפת נגד מצרים. הוא לא חשש אז מפני תגובה מערבית:

״הם היו שקועים עמוק בבוץ של מצרים, ממש כמונו בהונגריה״.

אך היה בכל זאת הבדל יסודי. התערבות ברית-המועצות בהונגריה לא גרמה לה, שתשקע במדמנה של האו״ם. היא פשוט התעלמה מערימת ההחלטות החלושות, שהביעו צער על המעשה שעשתה וקראו לה, שידלו אותה, להפסיק: ובהסכמת טיטו רמסה בלא היסוסים את המרד העממי הראשון ברפובליקה עממית שבשליטת הסובייטים. האו״ם גנז את כל ההחלטות בעניין הונגריה, שלא זכו מאז לראות את אור היום. עד כמה שונה הייתה תגובת הארגון העולמי לניסיונה של ישראל לפרוץ את המצור, את ההסגר, ואת האיום על עצם קיומה, שהטילה עליה שכנה תוקפנית, ולניסיונן של צרפת ובריטניה להשיב על כנו את שלטון החוק הבינלאומי במקום שנאצר נטל את החוק לידיו! ארצות-הברית וברית-המועצות, שהתנצחו ביניהן על גורלה של הונגריה, גרורת הסובייטים המורדת, עשו יד אחת נגד ידידיה ובעלי-בריתה של ארצות-הברית, שפעלו נגד מצרים, בת-חסותה של ברית-המועצות. אכן, ערבוב פרשיות מוזר. הוא הפר את שיווי-המשקל בין מזרח ומערב וערער את מערך הכוחות המסורתי במזרח התיכון למשך תקופה ממושכת.

לחצים אמריקניים

הלחצים שהפעילה ארצות-הברית, בתוספת איומיה של ברית-המועצות, לא הניחו מקום לפשרה. העצרת החליטה על נסיגה מיידית של כוחות הכיבוש וקיבלה הצעה קנדית להציב במקומם חיל-חירום מיוחד של האו״ם. בן-גוריון, שנסחף עם הזרם המסחרר של ההצלחה הצבאית וחדוות השחרור מן האיום המצרי, הכריז מעל בימת הכנסת על חידוש ממלכת שלמה בגבולותיה ההיסטוריים מן האי יוטבתא שבדרום ועד לרגלי הלבנון בצפון. זה היה חלום בהקיץ, שארך יום אחד בלבד. בבוקר יום המחרת הגיע שדר מורט עצבים מנשיא ארצות-הברית והחזיר את בי.ג׳י. למציאות. אייזנהאואר דרש מישראל לציית להחלטת האו״ם. אותה שעה דיווחו כלי התקשורת האמריקניים, שיחידות הצי האטלנטי הפליגו מבסיסן בנורפולק. עד היום לא ידוע אם המהלך הזה נועד להרתיע את ברית-המועצות או להרשים את בריטניה, צרפת וישראל. אולם דבר אחד ברור: המהלך הדגיש את חומרת המשבר והפחיד את ידידי אמריקה יותר מאשר את אויביה.

בן-גוריון ניחן בכישרון הנדיר לעבור כהרף-עין ממעוף מרקיע שחקים אל מציאות שורשית בלא כל תחנות-ביניים. הוא הכיר מייד בעובדה, שהחלטת ארצות-הברית לשים קץ למבצע סיני-סואץ ולבטל את תוצאותיו הטריטוריאליות נחושה היא ואין להשיבה. הוא הורה לאבן להודיע מייד לבית הלבן, שישראל מקבלת עליה בלא תנאי את צו הנסיגה. בניו-יורק היינו קשורים לירושלים ולוושינגטון בקו טלפוני משותף. אבן דיבר איתנו שעה שבן-גוריון המתין על הקו. הגענו למסקנה, שאין בשדר של אייזנהאואר או במצב העניינים בעצרת האו״ם כדי להצדיק נסיגה מבוהלת. המלצנו שהממשלה תסתפק באמירה, כי ישראל תפנה את כוחותיה בהתאם לסידורים שיוסכמו עם האו״ם. בן-גוריון חשש, שמא יידָחו טכסיסי ההשהיה האלה בשצף-קצף ורק יחמירו את המשבר. הוא התייעץ עם חברי הממשלה שישבו בחדר הסמוך ושאל את אבא אבן אם יהיה אחראי אישית לכך, שהבית הלבן יסתפק בתשובה מעין זו. ניענענו בראשינו לאות הסכמה, ואבן הבטיח לבן-גוריון בפה מלא, שלפי שעה אין צורך ביותר מן ההודעה המוצעת. אבן טילפן לוושינגטון. הודעתו נתקבלה בבית הלבן ברצון ובאנחת-הקלה ברורה.

