פרק א׳ - ישראל בדרך למלחמה יזומה - 1955-1953

א. גיבוש מדיניות הביטחון החדשה, סתיו 1954 - אביב 1955

ב. הביטוי הצבאי לשינוי במדיניות הביטחון

ג. המפנה בתפיסת ״הביטחון היסודי״

ד. מ״בת גלים״ ל״עומר״ - המאבק על זכות השיט נוכח השינויים במדיניות הביטחון

ב. הביטוי הצבאי לשינוי במדיניות הביטחון

על מנת להראות כי אכן היו ״אירועי פטיש״ בשלהי מרס - תחילת אפריל 1955, ״קו פרשת המים״ של תפיסת הביטחון הישראלית, עלינו לחפש סימנים לשינוי זה גם בתכנון הצבאי השוטף, האסטרטגי והאופרטיבי. שהרי הנהגה המניחה מלחמה כאופציה רצויה, חייבת להטיל על הדרג המתכנן משימות ברוח זו.

מן הראוי להדגיש כי על הדיון בסוגיה זו מקשה העובדה היסודית כי גם לאחר ״אירועי פטיש״ נשארה בעינה המחלוקת בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון. יותר מכך: היא אף החריפה. שר הביטחון, מנכ״ל משרדו והרמטכ״ל לא היו חופשים לעשות כרצונם כל עוד עמד שרת בראש ממשלה בה היה רוב לעמדותיו.

שונים היו פני הדברים בכל הקשור לתכנון. שרת יכול היה להשפיע על קבלת ההחלטות והוא אף השתמש בסמכותו זו. יחד עם זאת, בפועל, הייתה שליטתו על התכנון האסטרטגי והאופרטיבי בו עסק הצבא בהנחיית שר הביטחון, מוגבלת, אם בכלל הייתה כזו.[1]

תכנון זה שהוא בבחינת שגרה בצבא מסודר, אינו בהכרח הנחייה לפעולה. מקובל להכין ״תוכניות מגירה״ גם אם רובן ככולן אינן באות בסופו של דבר לידי ביצוע. דווקא כיוון שתכנון כזה אינו כפוף תמיד לאילוצי ביצוע, אפשר שרעיונות חדשים יעלו בו ביתר קלות. בדיון על התכנון הצבאי בחרתי להשתמש בהגדרות ובמושגים אשר היו מקובלים בצה״ל באמצע שנות החמישים. חלקם היה מעוגן בהוראות הפיקוד העליון, וחלקן היה בשימושה השוטף של מחלקת התכנון האסטרטגי באגף המטה הכללי. עיקר המושגים (נכון לשנת 1955-1956):[2]

התכנון האסטרטגי - הפרשנות הצבאית במובנה הרחב לתפיסת הביטחון של הדרג המדיני. בתכנון כזה תבֹאנה עיקר ההנחיות באשר לדרך בה יש להשתמש בכלל משאביה של המדינה כדי להשיג ביטחון ברוח מדיניות ההנהגה. התכנון האסטרטגי יקבע גם את היעדים הלאומיים העיקריים להגנה ולהתקפה במקרה של מלחמה. הדרג הצבאי העליון העוסק בתכנון האסטרטגי יעסוק גם בהכנת המלחמה ובניהולה. תוכנית זו תאושר, לפחות כללית, על ידי הדרג המדיני הבכיר - שר הביטחון, ראש המשלה או הממשלה כולה.[3]

התכנון האופרטיבי (המערכתי) - דרך ניהולה של המערכה הצבאית על פי הנחיות התכנון האסטרטגי: חלוקת היעדים להגנה והתקפה בין הכוחות, איגודי הכוחות ותפקידם העיקרי במערכה. התכנון האופרטיבי יפרוט את התוכנית האסטרטגית למהלכי משנה הבאים בעזרת סדרת קרבות (מבצעים) להשיג חלק מיעדי התוכנית האסטרטגית.[4]

התכנון הטקטי - דרך הניהול של הקרב עצמו. אין כאן הגדרות מוחלטות. התחומים מטושטשים לעתים.[5] ההגדרה קשה עוד יותר שעה שאין מדובר על מלחמה ממש. בתקופה של לכאורה שלום (הפסקת אש או שביתת נשק) כמו במציאות בגבולות ישראל בשנים 1956-1949, קשה לדבר על פעולה על פי תוכנית צבאית סדורה. על המתכננים היה להביא בחשבון בעיה זו.

ראשי הצבא נדרשו להגיב למצבים בלתי צפויים לא רק בכל הקשור לפעולה טקטית או אופרטיבית כבימי מלחמה, אלא גם לאירועים שבבסיסם סוגיה אסטרטגית או אף מדינית. לשון אחר, אין מדובר במצב ברור של מלחמה, אלא במציאות בה כל תקרית הדורשת לכאורה פתרון טקטי מקומי, עלולה להפוך תוך זמן קצר לסוגיה מדינית סבוכה. החשש כי אירוע גבול עלול (או עשוי על פי דיין) להתפתח למלחמה, עשה את האירועים הללו לבעלי עניין רב לדרגים הפוליטיים היותר בכירים. במצב דברים זה צריך היה לתת לעתים פרשנות אסטרטגית או מדינית לתקרית גבול בודדת.[6]

כיוון שכך נוכל לעקוב אחר השינוי בתפיסת הביטחון הישראלית, גם דרך התגובה, החל מאפריל/מאי 1955, למתרחש בתחום ה״ביטחון שוטף״. דיין, על כל פנים, הבין זאת קודם לאחרים. הרמטכ״ל, כפי שנאמר לעיל, כרך יחדיו, כבר באמצע שנת 1955 את ״הביטחון היסודי״ עם זה השוטף. הקשר בין התכנון העוסק ב״ביטחון היסודי״, לבין התגובה ל״ביטחון השוטף״, טעון בדיקה.[7]

יש לזכור גם כי מטבע הדברים אין התכנון האסטרטגי והאופרטיבי יכול להתאים את עצמו מייד למדיניות הביטחון החדשה של ההנהגה הפוליטית. מדובר על תהליך ארוך יחסית בו צריכה המדיניות להפוך להנחיות לתכנון הנעשות לתוכניות מלחמה, הבאות אחר כך לאישור הדרגים הממונים. הביטחון השוטף, לעומת זאת, עיקרו תגובה מיידית, והוא מושפע על כן ביתר קלות ממדיניות משתנה. יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי ללא סימנים ברורים לאורך זמן לשינוי בתכנון האסטרטגי ובעקבותיו באופרטיבי, יקשה עלינו לדבר על ״מדיניות ביטחון חדשה״׳.

פעולת עזה בשלהי פברואר 1955 הייתה נטועה עדיין, כאמור, בתחום מדיניות הגמול כפשוטה: דהיינו, ברצון להרתיע את המסתננים ואת אלה המאפשרים להם לפעול בעזרת מכה ישירה, מוגבלת בהיקפה.

