פרק 9 - צירה במוסקבה

הגענו למוסקבה (בדרך פראג) בשעה סגרירית ואפורה ביום 2 בספטמבר 1948 אחרי-הצהרים. הדבר הראשון שאמרו לי הפקידים של משרד-החוץ הסובייטי, שקידמו את פני בנמל-התעופה היה זה שאולי קשה יהיה לנו קצת להגיע למלון, כי בעצם השעה ההיא התנהלה בעיר הלווייתו של אנדריי ז׳דאנוב, אחד מעוזריו הקרובים ביותר של סטאלין. לכן היו הדברים הראשונים שעשו עלי רושם בבריה״מ אורך ההלוויה ההיא ורצינותה ומאות-האלפים - אולי המיליונים - שראינו ברחובות בדרכנו למלון-מטרופול. המלון, שהיה מיוחד לשימושם של זרים בלבד, עשה רושם של משהו מתקופה אחרת. החדרים היו ענקיים ובהם נברשות-בדולח, מרבדי-קטיפה ארוכים, כורסות-פלוּש ממולאות יותר מדי, ובחדר אחד היה אפילו פסנתר-כנף. בכל קומה ישבה גברת אחת קשישה וזועפת, שהיית מוסר לה את מפתחותיך בצאתך את המלון, אלא שברור היה כי תפקידה לדווח לק.ג.ב. על האורחים, אף כי רחוק היה מאוד מן הדעת, שהיא מקור האינפורמציה היחיד. מעולם לא מצאנו מיקרופונים בחדרים שלנו, אף-על-פי שערכנו בקביעות חיפושים כדי למצוא אותם, ואנשים ותיקים יותר מן הסגל הדיפלומטי במוסקבה קיבלו זאת כדבר המובן-מאליו, שמקליטים כל מילה שאני אומרת בדירת-המלון בת שני החדרים שבה התגוררתי עם שרה וזכריה.

במלאות שבוע-ימים לישיבתנו במלון תפסתי, שבהקדם האפשרי יהיה עלינו להתחיל לחיות בסגנון הקיבוץ, שאם לא כן יאזל הכסף שלנו לגמרי. יוקר-החיים היה גבוה במידה לא-תאומן, וחשבון-המלון הראשון שקיבלנו היכה אותי בתדהמה.

״רק בצורה אחת נוכל להסתדר בתקציב הצנוע שלנו״, אמרתי לאנשי הסגל שלי, ״וזאת, אם נתחיל לאכול רק ארוחה אחת ביום בחדר-האוכל של המלון. אני אדאג למזון לארוחות-בוקר-וערב, ובימי-ששי נסעד סעודה עיקרית יחד בערב״.

למחרת היום ממש יצאנו, לוּ קדר ואני, לקנות כירות-חשמל, שאחר-כך חילקתי אותן בכל החדרים שלנו, יחד עם כלי-חרסינה וסכו״ם ששאלתי מן המלון - כי את אלה עדיין אי-אפשר היה להשיג כלל בשום חנות במוסקבה שלאחר המלחמה. אשר לאוכל, לו ואני מילאנו פעם או פעמיים בשבוע את הסלים שלנו בגבינה, נקניקים, לחם, חמאה וביצים (אותם קנינו בשוק, שהיה זול קצת יותר מכל חנות שבעיר) ושמנו אותם בין החלונות הכפולים הגדולים של חדרינו כדי שלא יתקלקלו. בשבתות הכינותי מין ארוחת-בוקר מאוחרת למשפחתי שלי (ול״רווקים״ שבאנשי-הסגל, ובכללם אייגה ולוּ), שבושלה על כירה חמה בחדר-האוכל בדירת-המלון שלי.

נדמה, לי שאותם טיולים לשוק בשעה מוקדמת כל-כך בבקרי-חורף מקפיאים היו אולי הדבר האחד הנעים ביותר שעשיתי במשך שבעת חודשי ישיבתי בברית-המועצות. לא לוּ ולא אני לא ידענו רוסית, אבל האיכרים בשוק הסבירו לנו פנים מאוד וחיכו בסבלנות, כשהם מחייכים ומסבירים לנו, שאנו יכולות לנגוס ולטעום לאט-לאט עד שנחליט מה לקנות. בדומה לרוב בני-האדם הוקסמתי מן האדיבות, הכנות והחמימות של הרוסי המצוי, אף-על-פי שבתורת סוציאליסטית הזדעזעתי כמובן, שוב ושוב ממה שראו עיני בחברה הסובייטית חסרת-המעמדות כביכול. לא יכולתי להאמין למראה-עיני כשהייתי נוסעת בחוצות מוסקבה ורואה נשים בגיל-העמידה חופרות תעלות ומטאטאות את הכבישים ורק סחבות כרוכות על רגליהן בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, בעוד נשים אחרות בפרוות ובעקבים גבוהים נכנסות למכוניות מצוחצחות ועצומות.

מלכתחילה היה לנו בערבי-שבת ״בית פתוח״ בחדרים שלי. קיוויתי שאנשים מקומיים ייכנסו - כמנהג הבריות בישראל - לשבת איתנו, לטעום עוגה ולשתות כוס תה איתנו, אבל זו הייתה תקווה תמימה מאוד - אף כי המסורת של ערב-שבת הייתה עתידה להימשך זמן רב לאחר שעזבתי את מוסקבה. עיתונאים באו, יהודים ולא-יהודים משגרירויות אחרות באו, אנשי-עסקים יהודים שבביקור (כגון פרוונים מארצות-הברית) באו, אך מעולם לא רוסים, ואף לא פעם אחת יהודים-רוסים. אך על זה עוד אוסיף בהמשך הדברים.

תפקידי הרשמי הראשון היה לכתוב מכתב-תנחומים רשמי למר מולוטוב, שר-החוץ הסובייטי, לרגל מותו של ז׳דאנוב, ואחר-כך להגיש את כתב-ההאמנה שלי. נשיא בריה״מ, מיכאיל שוורניק, לא היה בעיר, ולכן נערך הטכס במעמדו של ממלא-מקום הנשיא. לא אכחיש שהייתי עצבנית מאוד.

מה אם אעשה או אגיד דבר שלא- כהלכה? התוצאות לגבי ישראל עלולות להיות חמורות ביותר.

או נניח שאאכזב את הרוסים? מימי לא עשיתי לפני כן דבר הדומה לזה אפילו במעט, והייתי חדורה תחושת-אחריות.

אבל אייגה הרגיעה אותי, שידלה אותי לעדוֹת את מחרוזת-הפנינים שלה, ובלוויית נמיר, אריה לבבי (המזכיר-הראשון שלנו) ויוחנן רטנר (הנספח הצבאי שלנו), יצאתי שקטה, פחות או יותר, להשתתף באותו פולחן קצר, שציין למעשה את ראשית קיומה הרשמי של הנציגות הישראלית בברית-המועצות. לאחר שנקרא כתב-ההאמנה שלי, נשאתי נאום קצר בעברית (שלחנו אותו קודם לשר-הטכס הסובייטי, כדי שיספיק להכין תרגום), ואחר-כך הייתה קבלת-פנים צנועה, נעימה למדי, לכבודי.

עתה, שעבר הצעד הרשמי העיקרי היה בי רצון נואש לבוא במגע עם היהודים. כבר אמרתי לאנשי-הסגל שלי, שמייד לאחר שאגיש את כתב-ההאמנה שלי, נבקר כולנו בבית-הכנסת. שם, אם לא בשום מקום אחר, בטוחה הייתי שנפגוש ביהודי רוסיה, שמהם הופרדנו זה שלושים שנה - מאז המהפכה - ושעל-אודותם לא ידענו כמעט מאומה. מה טיבם? מה נותר מיהדותם אחרי שנים כה רבות של חיים תחת משטר, שקידש מלחמה לא רק על כל הדתות באשר הן, אלא גם במיוחד על היהדות, ואשר ראה בציונות פשע, שהעונשים היחידים ההולמים אותו הם עבודת-פרך במחנה-כפייה או גירוש לאסיה הסובייטית.

אף-על-פי שהעברית הייתה אסורה הרי האידיש נסבלה במשך זמן-מה, ואפילו ניתנה חסות רשמית למחוז אוטונומי יהודי דובר-אידיש, בירובידז׳אן, על גבול סין. אבל מחוז זה מעולם לא זכה להצלחה, ולאחר מלחמת-העולם השנייה (בה נספו מיליוני יהודים רוסים) דאגו לכך השלטונות הסובייטיים, שרוב בתי-הספר והעיתונים האידישאיים לא ייפתחו עוד מחדש. כאשר הגענו לברית-המועצות היה בה לא רק דיכוי גלוי, אלא גם סוג מרושע של אנטישמיות בהנחיית השלטון, שכעבור שנים אחדות היה עתיד ״לפרוח״ וללבוש אותה צורה של רדיפות סיטוניות ואכזריות על יהודים ומאסרי אינטלקטואלים יהודים - שחקנים, רופאים, סופרים - שהואשמו ב״קוסמופוליטיות״ וב״אימפריאליזם ציוני״. המצב היה כבר טראגי כל-כך עד שאותם מאנשי הצירות שהיו להם שארי-בשר קרובים ברוסיה - אחים, אחיות, אפילו הורים - התייסרו כל זמן ישיבתי במוסקבה בספקות אם ראוי או לא ראוי, שיבואו במגע עם אנשים שהשתוקקו אומנם לראותם, אלא שידעו כי אולי ייגזר עליהם גירוש אם יתגלה כי יש להם קשר אל ישראלי כלשהו.

זו הייתה דילמה המטרפת את הדעת, ולעתים קרובות בילינו ימים שלמים בניסיון להחליט על הנימוקים בעד ונגד יצירת מגע עם אחותו של פלוני או משלוח כסף ומזון לאמו הזקנה והחולה של אלמוני, ובדרך-כלל הגענו למסקנה כי, בלי הבדל מה נעשה, נזיק לקרובים שלהם, ולכן למענם מוטב יהיה שלא לעשות מאומה. מובן, היו יוצאים-מן-הכלל, אך אפילו עכשיו אינני מעיזה לכתוב על כך באופן חופשי, כי אם אעשה זאת הריני עלולה להעמיד בסכנה נוראה יהודים שעודם נמצאים ברוסיה. כיום כל העולם התרבותי יודע מה קורה לאזרחים סובייטים המתעלמים מן הדינים והתקנות המעוותים, שבהם המנהיגים משתדלים לפקח עליהם. אבל שנת 1948 הייתה עדיין שנה של ״ירח-דבש״, וקשה היה לנו מאוד להבין או לקבל מערכת-דברים, שבה הייתה זו עבירה נגד המדינה אם תיפָגש אישה זקנה עם בן שזה שלושים שנה לא ראתה אותו - מה גם שאותו בן היה חבר מוכר בסגל הדיפלומטי ולהלכה נתקבלה נוכחותו בברכה בברית-המועצות.

על-כל-פנים, בשבת הראשונה שלאחר הגשת כתב-ההאמנה יצאנו ברגל לבית הכנסת הגדול (שני בתי-הכנסת הנוספים שבמוסקבה היו רק מבני-עץ קטנים) ובידי כל אחד מן האנשים של הצירות היו טלית וסידור. בבית-הכנסת מצאנו רק כ-100 או אולי 150 יהודים קשישים, שלא היה להם כל מושג שנבוא, כמובן, אף-על-פי שהודענו לרב שלייפר שאנו מקווים לבקר בתפילת-שבת. סמוך לסוף התפילה נאמרה, כנהוג, תפילה לשלום ראשי המדינה - ואחר-כך, להפתעתי, גם לשלומי. אני ישבתי בעזרת נשים, וכאשר הוזכר שמי קמו כל המתפללים ולטשו את עיניהם אלי כאילו הם מבקשים לחרוט את פרצופי בזיכרונם. איש לא אמר דבר. הם רק הביטו בי והביטו.

אחרי שנגמרה התפילה הצגתי את עצמי לפני הרב וכמה דקות גלגלנו שיחה. בינתיים כבר נשאו אנשי הצירות את רגליהם ללכת, ואני התחלתי ללכת לבדי לבית-המלון, ראשי מלא מחשבות על התפילה ועל הגברים והנשים הזקנים המעטים, שנראו מרופטים ועייפים, והם הולכים עדיין בכל שבוע לבית-הכנסת במוסקבה. לא הרחקתי לכת ביותר והנה התחכך בי קשיש אחד בצורה שמייד ידעתי שאיננה מקרית.

״אל תגידי מאומה״, לחש אלי באידיש״. אני אמשיך ללכת ואת לכי אחרי״.

כשהיינו קרובים למלון נעצר פתאום, הסתובב וניצב מולי, ובעודו עומד שם באותו רחוב מוסקבאי שטוף-רוחות אמר את ברכת ״שהחיינו״, שאותה שמעתי בפעם האחרונה מפי הרב פישמן-מימון בתל-אביב ביום 14 במאי. לפני שאספיק לומר דבר ולעשות דבר חמק היהודי הזקן ונעלם, ואני נכנסתי למלון לבדי, דמעות בעיני, ואני שואלת את עצמי אם אומנם הייתה אותה פגישה פאתטית מוזרה או שמא רק חלמתי חלום.

כעבור שבועות אחדים חל ראש-השנה. אמרו לי, שבימים-נוראים מספר הבאים לבית-הכנסת גדול מאשר בשבתות, ואני שוב החלטתי כי הצירות כולה תשתתף בתפילת ראש-השנה. ואז, יום או יומיים לפני-החג, הופיע מאמר ארוך בפראבדה, כתוב בידי איליה אֵרנבורג, עיתונאי ומליץ-יושר סובייטי נודע, שהוא עצמו היה יהודי. לולא סטאלין, כתב אֵרנבורג בחסידוּת, לא הייתה מדינה יהודית בנמצא כלל.

