ההונגרים
פוסחים על שתי הסעיפים המטרה הבלתי-אמצעית של נסיעתי לאיסטנבול לא ניתן להשיגה. בעלות-הברית
לא היו נכונות לקבל את הצעת אייכמאן. לא ההספקה של מכוניות-משא או של חומר אחר היא
שהפחידה אותן, אלא קבלת מיליון אנשים בשלב האחרון של המלחמה ושיכונם בחוץ-לארץ.
ולא עוד, אלא שלא היו נכונות להציע הצעות נגדיות, ודאי מחשש שהגרמנים יסתפקו בחומרי-מזון
וכסף, ואז יהא מן הנמנע לדחות את ההצעות האלה נוכח דעת הקהל של העולם החופשי.
שליחותי נכשלה איפוא. כך היה הדבר בעיני ביום שחרורי בקאהיר. אולם מתוך חקר
המאורעות בבודאפשט הגעתי למסקנה אחרת. משה שרתוק טס כמה פעמים ללונדון, כדי לרכוש את לב האנגלים לענייננו.
הבריטים מיאנו להסכים לוויתורים ודחו את הצעת אייכמאן. עם זאת ראו חובה לעצמם
לעשות משהו למען היהודים. מעתה מתחילות אותן ההתערבויות, שציפינו להן לפני שלוש
שנים, בשעה שראשוני יהודי פולין נשלחו אל מחנות-ההשמדה. כל הכנסיות הנוצריות
השמיעו מחאתן באוזני הורטי. האפיפיור התערב. גם מלכהּ הזקן של שוודיה כתב מכתב אל
הורטי, ולבסוף באה פנייה נמרצה אל העוצר מטעם הנשיא רוזוולט באמצעות השגרירות
השווייצית. המלך גוסטאב היה הראשון שהתיר כניסתם של פליטי הונגאריה לשוודיה. לאחר
מכן התחרו ביניהן שוודיה ושווייץ בהענקת דרכוני-חסות ליהודי בודאפשט. כל זה התרחש
בחודש שלאחר מאסרי בחלב. אולם לא דברים אלה בלבד השפיעו על הממשלה ההונגארית. ב-6 ביוני נחתו בעלות-הברית בנורמאנדיה וכבשו במרוצת הקיץ את צרפת
כולה. הממשלה הרומנית נכנעה ופתחה את החזית לפני הצבא האדום. עד מהרה הופיעו חֵילות
רוסיה בגבולותיה המזרחיים של הונגאריה ועל רכסי הקארפאטים. ההתקפה ליד ויטבסק הביאה
את הצבא האדום במסע-התקדמות ללא-דוגמה עד שערי וארשה. בגרמניה גופה ראו ראשי הקצונה של ה״וֶהרמאכט״ הגרמני את המלחמה כאבודה
וניסו להפיל את ממשלת היטלר במרד ב-20
ביולי. לעיני הורטי ואנשיו עמדה דוגמתם של הרומנים והבולגארים. מעתה ננקטו
צעדים להכשרת פרישתה של הונגאריה מן הציר. אומנם, הארץ הייתה כבושה בידי הגרמנים
מבחינה צבאית, אבל הורטי עדיין היה המפקד העליון של הצבא ההונגארי, ושריו שלטו
במנגנון האדמיניסטראטיבי של הארץ. פיקוחם של הגרמנים לא היה מוחלט. בעת ההיא נתחזקו הקשרים שקשר המהנדס אוטו קומולי, האיש החשוב ביותר
בוועדה הבודאפשטית, עם הממשלה ההונגארית. הוא בא בדברים עם הנונציוס ועם הנסיך-הפרימאס
של הונגאריה, והביא לידי כך, שראשי הכהנים השמיעו באוזני הורטי מחאה חריפה מאוד על
הגירושים. הנונציוס אנג׳לו רוֹטא כבר הפנה, ב-15
במאי, את תשומת-לבו של סטויאי, ראש ממשלת הונגאריה, לכך, שהעולם עוקב אחרי מעשי-הזוועה
הנעשים בערי-השדה ההונגאריות. עכשיו גמר אומר לנקוט צעד חדש. מצד שני דרש מנהיג הכנסייה הפרוטסטאנטית, הבישוף לאדיסלאוּס ראוואס,
