חלק ראשון - התמודדות

פרק שלישי - צעדים ראשונים

עד שנתקבלה ישראל לאו״ם היה עיקר דאגתה בתחום מדיניות החוץ לכונן יחסים רשמיים עם מדינות רבות ככל האפשר, להדוף את ההתקפה המדינית שנתלוותה להסתערות הצבאית הערבית, ולהשיג תמיכה מדינית, מוסרית וחומרית. משנעשתה חברה שוות זכויות וחובות בארגון העולמי נוספו לה התחייבויות בינלאומיות החורגות מן הסכסוך הערבי-הישראלי. אף שנציגיה לא היו מנוסים ומעורבים בסבך היחסים הבינלאומיים נדרש מהם לנקוט עמדה ולהצביע בשם מדינת ישראל בנושאים רבים ושונים - מעניין קשמיר ועד בעיית ההפליה הגזעית בדרום-אפריקה, מצעדים דיפלומטיים נגד ספרד של פרנקו ועד לקביעת עתידה של המושבה האיטלקית לשעבר לוב.

ההצבעה על עתירה של לוב

יום לאחר שתפסה את מקומה באולם העצרת הצביעה משלחת ישראל בפעם הראשונה. ארנסט בווין והרוזן ספורצה, שרי החוץ של בריטניה ואיטליה, הגישו לעצרת הצעת-החלטה משותפת על עתידה של לוב, מושבה איטלקית לשעבר, שנכבשה על-ידי כוחות הגנראל מונטגומרי. מדינות ערב והגוש הסובייטי התנגדו נמרצות להצעה לכונן בלוב משטר נאמנות לתקופה של עשר שנים. תביעתה המקורית של ברית-המועצות להשתתף במינהל הנאמנות נדחתה על-ידי בעלות-הברית המערביות.

להצעת-ההחלטה הבריטית-האיטלקית נדרש רוב של שני שלישים, ורוב זה לא היה מובטח. שני המחנות פיתחו פעולה ענפה מאחורי הקלעים, כדי למשוך לצדם את המדינות, שטרם החליטו כיצד להצביע. המשלחת הישראלית פסחה על שתי הסעיפים. היא לא התנסתה בהצבעות קודמות וטרם גיבשה לעצמה קו מדיני.

מאחר שהשתחררנו משלטון בריטי רחשנו אהדה לשאיפות השחרור של עמים אחרים.

מצד שני לא היינו להוטים, נוכח האיבה הערבית כלפינו, להוסיף עוד מדינה ערבית ריבונית לקואליציה נגדנו.

בעוד משלחתנו נקרעת בין גישתה הליבראלית והשיקול הפרגמאטי, פנה אלינו חבר המשלחת העיראקית, ראש המחלקה המדינית במשרד החוץ בבגדאד, בדברים מפתיעים. המשלחות הערביות, אמר, שואלות את עצמן לאן פני ישראל מועדות; האם היא רוצה להיות חלק בלתי-נפרד מן האזור או לשמש ראש-גשר לאינטרסים זרים? הצבעתה בבעיה הלובית היא המבחן.

העובדה שנציג ערבי פנה אל נציג ישראלי הייתה מרגשת כשלעצמה. המסר שהעביר היה כיין משכר- ערב לחיך אך מערפל את החושים. שרת החליט, על דעת כל חברי המשלחת, לנקוט עמדה לא לכאן ולא לכאן: ישראל לא תתמוך בהחלטת הנאמנות ולא תתנגד לה, היא תימנע מהצבעה. הצעת-ההחלטה נפלה. חסר היה קול אחד לרוב של שני-שלישים. משנתקבלה לבסוף לארגון האומות המאוחדות הצטרפה לוב למקהלת אויבי ישראל ונעשתה עם הזמן, בהנהגתו של קולונל קדאפי, האויב הקולני ביותר. כאשר סייעה ישראל בהכשלת תוכנית הנאמנות לא חשבה שלוב תגמול לה בידידות, אך גם לא תיארה לעצמה שתגיב בשנאה פרועה.