״ובכל-זאת, שלא יהיה כאן מקום לטעות״, הסביר, ״מדינת-ישראל אין לה ולא-כלום ליהודי ברית-המועצות, שאין בה בעיה יהודית ולכן אין בה צורך בישראל. ישראל מיועדת ליהודי הארצות הקאפיטאליסטיות, שבהן האנטישמיות פורחת בהכרח. ועל-כל-פנים אין יישות הקרויה עם יהודי. זהו מושג מגוחך לא פחות מאשר אילו באו וטענו, שכל אלה ששערם אדום או שלאפם יש צורה מסוימת שייכים לעם אחד״.

לא רק אני אלא גם יהודי מוסקבה קראו את המאמר הזה. והואיל והיו רגילים לקרוא בין השורות, הבינו כמוני במה כל העניין וידעו שמזהירים אותם שיתרחקו מאיתנו! הדרך שבה בחרו אלפים על אלפים מן היהודים האלה ביודעים ובאומץ-לב להגיב על אותה אזהרה מאוימת הייתה דבר שזיעזע אותי והמם אותי כאשר הייתי עדה לכך, והוא משמש לי מקור-השראה מאז ועד היום. בכל מה שאירע באותו יום של ראש-השנה אין גם פרט אחד שאינני זוכרת אותו כמו חי - ובאותה התרגשות - כאילו אירע לפני שעות אחדות בלבד.

כמו שהיה בתוכניתנו תחילה, הלכנו בראש-השנה לבית-הכנסת. כולנו - הגברים, הנשים והילדים של הצירות - לבשנו את בגדי-החמודות שלנו, כיאה ליהודים בחג יהודי. אבל הרחוב שמול בית-הכנסת השתנה. עכשיו היה מלא אנשים, צפופים כמו סרדינים, מאות על מאות, מכל הגילים, ובהם קצינים וחיילים של הצבא האדום, בני-נוער ותינוקות בזרועות הוריהם. כרגיל היו כ-2,000 יהודים באים לבית-הכנסת בחגים, אבל עכשיו המתין לנו המון של קרוב ל-50,000 איש. לרגע לא יכולתי לתפוס מה קרה - אף לא מי האנשים האלה. ואחר-כך נפקחו עינַי לראות. הם באו - היהודים האמיצים והטובים הללו - כדי להיות איתנו, להפגין את תחושת הקרבה שלהם ולחוֹג את הקמתה של מדינת-ישראל. בתוך שניות ספורות הקיפו אותי, כמעט נשאו אותי על כפיים ממש, כמעט מעכו אותי, ושוב ושוב היו קוראים בשמי. לבסוף פינו לי דרך והניחו לי להיכנס לבית-הכנסת; אבל גם שם נמשכה ההפגנה. בעזרת-הנשים היה מישהו ניגש אלי כפעם-בפעם, נוגע בידי, מלטף את שמלתי או אפילו מנשק אותה. בלי נאומים ומצעדים, ובעצם בלי מילים כלל, היו יהודי מוסקבה מוכיחים את רצונם העמוק - ואת הצורך שלהם - להשתתף בנס הקמתה של המדינה היהודית, ואני הייתי בשבילם סמל של המדינה.

לא יכולתי לדבר, לא לחייך, ולא לנופף בידי. כמו אבן ישבתי בעזרה ההיא, בלי לזוז, בעוד אותן אלפי עיניים נעוצות בי. אין יישות הקרויה עם יהודי, כתב ארנבורג. מדינת-ישראל אינה אומרת שום דבר ליהודי בריה״מ אבל אזהרתו נפלה על אוזניים אטומות. שלושים שנה היינו מפורדים מהם. עכשיו שוב היינו יחד, ובעוד אני מסתכלת בהם ידעתי כי שום איוּם, ויהיה נורא ככל שיהיה, בשום-פנים לא היה יכול למנוע את האנשים הנלהבים שראיתי אותו יום בבית-הכנסת מלומר לנו, על-פי דרכם, מה ישראל אומרת להם. התפילה הסתיימה, ואני קמתי לצאת, אך כמעט לא יכולתי לזוז. נדמה היה לי, שנלכדתי בנחשול של אהבה עזה כל-כך עד שנשימתי נעצרה בפועל-ממש ולבי האֵט את פעימותיו. נדמה לי שהייתי קרובה להתעלף. אבל ההמון עדיין היה גועש סביבי, אנשים הושיטו ידיהם ואמרו נאשא גולדה (גולדה שלנו) ו״שלום, שלום״, ובכו.

מתוך אותו אוקיינוס של בני-אדם עדיין אני יכולה לראות שתי דמויות בבירור:

אחר גוץ, שהיה חוזר וצץ מולי ואומר ״גאַלדעלע, לעבען זאַלסט דוּ. שנה טובה״ (גולד׳לה, האריכי ימים ושנה-טובה),

ואישה אחת שהייתה רק חוזרת ואומרת: ״גולד׳לה! גולד׳לה!״ ומחייכת ומפריחה אלי נשיקות.

לא יכולתי לחזור למלון ברגל, ולכן למרות איסור הנסיעה בשבת כבמועדים דחף אותי מישהו לתוך מונית. אבל גם המונית לא יכלה לזוז מפני שהיא נבלעה בתוך אותו המון של יהודים מריעים, צוחקים ובוכים. רציתי לומר משהו, איזה דבר שהוא, לאנשים הללו, כדי שיידעו שאני מבקשת את סליחתם על שלא רציתי לבוא למוסקבה ועל שלא ידעתי כמה הקשרים שלהם אלינו אמיצים. על שתמהתי בעצם, אם עדיין יש קשר בינם לבינינו. אבל לא יכולתי למצוא את המילים. בסך-הכל הצלחתי לומר, בצורה מגושמת, ובקול שלא דמה אפילו

לקולי, משפט אחד באידיש. הוצאתי את ראשי מחלון המונית ואמרתי:

״א דאנק אייך וואַס איר זייט געבליבען יידן״ (תודה לכם שנשארתם יהודים),

ושמעתי איך אותו משפט פגום ועלוב עובר מפה לפה בתוך ההמון העצום כאילו הייתה זו מין מימרה נבואית נפלאה.

לבסוף, משעברו עוד כמה דקות, הניחו למונית לנוע קדימה ולהסתלק. במלון התאספו הכל בחדרי. היינו מזועזעים עד מעמקי נפשנו ממש. איש לא דיבר, רק ישבנו לנו. זו הייתה בשבילנו תגלית כל-כך גדולה עד שלא יכולנו לדבר עליה, אבל היה לנו צורך להיות יחד. אייגה, לו ושרה התייפחו כאילו עוד-מעט יישברו לבותיהן, ואחדים מן הגברים כבשו את פניהם בידיהם. אבל אני אפילו לבכות לא יכולתי. רק ישבתי, חיוורת-פנים, והבטתי מולי. וכך נשארנו שעות על שעות, מוצפים רגשות כה אדירים עד שלא יכולנו אפילו למסור אותם זה לזה. אינני יכולה להעמיד פנים כאילו ידעתי אז לבטח, שבתוך עשרים שנה אראה רבים מן היהודים הללו בישראל. אבל דבר אחד ידעתי: ידעתי שברית-המועצות לא הצליחה לשבור את רוחם; שרוסיה, בכל עוצמתה, נכשלה. היהודים נשארו יהודים.

מישהו צילם אותו המון של ראש-השנה, ואני מניחה שהדפיסו ממנו אלפי עותקים, כי לאחר-מכן היו אנשים שעברו על פנַי ברחוב לוחשים אלי, חרש-חרש עד שבתחילה לא הבינותי מה הם אומרים: ״יש לנו התמונה״. מובן, ידעתי שהיו מעתירים אותה מידה של אהבה וגאווה על מטאטא, אילו נשלח אליהם לייצג את ישראל. ואף-על-פי-כן, מאוד נגעו הדברים אל לבי כשלאחר שנים הביאו לי עולים מרוסיה הדפסים מצהיבים בני עשרים שנה של אותו תצלום, או של תצלום שבו אני נראית מגישה את כתב-ההאמנה שלי בקרמלין, שהופיע ב-1948 בכתב-עת סובייטי ונשמר גם הוא באהבה עשרים שנה.

ביום-הכיפורים שוב התאספו אלפי יהודים ומילאו את בית-הכנסת מפה לפה, והפעם נשארתי שם עמהם כל היום. זכור לי, שכאשר השמיע הרב את הפסוק המסיים את התפילה, ״לשנה הבאה בירושלים״, עבר רעד את בית-הכנסת כולו, ואני אמרתי תפילה קטנה משלי.

״אלוהים, הלוואי. אם גם לא בשנה הבאה, הבא את יהודי רוסיה אלינו במהרה״.

אך אפילו אז לא שיערתי באמת שאכן יקרה הדבר בימי-חיי.

זמן לא רב אחרי-כן התגלגלה הזכות לידי לפגוש במר ארנבורג. אחד מכתבי-החוץ שהיו מוצבים במוסקבה, אנגלי אחד שהיה בא לבקר אצלנו בערבי-שבת, שאל אותי פעם אם אני רוצה להיפגש עם ארנבורג. ״למען האמת, כן״, אמרתי. ״יש דבר אחד או שנים שהייתי רוצה מאוד לדבר איתו עליהם״. ״אני אסדר את זה״, הבטיח האנגלי, אך מעולם לא קיים, והנה, שבועות אחדים אחרי-כן, הייתה מסיבה של יום-העצמאות בשגרירות הצ׳כית ואותו עיתונאי עצמו ניגש אלי. ״מר ארנבורג נמצא כאן״, אמר. ״אביא אותו אליך?״ ארנבורג היה שתוי לגמרי - מצב שלא היה בלתי-רגיל אצלו, כך סיפרו לי - ומלכתחילה היה תוקפני מאוד. הוא התחיל לדבר אלי רוסית. ״אני מצטערת, אבל אינני מדברת רוסית״, אמרתי. ״האם אתה מדבר אנגלית?״ הוא נתן בי מבט מאוס והשיב;

״אני שונא יהודים שנולדו ברוסיה ומדברים אנגלית״.

״ואני מצטערת על יהודים שאינם מדברים עברית, או לפחות אידיש!״ עניתי.

מובן, הרבה והרבה אנשים שהסתובבו סביב שמעו את חליפת-הדברים הזאת, ואינני סבורה שהיא הגבירה אצל מישהו את רגשי-הכבוד שלו למר ארנבורג.

פגישה מעניינת ומלבבת הרבה יותר הייתה לי עם אזרחית סובייטית בקבלת-הפנים שערך מר מולוטוב ביום-השנה למהפכה הרוסית, שאליה כל הדיפלומטים במוסקבה מוזמנים בכל שנה. ראשי-המשלחות נתקבלו על-ידי שר-החוץ בחדר מיוחד. אחרי שלחצתי את ידו של מולוטוב ניגשה אלי רעייתו, ז׳מצ׳וּגינה מולוטוב.

״אני כל-כך שמחה להיפגש איתך, סוף סוף״, אמרה, בחמימות-אמת ואפילו בהתרגשות. אחר-כך הוסיפה: ״אני מדברת אידיש, את יודעת״. ״האם את יהודייה?״ שאלתי בפתיעה מסוימת. ״כן״, ענתה לי באידיש, ״איך בין דאַר א אידישע טאַכטער״ (אני בת יהודים).

שעה ארוכה למדי שוחחנו. היא ידעה הכל על המאורעות בבית-הכנסת ואמרה לי שזה היה טוב מאוד שהלכנו לשם. ״היהודים רצו כל-כך לראותך״, אמרה. אחר-כך נגענו בשאלת הנגב, שהייתה נדונה אז באו״ם. אמרתי משהו על כך, שאינני יכולה למסור אותו מפני שבתי גרה שם, והוספתי, ששרה נמצאת איתי במוסקבה. ״אני מוכרחה לפגוש אותה״; אמרה מרת מולוטוב. ובכן הצגתי לפניה את שרה ואת יעל נמיר, והיא דיברה איתן על ישראל והציגה לשרה שאלות על הקיבוצים, מי יושב בהם ואיך הם מנוהלים. היא דיברה אידיש אל הנערות ולא ידעה את נפשה מרוב שמחה כאשר שרה השיבה באותה לשון. כשהסבירה שרה שברביבים הכל נמצא בבעלות משותפת ואין שום רכוש פרטי, נראתה מרת מולוטוב מודאגת.

״זה לא רעיון טוב״, אמרה. ״אנשים אינם אוהבים לשתף את האחרים בכל. אפילו סטאלין מתנגד לזה. עליכם להכיר את מחשבותיו וכתביו של סטאלין בנושא הזה״.

לפני שוּבה אל שאר אורחיה חיבקה בזרועה את שרה, ובדמעות בעיניה אמרה:

״איחולי לכם, שיהיה לכם טוב שם, ואז יהיה טוב לכל היהודים בכל מקום״.

מעולם לא ראיתי שוב את מרת מולוטוב ולא שמעתי שוב על-אודותיה. כעבור שנים רבות, בניו-יורק, סח לי הנרי שפירא, הכתב הוותיק של סוכנות ״יונייטד-פרס״ במוסקבה, שאחרי שיחתה איתנו אסרו את ז׳מצ׳וּגינה מולוטוב, ואני זכרתי את חגיגת-היובל ההיא ואיך חזינו, בשעה מוקדמת יותר ביום ההוא, במצעד הצבאי בכיכר האדומה. כל-כך קינאתי ברוסים בגלל כל כלי-הנשק הללו שהוצגו לראווה - שאפילו קמצוץ קטן מהם היה למעלה מהישג-ידינו - ומולוטוב, כאילו הבין למחשבותי, הרים בהמשך היום כוסית וודקה לכבודי ואמר:

״אל תחשבי שהגענו לזה ביום אחד. יבוא זמן וגם לכם יהיו הדברים האלה. יהיה בסדר״.