תשובתנו המסויגת הקהתה את חודה של החרב המדינית, שריחפה מעל ישראל ונתנה לה שהות להשיג כמה מטרות עיקריות. אלא שזמן כשלעצמו חסר מובן וערך אם אין מנצלים אותו למטרה מוגדרת וללא מודעות למוגבלות שבו. הממשלה קבעה, כי עלינו להתרכז בשני נושאים מרכזיים:

בהבטחה מחייבת שיופסקו לחלוטין כל מעשי האיבה נגדנו,

ובמתן ערבות לחופש השיט בנתיבי המים הבינלאומיים באזור - ובפרט לחופש השיט לאילת.

כינון שלום סופי עמד, כמובן, בראש שאיפותינו, אבל לא ניתן להגיע אליו כל עוד נקטו המעצמות הגדולות בעמדות מדיניות מנוגדות וכל עוד ניסה האו״ם לרפא נגעי יסוד בפלגי דיו.

אבא אבן, בסיוע צוות קטן, ניהל את המשא-ומתן עם המזכיר הכללי, שנעזר בסגנים ומומחים לרוב. המאבק התנהל בין כוחות בלתי-שווים. האמרשילד הסתמך על תמיכת העצרת ועל הגיבוי הסובייטי-האמריקני והיה נחרץ בהתנגדותו לכל ויתור לישראל. ישראל עמדה בודדה. שותפיה הצרפתים והבריטים נטשו את המערכה - התקפלו - כקרקס נודד, שהקים את אוהלו על מגרש אסור. בעקשנות רבה לחצנו על המזכ״ל ונלחמנו על עמדתנו כנגד דחפור האומות המאוחדות. אבא אבן הרשים בכישרונו ואילו האמרשילד, כל אימת שלא עלה בידו להיחלץ ממבוי סתום, הזעיק את העצרת לעזרה וזו סיפקה לו בצייתנות תחמושת חדשה. ככל שנמשך המשא-ומתן נעשו ההחלטות קשוחות יותר. קורטוב התמיכה שהיה לישראל בראשית המערכה הצטמק עד שאזל לגמרי. אנרי ספאק, המדינאי הבלגי הדגול והנואם המהולל, היה אחד הצדיקים האחרונים. בהשיבו על נאום של נציג עיראק, שהאשים את מעצמות המערב בפשעים מתועבים נגד זכויות האדם, קם ספאק ובלהט הראוי לאמיל זולה כיוון אצבע מאשימה אל המשלחות הערביות והרעים בקולו לתוך חלל האולם הענקי:

״מי אתם שבאים ללמד את צרפת זכויות אדם מהן, ואת בריטניה משפט מהו? מי שמכם ומה זכותכם לכך? ראשים ערופים וידיים קצוצות המתגוללים בכיכרי השוק של ערב הסעודית?״

הוא קצר תשואות נלהבות, בעיקר מיציע הקהל. הופעתו האמיצה עודדה את הנציגים העצובים.

בעוד השיחות עם האמרשילד בקומה השלושים ושמונה של בניין האו״ם נמשכות ללא הכרעה, ישבה גולדה מאיר במלון סבוי-פלאזה ועקבה אחריהן בדאגה גוברת. זו הייתה לה השתתפות ראשונה במושב עצרת האו״ם בתפקיד שרת החוץ. בשלב קשה במיוחד במשא-ומתן החליטה להצטרף אלינו. היה זה באחת מישיבות הלילה המאוחרות, שלא היה מנוס מהן משום שמשתתפיהן היו עסוקים במשך היום בעצרת. גולדה החליטה ללמד את המזכיר הכללי לקח על התעלמותו הקשוחה ממצוקתה של ישראל. היא דיברה אליו גלויות ולא חסכה את שבט לשונה ממנו אישית. האמרשילד היה מאזין לאנשים בסבלנות, אך במקרה זה, עם כל משפט חדש של כתב האישום שהשמיעה לו, גברה עצבנותו עד שאיבד את השליטה בעצמו. פניו הסמיקו והוא קטע אותה בקול קר כקרח:

״מניין המרירות הזאת, גברתי?״

דבריו פגעו בגולדה כאבן. רגע קט ישבה המומה, אך מייד התאוששה.