האטום בשירות השלום

הסכסוכים הבינלאומיים, שצצו בעקבות מלחמת-העולם והמתחים הגוברים בין בעלות-הברית לשעבר העמידו את ישראל לפני הצורך להתוות לעצמה מדיניות-חוץ מקיפה ורצופה, כדי שתוכל לנווט את ספינתה בים הסוער. ההתפתחויות בסביבתה הקרובה הוסיפו, כמובן, לעמוד בראש מעייניה, אך היו מושפעות מן המתרחש בעולם הגדול. ארבעה נושאים עיקריים העסיקו את מעצבי המדיניות דאז:

החתירה לשלום,

השמירה על תמיכתן של אמריקה וברית-המועצות,

פיתוח הקשרים עם יהדות התפוצות

וגיבוש תרומה משמעותית לפתרון בעיות בינלאומיות.

חשבנו שדברי הנביאים אינם רק מקור של גאווה לאומית, אלא גם מדריך להתנהגות בין עמים. לא הייתה זאת מלאכה קלה לתרגם את ארבעת הנחות-היסוד האלה למדיניות-חוץ מעשית, בעולם שדחפיו הבולטים הם שיקולי-כוח עזים ולאו דווקא העקרונות הנעלים של מגילת האו״ם. אף על-פי כן האמינה ישראל שתצליח ליישב את עקרונותיה הלאומיים עם המציאות הבינלאומית ולבטא את זהותה העצמית במדיניות של ״אי-הזדהות״. בעצם התכוונה

להיחלץ מהסתבכות במאבק המעצמות הגדולות,

להימנע ממעורבות בסכסוכים אזוריים,

לתמוך בהתפייסות בינלאומית

ולעודד יישוב סכסוכים בדרכי שלום.

עם זאת ברור היה, שלא התכוונה להתנזר מכל פעילות בזירה הבינלאומית. מעצבי מדיניות-החוץ שלנו הקדישו אז מחשבה רבה לשאלה, כיצד להרים תרומה חיובית לפתרונן של בעיות עולמיות הנובעות לאנושות בכלל ולאוכלוסיות מקופחות ונחשלות בפרט. האיום הגרעיני המרחף על העולם מאז הירושימה הטיל אימה בלב האדם בכל מקום ומקום.

בסוף 1949 הכרתי בניו-יורק אדם, שמילא תפקיד חשוב בייעוץ שניתן לנשיא רוזבלט לגשת ל״תוכנית מנהטן״. אלכסנדר זאכס היה גאון; מתמטיקאי מטבעו, כלכלן במקצועו ואיש-כספים בפועל. בעל השכלה רחבה ועמוקה. אישיותו הקרינה מקוריות מחשבה וכוח שכנוע. בסוף שנות השלושים נודע לו מפי פיסיקאים פליטים, שהמחקר הגרעיני בגרמניה נמצא בשלב מתקדם לקראת ניצול האנרגיה האטומית לצורכי מלחמה. הוא שוחח על כך עם פרופסור איינשטיין. איינשטיין עמד על המשמעות האיומה של מונופולין גרמני על נשק גרעיני וכתב, בעידודו של זאכס, לנשיא רוזבלט להזהירו מפני הסכנה. בהשפעת מכתב זה, שנמסר לתעודתו על-ידי זאכס, הגיע הנשיא לכלל מסקנה, כי עתיד ארצות-הברית ובעלות-בריתה מחייב מאמץ מדעי, טכנולוגי וכספי דחוף בהיקף שטרם נודע כמותו. שילוב זה של כושר מדעי אירופי וטכנולוגיה אמריקנית עמד לה לארצות-הברית בייצור הפצצה האטומית לפני גרמניה.

כאשר המתקן האטומי הראשון היה מוכן לפעולה הביעו זאכס ואחדים מידידיו הפיסיקאים, שעבדו בפיתוחו, התנגדות להפעלתו בלא אזהרה מוקדמת. הם הציעו לחשוף את כוחו ההרסני לעיני אויבים, ידידים ומדינות נייטראליות גם יחד בהטלת פצצת ניסויים על אי שומם באוקיינוס השקט. הניסוי יהיה מלווה אולטימטום ליפאן להיכנע אם רצונה להינצל משואה גרעינית. רוזבלט מת לפני שהספיק לדון בהצעה והארי טרומן, לדברי אלכסנדר זאכס, לא שמע עליה בכלל. לאחר שהוטלה הפצצה על ערי יפאן, התייסרו אלכם זאכס וחבריו על חלקם ביצירת כוחות הרס העלולים לסכן את קיום המין האנושי בהיעדר שליטה עליהם.