אבל בינואר 1949 כבר היה ברור, שיהודי רוסיה ישלמו מחיר כבד בעד קבלת הפנים שערכו לנו, בעד ה״בגידה״ באידיאלים הקומוניסטיים שהשתמעה - מבחינתו של השלטון הסובייטי - מן השמחה בה קיבלו את פנינו. התיאטרון האידישי במוסקבה נסגר. העיתון האידישי אייניקייט נסגר. בית-ההוצאה היהודי ״עמעס״ נסגר. לא הייתה חשיבות לדבר, שכל אלה הלכו בנאמנות בתלם הקומוניסטי. העובדה נשארה בעינה, שיהודי רוסיה גילו עניין כה רב בישראל ובישראלים עד שהדבר לא היה לרוחו של הקרמלין. לא יצאו חמישה חודשים וברוסיה לא נותר עוד למעשה אפילו ארגון יהודי אחד, והיהודים נזהרו שלא להתקרב אלינו.

בינתיים קיימתי כדת-וכדין את הסיבובים הנחוצים של ביקורי-נימוסים אצל ראשי הצירויות והשגרירויות האחרות שבמוסקבה וחיכיתי לדיור של קבע. לבסוף נתנו לנו בית, חווילה דו-קומתית שהשתבחה בחצר גדולה, שבה היו כמה בניינים קטנים שיכלו לשמש לדיור. קשה היה לי מאוד להשכיח מלבי את המתרחש בישראל, בארוחות הערב ומסיבות-התה שהייתי צריכה להשתתף בהן - שלא לדבר על עניין ריהוטו של הבית החדש. אבל ככל שנקדים לעבור אליו יהיה זה משובח, ולכן ביקשתי את אייגה שתצא לשבדיה לקנות את הרהיטים, הווילונים והמנורות שהיו נחוצים לנו בשבילו. עברו עליה שבועות אחדים עד שמצאה את הדברים שרצינו בהם במחירים שנוכל לעמוד בהם, אבל היא הפליאה לעשות וריהטה את שבעת חדרי-השינה שלנו, את אולם קבלות-הפנים, חדר-האוכל, המטבח וכל המשרדים שלא ביוקר ובצורה מושכת-לב. דרך-אגב, כשיצאה לשטוקהולם תחבנו את כל הדואר שרצינו לשלוח לאירופה למזוודה שלה, אבל בדרך היא החליטה שישראל זקוקה באמת לילקוט דואר דיפלומטי, והיא דאגה לכך שיעצבו ילקוט כזה בשבילנו בחנות-כלבו שטוקהולמית. היא גם הביאה בגדים חמים לכולנו וקופסות-שימורים.

פעמיים חזרתי לישראל בתוך שבעת החודשים שעשיתי במוסקבה, ובכל פעם הייתה לי הרגשה, שאני באה מפלאנטה אחרת, מארץ קרה ורחבת-ידיים של חשדנות, איבה ושתיקה אל חמימותה של ארץ קטנה - שעדיין היא עומדת במלחמה ובפניה תלאות עצומות אלא שהיא פתוחה, שופעת-תקווה, דמוקרטית ושלי - ובקושי יכולתי למצוא את לבי להיקרע ממנה שוב. בראשון מאותם שני ביקורים - שחל אחרי הבחירות אצלנו בינואר 1949 - שאל אותי בן-גוריון אם אהיה מוכנה להצטרף לממשלה שהוא מרכיב. ״אני רוצה שתהיי שרת-העבודה״, אמר. מפא״י, מפלגת-הפועלים הגדולה ביותר בישראל, זכתה בניצחון מכריע בקלפי והשיגה 35 אחוז מכל הקולות (20 אחוז יותר ממפ״ם, המתחרה השנייה לה בגודלה) בבחירות שבהן הצביעו 87 אחוז מכל בעלי זכות-הבחירה בישראל. ממשלתה הראשונה של המדינה הייתה ממשלת-קואליציה, שכללה את החזית הדתית המאוחדת, המפלגה הפרוגרסיבית, והספרדים (מפלגה זעירה שייצגה את האינטרסים של אלה המכונים עדות-המזרח).

הגוש הדתי הביע קצת מורת-רוח מן הרעיון, שאישה תהיה חברה בממשלה, אך לבסוף קיבל את הנימוק, שבישראל הקדומה הייתה דבורה שופטת - תפקיד שווה לפחות לזה של שרה בממשלה, אם לא חשוב ממנו! ההתנגדות מצד הגוש הדתי למתן תפקיד רשמי בידי, רק בגלל היותי אישה, צצה ועלתה שוב בשנות ה-50, כשהייתי מועמדת לתפקיד ראשות-העיר בתל-אביב, אף כי בהזדמנות ההיא לא הוכרעה כמו בשנת 1949. מכל-מקום, שמחתי ביותר על הצעתו של בן-גוריון. סוף-סוף אהיה במקום שאני רוצה להיות, אעשה מה שאני רוצה ביותר לעשות, בתפקיד שהרגשתי כי, להבדיל מתפקידים אחרים, אני מתאימה לו בהחלט. לא שבאותו שלב ידעתי אני, או שידע מישהו אחר בממשלה, מה בדיוק כלול בתחום סמכותו של משרד-העבודה. אך אני לא יכולתי לתאר לעצמי תפקיד קונסטרוקטיבי ומספק יותר מזה, שבלי שים לב לכל מה שעוד ייכלל בו ודאי תהיה לו שייכות מרובה להעסקתם ושיכונם של מאות-אלפי העולים שכבר היו מגיעים אז לישראל. אמרתי הן לבן-גוריון מייד, בלי רגע של היסוס, ומעולם לא הצטערתי על כך. אין ספק ששבע השנים שעשיתי במשרד-העבודה היו המספקות והמאושרות ביותר בחיי.

אך קודם שאוכל להיכנס ראשי-ורובּי לתפקיד החדש, הייתי צריכה לחזור לעוד כמה שבועות למוסקבה. לא עבר זמן רב עד שנמוגו השפעותיה של נסיעתי הביתה. הגילויים הברורים של אי-השוויון החברתי, החרדה והפחד באוכלוסייה בכללותה, הבידוד שבו היה הסגל הדיפלומטי שרוי - כל אלה דיכאו אותי במידה שאין להביעה במילים, וחשתי רגש-אשמה כבד מאוד משום שידעתי, כי בקרוב לא אהיה כאן ואילו נמיר, לבבי ושאר אנשי-הסגל יישארו. שרה וזכריה יצאה נפשם לנסוע, וכך גם לוּ, אלא שהן עדיין היו צריכות לשרת כמה וכמה חודשים בצירות. פתחתי בסיבוב של מסיבות-פרידה ונפרדתי לשלום ממעט הפקידים הסובייטים שאיתם באתי במגע-ומשא במישרים - שהיו כולם מנומסים תמיד, אבל גם חמקמקים תמיד באשר לתשע מתוך כל עשר בקשות או משאלות שהיו לנו. אף-על-פי-כן, היחס אלינו לא היה גרוע (אם גם לא טוב) מאשר לצירויות אחרות, ובדומה לצירויות אחרות התרגלנו גם אנחנו להיעדרן הגמור למעשה של תשובות חיוביות - או של תשובות כלשהן בכלל. יותר מכל, כמובן, רציתי לומר לא ״שלום״ אלא ״להתראות״ ליהודים, אבל כמעט לא היה בהם אחד שהעז לבוא עוד אל הצירות, ולא היו עוד המונים בבית-הכנסת.

ב-20 באפריל חזרתי לישראל. נדמה לי שבנקודה זו חשוב לתאר מה התרחש אז בארץ, כי במהלך השנים 1949 ו-1950 עבר על ישראל תהליך שמעולם לא עבר על שום ארץ אחרת באותה צורה ממש, והדבר היה עתיד להסתכם בהכפלת האוכלוסייה שלנו בתקופה של שנתיים בלבד. מלחמת-העצמאות הסתיימה (במידה שהסתיימה אי-פעם) באביב 1949, והסכמי שביתת-נשק - אם גם לא חוזי-שלום - נחתמו עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה הודות לשירותיו הטובים של ד״ר ראלף באנץ׳ (שתפס את מקומו של הרוזן ברנאדוט כמתווך מטעם האו״ם). אולם לדאבון-הלב לא היה פירוש חתימותיהן של המדינות הערביות, שהן השלימו עכשיו עם קיומנו. אדרבה, הפירוש היה שהמלחמה שאותה היו כל-כך להוטות לנהל נגדנו, ואשר בה הוכו בשדה-הקרב, תתנהל עכשיו בצורה אחרת ובאופן העלול פחות להביא למפלתן, אלא שבאותה מידה עלול היה, כך קיוו, להרוס את המדינה היהודית. לאחר שספגו מכות נאמנות בקרב החליפו עכשיו הערבים את הנשק הצבאי שלהם בנשק כלכלי. הם הטילו חרם על כל החברות או האנשים הפרטיים שסחרו עם ישראל. הם סגרו את תעלת-סואץ לשיט ישראלי, למרות האמנה הבינלאומית, שעל-פיה התעלה חייבת להיות פתוחה לכל האומות בכל הזמנים.

אבל הם לא פסקו להרוג יהודים לגמרי. במשך שנים היו מעשי-הסתננות מתמידים מעבר לגבולותינו מצד כנופיות ערביות מזוינות, שרצחו ושדדו ישראלים, הציתו שדות וגנים באש, גנבו בהמות, ובדרך-כלל מיררו את החיים ביישובי-הספר שלנו. כל פעם שמחינו או ניסינו לשכנע את האו״ם, שהתקפות מתמידות אלו הן, למעשה, המשך של המלחמה ופגיעה חמורה ביותר בהסכמי שביתת-הנשק, הכריזו המדינות הערביות בקולי-קולות, כי ידן לא הייתה במַעל ואמרו כי אינן יכולות לעשות ממש מאומה ביחס ל״תקריות״ האלו - אף כי אנו ידענו שהן מספקות את הכסף, הנשק והתמיכה, וגדולה מזו - יכולנו להוכיח את האשמותינו. אני מניחה, שבתנאים רגילים הייתה הטרדה מתמדת, מרושעת ומסוכנת זו מעלה את חמתנו עד כדי כך, שהיינו מגיבים בצורה, ובקנה-מידה, הָיָאים למדינה ריבונית. אך הואיל ובשלב ההוא היינו כולנו שקועים כל-כך בבעיות המזון, השיכון והעבודה של 684,201 היהודים יוצאי שבעים ארצות, שהגיעו לישראל בין ה-14 במאי 1948 לסוף 1951, הסתפקנו בתחילה בהגשת תלונות לאו״ם על ההתקפות וקיווינו שייעשה משהו בנידון.

כיום אולי קשה להעלות בדמיון מה היה טיבו של אותו מבול של בני-אדם. אלה לא היו עולים מן הסוג שבאו כאשר באנו שיינה ואני - אידיאליסטים צעירים, איתנים ברוחם ובריאים בגופם, שקצרה רוחם להתיישב על הקרקע ובתלאות החלוציות ראו חלק מן הניסוי הציוני הגדול, שבו שיתפו את עצמם בהתלהבות כה גדולה. הם גם לא היו בעלי המקצועות החופשיים, האקדמאיים, הסוחרים או האוּמנים שבאו בשנות ה-30 באמצעים משלהם, ואשר מייד עם הגיעם לארץ התחילו לתרום לכלכלתו של היישוב. מאות-אלפי היהודים שנהרו ובאו לישראל באותן שנים ראשונות למדינה היו חסרי-כל. לא היה להם שום דבר מחוץ לרצון לחיות ומחוץ לשאיפה להיחלץ מן העבר שלהם. רובם היו שבורים בגוף אם לא ברוח, ואלפים רבים היו שבורים גם בגופם וגם ברוחם. כל היהודים יוצאי אירופה היו קורבנות לטראגדיות מסמרות-שער; אשר ליהודים מן הארצות הערביות, במזרח התיכון ובצפון-אפריקה, הללו רובם חיו בלי השכלה, בעוני ובאימה בגטאות ובקסבות של הארצות העריצות ביותר עלי-אדמות, והם ידעו רק מעט - או שלא ידעו מאומה - על חיי המאה העשרים. קיצורו של דבר, היה זה מבול של יהודים מפינות מנוגדות של כדור-הארץ, שדיברו לשונות שונות, שרקעיהם היו סותרים ביותר זה לזה, שאכלו מאכלים שונים ולעתים קרובות לא ידעו כמעט מאומה זה על המסורות ועל המנהגים של זה. הדבר היחיד שהיה משותף להם היה זה שכולם יהודים; אבל זה היה הרבה - בעצם, הכל.

אני יודעת שסטאטיסטיקה היא חומר-קריאה משעמם - אותי, לפחות, היא משעממת - אך אולי יסלחו לי אם אביא כמה מספרים כדי להדגים את היקף הבעיות שעמדו בפנינו, בעיות שבמידה ידועה נדרש שר-העבודה של ישראל לפתור אותן.

עד ל-1949 הגיעו לישראל 25,000 יהודים אירופים מן המחנות בקפריסין ו-75,000 ממחנות-העקורים שבגרמניה ובאוסטריה.

מ-80,000 יהודים שישבו בתורכיה בתחילת 1948 היו 33,000 בישראל בסוף 1950.

צ׳כוסלובקיה הייתה מתירה לשרידי יהודיה לצאת ממנה בשיעור של 20,000 בשנה,

ו-37,000 יהודים בולגרים בתוספת 7,000 יהודים יוגוסלבים - כמעט כל שארית-הפליטה אחרי השואה - כבר עשו את דרכם לישראל עד לסתיו 1950.