מאפריל 1955 החלו פני הדברים להשתנות. פעולות הגמול הלכו וגדלו בהיקפן:

בסדר הכוחות שנטלו בהן חלק,

במספר היעדים ובגודלם.

גדלה גם הסכנה שפעולות אלה תידרדרנה לכלל מלחמה עם מדינה ערבית אחת או יותר.

סיכום הפעולות שעשה צה״ל בחודשים אפריל-אוגוסט 1955 אין בו כדי להצביע לכאורה על התנהגות ישראלית תוקפנית יותר. בתקופה זו נערכו שתי פעולות גמול בלבד: ״מבצע פלשת״ בליל ה-19-18 במאי - מיקוש דרכי הרצועה מול אזור כיסופים, ו״מבצע אלקיים״ בליל ה-31-30 באוגוסט - תקיפת משטרת חאן יונס והריגת 72 חיילים מצריים ופציעת 58 מהם.[8]

עד סוף אוגוסט 1955 חדלה כמעט לגמרי פעילותם של המסתננים משטח מצרים. פעילות זו הועתקה בעיקר אל גבול ישראל-ירדן, וגם שם בכמות קטנה ביחס לתקופה המקבילה בשנה הקודמת. אלא שדווקא בחודשים אלה של רגיעה יחסית בתחום ההסתננות, חלה הסלמה משמעותית בגבול ישראל-מצרים, הפעם במגעי האש בין שני הצבאות: יריות על סיורים, ארטילריה ומיקושים.[9] איזה עניין היה, אם בכלל, לישראל לחמם את הגבול עם מצרים?

בעקבות פעולת עזה בסוף פברואר, העריכו בצה״ל כי המצרים לא תגברו את כוחותיהם ברצועה באופן משמעותי. אף על פי כן תוגבר פיקוד דרום באותו חודש בחטיבה מוגברת (חטיבה 5 -״גבעתי״) וגדוד נח״ל הוכנס ליישובים. אצל המצרים לא חלו שינויי היערכות של ממש בעקבות התגבור הישראלי בגבול. אמ״ן דיבר על ארגון ״רזרבה מקומית״ ועל תחילת גיוס מסודר בקרב האוכלוסייה ברצועה למטרות חבלה ומודיעין. בכלל העריכו בצה״ל כי המצרים לא יתעקשו על הרצועה. שם תתקיים על פי הערכה זו, מערכה משהה לקראת הקרב החיוני מבחינתם ברפיח.[10]

דיין העריך אחרי פעולת עזה כי המצרים לא יגיבו. ״אין להם מגמה תוקפנית,  אמר. אך כדי לעוררם בכל זאת לפעולה, הורה להעביר כוחות נוספים אל הרצועה לתקופה קצרה (כדי לא לחבל בתוכנית האימונים). דיין הבין היטב כי מעשה התגבור יכול להביא להסלמה וכי אין דעתו של בן-גוריון, בשלב זה, נוחה מכך. על כן אמר בזהירות לשר הביטחון, שהתארח בישיבת המטה הכללי ב-7 במרס 1955 (הישיבה הראשונה לאחר פעולת עזה), כי:

״אם תהיה פעולה נוספת כמעט בטוח שיגיבו עליה... הנחתנו (זו המקובלת עדיין באותו זמן) היא שלא כדאי לעשות איזו שהיא פעולה אם אנו חושבים שהם הולכים להגיב..״..

בן-גוריון לא הגיב. דיין נרמז. דעתו של הרמטכ״ל באשר לתועלת שאפשר להוציא מפעולות הגמול הובהרה בהמשך היטב לבן-גוריון ששוב לא התבטא כבעבר נגד מדיניות המלחמה היזומה של ראש המטה הכללי. כשלושה שבועות לאחר הדיון במטה הכללי הביאו השניים אל הממשלה הצעה לכבוש את רצועת עזה. מסוף מרס 1955 היה ניסיון לגרור את המצרים לתגובה משמעותית דרך בעיית הביטחון השוטף, מרכזי בעשייתו של הרמטכ״ל.[11]

לצד ניסיונו הרצוף להשפיע על הממשלה, הקפיד דיין למלא אחר הוראותיה. ממשלת שרת ביקשה שקט בגבול עם מצרים לאחר הסערה של פעולת עזה. חששו שם מתגובה מצרית חריפה ומהרעת מצבה של ישראל בזירה הבין לאומית. אף כי הותר לו להשאיר את חטיבה 5 בדרום נוכח החשש כי המצרים ינסו לחמם את הגבול, כדי להשפיע על הדיון שנערך אותה שעה במועצת הביטחון על פעולת עזה, בחימום-הגבול, הורה דיין להקפיד על שקט. הנחיית הממשלה בעניין זה תפסה גם ביחס לגזרות אחרות. כאן אולי הסיבה להיעדר תגובה מצד ישראל לאחר רצח חבר קיבוץ יזרעאל ב-19 במרס. אלא שששה ימים אחר כך בא הרצח במושב פטיש.[12]

השינוי (אפשר לומר: התפרצות הכעס נוכח הרצח בפטיש) שחל אצל בן-גוריון, הוליד מייד שינוי בהנחיות שהוריד דיין לפקודיו. הרמטכ״ל היה בשל זה מכבר לשינוי הזה.[13]

דיין לא שותף בדיוני הממשלה על התגובה לרצח פטיש, אך היה בסוד הדיונים בפרשה זו.[14] יום לאחר שנפלה בממשלה הצעתו לכיבוש רצועת עזה (3 באפריל) ובעקבות הפגזת נחל עוז - התגובה הראשונה של הצבא המצרי לאחר פעולת עזה - הביא עמו בן-גוריון את דיין לישיבת הממשלה, דבר שלא עשה ערב פעולת עזה. אין להסביר זאת אלא בצורך לתת גיבוי צבאי/מקצועי לגישתו החדשה.[15]

על דעותיו של דיין בדבר השינוי המסתמן במדיניות הביטחון אפשר ללמוד ממעשיו, לא פחות מאשר מהתבטאויותיו. מישיבות המטה הכללי אפשר ללמוד אך מעט על דעתו של הרמטכ״ל באשר למדיניות הממשלה. דיוני המטה עסקו לעתים רחוקות בנושאים שהיה להם אופי של תכנון, אפילו אסטרטגי. עיקר הנושאים שהועלו לדיון נגעו בתוכנית העבודה של צה״ל, בשאלות הצטיידות, אימונים, תנאי שירות וכד׳. דיין לא הרבה לשתף את מטהו בהתלבטויותיו בנושאים של מדיניות או תכנון, אך הקפיד בראשית כל ישיבה למסור אינפורמציה על המתרחש. מכאן אפשר ללמוד על הרוח בה ביקש לכוון את אנשיו, בניגוד לאיפוק היחסי שגילה עד רצח פטיש. הנה מייד אחריו הסביר לקציניו את אשמת מצרים. לאחר שעמד על הצורך להגיב, הוסיף:

״איני יודע אם זה (פעולות הרצח והחבלה. מ.ג.) נעשה על דעת הצבא המצרי - במידה מסוימת זה לא משנה... ״.[16]

ביטוי ברור לשינוי בהוראות נמצא בפקודות הנוגעות לביטחון השוטף מייד לאחר רצח פטיש והפגזת נחל עוז (שנתנה חיזוק לתפיסה כי יש להפעיל כוח מול המצרים). כבר ב-3 באפריל (לאחר ההפגזה בנחל עוז, ביום בו התקיים דיון חירום בממשלה), ביקש דיין מבן-גוריון אישור לירי אש ארטילרית ולכיבוש מוצבים מצריים במקרה של התנכלויות לסיורי צה״ל. האישור ניתן. דיין הורה כי במקרה של יריות על סיור של צה״ל יש לענות, גם בלי אישור הרמה הממונה, בהפגזה של מרגמות 81 מ״׳מ. אם המצב מסתבך, יש לעבור את הגבול ולכבוש את המוצב המצרי הקרוב.[17] הוראה זו, מסתבר, תרמה מכאן ואילך למתיחות העולה בגזרת הרצועה. על הרמטכ״ל הופעל לחץ מלמטה כדי שיורה להפעיל יותר כוח, כולל ארטילריה, נגד המוצבים המצריים בקו הרצועה שעה שיורים מהם.[18]

אין בידינו להשיב בבירור על השאלה בדבר המניעים לפעילות המצרית לאורך גבול הרצועה בחודשים אפריל-יוני 1955, פעילות שעיקרה ירי לא מסודר והנחת מוקשים. נאצר טען כי אנשיו החשים מאוימים לאחר הפעולה בעזה מגיבים בירי בתכיפות גדולה. אין ביכולתו, אמר לגנרל בארנס ראש מטה משקיפי האו״ם, להורות לכוחותיו לחדול מפעולתם זו.[19]

תגובותיו של צה״ל לאורך הגבול עם מצרים, נעשו תוקפניות במיוחד מאביב 1955. עובדה זו לא הוסיפה לשקט בגבול. לענייננו חשובה ההנחה כי מאחורי אלה עמד יותר מן הרצון לגמול נקודתי.

דיין פעל בשאלת הביטחון השוטף באופן עצמאי למדי. היו תחומים בהם לא הזדקק לאישורו של שר הביטחון - בעיקר בכל הקשור לתכנון ולהכנת תגובות מיידיות בעקבות האירועים בגבולות. ב-11 באפריל 1955 הורה הרמטכ״ל לאג״מ/מבצעים לתכנן כמענה מיידי לכל פעולה מצרית, שורת פשיטות על יעדים צבאיים ואזרחיים בעומק שטח הרצועה לשם פגיעה ביושביהם והריסתם. הנחיה כזו לא הוציא, ככל הידוע, ראש המטה הכללי קודם לכן. כבר למחרת היום הנחה אג״מ/מבצעים את פיקוד המרכז (שרצועת עזה הייתה בתקופה זו לאחר ביטול פיקוד הדרום וטרם הקמתו מחדש, בגזרת האחריות שלו) להגיש מייד תוכנית לסיורי הכנה מעבר לגבול.[20]

אלא שהשקט היחסי ששרר למן תקרית נחל עוז בראשית אפריל עד מחצית מאי, לא אפשר פעולה של ממש. האירועים המעטים בגבול, חלקם ביוזמה ישראלית, לא לוו בקורבנות שהיו פעמים רבות מניע מרכזי לגמול הישראלי. שרת מצדו בירך על כך. יחד עם זאת הנחה את אבן באו״ם להודיע, ברוח הצעת בן-גוריון מן ה-3 באפריל, כי המשך היריות והנחת המוקשים בגבול יביאו למצב בו תחדל שביתת הנשק להתקיים למעשה. ליתר ביטחון, בהכירו את אבן, הוסיף כי ״זו היא הוראה מחייבת ״. גם ראש הממשלה הבין כי בעיות הביטחון השוטף עלולות להביא למלחמה.[21]

דווקא שר הביטחון לא היה מוטרד באותם ימים כמו ראש הממשלה והרמטכ״ל מענייני הביטחון השוטף. דומה כי השניים הרבו יותר ממנו לעסוק באפשרויות ההסלמה כתוצאה מאירועי הביטחון השוטף.[22] שרת ראה את הסיכון, דיין את הסיכוי. הרמטכ״ל עדכן את שר הביטחון במתרחש בגבולות תוך ניסיון מתמיד לעוררו לפעולה.[23]

הגבול לא נשאר שקט לאורך זמן. לאחר ששלושה קצינים של צה״ל נהרגו בעלות רכבם על מוקש ״בדרך הפטרולים״ באזור כיסופים ב-17 במאי, אושרה פעולת גמול - לראשונה מאז פעולת עזה - ״מבצע פלשת״.[24] את הפעולה יזם דיין. לאחר שבן-גוריון אישר את רעיונותיו כוּנס ״פורום החמישה״ של צמרת מפא״י שהוסמך להכריע בשאלות כגון אלה. שם, בניגוד למצב במליאת הממשלה, מצא עצמו שרת במיעוט מול בן-גוריון, גולדה ואשכול שחייבו את המבצע (ארן לא נכח).[25] דיין נכח בדיון ואף הנחה אותו. הוא לא הסתיר את האפשרות כי פעולה צבאית תוקפנית, מוגבלת ככל שתהיה, עלולה לצמוח לממדים גדולים מעבר לתכנון המקורי. מעבר לוויכוח על התועלת של הפעולה כגמול יעיל, היה דיון זה למעשה המשך לוויכוח בסוגיית המלחמה היזומה. בן-גוריון, חזר על עמדתו וטען כי הוא מעדיף לגרש את המצרים מרצועת עזה ולבטל את הסכם שביתת הנשק (כלומר מלחמה). באין לו רוב בממשלה, הסביר, יסתפק בפעולת גמול מצומצמת. שרת כדרכו שלל הן דיבורים על מלחמה יזומה, והן את ההצעה לתגובה שהייתה לדעתו מופרזת.[26]

פעולת המיקוש באמצע מאי יוחסה לצבא המצרי, כמו גם כל האירועים האחרים בגבול מצרים-ישראל מאז פעולת עזה (למעט שני פיצוצים בצינור המים האחד ליד תל רעים ושני סמוך לכיסופים מאוחר יותר ב-6 ביוני). ״מבצע פלשת״ כוּוַן איפה נגד הצבא המצרי. בליל 19-18 במאי תקף כוח של צה״ל בסדר גודל פלוגתי את מוצב 100 המצרי מול כיסופים. הכוח עסק גם במיקוש הדרכים באזור. הפעולה בהיקף דומה לזה של פעולת עזה, הסתיימה ללא הרוגים לשני הצדדים.[27]