מאז חשב זאכס רבות על שיטה לכינון פיקוח בינלאומי על הכוח הגרעיני וניצולו לצורכי שלום בלבד. הוא חשב, שמדינת ישראל צריכה להניף את דגל ההגנה מפני האיום הגרעיני. בעקבות השיחות שניהלנו עמו ערכנו ראשי-פרקים לתוכנית בשם ״האטום בשירות השלום״. החלטנו לפנות לחיים וייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ואם נזכה לתמיכתו - לבקש מן הממשלה שתסמיך את משלחתנו באו״ם להעלות את התוכנית במושב הבא של העצרת.

וייצמן קיבל אותי לשיחה במעונו שברחובות בראשית אפריל 1950. אף שהיה חולה הרשים בתנוחתו המלכותית בכורסה הגבוהה. הרעיון קסם לו, ובמיוחד נעמה לו המחשבה, שישראל תמלא תפקיד ראשי בקידומו. תמיד חשב, שייעודה של ישראל הוא לתרום לעולם, וכי הגניוס היהודי אינו צריך להסתפק בדאגה לענייני ישראל, אלא לפעול למען האנושות כולה. הוא ביקש מפרופסור ארנסט ברגמן, שיעיין בפרטי התוכנית ויסייע לנו בהגשמתה.

ואז שאל אותי וייצמן איך התרשמתי מן החיים בארץ לאחר היעדרות של שנה לערך. אמרתי שהכל נראה לי בלתי-מציאותי איכשהו. באו״ם מותקפת ישראל ומושמצת בלי הרף על-ידי אויביה השוללים את זכותה לחיות בשלום ומתנכלים לעצם קיומה, ואילו כאן בארץ, ביום אביב נהדר זה, חיים האנשים בשלווה כאילו אינם חשים בסכנות האורבות מעבר לגבול. פניו העייפות של וייצמן הוארו בחיוך של סיפוק.

״סוד כוחנו״, אמר, ״הוא בעוז רוחם של אנשינו. אילו העסיקו את עצמם יום יום בחישובים של מה עלול לקרות היו הופכים עד מהרה לשבר-כלי. הציבור אינו אטום לסכנות, אבל יש לו ביטחון בעתיד כאן. רע ומר יהיה לישראל אם נאבד חלילה חוש זה של ביטחון עצמי״.

מעודד משלוות-הנפש שגילה הנשיא ומתמיכתו בתוכניתנו חזרתי לניו-יורק ועיבדנו אותה ביתר פירוט, תוך התייעצות עם אלכסנדר זאכס. אבא אבן, ראש משלחתנו, התכונן להגיש את ההצעה למושב העצרת בספטמבר 1950. אולם ב-25 ביוני פלש צבא צפון-קוריאה לרפובליקה הדרום-קוריאנית. המלחמה שיבשה את לוח העדיפויות הבינלאומי ועמדה בראש דאגותיו של האו״ם במשך שלוש שנים. העימות בין ארצות-הברית וברית-המועצות סיכל כל אפשרות לטיפוח תוכנית חדשנית המבוססת על שיתוף-פעולה בין שתי מעצמות-העל. פרויקט ״האטום בשירות השלום״ נגנז לפי שעה. הוא הופיע מחדש בגרסה אחרת, כתוכנית אמריקנית, שהגיש אייזנהאואר לעצרת האו״ם בדצמבר 1953. אבא אבן קידם בברכה את היוזמה האמריקנית בדברים שהשמיע באותה עצרת:

״מתוך שיתוף-פעולה מוצלח בשימוש באנרגיה האטומית לצורכי שלום אפשר שיצמחו דרכי מחשבה ופעולה על-לאומיים, שיסייעו לארגון האומות המאוחדות בפיתוח גישה של אוניברסליות רחבה יותר גם בבעיות אחרות, לרבות בעיית הנשק האטומי״,

אמר. הוא דיבר על הרעיונות שהגה פרופסור וייצמן בדבר

״יישום תוצאותיו של המחקר המדעי המתקדם במציאות תחליף למחסור במשאבים טבעיים״.

חומרים חדשים ומקורות אנרגיה חדשים היו מן הדברים שהעסיקו את מחשבתו המדעית של חיים וייצמן. מאז מלחמת-העולם השנייה גם קיים מגעים עם גדולי המדענים בשדה הפיסיקה הגרעינית. בין השאר נגע אבן בברכה הטמונה בהתפלת מי-ים פרט בארצות הים התיכון, ובניצול הידע הגרעיני לטובת האדם ולרווחתו.