מן הנסיך-הפרימאס של הונגאריה לנקוט פעולה נגדית משותפת עם הקאתולים, ונציגי שתי
הדתות איימו על הממשלה, שיפרסמו איגרת-רועים בכל כנסיות הארץ נגד הגירושים. קומולי רכש את לב אלברט בּאֶראֶצקי, הפראסביטאר הראשי של הכנסייה הרפורמית,
לעניין היהודי, ומכאן ואילך פעל בּאֶראֶצקי לטובתנו באומץ-לב. גם הפרופסור הוּבּר, נשיא הצלב האדום הבינלאומי, ניסה להשפיע על
הממשלה ההונגארית. בהשפעת פנייתו של רוזוולט, כינס הורטי ב-26
ביוני 1944 את מועצת הכתר. ראש הממשלה סטויאי קיבל הוראה לשים מייד קץ
לגירושים. דבר זה נעשה ביום שבו כינס אייכמאן לישיבה את פרנצי, ראש הז׳אנדרמריה ההונגרית,
ואת לאסלו אנדרה, מזכיר המדינה במשרד-החוץ, שני שונאי ישראל הגרועים ביותר במחנה
האנטישמיים בהונגאריה, כדי לעבד תוכנית מפורטת לגירושם של 200,000 יהודי בודאפשט. בישיבה זו הוחלט להעביר את יהודי בודאפשט לאושוויץ
תוך שבוע אחד'
בין החמישה לשנים-עשר ביוני שנת 1944.
ה״יודנקומאנדו״ של אייכמאן ומשרתיו ההונגארים אנדרה ופרנצי החליטו שהיהודים ישוכנו
באלף ומאתיים בתים, אשר יסומנו במגן-דוד צהוב. סטויאי לא העז לפעול בגלוי נגד אייכמאן ולבצע את ההחלטה המפורשת של
מועצת-הכתר מיום 26 ביוני. אייכמאן היה מלא שמחה ובפגישה עם קאסטנר
איים שיחסל את יהודי בודאפשט. כ-30,000 יהודים בלבד, מהונגאריה המערבית, יועברו לאוסטריה, כדי שיהיו
מוכנים בשביל העסקה עם הסוכנות, אם כי אין הוא מאמין עוד בביצועו של העסק
האיסטנבולי, שקאסטנר מדבר עליו תמיד. אולם מכאן ואילך גוברת התנגדותם של ההונגארים יותר ויותר. אפילו מפקדי
הז׳אנדארמריה ההונגארית מסרבים בחלקם להמציא חֵילות לביצוע הגירושים. הורטי אינו
יכול לתת פקודות ישירות, אבל בתוך המנגנון הממשלתי ההונגארי קמות עכשיו, בהשפעת
הורטי ובנו, קבוצות רבות-השפעה, העושות לפרישתה של הונגאריה מן הציר ומשתדלות לחבל
בפעולות ה״יודנקומאנדו״ של אייכמאן. הדברים מגיעים לידי כך, שאייכמאן נאלץ לבצע
גירושים חלקיים באורח בלתי-לגאלי. ב-14
ביולי ניסה אייכמאן, בשיתוף-פעולה עם באקי, אף הוא מזכיר מדינה אנטישמי ממשרד
הפנים, להבריח בחשאי מן הארץ 1500
יהודים, שהיו כלואים במחנה-ההסגר בקיסטארצה. מועצת-היהודים הודיעה על כך מייד
ללשכת-הקאבינט של הורטי, והרכבת הוחזרה מהאטוואני אל קיסטארצה. אומנם זו הייתה
הצלחה מדומה בלבד. לאחר כמה ימים הזמין אייכמאן את חברי מועצת-היהודים אל מטהו
הראשי ועצרם עד לשעה מאוחרת בערב. בינתיים הועבר כל המחנה. בדרכי-עורמה כאלה חיסל
אייכמאן בו ביום גם את המחנה בסארוואס. ראש הממשלה סטויאי היה נתון בין הפטיש והסדן. הוא פחד מפני אייכמאן
יותר משפחד מפני העוצר. אבל בעת ההיא הרגיש אייכמאן בהתנגדותם של ההונגארים בכל
מקום. הוא עצמו נעשה נוח יותר ודרש את מסירת היהודים, המועסקים בשירות העבודה.