״מפני שמענה אותי המחשבה על הגורל המר הצפוי לעמנו אם תישָלל מאיתנו היכולת להגן על עצמנו״,

השיבה גולדה בלב כבד אך בקול רך יותר.

ההתנגשות לא שינתה דבר, אלא שמעתה היה להאמרשילד מקום קבוע ובולט ברשימת האישים הבלתי-מקובלים על גולדה.

התיקו בניו-יורק דירבן את פוסטר דאלס לפעילות מחודשת. השיחות הועברו לוושינגטון והתנהלו בין מזכיר המדינה ואבא אבן. הצעות רבות נפסלו בזו אחר זו לאחר התייעצויות מייגעות בין וושינגטון וירושלים. בן-גוריון דרש, שהמצרים לא יחזרו לרצועת עזה וכי שארם א-שייח תישאר בידי ישראל. בפברואר 1957 הגיש פוסטר דאלס את הצעתו הסופית. נאמר בה, שהאו״ם יהיה אחראי לביטחון ברצועת עזה ולאורך הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל. הוא הציע ערבויות בינלאומיות, שתמנענה הפרעה לספנות הישראלית במְצָרי טיראן ובמפרץ אילת.

גולדה התנגדה לנסיגה מעזה. היא לא נתנה אמון ביכולת האו״ם לקיים את הפסקת-האש ולמנוע את החזרת המצרים. בן-גוריון לא היה שותף לדאגת שרת החוץ שלו. הוא ידע שאפשרויותיו מוגבלות ביותר. הברירה שלפניו הייתה –

להבטיח את עמדת ישראל בים סוף

או להחזיק ברצועת אדמה המאוכלסת ביותר משלוש מאות אלף ערבים.

הוא אמר לאבן, ששלטון ישראלי על גוש מלוכד זה של אוכלוסייה עוינת כמוהו כחומר-נפץ ביסודות המדינה. בתביעתו הקודמת בעניין עזה, שגולדה קיבלה אותה כלשונה, התכוון לשפר את עמדת המיקוח של ישראל

לגבי אילת,

המוצא לאפריקה ולאסיה

והמסוף לאספקת הנפט מאיראן, שהייתה חיונית בשבילה באותן השנים.

גולדה נכנעה לבלתי-נמנע, ואבן השלים את ההסכם עם פוסטר דאלס בתום ישיבה סופית מפרכת עם מזכיר המדינה וצבא עוזריו. הוא הכין נוסח הודעה, שגולדה צריכה הייתה להשמיע בעצרת האו״ם, האמרשילד אמור היה להביע הסכמה לתוכנה וקבוט-לודג׳ נציג ארצות-הברית, אמור היה לחזור ולאשרה בדברי תשובתו. פוסטר דאלס הסכים לאי-אלה תיקונים שהציע אבן ורשם אותם בטיוטת המסמך, אבל השיב בהתחמקות כשביקשנו לראות את הנוסח המלא של התשובה האמריקנית. הוא קרא לפנינו את ראשי הפרקים אבל טען, שטרם הספיק לנסח את המסמך במלואו. עם זאת הבטיח נאמנה, שיהיה ערוך בהתאם לנקודות שהקריא.