קוריאה

מלחמת קוריאה הייתה ההתלקחות הגדולה הראשונה שלאחד מלחמת-העולם ולא זו בלבד, שהעמידה במבחן חמור את מדיניות ארצות-הברית באשר לקדושתם של גבולות וקווי שביתת-נשק מוסכמים בין בעלות-הברית המערביות וברית-המועצות, אלא גם אילצה את המדינות החברות באו״ם לנקוט עמדה בסכסוך. היא הייתה גם מבחן ראשון למדיניות אי-ההזדהות של ישראל. חומרת הסכסוך והשלכותיו הבינלאומיות שמו לאל כל אפשרות של השתמטות פוליטית מצד מדינה כישראל, הקשורה בארצות-הברית בתפיסת עולם ובנימים כה אמיצות של ידידות וצרכים לאומיים חיוביים. בצעדים זהירים הלכה ישראל והתרחקה ממדיניותה הקודמת, בלי לנקוט עמדה מפורשת לטובת אחד הצדדים. ברצותה להימנע מהתנגשות חזיתית עם הצד השני ניסתה להלך בשביל-ביניים. ההתנגדות לתוקפנות הייתה המניע העיקרי במדיניות ישראל מראשית קיומה, ובצדה - יישוב סכסוכים בדרכי שלום. שני עקרונות אלה הנחו את ישראל בדרכה. לפיכך התייצבה בפרשת קוריאה בצד קבוצת המדינות שהתנגדה לתוקפנות ויחד עם זאת תמכה במאמציהן של המדינות הבלתי-מזדהות להביא לסיום המלחמה בדרכי שלום.

נציגי ישראל נטלו חלק בוויכוח באו״ם ובפעילות הדיפלומטית מאחורי הקלעים, וסייעו בניסוח הנחיות, שנתקבלו על דעת שני הצדדים כבסיס למשא-ומתן. ראשי המשלחות של הודו (סר בנגאל ראו) ושל מכסיקו (פדייה נרבו) ולסטר פירסון, שר החוץ של קנדה, קיימו מגעים תכופים עם משלחתנו. כמו-כן תמכה ישראל בתוכנית האמריקנית ״מאוחדים למען השלום״, שהגיש מזכיר המדינה פוסטר דאלס ולפיה הוסמך המזכיר הכללי של האו״ם ליזום פעולה נגד הפרות השלום הבינלאומי, זכות שהייתה שמורה עד אז למועצת הביטחון בלבד. מוסד זה של ארגון האומות המאוחדות לענייני השלום והביטחון בעולם היה משותק למעשה בגלל הווטו שברית-המועצות הייתה מטילה על כל החלטה שלא תאמה את מדיניותה.

לפני פרוץ המלחמה בקוריאה החליטה ברית-המועצות להחרים את ישיבות מועצת הביטחון לאות מחאה על שממשלת טאיוואן ממשיכה בייצוג של סין. היעדר הרוסים אפשר למועצה לקבל החלטות גורליות בדבר התערבותה הצבאית של ארצות-הברית בקוריאה תחת דגל האו״ם. בחודש הראשון של המלחמה לא שיבש הווטו הסובייטי את פעולת מועצת הביטחון. השגריר יעקב מאליק, נציגה הקבוע של ברית-המועצות, אמור היה לשמש כנשיא המועצה התורן בחודש אוגוסט, ומשחק הניחושים בקרב הדיפלומטים והעיתונאים הגיע לשיאו בימים האחרונים של יולי. עיתונאים ושגרירים שאלו זה את זה - היחזור מאליק או לא יחזור?