הבשורה על הולדת המדינה היהודית הביאה בפחות משלוש שנים לעלייתם של 35,000 יהודים ממארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה,

ו-5,000 יהודים באו מסין.

פולין ורומניה לא הסכימו תחילה לשלח את יהודיהן, אבל סמוך לסוף1949  שינו ממשלותיהן את טעמן לפרק-זמן קצר, ובין דצמבר 1949 לפברואר 1951 באו 28,000 יהודים מפולין, וב-1950 ו-ב-1951 נקלטו 88,000 יהודים רומנים.

ב-1950 התחילה תנועה של 3,000 יהודים בחודש מהונגריה,

והיציאה מפרס, שפעם הייתה סילון דק ומחתרתי, הייתה לנחשול, שנשא עמו גם פליטים שהתקבצו בפרס מן הארצות שסביבה.

שנת-החמישים הייתה גם השנה, שבה יצא בעיראק חוק שהתיר ליהודים לצאת בתוך תקופה של שנים-עשר חודש, ולא פחות מ-121,000 יהודים עיראקים הובאו לישראל ברכבת אווירית מבעוד-מועד!

כל אחד מגלי העלייה האלה, מן התגובות ההמוניות על הקמתה של מדינת-ישראל, הייתה לו היסטוריה מיוחדת, וכל אחד מהם היה אחר. אך אין ספק, שהטסתם של יהודי תימן מדרום-מערבה של ערב אל המדינה היהודית הייתה העלייה המופלאה שבכולן. איש אינו יודע בדיוק מתי באו יהודים לראשונה לתימן. אולי היה הדבר בימי המלך שלמה, ואולי היו יהודים שחצו את הררי חצי-האי ערב עם הגייסות הרומיים שנלחמו שם בראשית הספירה הנוצרית. על-כל-פנים, הרבה מאות-שנים ישבו יהודים בתימן המוסלמית, מנותקים מכל העולם היהודי, נרדפים, משוללי זכויות מדיניות ומדולדלים, אך נאמנים תמיד לדתם ולתנ״ך, שהיה להם מקור יחיד לחוכמה ודעת במשך מאות-שנים. הם התקיימו כצמיתים, כרכושו של שליט תימן, ואסור היה להם לעבוד באוּמנויות שהיו פתוחות לאחרים, או אפילו ללכת באותו צר של הרחוב כמוסלמים. באותה ארץ נחשלת, חשוכה בקנאותה ומוכת-עוני, היו היהודים האזרחים העניים והשפלים ביותר; אבל להבדיל משאר האוכלוסים, היו יודעי-ספר. בבתי-הכנסת וב״חדרים״ שלהם לימדו את בניהם קרוא וכתוב עברית, וזכור לי, כי אחד הרשמים הראשונים שקיבלתי מיהודי תימן היה זה שהם יודעים לקרוא במהופך, מלמעלה למטה. הואיל והספרים היו יקרי-מציאות כל-כך, היו הילדים, שישבו במעגל בבקתות-החומר, ששימשו בתי-ספר בשכונות היהודיות שבתימן, צריכים ללמוד לקרוא את התנ״ך מכל זווית אפשרית.

איך קיימו את עצמם? הם נעשו בעלי-מלאכה מעולים, צורפים, אורגים ונגרים בכל רחבי ישראל אפשר כיום לראות - ולקנות - את מעשי-הפ׳יליגרן העדינים והאקזוטיים שלהם. מובן, אלה מהם שלא יכלו לקיים את משפחותיהם במלאכת מחשבת נעשו פועלים ורוכלים נודדים, אך לכולם היו החיים לא רק משפילים; במידה רבה גם היו תלויים בשׂערה. קרוב ל-800 מכל 1,000 ילדים יהודים שנולדו בתימן מתו, וכל היתומים היהודים הזכרים נאנסו להמיר את דתם. אבל משום-מה לא נכחדה מעולם הקהילה היהודית בתימן, וכפעם-בפעם נתן האימאם ליהודים תימנים רשות לעזוב את תימן, או שהיו בורחים ממנה ועוברים את המדבר ובאים לעדן, בתקווה להגיע משם לארץ-הקודש - אף כי מעטים מאוד אומנם הגיעו.

ואף-על-פי-כן, כשבאתי לארץ-ישראל ב-1921 כבר היו בה כמה יהודים תימנים. על ההתיישבות המחודשת בארץ נודע להם מפי שמואל יבניאלי, יהודי מזרח-אירופי, שעבר את תימן כבר ב-1908, מצא את ״השרידים האבודים״ האלה של עמו והביא להם את הבשורה של שיבת-ציון. אני הוקסמתי מהם. ידעתי שהם מסוגלים למאמצי-כוח גדולים, אבל בעיני הם היו כמו בובות שחרחרות ושבריריות בלבושם המסורתי הססגוני (בתימן לא הורשו ללבוש אותם בגדים כמו הערבים). רוב הנשים התימניות בארץ לבשו אז בגדים מבורדסים נחמדים ושמלות נאות מעל למכנסיים צרים, רקומים לנוי, ואילו הגברים, שכולם היו בעלי פיאות ארוכות, לבשו חלוקי-פסים. בשנות המלחמה קמו כמה אלפי יהודים תימנים, שקיבלו רשות מן הבריטים לעזוב את עדן ולהיכנס לארץ-ישראל והפליגו בים-סוף והגיעו בדרך תעלת-סואץ. אבל הרוב עדיין היו לכודים בפח. ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו״ם על החלוקה, היו מהומות ערביות איומות בעדן, וגם מצב היהודים בתימן גופה הורע. אלפים מיהודי תימן - ששמעו כי סוף סוף קמה מדינת-ישראל - נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם עזבו אחריהם את נכסיהם המעטים, אספו את בני-משפחותיהם - ובדומה לבני-ישראל שבתנ״ך נשאו את רגליהם והתחילו לצאת מעבדות לחירות, באמונה סמויה, שבדרך זו או אחרת יגיעו לארץ-הקודש. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו - בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר-תנ״ך. רובם הגיעו לעדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על-ידי ועד-הג׳וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי-התנ״ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת-סואץ לשיט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד - וזו הייתה דרך-האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל 500 או 600 יהודים תימנים שהצטופפו במטוסי-תובלה ענקיים, שהביאום לאורך נתיב ים-סוף במבצע שעד-מהרה נודע בשם ״מרבד-הקסמים״! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל 48,000 יהודים תימנים.

לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח-הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. ״ראית כבר פעם אווירון?״ שאלתי קשיש אחד מגוּדל-זקן. ״לא״, השיב. ״אבל אתה לא פחדת לטוס?״ הוספתי לשאול. ״לא״ חזר ואמר, בתוקף רב. ״הכל כתוב בתנ״ך. בישעיה. ׳ואשא אתכם על כנפי נשרים׳ ״. ובזמן שעמד שם בשדה-התעופה השמיע באוזני את הפסוק כולו, ופניו מוארים בשמחה על שהנבואה התגשמה - ועל שהדרך נגמרה. כיום אין עוד למעשה יהודים בתימן, ופצעי גלותם הממושכת התחילו להגליד. בן-גוריון היה אומר, שיומו המאושר ביותר יבוא כאשר יהודי תימני יתמנה רמטכ״ל של צבא-ההגנה-לישראל, ואני עצמי-סבורה שהיום הזה אינו רחוק עכשיו.

כשאני עוברת על מה שכתבתי כאן עדיין אני משתוממת על עצם מספרם של העולים שקלטנו. אבל אז לא עסקנו במספרים מופשטים. לא האריתמטיקה של חוק-השבות - החוק שאושר בכנסת ביולי 1950 ונתן לכל יהודי את הזכות לעלות לארץ ולכל עולה יהודי אזרחות ישראלית אוטומאטית - היא שהדאיגה אותנו ביותר. הדאיגה אותנו השאלה איך נצליח פעם להאכיל, להלביש, לשכּן ולחנך את אלפי העולים הללו ולספק את צורכיהם בדרך-כלל. איך ובמה? עד שהגעתי בחזרה לישראל היו בה 200,000 אנשים שגרו (אם זו המילה הנכונה) באוהלים בכל רחבי הארץ, לעתים קרובות ביותר שתי משפחות באוהל - ולא דווקא משפחות מאותה ארץ או אפילו מאותה יבשת. מחוץ לעובדה שאף אחד מן השירותים שאלתרנו בחיפזון כזה לא פעלו כהלכה באמת ולא היו מותאמים לאלפי אנשים כה רבים, היו גם הרבה והרבה אנשים חולים, רעבים ובעלי-מום, שאולי היו עושים חיל יותר אילו שיכנו אותם בצורה אחרת, אלא שבתנאים הנתונים פשוט לא יכלו להחזיק מעמד. האנשים שחיו במשך שנים של עבודת-עבדים נאצית, שיצאו חיים ממחנות-העקורים והרהיבו עוז להפליג לישראל ושבריאותם הייתה רופפת, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע היו שבורים ורצוצים וראויים לתנאים הטובים ביותר שבגדר האפשר - אנשים אלה נמצאו שרויים הם ומשפחותיהם (אם עדיין היו להם משפחות) בסמיכות בלתי-נסבלת עם אנשים שאפילו שפה משותפת לא הייתה להם איתם. בתשעים אחוז מן המקרים אפילו ראה האיש את שכניו החדשים כפרימיטיבים מפני שהללו לא ראו מעודם מים זורמים בבית-שימוש. אפילו אז אולי היה מתאושש ביתר-מהירות אילו יכולנו לתת לו עבודה מייד, או להעביר אותו לשיכון נאות יותר, או לתת לו באיזה אופן שהוא את הרגשת הקבע, שאליה נכסף כמו כל הפליטים. ותנו דעתכם על האישה שאינה יודעת קרוא-וכתוב, מלוב או מתימן או מן המערות של הרי האטלאס, שהייתה תקועה עם ילדיה באוהל דולף ושטוף-רוחות בכפיפה אחת עם יהודים פולנים או צ׳כים המבשלים את האוכל בצורה אחרת, אוכלים דברים המעוררים בה גועל, ועל-פי קנה-המידה שלה אפילו אינם יהודים כלל, מפני שאינם שומרי-מצוות או מפני שתפילותיהם ומנהגיהם זרים לה תכלית-הזרות.

להלכה, לא היה אף אחד מן הדברים האלה בעל חשיבות. להלכה, לא היו שום צפיפות, מצוקה והבדלים תרבותיים או רוחניים צריכים להיות בעלי-חשיבות לאנשים שעברה עליהם השואה או כאלה שבפועל-ממש יצאו מתימן ברגל והלכו במדבר הלוהט, רוחש השודדים. אבל הלכה הריהי לבעלי-הלכה. בני-אדם הם בני-אדם, והמתחים ואי-הנוחויות של ערי-האוהלים האיומות הללו שראיתי בכל מקום ב-1949 היו באמת בלתי-נסבלים. צריך היה לעשות משהו בנוגע לשיכון וצריך היה ליצור במהירות האפשרית מקומות-עבודה לאומללים הללו. הייתה דאגה מספקת, פחות או יותר, לבריאותם ולתזונתם: טיפלו בשחפת, בגרענת, בגזזת, במאלאריה, בטיפוס, בדיזנטריה, בחצבת ובפילאגרה שהביאו העולים עמהם, אף-על-פי שאינני יודעת איך עשו זאת הרופאים והאחיות שלנו, שהיו כושלים ותשושי-כוח תחת עול העבודה. ובכל ערי-האוהלים היו ״בתי-ספר״ מאיזה סוג שהוא ובהם למדו עברית באופן אינטנסיבי. אבל ב-1949 נדמה היה כי השיכון הוא בעיה שאין להתגבר עליה.

אשר למשאבים שלנו, הרי על אף ההיענות הנהדרת של יהודי העולם כולו מעולם לא היה הכסף מספיק. הודות לשכנים שלנו היה תקציב-ההגנה שלנו חייב להישאר גבוה ביותר, ובין כך ובין כך צריך היה לדאוג באיזה אופן שהוא לכל שאר הצרכים החיוניים של המדינה. לא יכולנו לסגור את בתי-הספר או את בתי-החולים או את התחבורה שלנו או את מפעלי התעשייה שלנו (במידה שהיו), או לרסן יותר מדי את התפתחות המדינה באיזה שטח שהוא. לכן צריך היה לעשות הכל בבת-אחת. אבל היו דברים, שאחרי הכל יכולנו לוותר עליהם - ובכן ויתרנו עליהם. הנהגנו קיצוב כמעט בכל דבר - מזון, לבוש והנעלה - והתרגלנו לרעיון של משטר-צנע שנמשך שנים על שנים. לא מכבר הזדמן לי אחד מפנקסי-הנקודות שלי, פנקס קטן ואפרורי שהוציא משרד-המסחר-והתעשייה ב-1960, ועלו בזיכרוני השעות שעמדתי בתור לקבל כמה תפוחי-אדמה או שלוש ביצים או את הדג הקפוא, שאותו אכלנו בהנאה ובהכרת-טובה שכזאת - כאשר קיבלנו אותו. למזלי, היו לי עדיין בגדים מתקופת ישיבתי ברוסיה, אבל רוב הישראלים חיו במצוקה רבה מאוד באמת. רמת-חייהם ירדה פלאים. כל מה שהיה מספיק למשפחה אחת ב-1948 צריך היה להתחלק בו עכשיו עם עוד שתיים או שלוש משפחות. ותיקים, שרק עכשיו עברו עליהם חודשים של מלחמה נוראה, אפשר היה לסלוח להם אילו התמרדו על הדרישות החדשות שהעמידו בפניהם, אבל איש לא התמרד. היו אחדים שאמרו, שאולי העולים צריכים לחכות במקום שהם נמצאים עד שישתפר המצב כאן. אבל אף אחד, ממש אף אחד, לא טען מעולם שהעול כבד מדי או שהמדינה-התינוקת עלולה לכרוע תחתיו. החגורה הלאומית הודקה - והודקה שוב - ואף-על-פי-כן הצלחנו כולנו לנשום. ודבר אחד היה מוסכם על כולנו: בלי היהודים הללו ישראל אינה כדאית.