ב-1 במרס 1957 קראה גולדה מאיר מעל בימת העצרת את הודעתה על הוצאת כוחות צה״ל מסיני ומעזה על-פי התנאים שהוסכם עליהם בוושינגטון. התחייבויותיה של ישראל נוסחו בלשון מדויקת, ואילו התחייבויות הקהילייה הבינלאומית נמסרו בנוסח פחות מפורש, לאמור:

ישראל זכאית לצפות ולקוות, שארגון האומות המאוחדות יקבל עליו אחריות ישירה למינהל האזרחי והצבאי ברצועת עזה;

שתחת הסכם שביתת-הנשק שנופץ יבוא במשך הזמן הסכם שלום;

כי ישרור שקט לאורך הגבולות;

וכי יובטח חופש השיט במפרץ אילת בערבות בינלאומית.

בנקודה אחרונה זו ביטאה שרת החוץ את עמדת ישראל, כפי שאושרה על-ידי ארצות-הברית, במלים ברורות שלא הניחו מקום לטעות:

״הפרעה בכוח מזוין לספינות שדגלן ישראלי, המפליגות ועוברות בתום-לב במפרץ עקבה ודרך מְצָרי טיראן, תיחשב על-ידי ישראל כהתקפה שמתירה לה להפעיל את זכותה הטבעית להגנה עצמית על פי סעיף 51 של המגילה ולנקוט כל אמצעים שיידרשו להבטחת חופש המעבר בתום-לב לספינותיה במפרץ ובמְצָרים״.

כעבור עשר שנים, כשמצרים שבה והטילה הסגר ימי על ישראל, הוכח שסעיף זה היה עמוד-התווך בטיעונה של ישראל וכי צדקה בהשיבה מלחמה שערה.

הדבר שהציק לגולדה במיוחד היה נאומו של קבוט-לודג׳. פוסטר דאלס הבטיח לאבן, שתשובת -ארצות-הברית תהלום את ישראל ככפפה. אבל חיש מהר נוכחנו לדעת, שבכפפה הזאת היו חורים לא מעטים. נציגה של ארצות-הברית סטה בכמה דברים עיקריים ממה שמזכיר המדינה התחייב לכלול בתשובה, במרומז יותר מאשר במפורש. גולדה התקוממה, ובצדק. מחאותיו של אבן בפני פוסטר דאלס העלו תירוצים צולעים והבטחות חמות של רצון טוב, אך לא תיקון רשמי. אייזנהאואר מיהר לשגר לבן-גוריון מכתב המביע

״סיפוק עמוק מהחלטת ממשלתך לסגת מייד ובשלמות אל מאחורי קו שביתת הנשק״ ותקווה ש״ביצוע הנסיגות האלה יתקדם במלוא המהירות... יודע אני שהחלטה זו לא הייתה קלה. אולם אני מאמין, שלא תהיה לישראל סיבה להתחרט על שנהגה מתוך התחשבות ברגשותיו החזקים של העולם״,

הוסיף. מכתב זה, דוגמה מאלפת של כתיבה דיפלומטית בלתי-מחייבת, הוסיף זעם על מכאובה של ישראל.

גולדה, שחמתה עדיין בערה בה על מה שכינתה מעשה ההונאה של דאלס, הגיעה׳-לנקודת-רתיחה כשנודע לה, שמזכירות האו״ם דנה עם קאהיר על סידורים להחזרת המצרים לעזה. בשעת-ערב מאוחרת הודיעה לאבן ולי שנבוא אליה למלון. היא מסרה לנו את הדו״ח הסודי ואמרה, שבדעתה להציע לבן-גוריון שיבטל את הפקודות לפינוי הרצועה שנועד ל-7 במרס. אבן הסביר, שישראל לא תוכל לחזור בה מהתחייבותה הרשמית בלי לגרום לעצמה נזק שאין לו תקנה. יחסיה עם ארצות-הברית לא יעמדו במתח הזה ומעמדה בעולם ייהרס כליל. הוא הציע, שגולדה עצמה תזהיר את פוסטר דאלס מפני התוצאות המפליגות שעלולות לצמוח מהפרת ההסכם. בזאת הוגדשה הסאה.

״אתה רוצה שאני אתקן את הנזק, אחרי שהעמדת אותי בפני עובדה מוגמרת!״,

געשה גולדה. התסכול המצטבר שבה התפרץ כסילון. השגריר שלה, רגזה, לא הואיל לדווח לה אישית על כל שלבי המשא-ומתן עם דאלס והאמרשילד, לא כל שכן להתייעץ איתה. ודאי, הוא הסתמך על הוראות מראש-הממשלה, אבל למרות הכל היא עדיין שרת החוץ.