ימים אחדים לפני היום הקובע ניגש אלי בטרקלין הנציגים טום המילטון, ראש לשכת ה״ניו יורק טיימס״ באו״ם, ובפיו אותה שאלה. עניתי לו בלי היסוס, שיש לנו יסוד להאמין, שמאליק יקבל עליו את תפקיד הנשיאות באחד באוגוסט. העיתונאי המנוסה דחה את התחזית שלי. הוא לא ידע, וגם לא גיליתי לו, כי שאבתי את המידע ממקור מהימן, ישר מפיו של פקיד סובייטי בכיר, סגן מזכיר האו״ם לענייני מועצת הביטחון. הוא גילה את הסוד בהיסח הדעת. אבן ואני שוחחנו עמו באחד מימי יולי בעניין הנוגע לסכסוך הערבי-הישראלי, שעשוי היה לדעתנו לעלות לדיון במועצה. סגן המזכיר יעץ לנו לדחות את העניין עד לחודש אוגוסט, עד שיכהן כנשיא המועצה השגריר יעקב מאליק. ידענו שקיימים קשרים הדוקים בין פקידי האו״ם הסובייטים לבין המשלחת הסובייטית, ולא היה לנו ספק באמינות הידיעה. יומיים או שלושה לאחר פגישתי עם טום המילטון אישר אותה יעקב מאליק בהודעה רשמית. המילטון טילפן אלי ברוח נכאה וייסר את עצמו - כיצד הניח ל״סקופ״ כזה שיחמוק מידו! הוא לא תפס שהמשפט ״יש לי יסוד להאמין״ לשון דיפלומטית היא לומר ״אני יודע״.

השאלה, מה גרם לברית-המועצות שתיעדר ממועצת הביטחון בימים המכריעים של ערב מלחמה, העסיקה דיפלומטים והיסטוריונים מאז ועד היום. הועלו השערות רבות ושונות, החל בשגיאה דיפלומטית וכלה באסטרטגיה מדינית מתוכננת. ארכיוני הקרמלין חתומים והעיתונות הסובייטית אינה מדליפה, אך לאור ההתנהגות הסובייטית לאחר מעשה מסתבר, שהיה כאן כנראה צירוף של שתי האפשרויות הסותרות האלה. כשהחליטה להחרים את ישיבות המועצה הייתה ממשלת בריה״מ מן הסתם מודעת היטב להתקפה שתכננה צפון-קוריאה על שכנתה הדרומית. כנראה הניחה, שכוחות הצפון יכריעו את הרפובליקה של דרום-קוריאה במערכה קצרה וכי ארצות-הברית תסתפק במחאות זועמות ובפעילות דיפלומטית, וברית-המועצות תוכל לטפל בהן לאחר כיבושה של דרום-קוריאה. כפי הנראה לא צפתה התערבות צבאית אמריקנית בפועל, לא כל שכן התערבות באישור האו״ם ותחת דגלו. וטו סובייטי מן הסתם לא היה מרתיע את ארצות-הברית מלחוש לעזרת בעל-בריתה, אולם היה שולל ממנה את הלגיטימיות שבאישור האו״ם - נכס שהיה אז בעל חשיבות מדינית. מכל מקום, במשך המלחמה היו לברית-המועצות הזדמנויות למכביר להפעיל את זכות הווטו שלה.

בדיונים על הצעת ההחלטה ״מאוחדים למען השלום״ נטל אבא אבן חלק בולט. הוא תרם לחיזוק בסיסה המשפטי והמדיני של התוכנית ויסודותיה הרעיוניים. איש מאיתנו לא העלה אז על הדעת, שכעבור שש שנים תשמש החלטה זו בידי ארצות-הברית וברית-המועצות מכשיר נגד ישראל, בריטניה וצרפת בעקבות מלחמת סואץ. מכל מקום, ב-1950 חתרה ארצות-הברית לגייס תמיכה כל-עולמית נגד תוקפנות צבאית. לישראל, שהייתה קורבן לתוקפנות מצד שבע מדינות ערביות, הייתה סיבה מספקת לחזק את ידי ארגון האומות והמדינה החשובה ביותר שבו, ארצות-הברית, במלחמתם נגד התוקפנות, בהתאם לתוכנית הזאת הוקם גוף בשם ״ועדת משקיפי השלום״. ישראל, שתמכה בתוכנית והאמינה, שמשקיפי שלום עשויים למלא תפקיד מועיל בפתרון משברים, הסכימה לשמש כחברה בוועדה. במשך שנים שימשתי כמדווח בוועדה. היה זה התפקיד הנוח ביותר שזכיתי בו אי-פעם. הוועדה לא השקיפה על שום שלום, ולי לא היה על מה לדווח.

אולם במאמצינו לתווך במלחמת קוריאה זכינו לקצת יותר הצלחה. בסוף דצמבר 1950, בעקבות ההתערבות הצבאית הכבדה של הרפובליקה העממית של סין, הוזמנה משלחת של ממשלת פקינג להסביר את עמדתה בפני האומות המאוחדות. הסקרנות הגדולה שעוררו אורחים אלה לא נפלה מן הסודיות שאפפה את התנאים שלהם ליישוב הסכסוך. בתקווה לדובב אותם ערך מזכ״ל האו״ם טריגווה לי ארוחת-ערב לכבוד השליחים הסינים, בהשתתפות ראשי משלחות של מדינות שהכירו בסין העממית. היו תשע מדינות כאלה, וישראל בתוכן. ייצג אותה בארוחה שר החוץ.