אבל היה הכרח בסדר-עדיפויות, ובשבילי לפחות עמדו השיכון ומקומות-העבודה לעולים בראש הרשימה. לא כל חברי הסכימו איתי. סוללה של מומחים הסבירה לי בפירוט, בעזרת טבלות וגראפים, מדוע תוכנית שיכון מן הסוג שעליה חשבתי איננה רעיון טוב. הדבר רק יביא לאינפלאציה, אמרו. הרבה יותר בחוכמה נעשה אם את הכסף המעט העומד לרשותנו נשקיע בבתי-חרושת או בשיטות חקלאיות משוכללות. אבל אני לא יכולתי לקבל שום המלצה, שאינה עוסקת בראש-וראשונה בקליטת העולים מנקודת-המבט האנושית או לתמוך בה. ובוודאי לא האמנתי שאי-פעם יכול דבר להיות ״פרודוקטיבי״, מבחינת עתידה של ישראל, יותר משיכון הוגן. לי היה ברור בהחלט, שאזרחות טובה, תחושה אמיתית של שייכות, ראשיתו של מיזוג עדות - במילים אחרות, יצירת חברה טובה - תלויות במידה מכרעת בצורה שבה אנשים מתגוררים, ולא היה כל טעם שנדבר גבוהה-גבוהה על אחריות חברתית, על חינוך או אפילו על בריאות הציבור כל זמן שלא נוציא לפחות קצת מן העולים החדשים מן האוהלים הנוראים הללו ונעביר אותם בהקדם האפשרי לשיכונים נאותים.

שבועות אחדים אחרי שובי ממוסקבה הבאתי לכנסת תוכנית לבניית 30,000 יחידות-דיור ראשונות, ולמרות ההשׂגות העברתי אותה, אבל לא יכולנו לבנות בתים מחלב ודבש (אף כי גם מצרכים אלה לא היו מצויים בשפע דווקא), ולכן יצאתי שוב לארצות-הברית לחפש את הכספים הנחוצים ושוב ביקשתי מיהודי אמריקה עזרה - הפעם, ״לא כדי לנצח במלחמה, אלא כדי לקיים את החיים״:

״לפני שבועיים באתי לפרלמנט שלנו והגשתי תוכנית להקמת 30,000 יחידות-דיור עד סוף השנה הזאת. הפרלמנט אישר את התוכנית, ובארץ הייתה שמחה גדולה. אך למעשה עשיתי דבר מוזר: הגשתי תוכנית שלא היה לי כסף בשבילה.

אנו רוצים לתת לכל משפחה דירת-מותרות של חדר אחד; חדר שאותו נבנה בלוקים של בטון. אנו אפילו לא נטייח את הקירות. נבנה גגות, אך לא תקרות. תקוותנו היא, שהואיל והאנשים האלו ילמדו מקצוע בזמן שיבנו את בתיהם הרי יגמרו אותם, ובאחד הימים יוסיפו, בסופו של דבר, עוד חדר אחד. בינתיים נהיה מאושרים, והם יהיו מאושרים, אף-על-פי שפירוש הדבר להכניס משפחה של שתי נפשות, שלוש, ארבע או חמש לחדר אחד. אבל זה יותר טוב מאשר להכניס שתיים או שלוש משפחות לתוך אוהל אחד...

זה מעשה איום ונורא - לזייף חתימה על המחאה, אבל אני עשיתי זאת. אני הבטחתי לאנשים בארץ ולאנשים במחנות, שהממשלה תקים את 30,000 היחידות האלו, וכבר התחלנו לעשות זאת במעט הכסף שבידינו. אבל אין די בשביל 30,000 היחידות האלו. בידיכם הוא להשאיר את האנשים האלה במחנות ולשלוח להם חבילות-מזון, או להכניס אותם לעבודה ולהשיב להם את הכבוד-העצמי שלהם״.

קיבלתי את הכסף והתחלנו לבנות את היחידות הללו. מובן, בהתחלה עשינו כל מיני טעויות - אחדות מהן רציניות - הן בתכנון והן בביצוע. טעינו בחשבונות, בחרנו אתרים לא טובים, פיגרנו אחר זרם העלייה. לבסוף לא יכולנו לבנות במהירות מספקת ולא בטיב מספיק, ועד אוקטובר 1950 בנינו רק שליש מן היחידות שהבטחנו לבנות מפני שהיה אצלנו חורף קשה במידה בלתי-רגילה ונאלצנו להפנות כספים שהיו מיועדים לבנייה לקניית-חירום של אלפי פחונים, שהיו טובים יותר מן האוהלים בחורף, אבל היו כמו תנורי-אפייה במשך כל ימי הקיץ הארוכים של ישראל. אף-על-פי-כן, לשום משפחה שנכנסה לישראל באותם גלי העלייה הגדולים לא חסרה מעולם קורת-גג מאיזה סוג שהוא. בצורה זאת או אחרת מצאנו או המצאנו דיור לכולם. כאשר אזלו הפחונים לקחנו בד וסימרנו אותו למסגרות של עץ והקמנו רבבות בדונים; וכאשר אזלו אלה חזרנו לזמן-מה בלב כבד לאוהלים. אבל איש לא ישן בחוץ, והבנייה לא פסקה מעולם.

אולם בסוף 1950, כבר ידענו שלא נוכל לחשוב על אותם ״מחנות-מעבר״ כמרכזי-קליטה, שבתוך חודשים אחדים אפשר יהיה לקפל אותם יפה ולחסלם. ברור היה שיצטרכו לשמש כמה וכמה שנים, ומכיוון שכך יהיה - האופי שלהם צריך להשתנות מעיקרו. צריך יהיה להפוך אותם לכפרי-עבודה ולהעביר אותם קרוב לעיירות ולערים, כדי שיוכלו העולים החדשים לחיות קרוב למקומות, שבהם יש ביקוש לעובדים. צריך יהיה לארגן אותם בצורה כזאת, שהאנשים אשר בהם יוכלו להיעשות בלתי-תלויים פחות או יותר, שיבשלו לעצמם ולא יאכלו במטבחים ציבוריים, ושישתתפו בהחזקת השירותים הציבוריים. לא יכולנו להטיל מסים וארנוניות על אנשים, שאין להם פרוטה לפרטה, אבל יכולנו למנוע מהם את ההרגשה, שהם אוכלים לחם-חסד.

המחנות החדשים נקראו מעברות, ועד נובמבר 1951 כבר הקמנו 112 מעברות, ובהן בסך-הכל 227,000 עולים חדשים. אבל כדי שלא ליצור שני מעמדות של ישראלים –

ה״ותיקים״ המבוססים באופן יחסי, מצד אחד,

והעולים החדשים במעברות שלהם הצפופות והמכוערות, מצד שני –

היה עלינו לספק הרבה יותר מדיור בלבד. היינו צריכים לדאוג לכך, שהעולים החדשים יעבדו ויקבלו שכר בעד עבודתם, ואני הייתי סבורה, כי זאת אפשר לעשות רק בדרך אחת: צריך יהיה ליזום תוכנית של עבודות ציבוריות.

גם זה לא היה קל. רוב אלה הקרויים בני עדות-המזרח (יוצאי המזרח התיכון וצפון-אפריקה) לא היו להם למעשה כישורים, שהיו הולמים את המסיבות שאליהן נקלעו במדינה החדשה. חששנו שרבים מהם יתרגלו לא לעשות מאומה ולחיות על קצבה משך שנים על שנים, ותוך כדי כך יתרחב הפער בינם לבינינו. אבל סעד, כל כמה שיהיה נאור, ודאי שלא היה בגדר תשובה. צריך היה ליצור אפשרויות של תעסוקה, והיה עלינו ליצור אותן, ולכן הפעלנו שרשרת של מפעלים מיוחדים, שסיפקו עבודה לאנשים שמעולם לא השתמשו במקדחים ולא החזיקו לבנים בידיהם ואפילו לא עבדו בשדות. משרד-העבודה יזם תוכנית נרחבת של סלילת כבישים ברחבי הארץ, ואלפי דונמים אדמה עקשנית וסלעית סולקו, דוֹרגו ויוערו בעבודת-ידיים. וכל הזמן המשכנו בבנייה ובהכשרת העולים לעבודה, אף-על-פי שנחשול העלייה הואט רק ב-1952.

הבעיה האמיתית, כמובן, לא הייתה הקושי בהקמת כוח-עבודה או בבניית בתים או בקליטת אלפי עולים במשק שלנו. כל אלה היו עניינים דחופים, אך מעולם לא עמדו במרכז דאגותינו. הדבר שבאמת העסיק אותנו בימים הללו - והדבר שבחלקו מעסיק עדיין את כל הישראלים החושבים – היה איך למזג אנשים שעל-פני השטח היה להם כה מעט מן המשותף וכל-כך התקשו להבין איש את רעהו. אך שוב, מכיוון שלא הייתה לנו ברירה, הצלחנו לעתים קרובות במקום שנדמה היה, שאי-אפשר להצליח. זכור לי, למשל, באיזו פסימיות - שלא לומר מורת-רוח - התייחסו כמה מחברַי לסלילת הכבישים. לא די שאין אנו זקוקים לכל אותם כבישי-גישה, אלא שגם עצם היבוא של חומרי-הבניין הוא בגדר מותרות, וממילא לא יהיו הכבישים טובים מפני שאין לנו עובדים מן הסוג הדרוש. אבל אני סמכתי על שלושה דברים:

המסירות והתושייה של הוותיקים;

רצונם הגובר של העולים החדשים להשתכר למחייתם ביושר ולא להיעשות נתמכים של המדינה או של הסוכנות היהודית לכל ימי-חייהם;

וההבנה והנדיבות של היהדות העולמית, ששוב ושוב נענתה לקריאות בלתי-פוסקות לעזרה מצדנו.

כשאני משקיפה לאחור אני חייבת לומר, שלעתים רחוקות מאוד התאכזבתי, אף-על-פי שכל מי שהסתכל איך נבנו הכבישים הללו ב-1949 ובשנות ה-50 הראשונות מותר היה לו לחשוב, שכולנו קצת משוגעים. היינו לוקחים פועל-בניין אחד מקצועי מירושלים או מתל-אביב, הופכים אותו בן-לילה למנהל-עבודה של קבוצה לסלילת-כבישים אי-שם בדרום, ומניחים לו להתמודד עם הבעיה של פיקוח על עשרה אנשים הדוברים עשר לשונות שונות, הבאים מעשר ארצות שונות והנמצאים בישראל מזה כמה חודשים בלבד והם שרויים במבוכה קשה-מנשוא. אבל בצורה זו או אחרת, אם גם אולי לא ביעילות ואפילו ביוקר גדול מדי, נסללו הכבישים (שזכו לכינוי העוקצני ״כבישי-גולדה״ לכבודי).

ב-1952, כשהתחילה העלייה סוף-סוף להתמעט - עד 1,000 ביום - התחלנו להפנות עולים חדשים מן המעברות לשכונות מסודרות באזורי-פיתוח וליישובי-ספר חדשים בכל רחבי הארץ ולהעביר את הדגש מעבודות ציבוריות לחקלאות. לכל משפחת עולים ניתנו לא רק בית זעיר, אלא גם חלקת-אדמה, בהמות ושיעורים בחקלאות. גם כאן עשינו שגיאות. ניסינו, מן-הסתם, במוקדם יותר מדי, להפוך את סיר-הלחץ לכור-היתוך. הקמנו יישובים, שבהם הושבנו צירופים של אנשים כמו בקבוצות לסלילת-הכבישים. לא היה להם הרבה מן המשותף זה עם זה, וקשה היה להם (לפעמים בלתי-אפשרי) לחיות יחד בפינה מבודדת לגמרי בארץ, ובדרך-כלל לא היה להם ניסיון בחקלאות וגם לא חיבה לחקלאות. רבים מהם התקוממו ונסחפו לערים, ושם השתקעו במשכנות-עוני. אבל רובם נשארו במקומם ונעשו חקלאים ממדרגה ראשונה, שבניהם מגדלים כיום את הפירות, הפרחים והירקות הישראליים שנמכרים בכל רחבי העולם.

אינני בטוחה כלל, שהביקורים המתמידים שלי באתרי-בנייה, בכבישים החדשים וביישובים החדשים זכו תמיד להערכה מצד המהנדסים והארכיטקטים שהיו אחראים להם.

לא יכולתי להיכנס לאחד הבתים הזעירים הללו ולא להבחין בכך, שבגלל הקיר שבין השטח המיועד לאכילה ובין המטבח רק נעשה הבית כולו קטן מכפי ההכרח;

ולא יכולתי שלא להבחין בכך, שה״שיש״ של המטבח עשוי בצורה כזאת, שאף אחד לא יוכל לשמור על ניקיונו, ובוודאי לא הנשים שמעולם לא בישלו לפני כן במטבח בתוך בית;

ולא יכולתי לא לראות, ששתי מדרגות של כניסה לבית הבנוי על מדרון אינן מספיקות ויש הכרח במדרגה שלישית - במיוחד למשפחות המונות שמונה או תשעה ילדים קטנים, אֵם הרה ולפחות סב אחד (אם לא שניים או שלושה).

״אבל זה יעלה הרבה יותר״, זו הייתה התשובה הלא-נמנעת על ההצעות שלי.

ודאי, קל היה יותר לקבל את הנימוק, שרוב העולים - בפרט יוצאי תימן וצפון-אפריקה - מצבם היה טוב יותר אפילו בבתים שתכנונם גרוע ממה שהיה קודם.