לענייננו חשובה, מעבר לפעולה עצמה, המשמעות שניתנה לה בממשלה ובצה״ל. עצם אישור הפעולה היה ניצחון לגישת בן-גוריון ודיין. בוויכוח על ״מבצע פלשת״ כפו השניים את דעתם על שרת. לצדם עמדו, כאמור, שלושה (כולל בן-גוריון) מתוך חמשת ראשי מפא״י. אף כי שרת העריך כי יש לו רוב בממשלה נגד הפעולה, לא רצה להפעיל הפעם רוב זה נגד מפלגתו הוא. העובדה כי הפעולה הסתיימה ללא הרוגים משני הצדדים הרגיעה אותו מעט. הוא העריך כי כיוון שלא היו נפגעים למצרים

״ודאי יש מי שחורק שן אצלנו - הן לא נקמנו את הדם״.[28]

אשר לצבא: בפקודה מלווה לזו של המבצע (״פלשת 1״) הורה ראש מחלקת המבצעים באג״מ לכל זרועות הצבא להיות בכוננות למקרה של תגובה מצרית בעקבות הפעולה ויותר מכך:

״עליך״ נכתב בפקודה, ״להיות מוכן לכבוש רצועת עזה״.

מכאן ואילך לפני כל פעולת גמול תיבחן האפשרות לגרור את מצרים למלחמה.[29]

עד מהרה הוציא אג״מ/מבצעים גם פקודה עקרונית בעניין זה. בהוראה המבצעית ״דוד״ מן ה-24 במאי יש הנחיות ברורות באשר לאופן בו תיכבש הרצועה ״בלילה שלמחרת ההתקפה המצרית״. הדרך למלחמה מוצגת כאן בעגה מבצעית, אך אפשר להבין ממנה את התפיסה העומדת מאחוריה:

״כתוצאה מפעולה מצרית תוקפנית״- כלומר אירוע גבול כלשהו - ״עלול להיווצר מצב בו יצטרך צה״ל להגיב במהירות ע״י ביצוע פעולה צבאית חריפה״

- כלומר, פעולת גמול. כאן בא החידוש העקרוני (שהוצג לראשונה שבוע קודם ב״מבצע פלשת״):

״יש לצפות לאחר הביצוע (הגמול הישראלי), להתפתחות נוספת שבעקבותיה יכבוש צה״ל את רצועת עזה כולה״.

על היחידות המעורבות הוטל להגיש תוכנית לאישור תוך יומיים. בפקודה הנחיות מפורטות לתכנון הכוללות את שיטת הביצוע וטבלת כוחות ומשימות. כמו כן הותר להוריד את הפקודה עד לרמת מפקד הפלוגה, עדות להיותה פקודה לביצוע מיידי אם וכאשר ייווצר הרקע המתאים.[30]

ב-30 במאי באה התגובה המצרית ל״פלשת״. עין השלושה ונירים הופגזו. שניים נהרגו וארבעה נפצעו קשה. צה״ל השיב באש תותחים. אין ספק, שוב אין מדובר בגבול הסובל מבעיית הסתננות בלבד. הדרך למלחמה התקצרה, אף כי לא הייתה עדיין בלתי נמנעת. העובדה שהמצרים הסתפקו בהפגזה לא נתנה לדיין עילה לדרוש התקפה על רצועת עזה.[31]

מאחורי הפקודות החדשות עמדה גישתו של דיין שראה בכישלונה של ישראל לקיים חיים תקינים בגבולות, שווה ערך לכישלון במלחמה. הבטחת קיומם של חיים כאלה, הסביר בהרצאה פנימית בצה״ל, שווה לנו גם במחיר מלחמה.[32] לעומתו ראה שרת במדיניות זו שמאחוריה עמדו, לדעתו, שר הביטחון והרמטכ״ל:

״... שיטה של התעברות לשמה על מנת להביא את העניינים לידי משבר מפוצץ שבסופו כאילו תבוא הגאולה״.[33]

החודשים יוני-יולי ומחצית אוגוסט 1955 עברו ללא כל אירוע משמעותי בגבול ישראל-מצרים. באותה תקופה נרשמו ששה מקרים של מיקוש וחבלה בגבול זה. שני ישראלים נפצעו. גם התקרית החמורה יחסית בליל ה-24-23 ביולי (שוב במושב פטיש) עברה, על רקע השקט הכללי, ללא תגובה ישראלית. הגנרל בארנס מיהר להציע כי שני הצדדים ימשיכו לשמור על השקט. ישראל קיבלה עמדתו והשקט נמשך בשלב זה.[34]

קשה להצביע על הגורמים שהביאו לשקט זה מצדה של מצרים. אין בידנו עדות מוסמכת באשר למניעיו של נאצר, אשר זמן קצר קודם לכן סירב להתחייב לשקט בגבול (ואולי היה השקט תוצאה של הציפייה המצרית למימוש הסכם הרכש עם צ׳כוסלובקיה?). על כל פנים, בשלהי יוני הסמיך נאצר את הקולונל סלאח גוהר ראש ״השולחן הפלסתיני״ במשרד המלחמה המצרי, לנהל בשמו משא ומתן עם ישראל על הסדר מקומי בקו הגבול כדי להפסיק את התקריות. ״שיחות עזה״ אשר נמשכו עד אמצע אוגוסט 1955 תרמו בעצם קיומן לשקט בגבול הרצועה. הדינמיקה שכונתה בזמנו ״הסכמי מפקדים מקומיים״ הייתה חשובה יותר מתוצאות השיחות שלא היה בה ממש. עובדה אחת ברורה: בזמן השיחות לא היה ניסיון מצרי או ישראלי לחמם את הגבול.[35]

עמדת ישראל ב״שיחות עזה״ הייתה תוצאה של פשרה בין נציגי משרד החוץ אשר ביקשו לעשות כל ויתור שאין בו כדי לסכן את ישראל, לדעתם, כדי להגיע להסכם לבין נציגי משרד הביטחון וצה״ל אשר סירבו לקבל כל הצעה שיש בה משום פגיעה בריבונות הישראלית או הישענות על כוחו של האו״ם. בו בזמן הדף נאצר ניסיונות ישראליים באמצעות בארנס וסוכנות הביון האמריקנית, להביא לפגישה בינו לבין שרת. ״שיחות עזה״ היו מצדו בבחינת פשרה. הוא אף הציע ליצור, באחריות האו״ם, אזור מפורז בן קילומטר מכל צד. בישראל נטו לקבל את ההצעה רק אם תהיה חלק מהסדר רחב יותר.[36]

כפי שהראינו כאן היה למערכת הביטחון עניין מסוים בחימום הגבול עם מצרים.