משה שרת לא עקב מקרוב אחר הדיונים באו״ם בסכסוך קוריאה. הוא ידע, כמובן, על ההתייעצויות שקיימנו עם קבוצת משלחות שעסקו במאמצי התיווך. לפני הארוחה ביקש ממני לעדכן אותו ולהציע כמה רעיונות, שנוכל להשמיע באוזני הסינים. רשמתי כמה סעיפים שהיו להם, לדעתי, סיכויים לזכות בהסכמה כללית. למחרת היום טילפן אלי מזכירו של טריגווה לי וביקש שאבוא מייד עם שרת ללשכת המזכיר הכללי.

הדבר היה לחידה בעיני שרת, אך הוא נענה להזמנה. הוא שאל אותי אם קרה משהו בארץ במשך הלילה, לא - הכל שקט בחזית המזרח. בנסיעה לבניין האו״ם תיאר בפני ברוב פרטים את אירועי הערב הקודם בבית טריגווה לי. הוא פירט את המאכלים השונים שהוגשו וחיווה את דעתו על טיבם, תיאר בפרוטרוט את השליחים הסינים - את קומתם, משקלם, לבושם והתנהגותם. הפסקתי אותו בקוצר-רוח:

״שוחחת איתם?״ ״בוודאי״, השיב שרת, ״אחד מהם דיבר רוסית, ואני העליתי לפניו את שבע הנקודות שלך״. ״מה הייתה תגובתו״, שאלתי, בתקווה שהצליח לעמוד במשהו על דרך מחשבתה של פקינג. ״תגובה״, הרהר שרת בקול, ״שום תגובה לא הייתה, רק חיוך רחב וידידותי. לאמיתו של דבר התחלתי לפקפק אם הבין רוסית בכלל. אבל ליד השולחן שמעתיו בבירור מדבר רוסית. לעולם אינך יודע אצל האנשים האלה״, סיים באנחה.

טריגווה לי קיבל אותנו במצב-רוח מרומם.

״אמור לי, משה״, ניגש ישר לעניין, ״על מה שוחחת אמש בארוחת-הערב עם אורחי הסינים?״ שרת השיב בזהירות: ״שוחחנו על קוריאה. מדוע אתה שואל זאת?״

טריגווה לי צהל. אותו בוקר ביקרה אצלו המשלחת הסינית ולהבדיל משיחות קודמות, שבהן סירבו לגלות טפח כלשהו מדעותיהם על משא-ומתן ופשרה, פלט ראש המשלחת הערה סתומה.

״אתמול שוחחתי עם אחד, עם שפם קטן״, אמר, ״הוא דיבר רוסית. אמר דברים של טעם״.

המזכיר הכללי סיפר לנו, שבדק מייד את רשימת אורחיו, והיחיד שהלם את התיאור שמסר הסיני היה שר החוץ של ישראל.

״ובכן, משה, ספר לי את הכל. זה יכול להיות המפתח לפתרון״.

שרת חזר על תוכנית שבע הנקודות שלנו וביקש ממני להוסיף פרטים. טריגווה לי אמר, שגם בעיניו נראים אלה דברים של טעם. הוא הפציר בנו לדון בהצעתנו עם לסטר פירסון ועוד כמה נציגים החושבים כמוהו ולהגיש את התוכנית כהצעת-החלטה. יצאנו מלשכתו רגועים יותר מבכניסתנו.

שרת דיווח לאבן על השיחה בסיפוק גלוי ואמר לו לפתוח בהליכים הנחוצים. התייעצנו עם משלחות אחדות, ואלה קיבלו את הצעתנו בתיקונים קלים. סר בנגאל ראו ופדייה נרבו דחקו בנו, שנגיש את ההצעה לוועדה המדינית. פוסטר דאלס היה מסויג במקצת; הוא מצא שכמה מניסוחינו אינם תואמים את העמדה האמריקנית. למרות זאת לא ניסה להניאנו מלהמשיך בפעולה. כנראה רצה לשמור על עמדת המיקוח של ארצות-הברית, בהנחה שהצד השני בוודאי ידרוש שינויים גדולים בנוסח.