״הם אינם יודעים איך לגור בבתים מן הסוג שאת רוצה לתת להם״,

אמרו לי לעתים קרובות.

״הם אינם יודעים מה זה חדר-אמבט או בית-שימוש בעל מים זורמים. הם פשוט יהפכו את השטח למחסנים לכל מיני גרוטאות״.

זה היה נכון. הם לא ידעו מה הם חדרי-רחצה או איך להשתמש במקלחות, אבל פירוש הדבר לא היה שאינם זכאים להם או שאין דרך ללמד אותם איך להשתמש בהם. וכך היה הדין גם לגבי מטבחים, בתי-ספר, ובעצם לגבי המדינה עצמה. אבל נכון היה גם זה שבלי כסף לא נוכל לעשות שום דבר.

וכך, אף-על-פי שחבל היה לי על כל דקה שעשיתי מחוץ לישראל, המשכתי בנאומי ההתרמה שלי בחוץ-לארץ, ולעתים קרובות נסעתי לאירופה, לארצות הברית ולדרום-אמריקה. אבל גם את איסוף הכספים צריך היה להתאים למסיבות החדשות, שבהן נמצאנו. המגבית-היהודית-המאוחדת נעשתה מכשיר מפואר לאיסוף כספים, אך זאת הייתה עדיין מגבית והכסף עדיין היה ״מתנה״. זה שנים הדאיגה אותי התמונה של מדינה יהודית הנשענת על כספי צדקה, שמחוץ לכל שאר הדברים לא יספיקו אפילו להתחיל במילוי הצרכים הגוברים שלנו להון-פיתוח. אני לא הייתי כלכלנית ממש כמו שלא הייתי מהנדס-בניין, אבל בדיוק כמו שלא הייתי זקוקה להדרכה בשימוש בסרגל-חישוב כדי להבין באיזה גובה צריך להיות כיור במטבח, כך גם לא הייתי זקוקה לשנים של ניסיון בכספים כדי לדעת שהכנסות המגבית תהיינה מוכרחות לרדת. אך לא רק היקף הכספים הדאיג אותי, אלא גם טיב הכסף שאנו מקבלים. נדמה היה לי, שהמשך התלות בצדקה פוגע במושגים היסודיים ביותר של הציונות, המושגים של הישענות-עצמית ועבודה-עצמית, שלא לומר מאומה על עצמאות לאומית, ואני התחלתי לחשוב על מקורות אפשריים אחרים של כספים, מקורות שהודות להם ייעשו יהודי העולם שותפים יותר שלמים במפעל הציוני וב״קיבוץ הגלויות״. אחרי הביקורים שלי בארצות-הברית ב-1948 החלפתי בלי הפסק עשרות מכתבים ומברקים בנושא זה עם הנרי מונטור, וכל פעם שנפגשנו, הוא ואני ואליעזר קפלן (שר-האוצר הראשון של ישראל), התעמקנו באפשרויות להיכנס לשטח-פעולה כלכלי חדש שיתבטא בהנפקת אֶמיסיה של איגרות-חוב ישראליות.

בפעם הראשונה יצא רעיון האיגרות לאוויר העולם בפומבי בספטמבר 1950, בכנס מיוחד בן שלושה ימים, שכונס בירושלים על-ידי בן-גוריון ובו השתתפו ראשי הקהילות היהודיות החשובות ביותר בארצות-הברית. בתחילה נתקבל הרעיון בהתלהבות מעטה מאוד. מה יהיה אם מכירת איגרות-החוב תחתור תחת המאמצים של המגבית המאוחדת? ומי רוצה לעשות כסף מישראל או להפסיד אותו - דבר ביש יותר, שגם נראַה קרוב יותר לוודאי? תרומות אפשר לנכות ממס, אבל את האיגרות אי-אפשר יהיה לנקות. ובכלל, מה אם ממשלת ארה״ב לא תראה אֶמיסיה של איגרות-חוב בעין יפה? הייתה לי הרגשה, שביסוד כל ההסתייגויות והדאגות האלו הייתה אי-נוחות כללית לגבי שינוי במערכת-היחסים עם ישראל. איש לא יצא ואמר בגלוי, שישראל אינה סיכון כספי כדאי, אבל אני הרגשתי בעל-כורחי, שכל הרעיון של התחייבות מצדנו היה בלתי-רצוי ביותר בזמן ההוא. אולם איגרות-החוב מצאו להן תומך אחד אדיר-כוח מאוד - בעל-השפעה הרבה יותר מבן-גוריון, קפלן, מונטור וממני עצמי גם יחד. הנרי ג׳. מורגנתאו, מי שהיה מזכיר-האוצר של ארה״ב, שאיתו נסעתי ב-1948 לקהילות כה רבות ואשר בזמנו שימש יושב-ראש כללי של המגבית-היהודית-המאוחדת, הבין מייד ונתן את הסכמתו כרגע. ולא זו בלבד. הוא הלך אל הנשיא טרומן בבית הלבן והתגלה לנו, שגם הנשיא מבין ומסכים. וכך כונסה ועידה נוספת - הפעם בוושינגטון הבירה - ועלי הוטל התפקיד ה״מובחר״ לנסות להשפיע על קטני-האמונה ולהפוך את הספקנות וההתנגדות שלהם לתמיכה ולשיתוף-פעולה.

לא בזבזתי הרבה זמן על דברי הקדמה או על מליצות. כדי שתתפתח ישראל, כדי שתגדל ותפרח, ואפילו כדי שתוכל להאכיל את עצמה, היינו זקוקים ל-1.5 ביליון דולר בשלוש השנים הקרובות! אנו עצמנו - אנו המיליון - נהיה אחראיים, אמרתי, לשליש מן הסכום המהמם הזה. אבל ביליון דולר יהיו יהודי אמריקה צריכים להמציא בכל מיני דרכים, כולל רכישתן של איגרות-חוב.

״חלק מן הכסף הזה צריך יהיה לבוא בצורה של מתנות, אבל חלק ממנו, חלק-הארי, צריך להיות כסף, שאותו נוכל להשקיע בצורה רווחית, כסף שיוחזר, כסף שיוכל לשאת ריבית. בנוסף למגבית גדולה וחזקה, אנו רוצים בהון-השקעות; אנו רוצים למכור איגרות-חוב; אנו רוצים שתלוו לנו כסף. אינני יודעת איזה ביטחונות נוכל לתת לכם, ואיזה ביטחונות תוכלו לבקש. יש רק סוג אחד של ביטחונות, שאני יכולה להציע לכם, לדעתי, בשם ממשלת ישראל. אני יכולה להציע לכם את העם בישראל, את מאות-אלפי היהודים, שמוסיפים לבוא לישראל ואת רבבות היהודים בישראל שגרים באוהלים. אבל אני יכולה להציע לכם גם את הילדים שלנו, את ילדיהם של הוותיקים את הילדים התימנים והילדים העיראקים והילדים הרומנים הקטנים שגדלים בישראל - יהודים גאים בטוחים, בעלי כבוד-עצמי. הם יפרעו את החוב הזה, שחובת- כבוד היא להם לשלם אותו, בריבית״.

כאשר נאמתי ראיתי לנגד עיני את הילדים הללו - ואת אבותיהם - בתהלוכות הארוכות שהיו יוצאות בכל בוקר עם השכמה מן האוהלים, הצריפים והבדונים לנטוע עצים בהרים או לסלול כבישים. לא כולם היו אנשים צעירים, בגדיהם היו ממורטטים, גופותיהם היו חלושים, אבל רק לפני חודשים אחדים הלכו כפופי-גב ושחוחים בחוצות תימן, או שישבו מדוכאים וחסרי רוח-חיים במחנות-העקורים של אירופה. עכשיו נשאו ראשיהם וזקפו גבותיהם והחזיקו בידיהם באת ובמעדר. ידעתי שהם השקעה בטוחה - ותודה לאל, צדקתי. מזמן שהחל המסע הראשון למכירת איגרות-חוב של ישראל במאי 1951 ועד עכשיו נמכרו איגרות בשווי של קרוב לשלושה ביליוני דולר, ומזה כבר הוחזר ביליון אחד. האיגרות, שהוזרמו למשק הישראלי באמצעות תקציב-פיתוח, נתנו עזרה ממשית ודראמתית לביסוס כושר-הקיום הכלכלי של המדינה.

אבל העבודה לא הייתה הכל בשבילי במשך התקופה ההיא. היו גם השמחות והיגונות הפרטיים שבחיי כל אדם. יום אחד ב-1951, כשהייתי באחד ממסעות ההתרמה הללו, שאין-להם-סוף, הגיע מברק שהודיע לי שמוריס מת. מייד טסתי בחזרה לישראל להשתתף בהלווייתו, וראשי היה מלא מחשבות על החיים שהיינו יכולים לחיות יחד אילו רק הייתי אני אחרת. לא היה זה שְכול שיכולתי או שרציתי לדבר עליו עם אנשים אחרים, אף לא עם בני-משפחתי שלי. גם עכשיו אינני מוכנה לכתוב על זה, ורק אגיד, שגם אם זמן כה רב חיינו בנפרד הרי כשעמדתי ליד קברו תפסתי שוב כמה כבד היה המחיר ששילמתי - ושחייבתי את מוריס לשלם - בעד כל מה שעבר עלי ובעד כל מה שפעלתי בשנים שבהן היינו נפרדים.

היה גם עניין ההיריון של שרה, מחלתה והתינוק הראשון שלה שנולד נפל, וימי הדאגה הקשה-מנשוא להחלמתה כאשר ניסינו, זכריה ואני, להכריח את הרופאים לומר לנו שהכל יהיה כשורה ותחת זאת שמענו מתוך אימה, שכמעט אין תקווה לחייה. אני לא יכולתי להאמין, אולי מפני שלפני שנים כה רבות שמעתי את המילים הללו עצמן, ואולי מפני שאלו מילים, שלעולם אין אדם מאמין בהן באמת. אבל היא התגברה גם הפעם, ואופייני לה הדבר, שהתעקשה לחזור לרביבים ברגע שיכלה ונכנסה שוב להיריון. אולם עברו חודשים עד שהתאוששתי מן הפחד שבא עלי, וכל פעם שזכרתי כמה אנוש היה מצבה רציתי למהר לרביבים ולסחוב אותה איתי בחזרה לירושלים, כדי שאוכל לטפל בה בעצמי. אבל ידעתי שאעלה חרס ביד ושעלי להניח לה לחיות את חייה במקום ובצורה שתבחר, כל כמה שאדאג ואחשוש לה.

אחת ההנאות האישיות הגדולות ביותר בחיי בזמן שהייתי שרת-העבודה הייתה הדירה שבה גרתי בירושלים. מעולם לא היה לי עניין מיוחד בסביבתי המיידית, כל זמן שהייתה נקייה, מסודרת ומושכת-לב במידה מתקבלת על הדעת. אחרי הכל, בית הוא רק בית, ואני גרתי בכמה בתים מאז נולדה המדינה: מעון-השרד של שרת-החוץ, זה של ראש-הממשלה, ועכשיו הדירה הקטנה בבית דו-משפחתי בפרוור-גנים של תל-אביב, שבמחציתו השנייה גרים מנחם, איה, שלושת בניהם וכלבת-ספנייל בשם דייזי - כלבה שמחבבת אותי הרבה יותר משאני מחבבת אותה. אבל אף אחד מן הבתים הללו לא היה חשוב בעיני מעולם, כמו הדירה הנחמדה שהייתה לי מ-1949 עד 1956. סיפור-המעשה כאן איננו רק סיפור על נכס כלשהו.

בסוף 1949, על-פי הוראותיו של בן-גוריון, עברו הכנסת ורוב משרדי הממשלה מתל-אביב לירושלים. זאת לא הייתה החלטה פשוטה בשביל בן-גוריון, אבל היא הייתה טיפוסית לו בהחלט. אף-על-פי שישיבת-הפתיחה של הכנסת נערכה בירושלים, ושם הושבע ד״ר וייצמן כנשיא ישראל, נדמה היה שרק הישראלים מכירים במקום היחיד-במינו בהחלט, שתפסה ירושלים בכל הדורות בלבות היהודים בכל מקום. שאר באי-עולם הצליחו להתעלם מן הקשר שהיה קיים תמיד בינינו ובין עיר-דוד. גם ועדת-פיל וגם ועדת-האו״ם גרסו, שירושלים לא תיכלל לא במדינה היהודית ולא במדינה הערבית המוצעת, ועצרת האו״ם החליטה שירושלים תהיה בינלאומית, שתנוהל על-ידי מועצה מיוחדת ומושל משלה וכוח-משטרה בינלאומי ישמור עליה. בכל זה הייתה הכוונה להגן כביכול על המקומות הקדושים, כדי ש״סדר ושקט״ ישררו בירושלים לעולמים. הערבים, כמובן, דחו את התוכנית הזאת, על קרבה ועל כרעיה, יחד עם תוכנית-החלוקה כולה. אבל אנחנו קיבלנו אותה, אם גם בלב כבד מאוד, והתנחמנו בהבטחה של האו״ם, שאחרי עשר שנים יהיה משאל-עם ש״יביא לשינויים מסוימים״. הואיל וב-1948 היו בירושלים 100,000 יהודים ורק 65,000 ערבים, נדמה היה שאין זה מן הנמנע, שלבסוף תהיה ירושלים לנו. לא שהייתה לנו אי-פעם כוונה לגרש את תושביה הערבים (הדבר הוכח די והותר, נדמה לי, במאורעות שהתרחשו בעיר מאז מלחמת-ששת-הימים), ולא שלא רגזנו מרה על הרמז, שאנו עלולים להפר את ״הסדר והשקט״ בעיר הקדושה לנו זה אלפי שנים. אחרי הכל, ידענו על-פה - גם אם אחרים שכחו - את פרשת המהומות ומעשי-האלימות של הערבים בירושלים מאז 1921, וידענו שאפילו תקרית אחת לא נגרמה שם מעולם על-ידי יהודים.