אבן היה נדהם והדיבור ניתק ממנו - מצב בלתי-רגיל לגביו, כשם שנוכחותי במעמד שבו נוזף שר בשגריר בכיר הייתה יוצאת-דופן לגבי. ואז, ללא מילה נוספת, דרשה גולדה מאבן לטלגרף לראש-הממשלה, מייד ובו במקום, שידחה את הנסיגה. אבן סירב ואמר, שאם היא נחושה בדעתה בעניין עד כדי כך עליה לשגר את המברק בשמה. כעת הייתה גולדה נדהמת. כנראה הייתה זו הפעם הראשונה, שראתה את אבא אבן מתמרד. היא יצאה מגדרה ואיימה שתקפוץ מן החלון. נוכח מצב-רוחה הנסער חששתי, שאולי אין זו מליצה סתם. ניסיתי להרגיעה. היא העלתה את הדרישה לדרגת פקודה. בלי לומר דבר קם אבן ממקומו ויצא בטריקת דלת.

גולדה צנחה לכורסה וכבשה את פניה בידיה. כעבור זמן קצר ביקשה ממני לרשום מפיה את נוסח המברק לבן-גוריון. מצאתי שאין מה להתווכח איתה במצב שהייתה נתונה בו. היא חשה צורך להתפרק מן המתח. היא הכתיבה לי את עיקרי הדברים שרצתה לומר והשאירה לי את עבודת הניסוח. לאחר שקראתי לפניה את הנוסח הגמור אמרתי מהורהר:

״גולדה, כשאת חושבת שנית על העניין, האם את באמת מאמינה, שצריך לשלוח את המברק? הרי המידע הזה איננו חדש בשביל בן-גוריון. ודאי קיבל אותו בצינורות שלו. אם הוא סבור שזאת התפתחות המחייבת שינוי רציני בהחלטת הממשלה, יעשה את השינוי בלי שימריצו אותו. אבל אם הוא סבור שאין הצדקה לשינוי, את רק תוסיפי על הקשיים העומדים לפניו ממילא. ואם יצטרך לדחות את עצתך, הלא תיגָרם בזאת אי-נעימות לשניכם״. היא חשבה רגע, נאנחה עמוקות ואמרה: ״טוב, עזוב את זה״.

היא הציעה לי ספל קפה לאות התפייסות, כמקובל אצלה, ואחרי-כן שוחחנו בנחת על מאורעות היום.

השכחה לא הייתה מתכונותיה הבולטות של גולדה. זכר אותה התנגשות אם אבא אבן הוסיף לרחף מעל ליחסיהם כענן כבד. אך השפעה מפליגה יותר הייתה לניסיון המאכזב מן התוצאות המדיניות של מבצע סיני.

על-פי שכל הכירה בכך, שישראל מיצתה את כוחה המדיני והשיגה במשא-ומתן הממושך את התוצאה המרבית שיכלה לצפות לה.

אולם הרגש אמר לה שהייתה זאת כניעה - שלא היינו צריכים לזוז מסיני ומעזה בלא הסכם שלום עם מצרים.

אולי היו ציפיותיה גבוהות מדי אם סמכה על נחישות דעתם של הבריטים והצרפתים ועל נדיבותה של ארצות-הברית. ואולי גם טעתה בהערכת כוחם המדיני המאוחד של יריבינו. מכל מקום, עמידתה על בימת האו״ם ב-1 במרס, כשהכריזה על הנסיגה המלאה, הייתה בשבילה חוויה טראומטית. אז גמלה אצלה ההחלטה, כי אסור שדבר כזה יקרה שנית. הזעזוע שעבר עליה בשנת 1957 אפשר שהוא המפתח להבנת הנוקשות הבלתי-מתפשרת, שאפיינה אותה בתפקידה כראש-הממשלה אחרי מלחמת ששת הימים. חושיה לא הטעו אותה. המצרים חזרו לעזה, וכעבור עשר שנים, כאשר נאצר היה מוכן לעימות חדש עם ישראל, נמס כוח החירום של האו״ם כחמאה בשמש המדבר.