כשהודיע אבן על כוונתו להגיש את הצעת-ההחלטה להצבעה יצאו משלחות ערביות שונות במחאה על עזות-המצח של ישראל האומרת להמרות את כללי החרם הדיפלומטי שהטילו עליה הערבים ושמנע אותה מלשמש שושבין להחלטות ולהיבחר לתפקידים מרכזיים בארגונים בינלאומיים. הם איימו להכשיל את ההסכמה הכללית הצפויה על-פי הנוסחה הישראלית, אם תושג ביוזמתנו. רצונם הנחוש להפגין איבה לישראל בכל החזיתות עדיף היה בעיניהם מכל יתר השיקולים, אפילו יותר מהשכנת שלום בסכסוך-דמים בקוריאה, שסיכן אז את שלום העולם. החלטנו להעביר את היוזמה לידי נורבגיה, וזו הגישה את ההצעה, תוך אזכור שם בעליה. ההצעה נתקבלה ונעשתה ליסוד הדיפלומטי במשא-ומתן על שביתת-הנשק בקוריאה. בזיכרונותיו כתב טריגווה לי על התפקיד שמילאה ישראל בהסדר השלום, ששם קץ למלחמת קוריאה:

״באותה ארוחת-ערב הציע מר שרת לראשונה את עקרונות ההחלטה להפסקת-אש, שנתקבלה אחר-כך בעצרת״.

כעבור עשרים שנה, כשביקרתי ברפובליקה של קוריאה, הוזמנתי על-ידי מפקדת האו״ם לסייר באזור שביתת-הנשק בפאנמונג׳ום. המקום שבו הייתה מתכנסת ועדת שביתת-הנשק היה מוזר להחריד. קו שביתת-הנשק חצה את שולחן הדיונים, לאורך חוט שחיבר בין המיקרופונים. שתי דלתות הצריף נפתחו ישר לאולם הישיבות; אחת שימשה את הצפון-קוריאנים והשנייה את נציגי האו״ם. בתנאים רגילים נערכו המפגשים אחת לחודש. הישיבות התנהלו על-פי נוהל נוקשה:

בלא ברכת שלום או הקדמות כלשהן היה ראש המשלחת הצפונית קורא כתב-אשמה נגד ארצות-הברית בציון פשעי האימפריאליזם בכלל וטענות על הפרות שביתת-הנשק בפרט.

הנציג האמריקני היה מאזין באדישות סטואית ואחר-כך היה סותר בקצרה את הטענות הטפלות, מעלה תביעות אחדות או מתעלם לגמרי מן הצד השני.

נזכרתי בוועדות שביתת-הנשק בין ישראל ומדינות ערב ושאלתי את הגנראל האמריקני, שליווה אותי, כיצד הם מגיעים להחלטות. הוא נעץ בי מבט מופתע.

״החלטות?״, השיב, ״לא הגענו כאן לשום החלטה פורמאלית מאז שנחתם הסכם שביתת-הנשק. כל מה שקורה כאן הוא תרגיל אינסופי של הטרדה מצד הצפוניים ומבחן של כוח-עמידה מצדנו״.

שאלתי את עצמי אם ישראל אומנם זכתה ליותר מזה ביחסי שביתת-הנשק שלה עם שכניה. לכאורה, אולי - שכן היו שם פחות דיבורים רועמים ויותר לחיצות-ידיים; אבל קיומם של ההסכמים היה נתון בסכנה תמידית, משום שהערבים ניצלו אותם לשם עריכת פשיטות לשטח ישראל. ברקע הסוריאליסטי של פאנמונג׳ום התנהל ללא הפוגה משחק של מתקפת תעמולה והתשה פוליטית, אבל הצדדים נזהרו מלדרוך על החוט, שעלול היה לגרום להתפוצצות חדשה. הכלים על-פני לוח השחמט היו העמים מצפון ומדרום למחסום הקוריאני, ששלומם וחייהם היו תלויים בחישובים שחישבו מנהיגיהם ובעלי בריתם ובמהלכיהם. יותר מחצי יובל שנים עמדה שביתת-הנשק הקוריאנית בפני הסערות העזות שפקדו את מזרח-אסיה. חלוציה של מדיניות החוץ הישראלית רשאים להביט אחורה בסיפוק על שתרמו אבנים אחדות להנחת היסודות של בניין זה.