הוראות הפתיחה באש,

פעילות צה״ל בגבול הרצועה

והוויכוח ערב ״מבצע פלשת״

יש בהם כדי לאשש הנחה זו.[37] האם השקט במחציתו הראשונה של הקיץ מצביע על כך כי חל שינוי במדיניותם של שר הביטחון והרמטכ״ל או שמא נכשלה מדיניותם? דיין המשיך מצדו גם בחודשי השקט לדחוק בשר הביטחון ליתר פעילות ואף ניסה לעודדו לשוב אל ראשות הממשלה. חרף תפקידו הממלכתי, הביע דעתו לטענת שרת בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת השלישית, בדבר הצורך להחליף את ההנהגה.[38]

בן-גוריון, אף כי תמך בגישת דיין, דחה את הצעותיו שוב ושוב. דומה כי מאחורי ריסונו של בן-גוריון באותם ימים עמדה מערכת הבחירות לכנסת השלישית אשר מיתנה זמנית את מדיניות הגמול של ישראל וממילא, כך נראה, הקטינו הסיכוי לדרדר את מצרים למלחמה באמצעות הביטחון השוטף.

עם סיום מערכת הבחירות להסתדרות, החלו ההכנות למערכת הבחירות לכנסת. על אף התחושה כי הישגי מפא״י בבחירות להסתדרות יחזרו על עצמם נרתמה הנהגת המפלגה למערכת בחירות אינטנסיבית שלא הותירה פנאי רב לעניינים אחרים. השקט בגבול מצרים ״שירת״ את ראש הממשלה ואת לוח הזמנים של ראשי המפלגה ערב הבחירות. הבחירות נערכו ב-26 ביולי 1955.[39]

קושי מיוחד במערכת בחירות זו גרם להנהגת מפא״י משפטו של קסטנר. ב-22 ביוני הצהיר שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד״ר בנימין הלוי, כי ״קסטנר מכר את נפשו לשטן״. במשפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהעדפת מקורביו בתור להצלה, הצליח עורך דינו של האחרון, שמואל תמיר, להכניס אל מעגל החייבים בבירור גם את הנהגת מפא״י אשר בשמה פעל קסטנר כביכול. המשפט ופסק הדין היו מאוד לא נוחים למפא״י ערב הבחירות.[40]

על רקע משפט קסטנר פרץ ב-28 ביוני משבר ממשלתי. הציונים הכללים עזבו את הממשלה. שרת הקים ממשלה של ״קואליציה קטנה״ עם הפועל המזרחי והפרוגרסיבים ובתמיכת פועלי אגודת ישראל, נציגי המיעוטים ונציג התימנים.[41]

בבחירות איבדה מפא״י חמישה מנדאטים. ככל הנראה בעיקר לאחדות העבודה שהציגה קו אקטיביסטי בשאלות הביטחון. חירות עלתה משמונה מנדטים בכנסת השנייה לחמישה עשר בשלישית והייתה למפלגה השנייה בגודלה. עיקר גידולה בא על חשבון הציונים הכלליים, שכוחם ירד מעשרים לשלושה עשר מנדטים. בסך הכל הייתה ההצבעה לכנסת השלישית, על פי התחושה בארץ ובעולם באותם ימים, סימן לרצון הציבור ליתר אקטיביזם ביטחוני, יותר מזה שהציגה ממשלת שרת.[42]

כישלונה היחסי של מפא״י לא אפשר לבן-גוריון את ״המהפכה״ בשיטת הבחירות כפי שדרש קודם לכן. המפלגה הגדולה היחידה שהייתה אמורה לתת את קולה לעניין, הציונים הכלליים, שוב לא הייתה גדולה. הימין הלאומני (חירות) מצד אחד והשמאל האקטיביסטי (אחדות העבודה ומפ״ם) מן הצד השני, היו כל אחד בנפרד, לגדולים ממנה. יחד עם זאת הסתמנה אפשרות לקואליציה אקטיביסטית יותר, בה לא יהיה לשרת רוב כמו בקואליציה הקיימת. ברוח זו החל בן-גוריון בראשית אוגוסט לנהל את המשא והמתן עם השותפים האפשריים לממשלה בראשותו.[43]

אין בידנו לומר בפסקנות כי העובדה שעיקר עניינה של הצמרת הפוליטית בישראל היה בענייני הבחירות תרמה לשקט בגבולות. אך סיכום ההתרחשויות עד כאן מראה כי אכן היה לעובדה זו מקום בשקט היחסי של אותם חודשים. המגע התכוף יחסית בין הצבאות הישראלי והמצרי בחודשים אפריל-מאי 1955 נבע, לא מעט, ממדיניות ישראלית מכוונת. ומשזו נבלמה, מסיבות שאינן ביטחוניות דווקא (ענייני פנים) הייתה בכך תרומה לשקט בגבול.[44]

אין בטענה זו כדי לבטל את הצורך לבדוק את מקומה של מצרים במתיחות של אפריל-מאי וברגיעה של יוני-אוגוסט. נאצר אומנם בא בהצעות להסדר גבול מקומי, אך המשיך בו זמנית ברטוריקה מלחמתית ובהפעלת חוליות טרור ומודיעין מירדן ומלבנון. גם למתרחש במערכת הבין לאומית היה מקום בשקט היחסי באותם חודשים. ״שיחות עזה״ היו בין השאר ביטוי לתמיכת מעצמות המערב שעודדו אז כל הסדר שיביא לשקט באזור.[45]

בלוח זמנים, שלא היה ככל הנראה מקרי, התחדשה המתיחות בגבול ישראל מצרים באמצע אוגוסט 1955, והפעם בשילוב אותו לא מצאנו קודם לכן: לצד התנגשויות המחודשות עם הצבא המצרי החלה לראשונה פעולת הסתננות מאורגנת של חוליות טרור אשר אורגנו על ידי השלטון המצרי ברצועה. החודרים היו בעיקר פלסטינים אנשי ״המשמר הלאומי״ או חברי החוליות אשר עד אז ניסו המצרים למנוע מהן לחדור לשטח ישראל. אף כי אל״מ יהושפט הרכבי, ראש אמ״ן, טען במסיבת עיתונאים באוקטובר 1955 כי גדוד פדאיון מאורגן נשלח לרצועה כבר באפריל של אותה שנה, דומה כי אין סימוכין של ממש לטענה זו. על קביעה זו חזר דיין ביומנו עשר שנים אחר כך ובעקבותיו גם בר זוהר בביוגראפיה שלו על בן-גוריון.[46]

מסתבר כי הפדאיון כגדוד מאורגן החלו לפעול לכל המוקדם בשלהי שנת 1955. עם החימום המחודש בגבול ישראל-מצרים באוגוסט, החלו המצרים לכנות את אנשי החוליות שחדרו לישראל ״פדאיון״ (מקריבי עצמם) בעל המשמעות החיובית ולא ״מתסללון״ (מסתננים) בעל המשמעות השלילית. המצרים שהצליחו עד אז בדרך כלל לדכא את ההסתננות מתחומם, החלו מאוגוסט 1955 לתמוך בה ולפקח עליה. ״מסתנן״ היה ל״פדאין״ רק בהוראה מצרית, הכל על פי נאמנותו. ההצלחה הגדולה של הפעלת המקומיים מרצועת עזה באוגוסט הביאה מאוחר יותר בדצמבר להקמת גדוד מאורגן ובו מגויסים ממצרים ומירדן. השינוי הסמנטי לא היה חסר משמעות. הוא היה חלק מן התהליך שהוביל את המצרים אל ארגון גדוד הפדאיון. לאירועי אוגוסט 1955 היה מקום חשוב בתהליך זה.[47]