המועצה המיוחדת ההיא לא קמה מעולם, אבל ירושלים הייתה נתונה - וכך נשארה חודשים על חודשים - תחת אש ערבית. במשך המצור ההוא על ירושלים, כאשר העיר הופגזה בלי רחמים על-ידי המצרים והירדנים, נמוגה פשוט כל החרדה הבינלאומית הגדולה למקומות הקדושים והתנדפה כעשן. להוציא כמה החלטות חלושות באומות-המאוחדות

לא היה איש, מחוץ ליהודים, שאמר או עשה משהו להפסקת ההסתערות הערבית על העיר,

ושום איש, מחוץ ליהודים, לא פעל להצלת יושביה או אתריה העתיקים.

הלגיון הערבי כבש את העיר העתיקה, וכל היהודים שנשארו בה חיים הושלכו החוצה. למעשה נעשינו העם היחיד שנמנעה ממנו גישה למקומות הקדושים, אך עדיין לא קם שום איש, מחוץ ליהודים, לומר מילה. איש לא שאל אפילו:

״איך זה שהיהודים אינם יכולים ללכת עוד לבית-כנסת ברובע היהודי של העיר העתיקה או להתפלל ליד הכותל המערבי? ״

לנוכח השתיקה מחרישת-האוזניים, ספק אם אפשר היה לדרוש מאיתנו, שאי-פעם נסמוך עוד על מישהו אחר שיגן על ירושלים, או שנתייחס ברצינות להבעות של דאגה למקומות הקדושים מצד נוצרים או מוסלמים. מכל-מקום, היינו מסוגלים בהחלט לשמור עליהם בעצמנו, כמו גם על כל שאר האתרים ההיסטוריים והדתיים בישראל. ויתר על כן, שוב לא היה כל טעם שנחכה למשאל-עם על דבר ירושלים. תחת זאת נכפתה עלינו מלחמה.

ובכל-זאת היה בן-גוריון זקוק למידה ניכרת של אומץ-לב - נוכח החלטה שקיבל האו״ם בדצמבר 1949 ובה קרא לבינאום ירושלים מייד - כדי להחליט להעביר את הממשלה לשם, לפני שאפשר יהיה להספיק ולהגשים החלטה כזאת. אפילו בישראל נשמעו קולות נגד הסכנות האפשריות - המדיניות והצבאיות כאחת - הכרוכות בצעד הזה, אבל קולו הפנימי של בן-גוריון היה חזק עוד יותר; ואף כי רוב הנציגויות הזרות (ומשום כך גם משרד-החוץ שלנו) נשארו בתל-אביב, הרי המשרד שלי ורוב האחרים ארזו את מיטלטליהם ועברו לירושלים, הבירה.

פירושו של דבר היה, שעלי למצוא לי איזה מקום לגור בו בירושלים, ובוודאי לא רציתי להשתקע בבית-מלון או לקחת חדר אצל משפחה זרה. לכן, אף-על-פי שידעתי יותר מרוב בני-האדם כמה מצוקת הדיור קשה, הפצרתי בעוזרַי במשרד-העבודה, שיחפשו לי חדר בכל פינות העיר.

״כל מה שנחוץ לי״, אמרתי, ״זה חדר אחד עם כניסה נפרדת. בלי ספק אפשר למצוא את זה״.

עבר זמן-מה, אך לבסוף צלצל אצלי הטלפון.

״גולדה, מצאנו חדר עם כניסה פרטית, אבל אנו חושבים, שהוא בכלל לא מתאים לך. בכל-זאת, אם תרצי לראות אותו...״.

מייד הלכתי להסתכל בחדר, כמובן. הוא היה בשכונת טלביה, בבית שנקרא ״וילה הארון אל-רשיד״ (מכל השמות שבעולם!) ושימש בעבר מפקדה בריטית. היו בבית שתי קומות וגג רחב-ידיים ועליו חדר אחד עלוב, והכל היה מלוכלך במידה שלא תתואר. המהנדס צדק בהחלט. הבית כולו, שלא לדבר על החדר שעל הגג, היה לא רק בלתי-מתאים אלא פשוט בלתי-אפשרי. בכל זאת עלייתי לראות את הגג. חמש דקות הסתכלתי סביבי בנוף הציורי של ירושלים, וכשירדתי הודעתי:

״זהו-זה. אני אסתדר בחדר הקטן והמזוהם ההוא עד שאתם תתחילו להתקין לי דירה קטנה בחלק אחר של הגג״.

מייד נשמע מטר של דברי-ביקורת.

המקום אינו נרחב במידה מספקת בשביל שר.

הוא קרוב מדי לגבול.

דרוש יהיה זמן רב מדי כדי לבנות דירה קטנה בשבילי, ובמשך חודשים אצטרך לגור בחדר האיום ההוא.

אבל אני רק חייכתי ואמרתי, שאכנס לגור מייד אחרי שינקו את החדר. עברו אומנם חודשים אחדים עד שנגמרה הדירה, אבל כדאי היה מאוד לחכות לה. מן החלון הרחב והגדול שבה יכולתי לראות את כל ירושלים פרושה על הרי יהודה, ומעולם לא נמאס עלי להביט בה. בלי הבדל עד כמה היה היום קשה או ארוך, בכמה יישובים חדשים ביקרתי או בכמה ישיבות השתתפתי - ברגע שסגרתי את הדלת של אותה דירת-גג, הכינותי לי כוס תה והתיישבתי סוף-סוף כשאורות העיר זרועים לפני, הייתי מאושרת במידה שלא ידעתי כמוה מימי. שעות תמימות הייתי יכולה לשבת כך לפעמים - וכך גם ישבתי - עם ידידים שבאים לבקר או בלעדיהם, ופשוט הזנתי את עיני ביופיה של ירושלים. אחר-כך נישאו בדירה ההיא מנחם ואיה, והיא נעשתה חלק מן ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

כשאני כותבת על אותה תקופה בחיי, בעל-כורחי אני מהרהרת כמה בת-מזל הייתי בזה, שהשתתפתי בהתחלות של דברים כל-כך רבים - לא שהשפעתי על מהלך המאורעות, אלא שבמידה כל כך גדולה הייתי חלק ממה שהתרחש מסביבי, ולפעמים ניתן אפילו למשרד שלי ולי עצמי למלא תפקיד מכריע בבניין המדינה. אני מניחה שאילו הצטמצמתי - ואני חייבת להצטמצם - בהצבעה על שניים או שלושה מאורעות, שהיו הכדאיים והחשובים ביותר בשבילי במשך שבע השנים הללו הייתי צריכה להתחיל בחקיקה שמשרד-העבודה היה אחראי לה. דבר זה סימל בשבילי יותר מכל דבר אחר את השוויון והצדק החברתי, שבלעדיהם לא יכולתי לתאר לעצמי בכלל את המדינה בפעולתה. קצבות זקנה, גמלאות, קצבות אלמנות ויתומים, חופשות-לידה ומענקי-לידה, ביטוח תאונות-עבודה, ביטוח נכות ואבטלה - הם דברים חיוניים בכל חברה המכבדת את עצמה, וכל כמה שהיינו חסרים דברים אחרים או שדחינו אותם - אלה היו צורכי-יסוד.

גם אם לא יכולנו להרשות לעצמנו לתת מייד כיסוי בחוק לכל ההישגים של תנועת-הפועלים, נדמה היה לי, שלפחות אנו מחויבים להוציא חוקים רבים ככל האפשר ובמוקדם ככל האפשר, ובשבילי זה היה דבר גדול כאשר יכולתי להביא לכנסת בינואר 1952 את ההצעה לחוק-הביטוח-הלאומי הראשון - שבמידה רבה התבסס על מפעלי הביטוח-מרצון של ההסתדרות ובזה סללתי את הדרך לחוק-הביטוח-הלאומי, שנכנס לתוקפו באביב 1954. הביטוח הלאומי לא היה תרופת-פלא. הוא לא שם קץ לעוני בישראל, לא סתם את הפער החינוכי או התרבותי בין אזרחינו, ולא פתר את בעיות הביטחון שלנו. אבל פירושו היה, כמו שאמרתי אותו יום בכנסת,

״שמדינת-ישראל לא תשלים בתוכה עם עוני, שהוא חרפה לחיי אדם, עם האפשרות שהדאגה ללחם תעכור את השעות המאושרות ביותר בחייה של אֵם, או עם האפשרות, שגברים ונשים יקללו את יום היוולדם כשיגיעו לזקנה״.

לחץ כבד על המשאבים שלנו? ודאי שכך - ולכן היה עלינו לעשות את הדבר בשלבים. אבל הייתה לו משמעות כלכלית וחברתית כאחת ומעלתו הייתה בכך, שהוא צבר הון והוציא כסף מן המחזור, ובזה עזר לנו להילחם באינפלאציה. על הכל, הכניס הדבר שוויון בנטל הכספי, הטיל על קבוצת-גיל אחת אחריות לזולתה, ופיזר את הסיכונים. הייתה לכך גם עוד תוצאת-לוואי, שנראתה לי חשובה: מכיוון שאחוז התינוקות הנולדים בבית-חולים עלה כתוצאה ממענקי-לידה (שכללו את דמי האשפוז), ירדה תמותת התינוקות - שהייתה גבוהה אצל העולים החדשים והערבים. אני עצמי נסעתי לנצרת למסור את ההמחאה הראשונה לאישה הערבייה הראשונה שילדה שם בבית-חולים, ונדמה לי שהייתי נרגשת יותר ממנה.

עוד אחת מן התוכניות של משרד-העבודה, שלקחתי בה חלק גדול, הייתה קשורה בהכשרה מקצועית, למבוגרים ולנוער כאחד. שוב, לא היה כאן עניין שמרימים שרביט-קסם ובן-לילה הופכים עולים חדשים לבעלי-מלאכה או לטכנאים מקצועיים. שנים היו דרושות כדי להכשיר אנשים למקצועות או משלחי-יד חדשים, ומאות מן העולים החדשים לא הגיעו מעולם לאפשרות של תעסוקה מלאה,

אם מפני שהיו כבר קשישים מדי,

חולים מדי,

מורגלים מדי מבחינה פסיכולוגית שלא לעבוד,

או פשוט מפני שלא היו מסוגלים להסתגל לדרישות של חיים מודרניים.

אבל אלפי גברים ונשים אחרים למדו בבתי-ספר ובקורסים מקצועיים, למדו לטפל במכונות, לגדל עופות, נעשו שרברבים וחשמלאים, ואני מעולם לא נלאיתי לחזות במהלך התמורה. הכל נתנו יד להכתיר את תוכנית ההכשרה המקצועית בהצלחה: משרד-העבודה עשה אגודה אחת עם משרד-הסעד, משרד-החינוך, הצבא, ההסתדרות וארגוני-התנדבות ותיקים כמו אורט, ״הדסה״, וּויצ״ו, שמומנו על-ידי יהודים מחוץ-לארץ. יחד טרחנו ועמלנו עד שהוצאנו עובדים שייצרו סריגים, ליטשו יהלומים, השתלבו בצוותים של סרט-נע, ונהגו טרקטורים. וכל זה מחוץ למאמצים הענקיים ממש, שצריך היה להשקיע במלחמה בבערות הפשוטה ובהנחלת הלשון העברית.

נוסף על כך היו העיירות החדשות, שהתחילו לצוץ כפטריות בשנים ההן בכל רחבי ישראל. לא בכולן התקיים מה שהובטח על שולחן-התכנון, ואחדות מהן הכזיבו לגמרי. אבל היו מהן שלבלבו ופרחו והביאו שבח רב גם למתכננים וגם לתושבים, ובכולן בוצעה הבנייה בעיקר על-ידי הממשלה. אחת הערים החדשות הללו הייתה קריית-שמונה בקצווי צפון, בגליל העליון, שתמיד דיברה אל לבי במיוחד, אולי מפני ששכנה בסביבה מרהיבה כל-כך ואולי מפני שמלכתחילה הייתי כל-כך בטוחה, שלמרות כל המכשולים קריית-שמונה תצליח. על-כל-פנים, הקשר שלי אליה מאז 1949 לא היה מעולם פורמאלי בלבד.

היא באה לאוויר העולם כמעברה של פחונים ועולים נבוכים ומבולבלים, שהובאו לשם ישר מן המטוסים או האוניות ולא ידעו בעצם היכן הם או מדוע הם כאן. היה זה הניגוד הגמור לתל-אביב וקסמיה. בסביבה לא היו ערים כלל, רק קיבוצים אחדים על שדותיהם וכרמיהם, והביצות של עמק-החולה הסמוך, שאז רק התחלנו לייבש אותן. אבל הממשלה החליטה להקים שם מרכז עירוני, שיהיה גרעין דינאמי לחבל-ארץ בעל אוכלוסייה חדשה, ובמשך שבועות על שבועות היינו יושבים ומעיינים במפות ובתוכניות ומנסים לחזות מראש את צורכי העתיד. על מקום המעברה קמו ניצנים של עיר. בתי-ספר, מרכז קהילתי, תעשייה קלה (אפילו בריכת-שחייה) נבנו בקריית-שמונה, והכל תוכנן עד למסמר האחרון - חוץ מאשר תגובת העולים על החיים במקום.

אומנם כן, הנוף היה נפלא,

ואומנם כן, האקלים היה מרענן,

ואומנם כן, הבתים החדשים והמבריקים טובים, אמרו לי;

אבל הבדידות גדולה ואין די מקומות-עבודה לכל. היהודים יוצאי-אירופה אמרו, שהיטלנו אותם לתוהו-ישימון, ויוצאי-המזרח הבהירו, שאנו כופים עליהם מנהגים חדשים במהירות יותר מדי הורסים את נוסח-החיים שלהם ומתייחסים אליהם כמו אל אזרחים ממדרגה שנייה.