דרישתו זו נתקלה בסירוב מוחלט, אף על פי שטען, כי אנשים אלה דרושים לו לצורך
עבודות צבאיות חשובות ברייך. צאטאי, שר המלחמה ההונגארי, לא רצה לשמוע שום נימוק.
משנודע לו על תוכניותיו של אייכמאן להתחיל בגירושים מן הבירה בחמישה ביולי, הוא
הוציא ללא היסוסים פקודה לגייס בבודאפשט את כל הגברים היהודים עד גיל 48 לשירות העבודה, כדי להצילם מידי הגרמנים. אייכמאן נאלץ להשיג את קורבנותיו במקום אחר. בראשית יולי פינה את
הונגאריה המערבית (30,000 יהודים). אחר כך ניסה לחדור
אל הבירה, והצליח להשתלט על פרברי בודאפשט - אוּיפּאֶסט, קיספּאֶסט, פאֶסט-סאֶנט-אֶרז׳אֶבאֶט.
יהודי המקומות האלה הועברו אל המלבנות בבודאקאלאס ומוֹנוֹר. בו-בזמן
ניסה לביים הפיכה ״פרטית״ קטנה, כדי להפיל את ממשלת הורטי. הוא קשר קשר עם מזכירי
המדינה במשרד-הפנים, באקי ואנדרה, ועם כמה מראשי הקצינים של הז׳אנדרמריה. הז׳אנדארמריה
עמדה לבצע את ההפיכה ללא התערבותם של הס.ס. הכוונה הייתה להסוות את ההפיכה כעניין הונגארי
פנימי. את הורטי עמדו לאסור בעזרת אותם הז׳אנדארמים, שעמדו לבצע את גירוש היהודים
מן הבירה. אנדרה לאסלו נועד להיות ראש הממשלה. אולם אנשי העוצר, שלהם נודעה התוכנית
בעוד מועד, הכינו את הצבא ברחבי הארץ ותפסו חלק מקסרקטיני הז׳אנדארמריה. גדוד
שריונים וגדוד רגלים הוזעקו מן הפרובינציה לבודאפשט. ב-8 ביולי ניתנה פקודה לז׳אנדרמריה לעזוב את בודאפשט. ביום
זה, 8 ביולי 1944, חל המפנה. נוסח הסכם-הביניים,
שאנשי איסטנבול עיכבוהו במשך חודש ומעלה, הגיע לבודאפשט. הוועדה שיגרה את שליחיה
אל אייכמאן ובכר ודרשה להפסיק מייד את הגירושים. אייכמאן נאלץ להיענות. בכר,
בהסתמכו על ״התמורה היהודית״, שהוצעה בהסכם-הביניים, ניסה להשפיע על הימלר, שיעכב
זמנית את הרעלת היהודים בגאזים. כל הנסיבות סייעו עכשיו ליצירת אווירה נוחה למשא-ומתן
בין נציגי היהדות העולמית ובין נציגי הס.ס. הגרמניים בשווייץ. אבל עם כל הערכתנו
את ההתערבויות הנייטראליות, עובדה אחת קבועה ועומדת: עד
ליום 8 ביולי 1944 נסעו הרכבות בלי-הרף לאושוויץ. ב-8 ביולי יצאה
רכבת הגירוש הרשמית האחרונה מהונגאריה. בפרק הזמן שבין ה-15
במאי ל-8 ביולי שנת 1944,
גורשו 434,000 יהודים הונגאריים לאושוויץ. כמספר הזה בערך עוד נותר בהונגאריה, ועל
גורלם ערכה הוועדה את מאבקה האחרון הנואש. |