בישראל החלה להתבהר תמונת המצב הפוליטית. בן-גוריון, אשר החל במלאכת הרכבת הקואליציה החדשה, נתן אישור לאפשרות כי מדיניות הביטחון עומדת להשתנות. משורת התבטאויות פנימיות ואף מן ההתנגשות הגלויה עם שרת במרכז המפלגה ב-8 באוגוסט, אפשר היה להבין כי ניתן למעשה הכשר לדיין לשוב ולקדם את ״מדיניות הדרדור״ שלו.[48]

בנושאים הבין לאומיים היו העניינים יגעים: ״שיחות עזה״ עדיין לא העלו תוצאות של ממש. גם במגעי התיווך האנגלו-אמריקניים במסגרת ״תוכנית אלפא״ לא הייתה התקדמות ניכרת. בממשל האמריקני שקלו את האפשרות לחשוף את התוכנית כדי להפעיל על הצדדים לחץ גלוי. ב-26 באוגוסט דיבר מזכיר המדינה האמריקני לראשונה על התוכנית בנאום פומבי. ״רעיונות אלפא״ האנגלו-אמריקניים בדבר ויתור ישראלי על שטחים בעיקר בנגב, לא היו מקובלים הן על בן-גוריון והן על שרת.[49]

השניים הסכימו כי יש צורך דחוף בחוזה ביטחון עם ארצות הברית. במשרד החוץ ובשגרירות בוושינגטון העריכו כי חוזה כזה עשוי להיות בר חתימה בהקדם, אם ישראל לא תחבל בו במו ידיה בעיקר על ידי פעולותיה בתחום הביטחון השוטף. שאלת אופי הקשרים עם ארצות הברית וחוזה הביטחון עמה, עמדו במרכז המו״מ הקואליציוני עם מפלגות השמאל האקטיביסטי אשר התנגדו לו. כיוון שכך, לפחות על פי שרת ואנשיו במשרד החוץ, איפוק ישראלי היה כעת חיוני מתמיד. דומה כי במשרד החוץ לא עמדו עדיין על הקשר אצל בן-גוריון בין מלחמה יזומה לבין הצורך הדחוף בברית עם ארצות הברית.[50]

מאמצע אוגוסט הועמדה תפיסת הביטחון הישראלית החדשה במבחן כמותו לא ידעה עד אז. אירועי הביטחון השוטף הביאו את ישראל ומצרים אל סף מלחמה. בסוף החודש דומה היה כי תפיסתו של דיין את הקשר שבין הביטחון היסודי לבין זה השוטף, אכן יש בה ממש.

ב-22 באוגוסט 1955, בשעות הבוקר, פתחו מוצבים מצריים באש לעבר סיור של צה״ל ליד קבוץ מפלסים. בתגובה עבר מפקד הסיור (קצין דרוזי) את הגבול ויחד עם כוחות הסיוע שלו כבש את מוצב 41 המצרי. בתגובה הפגיזו המצרים את אזור המוצב ואת קיבוץ נחל עוז. ההפגזות נמשכו עד לשעות הצהרים. אחריותם של המצרים לחידוש המתיחות בגבול הרצועה נראתה ברורה. גם שרת קיבל הנחה זו ואישר, לאחר התלבטות, פעולת גמול.[51] אלא ששרת לא ידע כי בלילה הקודם, 21-20 בחודש, נשלח כוח של צה״ל אל מחנה צבאי מצרי באזור רפיח. המטרה: לפגוע בחיילים מצריים, לא הושגה. הכוח חזר בשלום. אף כי אין בידנו הוכחה ברורה ממקורות מצריים, סביר כי הירי המצרי בא בעקבות פעולה זו.[52]

חלקה של ישראל בהסלמה בסוף אוגוסט בא לידי ביטוי גם בהסתערות הסיור שהותקף ליד מפלסים אל המוצב המצרי. מפקד הכוח פעל ברוח ההנחיות שניסה דיין להטמיע בצבא מראשית כהונתו כראש אג״ם, כרמטכ״ל, וביתר שאת מאז אפריל 1955. בישיבת המטה הכללי באפריל אמר דיין:

״במקרה של יריות על פטרול... אם הוא מסתבך, לעבור את הגבול, אם זה נחוץ, ולכבוש המוצב המצרי הקרוב״.

בדיון במטה הכללי לאחר התקרית ביקר דיין את החלטותיו של מפקד הכוח שנחפז לעבור את הגבול, אך חלק לו שבחים על הביצוע.[53]

התגובה המצרית לאחר ״תקרית מפלסים״ ב-22 באוגוסט הייתה קשה. בין ה-25 ל-30 בחודש נהרגו 16 ישראלים בגבול עם מצרים ובדרום הארץ. הפעילות המצרית כללה הפגזות, ירי, מארבים ומיקוש בגבול הרצועה וכן כיבוש שתי גבעות בשטח ישראל. לראשונה הפעילו המצרים כוח מאורגן של חוליות טרור אשר נשלחו לעומק ישראל, בעיקר לאזור נס ציונה-רחובות. מטוסים מצריים חדרו לתחום ישראל. אחד מהם הופל.[54]

בצה״ל לא הופתעו מתגובת המצרים כמו גם מפעילות הטרור שבאה בעקבות התקרית במפלסים. דומה שאף ציפו לה. ראש אמ״ן יהושפט הרכבי הסביר למטה הכללי כי במצרים מודעים למדיניות הישראלית מאחורי התקריות:

״המצרים רואים במעשינו ב-22 דבר שבא מגבוה. הודיעו עוד מעזה (הפעולה, מ.ג.) שהם יחזירו מכה תחת מכה. ויהיה לחץ על הגורמים המדיניים צבאיים לנקוט בקו כזה. הם מגבירים כוחם באזור וטוענים כי הם מוכנים למלחמה. הם לא חוששים ממלחמה אלא מתקריות. אך המתיחות     מסייעת לנאצר לאיחוד השורות בליגה (הערבית) ולקראת כינוס העצרת (הכללית של האו״ם). נאצר מנצל                                                      את המתיחות הנוכחית לצרכים פוליטיים״.