הייתה תחלופה מתמדת באוכלוסייה, ובכל פעם שבאתי לקריית-שמונה האזנתי לתלונות וראיתי את אי-הסיפוק, והבאתי איתי בחזרה לירושלים רשימה של הצעות חדשות, שבדרך-כלל לא היה הכסף מספיק לממש אותן. לבי היה נשבר בקרבי לראות איך בתים שבנינו אותם בקושי כה רב עומדים שם ריקים. אבל הגדלנו את התמיכות, ובאו קבוצות חדשות של עולים - ואלה רובם נשארו. הם נשארו אפילו כשלאחר מלחמת-ששת-הימים נעשתה קריית-שמונה המטרה המובחרת לטילים של הטרוריסטים הערבים, שפעלו מעבר לגבול הלבנון, ואפילו, במועד מאוחר הרבה יותר, כאשר נכנסו המחבלים והרגו אנשים בעיר גופה. כל פעם שאני יכולה אני חוזרת לקריית-שמונה ויושבת בכיכר-העיר עם כמה מן הוותיקים ומחליפה איתם סיפורים על הימים שבהם חשבנו, הם ואני, שהעיר לעולם לא תתפתח. אין זאת אומרת, שעדיין אינני חוזרת ומביאה עמי רשימה של הצעות חדשות, או שכיום יש כבר די כסף לכל מה שצריך להיעשות שם.

יש איזה דבר אחר, שאולי יפתיע אחדים מן ה״מבקרים הקונסטרוקטיביים״ של ישראל, בפרט אלה מן השמאל החדש כביכול. בד-בבד עם כל שאר המלאכה, שעשינו בשבע השנים הרותחות הללו בבנייה ובהתיישבות בנינו גם בשביל הערבים, מפני שכאשר דיברנו על אזרחי ישראל הייתה כוונתנו לכל אזרחי ישראל. כל פעם שהיו לי ויכוחים עם אנשים מקומיים בקריית-שמונה וביישובים-דומים תמיד היה בקהל מישהו שצעק, שהערבים מקבלים יותר. זה לא היה נכון, כמובן, אבל באותה מידה אין זה נכון - וזה גם מרושע הרבה יותר – לטעון, שהתעלמנו לגמרי מן הערבים. האמת היא, שהשתמשנו בבתים של אותם ערבים שברחו מן הארץ ב-1948 כדי לשכן בהם עולים חדשים במידה שיכולנו, אף כי הנכסים נשארו בפיקוחו של אפוטרופוס מיוחד. באותו זמן הקצינו יותר מ-10 מיליוני לירות בשביל בתים חדשים לערבים ודאגנו לשכן מחדש מאות ערבים שנשארו בישראל, אך נעקרו ממקומם כתוצאה מן הקרבות. כה גדולה הייתה הזעקה על הדרך שבה עשינו שימוש בנכסי הנפקדים - כאילו הייתה דרך טובה יותר להשתמש בו - עד שב-1953 העברנו חוק-רכישת-מקרקעים, שלפיו שולמו פיצויים לפחות לשני-שלישים מכל הערבים שהגישו תביעות, החזרנו להם את רכושם או נתנו להם רכוש אחר על מקומו - ואף אחד מהם לא נתבקש להישבע שבועת-אמונים לפני שיכבדו את תביעתו.

כל פעם שאני קוראת או שומעת על הערבים, שנהגנו בהם כביכול באכזריות שכזאת דמי רותח בקרבי. באפריל 1948 עמדתי אני עצמי על החוף בחיפה שעות על שעות וממש התחננתי לפני ערביי העיר ההיא, שלא יעזבו. יתר על כן, הייתה זו תמונה שאינני חושבת שאשכח אותה. ה״הגנה״ רק עכשיו השתלטה על חיפה, והערבים התחילו לברוח - מפני שמנהיגיהם הבטיחו להם בלשון כל-כך משכנעת, כי זו הדרך הנבונה ביותר בשבילם ומפני שהבריטים העמידו לרשותם בנדיבות כה גדולה עשרות מכוניות-משא. כל מה שאמרו אנשי ה״הגנה״ וכל מה שניסה לעשות לא הועיל - לא הועיל הקריאות ברמקולים, שהוצבו על משאיות וגם לא העלונים שהמטרנו על השכונות הערביות של העיר (״אל תפחדו!״ נאמר בהם בערבית ובעברית. ״אם תצאו תביאו עוני וחרפה על עצמכם. הישארו בעיר שהיא שלכם ושלנו״). על החתום באה מועצת-פועלי-חיפה. וכך אמר הגנרל הבריטי סיר יוּ סטוֹקוול, שפיקד אז על הצבא שם,

״המנהיגים הערבים יצאו ראשונים ואיש לא נקף אצבע לעצור בתנועה שהתחילה בחיפזון ואחר-כך נעשתה מנוסת-בהלה״.

מנוי-וגמור היה איתם ללכת. מאות עברו את הגבול בכלי-רכב, אבל היו שירדו לשפת-הים לחכות לסירות. בן-גוריון קרא אלי ואמר:

״אני רוצה שתיסעי מייד לחיפה ותדאגי לכך שיתייחסו כמו שצריך אל הערבים הנשארים בחיפה. אני גם רוצה שתנסי לשדל את הערבים הללו שעל החוף שיחזרו. את צריכה להכניס להם לראש, שאין להם מה לפחד״.

ובכן נסעתי מייד. ישבתי לי שם על החוף והתחננתי לפניהם שיחזרו לבתיהם. אבל רק תשובה אחת הייתה בפיהם.

״אנו יודעים שאין כלל מה לפחד, אבל אנו מוכרחים ללכת. אנו נחזור״.

הייתי בטוחה לגמרי, שהם עזבו לא מפני שפחדו מפנינו אלא מפני שהתייראו שמא ייחשבו בוגדים ב״עניין הערבי״. על-כל-פנים, דיברתי עד כלות כוחותי, ולא הועלתי.

מדוע רצינו שיישארו? היו לכך שני טעמים נכוחים מאוד:

קודם-כל, רצינו להוכיח לעולם, שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד - בלי שים לב לכל מה שתקעו המנהיגים הערבים בשופרות-התעמולה שלהם;

שנית, ידענו יפה מאוד, שאם חצי מיליון ערבים יעזבו את הארץ בשלב זה, ייצור הדבר תהפוכה כלכלית גדולה ביותר בארץ.

וכך אני מגיעה לעוד סוגיה, שלא יזיק אם אטפל בה עכשיו. מאוד הייתי רוצה להשיב, אחת ולתמיד, על השאלה כמה ערבים פלשתינאים עזבו למעשה את בתיהם ב-1947 ו-1948. התשובה היא: לכל היותר כ-590,000.

מבין אלה הסתלקו כ-30,000 מייד אחרי החלטת החלוקה של האו״ם מנובמבר 1947;

עוד 250,000 עזבו בהמשך אותו חורף ובאביב 1948 (כולל רובם המכריע של 62,000 ערביי חיפה);

ואחרי הקמת המדינה במאי 1948 ופלישת הערבים לישראל ברחו עוד 300,000 ערבים.

זה היה דבר טראגי מאוד באמת, והיו לו תוצאות טראגיות מאוד, אבל ראוי שלפחות העובדות כפי שהיו - וכפי שעודן - תהיינה ברורות לכל. הטענה הערבית, שיש ״מיליונים פליטים פלשתינאים״ היא כוזבת ממש כמו הטענה, שאנחנו הכרחנו את הערבים לעזוב את בתיהם. ״הפליטים הפלשתינאים״ באו לעולם כתוצאה מרצונם (וניסיונם) של הערבים להחריב את ישראל. הם לא היו הסיבה לכך. ודאי, היו ביישוב כמה אנשים שאמרו, אפילו ב-1948, שיציאת הערבים מן הארץ הייתה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לישראל, אבל אני אינני מכירה שום ישראלי רציני, שכך הייתה פעם הרגשתו.

אולם אותם ערבים שנשארו בישראל זכו לחיים קלים יותר מאלה שעזבו. לפני 1948 לא היה בכל ארץ-ישראל כמעט כפר ערבי אחד, שיש בו חשמל ומים זורמים, ובתוך עשרים שנה כמעט לא היה בישראל כפר ערבי אחד, שלא היה מחובר לרשת-החשמל הארצית וכמעט לא היה בית ערבי בלי מים זורמים. ביליתי זמן רב בכפרים הללו כשהייתי שרת-העבודה, ושמחתי על מה שעשינו למענם לא פחות מכפי ששמחתי כאשר נעלמו המעברות. שמועות ותעמולה הן דבר אחד; עובדות הן דבר אחר. אני - ולא אנשי השמאל החדש - חנכתי כבישים בתור שרת-העבודה וביקרתי ביחידות-דיור חדשות בכפרים ערביים בכל רחבי ישראל. דרך-אגב, אחד הזיכרונות החביבים עלי מאותה תקופה הוא מאותו כפר בגליל התחתון, שהיה זקוק לכביש מפני ששכן על הר בעוד שהמעיין של הכפר היה למטה, ולשאת מים במעלה ההר זאת לא הייתה בדיחה. לכן סללנו את הכביש, וכאשר נגמרה העבודה הייתה חגיגה עם כיבוד, נאומים ודגלים. ואז, לפתע-פתאום, קמה אישה צעירה לשאת את דברה - דבר שאינו רגיל אצל ערבים. היא נראתה יפת-תואר מאוד, בשמלת-ארגמן ארוכה, ונשאה נאום מלבב מאוד.

״אנו רוצים להודות למשרד-העבודה ולשרה על שהקלו את הנטל מעל רגלי הגברים שלנו״, אמרה. ״אבל עכשיו היינו רוצות לשאול את השרה אם תוכל להקל את הנטל גם מעל ראשי הנשים שלנו״.

היא הביעה את הדבר בצורה פיוטית, אבל כוונתה הייתה לומר, שרצונה במים זורמים כדי שלא תצטרך לשאת עוד את הכדים הכבדים הללו על ראשה, ולו גם בכביש החדש. לכן כעבור שנה אחת באתי שמה לעוד חגיגה אחת, והפעם פתחתי עשרות ברזים!

בעת ההיא כמעט אבדה לי משרתי כשרת-העבודה. ב-1955 היו בחירות קרובות לבוא. מפא״י הייתה מעוניינת מאוד בראש-עיר פועלי בתל-אביב ובן-גוריון החליט שאני המועמדת היחידה שיש לה סיכוי. לא הייתי מרוצה ביותר, כי לא רציתי לוותר על המשרד שלי, אך הואיל וכך היה דין-המפלגה נדמה היה לי שאין לי ברירה. ״אבל עליך להבין, פירוש הדבר יהיה שאני עוזבת את הממשלה״, אמרתי לבן-גוריון. ״לא בא בחשבון״, השיב, ״נמַנה אותך שר בלי תיק״. ״לא״, אמרתי, ״אם אהיה ראש-העיר הרי אהיה ראש-עיר במשרה שלמה״. הוא כעס מאוד, אך למזלי הטוב לא השגנו רוב במועצת-העיר תל-אביב. ומאחר שבחירתי במועצה הייתה תלויה בקולות של שני גברים, שהשתייכו לחזית הדתית, ואחד מהם סירב להצביע בעד אישה, לא התמניתי ראש-העיר והמשכתי בתפקידי במשרד-העבודה - ובכל לבי קיוויתי שיאפשרו לי להמשיך בזה עוד הרבה שנים.

אף-על-פי שמבחינה אישית חשתי הקלה גדולה, הרגיזה אותי העובדה, שהגוש הדתי הצליח ברגע האחרון לנצל את העובדה שאני אישה, כאילו לא תרמו נשי ישראל את מלוא תרומתן - ולמעלה מזה - בבניין המדינה העברית. לא היה יישוב בנגב ובגליל, שמן הימים הראשונים לא היו בו נשים. ולא שנציגי הגוש הדתי לא ישבו בעצם הרגע ההוא עם נשים בכנסת, בדיוק כמו שהשלימו בזמנו עם נוכחותן של נשים בסוכנות היהודית ובוועד הלאומי. ההתנגדות לכך, שאני אהיה ראש-העיר בתל-אביב משום שאני אישה הייתה טכסיס מפלגתי שעורר בי בוז גדול, ואני אמרתי זאת במילים בוטות.

השאלה הדתית - ובכך כוונתי למידה שבה השיגו המפלגות הדתיות את שלהן - התלקחה לסירוגים במשך כל שנות ה-60. מנוי-וגמור היה איתנו שלא להיגרר (אם ניתן למנוע את הדבר) להתנגשות גלויה עם הגוש הדתי מפני שהיו לנו די צרות בלי אותו כאב-ראש מיוחד. ובכל-זאת היו מדי-פעם התפוצצויות, שגררו אחריהן משברים ממשלתיים. די לי אם אומר, שמעולם לא נמצאה דרך קלה להתגבר על שאלת מקומה של הדת במדינת-ישראל. הדבר הטריד אותנו אז, ובמידה ידועה עדיין הוא מטריד אותנו כיום.

אחת הבדיחות שהיו ישראלים מספרים בימים ההם הייתה על אותו אדם שנאנח ואמר: ״אלפיים שנה חיכינו למדינה יהודית, וזה היה מוכרח לקרות לי!״ אני סבורה שכולנו חשנו כך מן-הסתם - אם גם לרגעים חטופים בלבד - בפרקי-זמן שונים באותן שנים ראשונות למדינה. על-כל-פנים, הואיל ובישראל לעולם אין דבר עומד על מקומו, הייתה לו לבן-גוריון ב-1956 תוכנית חדשה בשבילי.