סיוע לטענתו אפשר למצוא העובדה כי בצה״ל החליטו לנקוט בפעולות מנע עוד לפני ״תקרית מפלסים״ כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה אזרחית בפנים הארץ. ב-21 באוגוסט הוציא אג״מ/מבצעים פקודה ל״מבצע תפוס״ ללכידת סיירי מודיעין פועלים בדרום הארץ.[55]

ב-26 באוגוסט הורה דיין לא לאפשר כל תנועה מצרית, גם אזרחית, בקרבת גבול הרצועה. ״לצלוף לאורך הקו..״.. מייד אחר כך הוציא את בן-גוריון מן המשא ומתן הקואליציוני עם הציונים הכלליים בתל אביב כדי להציע לו פעולה ברצועת עזה. דיין הניח כי פעולה גדולה לא תאושר, לכן הציע שורת פעולות קטנות שתיערכנה במקביל. בן-גוריון נפגש באותו יום (שישי) עם שרת והלה סיכם כי בינתיים לא יפעל צה״ל אלא יחכה להתפתחות העניינים. ביום ראשון יובא הנושא לדיון בממשלה. ב-28 בחודש הביא דיין את תוכניתו לממשלה. על פי עדותו לא התלהבו השרים מתוכניתו. כיוון שכך יכול היה שרת לצמצמה עוד יותר: הוחלט על ״פעולות קמעוניות״: ארבע חמש חוליות קטנות שתפעלנה במשך שניים-שלוש לילות. דיין הורה לצנחנים לפעול מייד. אך הללו היו מוכנים רק ללילה הבא 30-29 באוגוסט.[56]

מייד לאחר מתן האישור, כפי שכבר אירע בעבר לא פעם, התחרט שרת וניסה למצוא דרך למנוע את הפעולה (ראה מקרה ״פלשת״). כאמור, רק יומיים קודם׳ פרסם דאלאס ברבים את ״תוכנית אלפא״ האנגלו-אמריקנית. בהצהרת מזכיר המדינה היו הבטחות להן חיכו בישראל זמן רב: ערובה לגבולותיה וסיוע להשגת מלווה בין לאומי כדי לשלם פיצויים לפליטים הערביים. ברקע נמשכו השיחות על חוזה ביטחון ישראלי-אמריקני.[57]

שרת חשש לגורל כל אלה. התואנה לביטול הפעולה נמצאה לו בדמותו של המתווך (מטעם עצמו) אלמר ג׳קסון (Jeckson), קוויקר אמריקני שהכיר אישית את נאצר ובא לנסות את כוחו בתיווך. באמצע אוגוסט היה ג׳קסון בארץ ומכאן יצא למצרים. ג׳קסון פנה ככל הנראה אל שרת בבקשה שיעשה למען לא תימשך ההסלמה כדי לא להזיק למאמציו.[58]

אל״מ נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של שר הביטחון, הגיע באחת אחר חצות לאחר שהחוליות יצאו לדרכן, אל דיין שישב בחפ״ק (חבורת פיקוד קדמית) בניר יצחק, עם הוראת שרת (בהסכמת בן-גוריון) לא לבצע את הפעולות. דיין ציית והורה להחזיר את החוליות אשר כבר עשו דרכן אל מטרותיהן.[59]

הרמטכ״ל מיהר לירושלים, דיווח לבן-גוריון על שהתרחש והגיש לו מכתב התפטרות:

״שר הביטחון, הניגוד בין מדיניות הביטחון הנקבעת לאחרונה על ידי הממשלה, למדיניות הביטחון הנראית לי כהכרחית, מונע ממני את האפשרות לשאת באחריות הנדרשת מאת ראש המטה הכללי. הנני לכן להגיש את התפטרותי מתפקידי הנוכחי ולבקשך להביאה לאישור הממשלה״.

למקרא דברים אלה דרש בן-גוריון דיון חוזר בממשלה. מכתב הרמטכ״ל הביא את בן-גוריון בפעם השנייה מאז הבחירות לעימות גלוי עם שרת: ״או קו שרת או קו בן-גוריון״. שניהם לסירוגין, טען, רק גורמים נזק. מייד לאחר שקיבל את מכתב ההתפטרות של הרמטכ״ל, כינס בן-גוריון את חברי מפא״י בממשלה, הודיע על התפטרות דיין ו״לא חזר לעניינים״ במשך 24 שעות. זאת לאחר שכבר הוטל עליו רשמית על ידי המפלגה והנשיא להרכיב ממשלה. פעולתם המשותפת של שר הביטחון והרמטכ״ל עשתה את שלה. שרת קיבל, דרך ארגוב, את הצעת דיין הראשונה מן ה-26 באוגוסט לפעולה גדולה ברצועת עזה. בינתיים בוצעו פעולות נוספות של הצבא המצרי ושל יחידות הטרור אשר פעלו באחריותו. פעולות אלה חיזקו את הצורך בגמול. בצהרי ה-30 בחודש אישרה הממשלה את ״מבצע אלקיים״ (חאן יונס) פעולת הגמול הגדולה ביותר עד אז.[60]

ב-31 באוגוסט פוצץ צה״ל את חזית משטרת חאן יונס, תחנת דלק, חיבל בבית החולים, במבנים בכפר עבסאן ובמוצב מצרי, הרג 72 מצרים ופצע 58. הכוח הפושט חזר עם הרוג אחד ו-17 פצועים. בן-גוריון חזר לעניינים ודיין לקח בחזרה את ההתפטרות.[61]

יחסי הכוחות הפנימיים היו מעתה ברורים. תפיסת הביטחון של בן-גוריון הייתה לתפיסה המובילה. הבחירות וממשלת ״הקואליציה הקטנה״ ללא הציונים הכלליים לא אפשרו לשרת לעמוד על דעתו כמו בפרשת פטיש במרס 1955. הוא לא העז, מסתבר, להרחיק עד כדי סילוקו של דיין, אף כי כאמור רצה בזאת.[62]

ימים ספורים לאחר עימות בן-גוריון/דיין עם שרת עמדה שוב מדיניות הביטחון  החדשה למבחן. בראשית ספטמבר 1955, הביאו אירועי הביטחון השוטף לידי מלחמה עם מצרים. בגבול הרצועה התנהלו חילופי אש רצופים מ-1 בספטמבר עד ה-4 בו. ישראל ומצרים נכנסו לתהליך שסופו, כך נראה באותם ימים, מלחמה. כבר ב-30 בחודש נסגר מרחב דרום המדינה, בו פעלו הפדאיון (חדירות) והצבא המצרי (בירי), בפני גורמי חוץ. באותו יום נענו המצרים בחיוב להצעתו של בארנס להפסיק את האש. ישראל סירבה (ההכנות ל״מבצע אלקיים״ היו בעיצומן) בטענה כי לא תעשה זאת עד שהמצרים יודו באחריותם להתקפות הטרור בשטח ישראל ויתחייבו להפסיקן.[63]

לאווירה של ערב מלחמה היה ביטוי מיידי גם בהיערכות של צה״ל. זורזה החזרת מרחב הדרום אל מצב הדומה למתכונתו הקודמת, הנפרדת (משנת 1954). בשלב זה דובר על ״מפקדת דרום״ במסגרת פיקוד המרכז. בראש מפקדה זו הוצב אל״מ מאיר עמית שהיה עד אז ראש אג״מ. הוטל עליו להיערך לקראת מלחמה. ב-1 בספטמבר הופלו שני מטוסים מצריים. ב-2 בחודש הורה דיין לסגן הרמטכ״ל האלוף חיים לסקוב להכין פעולת תגובה מהירה באזור אילת כיוון שיש סימוכין מודיעיניים לתוכנית מצרית לכיבוש אילת. דיין הורה לתכנן פעולת תגובה מהירה משום שסביר כי גורמי חוץ יכפו הפסקה של הקרבות אשר בעקבותיה תבוא הקפאת המצב בו יימצאו הכוחות השונים. ב-3 בחודש הודיע אמ״ן כי המצרים עומדים לבצע פעולת פתע יבשתית או אווירית ״הלילה או מחר״.[64]

 בן-גוריון הנחה את דיין להעביר למצרים אולטימאטום דרך בארנס: אם המצרים לא יפסיקו את מעבר הגבול ופעולותיהם בשטחנו, יכבוש צה״ל את רצועת עזה. שר הביטחון דיבר על צפון הרצועה בלבד מתון הנחה כי זו תתרוקן שעה שהתושבים יברחו דרומה בשל הקרבות. בצה״ל החלו בהכנות לאפשרות כזו כולל גיוס מילואים, מתן תשובה להתערבות סורית וירדנית ותכנון הממשל הצבאי ברצועה הכבושה.[65]

ב-4 בספטמבר שקט גבול הרצועה. יום קודם חידש בארנס את פנייתו לצדדים להפסיק את האש. הפעם נענו גם ישראל וגם מצרים. המצרים העתיקו את פעילותם הצבאית אל ירדן ממנה הופעלו, בהנחיה מצרית, חוליות טרור. לא הייתה עוד עילה של ממש למלחמה במצרים. ב-7 בחודש החל המטכ״ל לצמצם את הכוח המגויס. כלקח מאירועי תחילת ספטמבר הוחלט לתגבר דרך קבע את פיקוד דרום בחטיבת חיל רגלים (חי״ר) כדי להגן על המרחב ולהיות

״בכוננות לביצוע פשיטות תגובה בשטח האויב״.[66]

בצה״ל חשו לא נוח בשל הנסיגה הפתאומית מן ההכנות למלחמה. האם הייתה טעות בהערכת התגובה המצרית, ולמעשה ישראל היא שביקשה מלחמה? מכאן שלא הייתה כוונה מצרית ממשית לצאת למלחמה. ב-11 בספטמבר הטיל אמ״ן את האחריות ליצירת אווירת המלחמה על משרד החוץ דווקא. הרכבי טען כי השמועה כאילו ישראל ביטלה את חוזה שביתת הנשק (כלומר, חזרה למצב מלחמה עם מצרים) מקורה באי הבנה של שגרירות ארה״ב בישראל. לטענתו הבינו בשגרירות את הודעת משרד החוץ על ״מבצע אלקיים״ (חאן יונס) כהודעה ישראלית על ביטול הסכמי שביתת הנשק. ההודעה הופצה וגרמה לעצבנות ניכרת בסוריה, ירדן ולבנון. הפרשה הסתיימה ולא פרצה מלחמה, לדעת הרכבי, משום שהסתבר כי במצרים לא האמינו בנכונות הידיעה. במשרד החוץ דחו את הטענה. יעקב הרצוג, יועצו המדיני של שר החוץ, שאל האם לא היה די במבצע חאן יונס עצמו כדי להעמיד את הצבא הסורי, למשל, בכוננות?[67]

מן ההתרחשויות סביב ״תקרית מפלסים״ (22 באוגוסט) ומאירועי ראשית ספטמבר, עולה כי הוראות הרמטכ״ל מאפריל-מאי 1955, הדגשתו את הצורך ביוזמה תוקפנית ומדיניותו בכלל, עשו את שלהם. מפקדים בשטח פעלו לעתים הרבה מעבר לכוונה, לפחות זו המוצהרת, של הרמטכ״ל. התנהגות זו הביאה לשרשרת תגובות מדינית וצבאית.[68]

דיין לא מצא עדיין את העילה למלחמה. דומה כי פרשת חאן יונס הייתה מוקדמת מדי עבור בן-גוריון. דיין המאוכזב נאלץ להמתין:

״פה מצב-רוח של בין הזמנים״ כתב לאל״מ כתריאל שלמון, נספח צה״ל בוושינגטון, ״אין ממשלה, אין מדיניות ויש עוד רשימה ארוכה של אֵיניים. נדמה לי כי אנו על סף משבר מדיני-חברתי-מוסרי. אם לא יחול זעזוע לטובה, תבוא בתקופה הקרובה התדרדרות חמורה... על כל פנים אני חי בתחושה של מנוטרל לגמרי״.[69]

שרת ציין ביומנו את רצונו של בן-גוריון השקוע במו״מ הקואליציוני בשקט וכי דיין

״אבל וחפוי ראש על השקט השורר באזור רצועת עזה״.

הרמטכ״ל, על פי שרת, מצר על כך כי המצרים חדלו לירות ברצונם, וברצונם יחדשו את הירי כאשר ימצאו זאת לנכון, וכי היה על ישראל ללמדם לקח ובכך הייתה שמה קץ למעשי האיבה. שרת שאל את דיין האם קיים בכלל מעשה היכול להביא ״קץ״ לכל פעולה מלחמתית? זו הייתה למעשה תמציתה של המחלוקת בין השניים.[70]

העימות הבא, שהיה בו סיכון/סיכוי למלחמה דרך הביטחון השוטף, התחולל סביב השטח המפורז של ניצנה ב-21 בספטמבר 1955. באותו יום נכנס צה״ל אל השטח המפורז בטענה כי המצרים הרסו את אבני הגבול שם (״מבצע גפן״). על צה״ל היה, על פי הוראות דיין בהנחייתו של שרת, להפגין נוכחות בלבד בשטח המפורז כל עוד המצרים נשארים שם. לאחר מעשה הסתבר כי פקודות הרמטכ״ל שונו בדרכן אל הכוח המבצע. הכוח נכנס לאזור, פצע שני מצרים וגירש את הכוח המצרי כולו. סופו של דבר ששני הצדדים נסוגו ולישראל הותר להחזיק נקודת משטרה באזור שבשליטתה.[71]

סיכום אירועי אוגוסט-ספטמבר והשקט היחסי בגבולות (יותר בגבול מצרים וסוריה, פחות בגבול ירדן) לא הותירו מקום ליוזמותיו של דיין בתחום הביטחון השוטף. אף כי שרת חשד בו, לא עשה דיין מעשה משמעותי ללא אישור. לא נותר לא אלא לקדם את מדיניותו בתחומים אחרים הנתונים לסמכותו, כגון התכנון האסטרטגי והאופרטיבי (להלן).[72]

הערות: