פרק א׳ - ישראל בדרך למלחמה יזומה - 1955-1953

א. גיבוש מדיניות הביטחון החדשה, סתיו 1954 - אביב 1955

ב. הביטוי הצבאי לשינוי במדיניות הביטחון

ג. המפנה בתפיסת ״הביטחון היסודי״

ד. מ״בת גלים״ ל״עומר״ - המאבק על זכות השיט נוכח השינויים במדיניות הביטחון

א. גיבוש מדיניות הביטחון החדשה, סתיו 1954 - אביב 1955

משעה שחזר בן-גוריון אל הממשלה בשלהי פברואר 1955, צריך היה להגדיר מחדש את מדיניות הביטחון של ישראל בהתאם לגישתו של שר הביטחון. שוב לא היה שרת גם ראש וגם ראשון בממשלה. לבון בזמנו, לא יכול היה להכתיב לשרת ולממשלתו מדיניות ביטחון כרצונו. מעמדו של בן-גוריון לא היה של שר מן השורה. שרת עצמו, כמו גם השרים האחרים, ראה בו את מייסדה ומנהיגה המרכזי של המדינה גם כשהיה בשדה בוקר, ובוודאי כאשר חזר אל הממשלה.

יחד עם זאת מצא בן-גוריון בשובו אל הממשלה, שרת ״חדש״ שנאחז בבכורתו הפורמלית כדי להיאבק במגמות המסוכנות, לדעתו, שהביא עמו בן-גוריון לממשלה. בן-גוריון ביקש להשיב למדיניות הביטחון את ממד הבכורה שאבד לה בתקופה בה לא היה חבר בממשלה. היו לעובדה זו השלכות גם על מדיניות הביטחון השוטף וגם על עיצוב האסטרטגיה הישראלית בשאלות הביטחון היסודי.[1]

היו כמובן גישות נוספות בקרב השרים בממשלת ישראל, אך הדומיננטיות של שניים אלה והצורך להכריע ביניהם יצרו מחנות שהיו בהם שרים קבועים והיו שנדדו ממחנה למחנה על פי העניין. בממשלת הקואליציה של שרת אליה הצטרף בן-גוריון בפברואר 1955, עמדה במרכז מפא״י ולה תשעה שרים. ארבעה מהם: גולדה מאירסון (עבודה), לוי אשכול (אוצר), דב יוסף (פיתוח) ובן-גוריון עצמו (ביטחון), נמנו אל מחנהו של שר הביטחון (ראה לעיל במבוא). נטה לתמוך בהם גם בכור שטרית (משטרה) שהיה אז כבר איש מפא״י. בקו של שרת החזיק גם זלמן ארן (הממונה על ההסברה מטעם הממשלה). הייתה זו תמיכה מוגבלת. ארן הודיע כי יחד עם התנגדותו למדיניותו של בן-גוריון, אינו יכול להצביע מסיבות אמוציונליות נגד שר הביטחון. כמו כן תמכו בגישת שרת: ב״צ דינור (חינוך) ופרץ נפתלי (חקלאות). דהיינו ראש הממשלה היה בדרך כלל במיעוט במפלגתו שלו. אלא שיחד עם שרי הימין המתון: הפרוגרסיבים - פנחס רוזן (משפטים), שרי הפועל המזרחי והמזרחי: שפירא (סעד ודתות) ויוסף בורג (דואר), ותמיכתם העקבית בדרך כלל של שרי הציונים הכללים: סרלין (בריאות), רוקח (פנים), יוסף ספיר (תחבורה) וברנשטיין (מסחר ותעשייה), היה לשרת רוב בממשלה. האקטיביסטים משמאל (אחדות העבודה) ומימין (חירות), היו מחוץ לממשלה זו.[2]

את הגיבוי הממסדי לגישת בן-גוריון נתנה מערכת הביטחון. במשרד הביטחון, גרס המנהל הכללי שמעון פרס מדיניות גמול תקיפה. בצה״ל היה העומד בראש המטה הכללי, משה דיין, ראש וראשון למצדדי מדיניות היד הקשה בעימות עם המסתננים בפרט ועם מדינות ערב בכלל.[3]

מצדו של שרת בא הגיבוי ממשרד החוץ על אנשיו בארץ ומחוצה לה. במשרד החוץ התקשו להסביר בעולם את מדיניות הביטחון של ישראל, בעיקר בתחום הביטחון השוטף. ב״מדיניות הגמול״ (להלן) הייתה לדעתם סכנה ממשית לאינטרס הישראלי הכולל.[4]

מעבר לעובדה כי שהייתו מחוץ לממשלה לא הטיבה עמו, חזר בן-גוריון לממשלה, שאך לפני זמן קצר סירב לדבר על שובו אליה, בטענה כי מצב הביטחון דורש את שובו. בן-גוריון נאחז בעניין זה, שאלמלא כן׳ קשה היה לו להסביר מדוע חזר לאחר שרק ימים ספורים לפני שובו הודיע כי לא יחזור לממשלה אם לא תיועל מערכת הביטחון ואם לא תשונה שיטת הבחירות בישראל כך שיחוסל המשטר הקואליציוני. מששב לממשלה היה עליו לפרוע את השטר, ובראש וראשונה בתחום הביטחון שהיה באחריותו. אחת השאלות החמורות בתחום זה הייתה מערכת היחסים האישית העכורה בקרב צמרת הביטחון. יחסי לבון עם דיין ושל שניהם יחד עם שרת, רחוקים היו מלהיות תקינים. בן-גוריון חלק על מדיניותו של שרת ואף היה לו קשה לקבל את מרות ראש הממשלה. שני גורמים סייעו לו לערער על מדיניות הביטחון שהכתיב שרת ולגבש מדיניות חדשה:

המצב האובייקטיבי בתחום הביטחון, וראש המטה הכללי רב אלוף משה דיין.

בשלהי שנת 1954 התדרדר מצב הביטחון לאורך הגבולות בכלל ובגבול עם מצרים בפרט. מספר החדירות מגבול מצרים עלה. אך חמור מכך: חלקו של הצבא המצרי בשילוח החוליות, גדל בהתמדה. כמו כן התרבו תקריות האש עם הצבא המצרי בעיקר באזור רצועת עזה.[5]

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא. היעד לתגובה היה, לא במקרה, הצבא המצרי. בליל ה-28 בפברואר - 1 במרס 1955, ביצע צה״ל את פעולת הגמול הגדולה סמוך לעזה (״חץ שחור״). גדוד הצנחנים 890 חדר אל מחנה צבאי בתחנת הרכבת מצפון לעזה. המצרים הגיבו והתפתח קרב שהסתבך מעבר למתוכנן. הצנחנים ביצעו את משימתם ונסוגו עם 8 הרוגים. בקרב זה ובמארב/חסימה שהניח הכוח הפושט, נהרגו 38 חיילים מצריים. מספר הנפגעים (בשני הצדדים) היה גדול בהרבה מזה שהיו רגילים לו בצה״ל קודם לכן.

דומה כי אין סימוכין לטענות חוקרים כי לפעולה לא היה היגיון צבאי או הצדקה מדינית משום ששרר שקט יחסי בגבול מצרים בתקופה שקדמה לו. כך גורס אהוד יערי, וכזו גם טענתו של פרד חורי (Khouri). השניים מסתמכים על הודעות דובר צה״ל מאותה תקופה, דו״חות ועדת שביתת הנשק, בעיקר אלה של ראש משקיפי האו״ם הגנרל בארנס (Burns) ממרס 1955. מקורות אלה לוקים בחסר אם כיוון שלא היה לצה״ל עניין לפרסם בשעתו את כל הפעולות שבוצעו בשטח ישראל, ואם כיוון שבארנס לא הביא בחשבון פעולות שלא הייתה בעקבותיהן תלונה ישראלית לוועדת שביתת הנשק.[6]

היקפה של הפעולה, יעדיה ובעיקר סמיכותה למועד שובו של בן-גוריון אל משרד הביטחון, יש בהם כדי להצביע לכאורה על עדות ראשונה למפנה במדיניות הביטחון של ישראל. ״פעולת עזה״ לא הייתה פתיחה לשלב חדש, על כל פנים לא בתפיסת הביטחון השוטף בצה״ל בפרט ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל בכלל. מבחינת מערכת הביטחון הייתה זו פעולת המשך מתבקשת לאור הערכת המצב במטה הכללי שגובשה עם ההתעצמות האטית אך הברורה בפעילות בגבול מצרים מאז מרס 1954. אף כי היה ידוע שהמצרים מנסים לשלוט על החדירות ואף לבלום את אלה שלא היו בפיקוחם הישיר, לא נראה סימן של ממש כי יש שיפור במצב. ממרס 1954 באו החדירות בגלים שהיה בהם כדי להצביע על יד מכוונת.[7]

את מטרת המבצע מצפון לעזה הגדיר דיין בהתייחסותו המאוד הקצרה לעניין ביומנו:

״... כך הגיב צה״ל על חשבון ארוך שהיה לנו עם המצרים״.[8]

הייתה זו תגובה שהוכנה זמן רב קודם לביצוע. ב-26 בספטמבר 1954, בעקבות פיגוע קשה - רצח שניים ופציעת שניים אחרים בגבול הרצועה ליד מושב בית שקמה, הציע דיין לראש הממשלה פעולת גמול שדמתה ביעדיה ובתוכניתה ל״חץ שחור״ של פברואר 1955. דיין רצה בפעולה בעלת אפקט מהדהד בתגובה לשורת התקריות מאז תחילת ספטמבר. שרת דחה את ההצעה הן כיוון שאוניית המבחן הישראלית ״בת-גלים״ הייתה אז בדרכה אל תעלת סואץ, והן כיוון שבארנס פתח אז בניסיונות להרחיק את הכוחות הנצים מקו הגבול. שרת לא רצה ״בחזית שנייה״ נוכח ״נחשול השלום״ שעמד לדעתו בפתח כתוצאה מן הפעילות הנמרצת של ארה״ב והמגעים החשאיים עם מצרים. בעיני רוחו ראה שרת כיצד שתי הפלוגות שהציע דיין לפעולה תגדלנה עד מהרה לכדי גדוד. שלום לא יצא מזה. דיין ציית אך הורה להמשיך בתכנון פעולה בקנה מידה גדול באזור עזה.[9]

את הפעולה תכנן סגן אלוף אריאל שרון, מפקד גדוד הצנחנים. הגדוד היה מוכן לבצע את הפעולה בהתראה קצרה. בשעת הכושר הראשונה כפה דיין את הפעולה על שרת. בן-גוריון נכנס בפועל לתפקידו החדש/ישן ב-22 בפברואר 1955. עוד טרם הספיק להשתתף בישיבת ממשלה ולהציג את המשך דרכו בביטחון, הביא לו דיין הצעה לפעולה בנוסח שהוצע לשרת חמישה חודשים קודם. ב-25-23 בפברואר פעלה באזור ראשון לציון חוליית מסתננים שחדרה מרצועת עזה. החוליה עסקה בעיקר באיסוף מודיעין אולם בנסיגתה רצחה רוכב אופניים סמוך לרחובות. הרצח אירע ביום שישי 25 בחודש.

ביום ראשון בבוקר (27 בפברואר) המתין דיין לבן-גוריון סמוך לצומת ראם (מסמיה) שעה שהלה היה בדרכו לישיבת הממשלה בירושלים. על אם הדרך הציג הרמטכ״ל לשר הביטחון את תוכניתו. בן-גוריון, אם כיוון שלא היה עדיין לגמרי בעניינים ואם כיוון שהתחייב לשרת כי לא יפעל ללא אישורו, חייב את התוכנית אך הציע לדיין לעלות עמו לירושלים להציג את התוכנית לפני ראש הממשלה.

שרת לא הופתע מהופעת השניים ואף לא התכוון לסרב להצעתם לפעול. שרשרת החדירות מרצועת עזה שכנעה אותו, לפי עדותו, כי יש לעשות מעשה נוכח התסיסה בדעת הקהל בארץ, שגברה גם עקב התליות בקהיר (שניים מנידוני ״עסק הביש״ ד״ר משה מרזוק ושמואל עזאר] נתלו ב-31 בינואר 1955). בינו לבינו רצה שרת ב״סגירת חשבון״ עם מצרים על פרשת התליות ומעצרה של ״בת-גלים״ בתעלת סואץ בספטמבר.1954 [10]

כבר ב-18 בינואר אישר שרת משיקולים דומים (למעט התליות) פעולת גמול לאחר רצח שני חברי מבוא בית״ר ליד עג׳ור (מצפון לבית גוברין). הפעולה בוטלה מאחר והירדנים הודיעו כי תפסו את הרוצחים והם מתכוונים להעמידם לדין.[11] מכאן שפעולת עזה לא הייתה בבחינת תקדים. גם העובדה שהותקף יעד צבאי ולא יעד אזרחי כמו ברוב פעולות הגמול קודם לכן, לא הייתה תקדים. כבר בדצמבר 1953 הותקף מחנה של הלגיון הערבי באזור גוש עציון ושוב הותקפו פעמיים יעדים צבאיים בירדן במהלך שנת 1954. יתר על כן: לא הייתה זו ההתקפה הראשונה על יעד צבאי במצרים. פעולה כזו בוצעה לראשונה באפריל 1954, ושוב שעה שצה״ל תקף את ״מוצב כיסופים״ ביולי של אותה שנה. גם בסדר הגודל של הכוח שביצע את פעולת עזה לא היה חידוש משמעותי. בפעולת קיביה, באוקטובר 1953, השתתף כוח דו פלוגתי, שפעל כמסגרת גדודית (103 חיילים). את ״מוצב כיסופים״ תקפה פלוגה מוגברת. בפעולת עזה נטלו חלק 149 חיילים בשלוש מסגרות פלוגתיות. סדר הגודל של הפעולה היה בסופו של דבר פרי יוזמה של הגדוד המְבצע (ברוח הרמטכ״ל) והאילוצים הלא מתוכננים בשטח.[12]

אף על פי כן, יש הרואים בפעולת עזה ציון דרך חשוב, אם לא מכריע, בדרך למלחמת סיני. כך למשל מציין מיכאל בר זוהר בביוגראפיה שלו על בן-גוריון כי

״יש אומרים [כך במקור], כי אותה פשיטה [פעולת עזה] שהותירה אחריה עשרות הרוגים והסעירה את הרוחות בארץ ובעולם, היוותה נקודת מפנה בתולדות המזרח התיכון״.[13]

יש להבדיל בין הכוונה הישראלית והמסקנות בארץ בעקבות פעולת עזה, לבין התגובות במצרים ובמערכת הבין לאומית  לפעולה זו. יש לבדוק את השפעת כל אלה על עיצוב מדיניות הביטחון הישראלית במיוחד בשאלת הביטחון היסודי, הקיומי. הייתה זו ללא ספק פעולה מרשימה, לפחות בעיני משקיפים חיצוניים. הרשים במיוחד מספר הקורבנות של הצבא המצרי: שלושים ושמונה. נאצר חזר מספר פעמים על טענתו כי בעקבות הפעולה אבד אמונו בכוונות השלום של ישראל ועל כן פנה אל ברית המועצות בבקשה שתסייע לו בנשק. קשה לקבל ברצינות הסבר שטחי זה. מצרים של נאצר הלכה וניתקה את מגעיה החשאיים עם ישראל עוד קודם למבצע בעזה. פעולות המניעה של הצבא המצרי נגד ההסתננות מרצועת עזה אל ישראל, חדלו זה מכבר. המגעים העקיפים התחדשו מאוחר יותר בתיווכים שונים כאשר העסקה הצ׳כית-מצרית כבר הייתה חתומה. מלחמה בישראל לא ירדה עקרונית מסדר היום של המצרים ונאצר לא נזקק לאירוע מקומי כפעולת עזה כדי להחליט על עסקי הנשק עם צ׳כיה.[14]

בישראל לא התייחסו בדרך כלל בכובד ראש לפעולה ולמשמעויותיה. במיוחד לא במערכת הביטחון. לא בכדי הקדישו בן-גוריון ודיין שורות ספורות בלבד לתיאור הפעולה ביומניהם. בהנחייתו לדובר צה״ל לתת הודעה כוזבת, ביקש שר הביטחון להציג את הפעולה כתגובה מקומית חריפה של כוח ישראלי שהמצרים התגרו בו.[15]

בדיון בממשלה לאחר הפעולה לא היה הוויכוח בין שרת לבין בן-גוריון בעל תוכן חדש. אלא שהפעם היה שרת ראש הממשלה ובן-גוריון שוב חבר בממשלה. כאן ייחודה של פעולת עזה: היא התרחשה בשעה שהפוליטיקה הישראלית עמדה בתחילתו של מהלך חדש שהייתה לו השפעה משמעותית על עיצוב מדיניות הביטחון.

מערכת הביטחון עברה זעזועים קשים בתקופת לבון. בן-גוריון ביקש, כאמור, להחזיר לה את הבכורה שאבדה לה. מגמתו הייתה לנטרל את השפעת שרת על מערכת הביטחון או לפחות לאזן את מדיניותו של ראש הממשלה, הגורסת עדיפות לדיפלומאטיה, עם מדיניותו שלו הרואה באחרונה כלי הבא לשרת את מדיניות הביטחון הלאומי. פעולת עזה סייעה לו, גם אם לא תכנן זאת מראש, במאבקו ב״אסכולת שרת״

דומה כי תגובתם של שרת ואנשי משרד החוץ לפעולת עזה מחד גיסא, ותגובתו של נאצר מאידך גיסא, הם שתרמו למרכזיותה לכאורה של הפעולה בתולדות הדרך אל ״הסיבוב השני״. אפשר להאמין לשרת כי היה, לנוכח הנסיבות, מאשר את הפעולה. הוא גם הסביר לשגריר ארה״ב בישראל כי הפעולה לא הייתה תגובה כוללת, אלא לא  יותר מתגובה מקומית להתגרות מצרית כיוון שפקעה סבלנותה של ממשלת ישראל. בכל זאת נחרד מאוד מתוצאותיה. הוא אף נתן ביטוי לתחושתו זו בישיבת הממשלה ולדברים היה הד מאוחר יותר במערכת הבין לאומית שעמדה במגע עם משרד החוץ. לשרת חלק חשוב בדימויה ההיסטורי של פעולת עזה.

שרת נרגע במידת מה לאחר שהתגובה הראשונית בתקשורת העולמית הייתה מתונה. מה גם שלא שלל לחלוטין פעולה צבאית ואף לא הצליח להסתיר את סיפוקו מכך שבן-גוריון השאיר לו כראש הממשלה את הקרדיט למתן האישור לפעולה.[16]

אלא שבניגוד לעיתונות לא היו מלכתחילה התגובות באו״ם ואחר כך גם בארצות הברית נוחות לישראל. שם, יותר מבארץ, קשרו את הפעולה לשובו של בן-גוריון אל משרד הביטחון. שרת ואנשי משרד החוץ ראו בתגובה זו אישור לתפיסתם את פעולות הגמול בכלל. סיפוקם קצר הימים נעלם כלא היה. שרת, שהתגובה הבין לאומית הייתה חשובה לו, שינה את טעמו ובמחשבה נוספת ראה בפעולה כישלון אישי שלו כראש הממשלה. אל ישיבת הממשלה שדנה בתוצאות פעולת עזה (6 במרס 1955) הגיע כבר עם תחושה זו. הממשלה החליטה בהמלצת בן-גוריון לשלוח את ברכתה למבצעים. בישיבה דובר על השפעת שיטת הגמול על ישראל. לא הועלו שם, ככל הידוע רעיונות חדשים. סימן לבאות אפשר למצוא בכך שבן-גוריון ראה את הדיון בממשלה על הפעולה כראשית החזרת האיזון הדרוש ב״קואליציה הקטנה״ שלו עם שרת, אך לא יותר מכך בשלב זה.[17]

ההד שעוררה הפעולה סמוך לעזה היה, אם כן, תוצאה של שני גורמים:

1. החשש, אותו ביטאו במשרד החוץ בעיקר, מן התגובה הבין לאומית. כאמור לעיל (במבוא), הייתה בישראל תחושה של חוסר אונים נוכח אי הכללתה במערכת הבריתות שגיבש המערב באזור. הדברים נראו חמורים עוד יותר שעה שמאוקטובר 1954, לאחר הסכם פינוי התעלה שנחתם בין בריטניה לבין מצרים, עמדה ישראל לאבד את ״המחיצה הבריטית״ בינה לבין מצרים. אל אלה הצטרפו, כאמור, ידיעות ראשונות על ״תוכנית אלפא״ האנגלו-אמריקנית שעל פיה יהיה על ישראל להסכים לוויתורים טריטוריאליים מפליגים תמורת שלום.[18]

2. המאבק הפנימי בצמרת מפא״י בין בן-גוריון לבין שרת.

עובדות אלה לא היו ידועות לציבור הישראלי, שציפה בכיליון עיניים לתגובה צבאית הולמת נוכח מעשי החבלה הרבים. הציבור בארץ חש את המתרחש בתחום הפעילות החבלנית העוינת והתחממות הגבול עם מצרים. ציבור זה כמו גם מעצמות המערב לא ידעו די על המאבק הפנימי בצמרת מפא״י.[19]

האווירה הפוליטית הפנימית בישראל הייתה, נכון למרס 1955, כשרה לשינוי במדיניות הביטחון. שעת הכושר באה בשלהי החודש. בליל ה-25-24 במרס 1955 נערכה במושב פטיש בדרום חתונה. המוזמנים הצטופפו באחד מחדרי הבית הפרטי בה נערכה השמחה. אל החדר המואר היטב הושלכו רימונים ונורו יריות. חמישה עשר עד עשרים איש, בהם ילדים, נפצעו. אחת המוזמנות - מתנדבת צעירה מכפר ויתקין - ורדה פרידמן - נהרגה. העקבות הוליכו אל רצועת עזה. הזעזוע היה גדול: אולי גדול מאשר בעקבות אירועים דומים קודם לכן. כך לפחות עולה מתגובותיהם של השלושה שהיו אמורים להחליט על ההתייחסות הישראלית לרצח: בן-גוריון, שרת ודיין. דומה כי מעבר לזעם על כל פגיעה בחפים מפשע בשטחה הריבוני של ישראל, תרמה זהותה של הנרצחת לחריפותה של התגובה. כבר בהודעה שקיבל שרת בבוקר יום שישי, 25 בחודש, דובר על ״האישה מכפר ויתקין״. נוסח זה אינו שכיח בהודעות מסוג זה. גם שרת וגם דיין טרחו לציין את זהותה של הנרצחת ואת היותה מתנדבת בת מושב ותיק שחשה לעזרת מושב עולים. בן-גוריון נסע להלוויה בכפר ויתקין ואחר כך דיבר גם הוא בישיבת הממשלה על ״ורדה מכפר ויתקין״. מעבר לעניין זה חשש שר הביטחון מתגובות קשות של ייאוש ובריחה בקרב אוכלוסיית העולים ביישובי הספר. בן-גוריון נסע לפטיש שם חיכו לו האנשים כשהם מוכנים לעלות על המשאיות שייקחו אותם משם. גם מדרך כתיבתו של דיין אפשר לחוש את התחושה שלא מרבים להודות בה: הזעם של ״אחת משלנו״ שנרצחה, עובדה העושה את האסון לקרוב יותר.[20]

תגובתו של בן-גוריון לאירוע בפטיש הייתה יוצאת דופן ״ברמת הגמול״ שהייתה בה ובפוטנציאל המלחמה הברור שהיה גלום בה. הוא הציע לגרש, פשוטו כמשמעו, את המצרים מרצועת עזה. לשון אחר: כיבושה של הרצועה. עוד לפני שהביא את רעיונותיו לשרת ולממשלה שאל שר הביטחון את הרמטכ״ל שלוש שאלות שמהן אפשר להבין כי חשב היטב על משמעות הצעתו:

1. כמה זמן יידרש לכיבוש הרצועה?

2. האם צה״ל מוכן למלחמה נגד מצרים?

3. האם צה״ל מוכן למלחמה נגד כל מדינות ערב?

אין בידנו כל סימן כי הרמטכ״ל ניסה למנוע משר הביטחון מלהביא את תוכניתו לאישור הממשלה, נהפוך הוא.[21]

לראשונה מאז נכנס לתפקידו הגיב בן-גוריון לפעולת רצח בהצעה אופרטיבית משלו. ב-25 בפברואר 1955 עת נרצח רוכב האופניים ליד רחובות, היה בן-גוריון שלושה ימים בלבד בלשכת שר הביטחון ולרמטכ״ל הייתה הצעה מן המוכן. ב-19 במרס נרצח חבר קיבוץ יזרעאל על ידי מסתננים שבאו מירדן. במקרה זה, ככל הידוע, לא הייתה כל תגובה של ממש מצד מערכת הביטחון. בסוף מרס כבר היה בן גוריון בעניינים. האם ביקש שר הביטחון לנצל את פעולת הגמול לאחר הרצח בפטיש, לפגיעה במצרים בה ראה את מדינת העימות העיקרית? דומה שכן. הוא העיד על עצמו כי ביקש בהזדמנות זו להיפרע מנאצר גם על ההפרות החוזרות של הסכם שביתת הנשק וגם על הפרת זכויות השיט של ישראל במפרץ סואץ.[22]

במקרה של פטיש, בניגוד לעבר, באה לא רק היוזמה לתגובה צבאית מצד שר הביטחון, אלא גם הגדרת היעד והמטרה. מקובל היה כי הצבא הוא המביא את ההצעה לפעולה אל שר הביטחון. השר מאשר ומעביר לראש הממשלה (או שאינו מעביר - כמו במספר מקרים בתקופת לבון) או פוסל אותה על הסף. בהצעת בן-גוריון דובר לראשונה, הלכה למעשה, על יציאה יזומה למלחמה. הדברים היו ברורים: הוויכוח בממשלה לאחר הרצח בפטיש התמקד בשאלה האם יש לישראל עילה סבירה למלחמה.

בן-גוריון מצדו פעל במהירות. כבר ביום שישי ה-25 במרס זימן התייעצות בביתו בתל אביב. למחרת, שבת, לאחר התייעצות נוספת של צמרת מפא״י, שוב בביתו של בן-גוריון, כונסה ישיבת ממשלה שלא מן המניין. בדיון התייצב שרת מול בן-גוריון ומייד הסתמן רוב לעמדתו של ראש הממשלה. הדיון לא הוכרע ונמשך בישיבה הרגילה של הממשלה ביום ראשון. גם כאן לא הסתיים הוויכוח. אך בן-גוריון לא הרפה. ב-28 בחודש יצא לפטיש, וב-29 בו ביקש שוב דיון בממשלה. שר הביטחון משך את הדיון עד ה-3 באפריל ומשנכשל ניסיון שלו לדחות את ההצבעה, הורדה הצעתו מסדר היום בקולות: ראש הממשלה, שלושה משרי מפא״י ושרי המפלגות האחרות השותפות בממשלה.[23]

כבר בדיון הראשון בממשלה ברור היה כי אין לבן-גוריון רוב. מדוע התעקש להמשיך? ב-30 במרס, בעוד הדיון בעיצומו, הורה לדיין לחדול מהכנותיו כיוון שיש לו ״מיעוט מובטח״ בממשלה. אין להסביר את המשך הדיון אלא ברצונו של שר הביטחון לעמת את גישתו עם זו של ראש הממשלה, וכן ברצונו להביא לשינוי במדיניות הביטחון השוטף והיסודי של ישראל. בן-גוריון שם על שולחן הממשלה, לראשונה, את האפשרות של מלחמה יזומה כחלק מפתרון בעיות הביטחון של ישראל. שרת פטר את העניין לאחר ההצבעה באמירה כי:

״נחלצנו מאסון אשר מי יודע במה היה מסתיים״.[24]

הוויכוח על הצעת שר הביטחון והרמטכ״ל לכבוש את רצועת עזה בעקבות הפיגוע בפטיש, חידד עמדות. הייתה בוויכוח זה תרומה חשובה להבנת הבדלי ההשקפות העקרוניים בין שרת לבין בן-גוריון בכל הקשור למדיניות הביטחון:

מן הוויכוח עולה כי לפי ״אסכולת שרת״:

נגזר עלינו לקבל היום את גבולותינו כמו שהם. אם בשנת 1948 הייתה השעה כשרה לשינוי בגבולות - לא כן כעת.

עלינו לעשות הכל להפגת המתיחות עם שכנינו ולחיזוק קשרינו עם המעצמות.

שני אלה הם כשלעצמם גורמי ביטחון חשובים. מהלך תוקפני של ישראל לא רק שיפגע אנושות בכלכלתה, בעיקר בשל עצירת זרם הדולרים מארצות הברית, הוא גם עלול להביא לפלישה בריטית דרך הנגב, ולנחיתה אמריקנית (לא פחות) בחופי ישראל. זאת אם נכריח את שלוש המעצמות (גם את צרפת) לעמוד במחויבותן לשמור על השלום באזור, על פי הצהרתן משנת 1950.

כיבוש הרצועה לא יפתור את בעיית הפליטים. אלא שינוסו ואלה שיישארו ימשיכו לפעול וביתר שאת נגד ישראל.

כלום כדאי לנו כיבוש לשעה רק למען הוויכוח אחר כך האם לסגת?

בכלל, סבור היה שרת, כי במלחמה נוכל להכניע את הערבים - לא לעשות איתם שלום. מחיר הכנעתם יהיה נורא כי ישראל תוכל לעשות זאת רק בעזרת כיבוש קהיר, דמשק ורבת עמון.[25]

לפי ״אסכולת בן-גוריון״:

כוחנו ביצירת עובדות. רק כך נהיה גורם מדיני שאפשר להתחשב בו.

מקומה של המערכת הבין לאומית משני (כאן, לראשונה ככל הידוע, השתמש בן-גוריון בכינוי: ״או״ם שמום״).

פני מצרים להתפשטות. רק מעשה נועז, בטרם תוחמץ שעת הכושר, יעצור התפתחות זו.

העולם הערבי מפולג ולא יסייע למצרים, גם המערב לא. מצרים לא התקשרה בברית הגנה עם ארצות הברית או עם בריטניה. ארצות הברית לא תתערב באופן ישיר כי דעת הקהל באמריקה לא תסבול זאת. אם בריטניה תיכנס - ״נגרשנה בחרפה״.

כך, בקלות, פתר גם את בעיית החרם הכלכלי הצפוי ואת שאלת הפליטים: ״נסתדר״.

יש להביא בחשבון, לפי שר הביטחון, גם את סכנת הפגיעה במורל האוכלוסייה, במיוחד זו שבסְפר.

בקצרה בכוחנו לפתור במחי מלחמה אחת חלק גדול מבעיות הביטחון של ישראל.

על פי עדות שרת, דיבר בן-גוריון, בדיון בעקבות הרצח בפטיש, בלהט וציין בעצמו כי לא דיבר אל הפרטיכל, אלא כדי לשכנע. נדמה כי הדברים לא היו מגובשים אצלו עד הסוף בשלב זה. שאם לא כן קשה להסביר אמירות כגון: ״נגרש את הבריטים בחרפה״, או ״נסתדר״ כאשר מדובר על חרם כלכלי והתעצמותה של בעיית הפליטים. סוגיות אלה היו נהירות היטב לבן-גוריון.

משוכנע ממנו בתועלת שיש במלחמה יזומה היה ראש המטה הכללי: משה דיין.[26]

למשה דיין, הרמטכ״ל הרביעי של צה״ל, הייתה השפעה יוצאת דופן על המערכת הפוליטית אשר את החלטותיה אמור היה לבצע בתפקידו כראש המטה הכללי. גם יגאל ידין, שהיה אהוד על בן-גוריון, לא הגיע לעוצמתו הפוליטית של דיין בתפקיד הצבאי הבכיר במדינת ישראל. דיין לא היה קצין אלמוני שעה שמוּנה לרמטכ״ל על ידי בן-גוריון ב-6 בדצמבר 1956, יום לפני פרישתו של ראש הממשלה ושר הביטחון לשדה בוקר: ב-6 בדצמבר 1953. הוא הביא לידי ביטוי את כישוריו המדיניים כבר בשנת 1949 כמפקדה של ירושלים עת עוצבה שם מערכת ההסכמים עם ירדן בדיונים בעיר עצמה ואחר כך ברודוס בשיחות שביתת הנשק עם ירדן. גם אחר כך, כאלוף פיקוד הדרום, אלוף פיקוד הצפון וראש אגף המטה הכללי (אג״מ), לא הסתיר את דעותיו בעניינים שמחוץ לתחום עיסוקו הצבאי. דיין היה איש מפא״י ומועמד נבחר שלה לאסיפה המכוננת (עד שבוטלה חברותם של קצינים בשירות פעיל בגופים פוליטיים נבחרים). הוא היה משתתף פעיל, אף כי לא חבר, בפורומים שונים של המפלגה. גם גישתו לנושאי ביטחון לא הייתה בגדר סוד. נדמה כי כל אלה הביאו את בן-גוריון למנותו לרמטכ״ל ממש ביום פרישתו לשדה בוקר. ביום בו מוּנה דיין לרמטכ״ל החליט בן-גוריון על מינוי נוסף, שכפי שהסתבר אחר כך היה משמעותי לעניינו של דיון זה: שמעון פרס מונה למנכ״ל משרד הביטחון. שני ״צעירים״ אלה חלקם היה רב בשמירה על הקשר בין בן-גוריון, ״הגולה מרצון״ בשדה בוקר, לבין העשייה הפוליטית-ביטחונית. השניים פעלו תוך התייעצות מתמדת עם ״הזקן״.[27]

דיין נכפה על שרת שראה בו עוד קודם למינויו איש פוליטי אשר יעשה ״למידון״ הצבא, כלשונו. הוא ראה בו ובצדק את שליחו של בן-גוריון. אך חמור מכך, שרת לא האמין בדיין ואף חשש מפניו. האקטיביזם העודף, לדעתו, של הרמטכ״ל נראה לראש הממשלה כסכנה ממשית למדינת ישראל. שרת ביקש לסלק את דיין, או לפחות להדק את שליטתו על החלטותיו ועל מעשיו. [28]

למזלו של שרת הלכו היחסים בין הרמטכ״ל לבין שר הביטחון (לבון) והתדרדרו עד כדי אי יכולת לעבוד יחד. בלבון ובדיין היה פוטנציאל לאופוזיציה קשה לשרת - בשאלות ביטחון הייתה גישתם העקרונית דומה, הם היו חלוקים על הביצוע. דעתו של לבון בנושא הביטחון הייתה קבועה, ובדרך כלל היו תגובותיו למתרחש בהתאם. בנושאים של ביצוע היה הרמטכ״ל, כפי שנראה בהמשך, מגוּוַן יותר בתגובותיו משר הביטחון. [29]

שרת, כמו דיין, היה בעל כיוון ברור, אך גישה מורכבת המסוגלת להגמיש עמדה בשעת הצורך ללא סתירה עם חתירתו העקשנית להשיג את מטרתו. עקביות כזו לא הייתה אצל הדרג שביניהם - שר הביטחון פנחס לבון. סופם שמצאו עצמם עובדים ישירות זה עם זה, או ליתר דיוק, זה נגד זה. שרת, במובנים רבים, נבנה ממערכת היחסים הקשה בין לבון לבין דיין. [30]

גם משה דיין מצא תועלת במצב היחסים בצמרת המדינה. מערכת היחסים הרעועה בין שר הביטחון לבין ראש הממשלה, עשתה לעתים את הרמטכ״ל למעין שר ביטחון בפועל. במיוחד לקראת תום כהונתו של לבון. בתקופה זו הייתה חשיבות רבה לקשריו של דיין עם בן-גוריון. לטוב ולרע היה הרמטכ״ל למוציא והמביא בין שרת לבין בן-גוריון. יתר על כן, שרת חשש כי אם ביוזמתו שלו ואם בשליחות בן-גוריון - עושה הרמטכ״ל להדחתו (של שרת) ולשובו של ״הזקן״ אל ראשות הממשלה.[31]

ראש הממשלה סיכל שוב ושוב את יוזמותיו האקטיביסטיות של דיין שחרגו לעתים מעבר לרצון לגמול תקיף על מעשי שוד ורצח. דיין גרס כי יש לשנות את גישת שרת הפועל מתוך נקודת מוצא שעיקרה: ״רק לא מלחמה״. הוא גרס משוואה אחרת: רק לא ויתור על מטרותיה החיוניות של ישראל, גם במחיר מלחמה. אם עמידה על זכות השיט או הטיית ערוץ הירדן הם עניינים חיוניים, אין לוותר עליהם - ואם יפתחו הערבים במלחמה - בבקשה. כך גם בנושא הגמול: יש להגיב באופן כואב, אחרת אין משמעות לתגובה, גם אם יש סכנה של התדרדרות למלחמה. תפיסת הביטחון השוטף שלו התערבבה ללא הכר בתפיסת הביטחון היסודי מתוך הכרה כי בעייתה האמיתית של ישראל הייתה ונשארה בתחום הביטחון היסודי ויש להכפיף הכל לעניין זה - גם את שיקולי הביטחון השוטף. כזו הייתה גם גישתו של שמעון פרס, שטען כי אם רואים את הביטחון השוטף כעיקר דומה הדבר ל״טיפול בחולצה פרומה כשהגוף נתון בסכנה״.[32]

דיין לא דיבר לפני אפריל 1955 במפורש על מלחמה יזומה. אלא שזו הייתה המשמעות הריאלית של גישתו. לא הייתה זו גישה ״היסטרית״ דווקא. דיין גם לא גרס תגובה קשה בכל מקרה, אלא רק אם המטרה חיונית. הייתה בו לפי בן-גוריון:

״העזה כמעט מטורפת מאוזנת בשיקול טקטי ואסטרטגי מעמיק״.

הרמטכ״ל לא הסתיר דעתו גם מפני גורמים זרים מחוץ לארץ. לאלן דאלאס (ראש ה-C.I.A) הסביר בביקורו בארצות הברית ביולי-אוגוסט 1954, כי לישראל יש סיבות טובות מאוד לרצות מלחמה: גבולותינו הלא נוחים והתעצמותן המהירה של מדינות ערב. אך אף פי כן מיהר להרגיע ואף נשאר נאמן לקו ממשלתו, אין ישראל מנהלת מדיניות של מלחמה. [33]

אצל שרת לא היה לדיין סיכוי להעביר את מדיניותו. הוא לא הפר פקודות, אך ניסה את כוחו בהתפטרויות, גם זה לא הרשים את שרת שרצה מאוד בלכתו. מכאן תקוותו של דיין כי בן-גוריון יחזור בהקדם אל הממשלה. אלא שעד מהרה הסתבר לו כי גם בן-גוריון עדיין אינו גורס אקטיביזם שפירושו מלחמה. צריך היה לשכנע אותו. המלאכה הסתבר לא הייתה קשה במיוחד. הייתה כאן דינמיקה של משפיע ומושפע, כאשר היוצרות מתחלפים מפעם לפעם. אחרי הכל פעל דיין ברוחו של בן-גוריון כשהוא מְפתח את מה ש״הזקן״ לא העיז או לא רצה לפַתח בעצמו. היה במערכת היחסים הזו משהו הדומה למערכת היחסים בין לבון לבין אל״מ בנימין גיבלי (ראש אמ״ן) כפי שהגדירה שרת: מבלי להכריע ״מי נתן את ההוראה״ של ״עסק הביש״, ברור היה לו כי ראש אמ״ן פעל על פי הבנתו את כוונותיו של שר הביטחון.[34]

דיין החל בניסיונותיו לשכנע את בן-גוריון בצדקת גישתו חודשים רבים לפני המפנה של אביב 1955. ב-8 ביוני 1954 ערך הרמטכ״ל את אחד מביקורי ההתייעצות הרבים שלו אצל בן-גוריון. השיחה התקיימה בבית החולים תל השומר שם אושפז בן-גוריון באותם ימים. דיין תיאר את השיחה כך:

״וכשאמרתי לו כי אני שואף למדיניות אקטיביסטית יותר, הפסיקני בחקירת שתי וערב: מה זה אקטיביזם? מה אתה רוצה, מלחמה?״. דיין השיב בזהירות: ״איני בעד מלחמה יזומה. אך אני מתנגד לוויתורים בשטח כלשהו גם אם התעקשות תגרור מלחמה. איום ערבי במלחמה אינו צריך למנוע כל פעולה שלנו״.

בן-גוריון לא הגיב באופן ישיר, אך נדמה כי הבין את דברי דיין גם כבקשה כי יחזור לממשלה כדי שיתמוך במדיניותו, בקשה עליה חזר הרמטכ״ל לא אחת. בתשובתו הסביר לדיין כי יוכל לחזור לממשלה רק אם יצליח להעביר במפא״י את רעיונותיו (בעניין שינוי שיטת הבחירות), אם לא יצליח, יפרוש מן הפוליטיקה. נמאס לו. הסתבר כי רעיונות המלחמה של דיין לא היה בהם בשלב זה די כדי להחזירו אל הממשלה. אף כי היו השניים חלוקים בדעותיהם, הנה משקיבל בן-גוריון לידיו שוב אחריות ביצועית חל שינוי משמעותי בגישתו לשאלות הביטחון. השינוי היה ברוח הרעיונות שהעלה בפניו דיין (להלן).

על ראש המטה הכללי היה להתמודד עם עניין נוסף: בשנת 1954 עדיין התנגד בן-גוריון לברית הגנה פורמלית עם גורם חיצוני. ב-20 באוגוסט 1954 ביקרו אצלו בשדה בוקר טדי קולק ואבא אבן. אבן דיווח לו על מגעיו עם מזכיר המדינה האמריקני, ג׳ון פוסטר דאלאס (Dulles) ועל שאלות כגון אספקת נשק וברית הגנה העולות בשיחותיהם. בן-גוריון טען כי ברית לא רצויה לנו, אלא מחוסר ברירה. ברית כזו, אמר, היא ברית למלחמת התפשטות ואני מתנגד;

״בעייתנו היום יהודים ולא שטח - לפחות בתקופה זו״.

לאחר ששב אל הממשלה והחל לחשוב על מלחמה יזומה כעניין מעשי, היה בן גוריון לתומך עקבי בברית כזו. כך במקביל לתמיכתו במהלך שפירושו מלחמה - באה| גם תמיכתו הנלהבת בברית עם מעצמה חיצונית. מהתנגדות ברורה עבר בן-גוריון לתמיכה פעילה ״בברית הגנה הדדית״ (כן התעקש לכנותה) עם ארצות הברית. קשר עקרוני זה בין מלחמה יזומה לבין בעל ברית חיצוני, היה לעיקרון יסודי במדיניותו של בן-גוריון בשאלת המלחמה היזומה. מכאן ואילך משעלתה האפשרות של מלחמה יזומה, לא הפריד בן-גוריון בינה לבין ההכרח בביטחונות בין לאומיים.[35]

שניים הכניסו את בן-גוריון חזרה אל ענייני הביטחון: משה דיין ושמעון פרס, הן מתוקף תפקידם והן בשל קרבתם האישית אליו. דעת השניים בנושאים של ביטחון שוטף וביטחון יסודי הייתה, כאמור דומה. עם שובו אל משרד הביטחון בפברואר 1955, הרכיב בן-גוריון פורום של שלושה: הוא עצמו, דיין ופרס. הפורום כונה: ״המטה המצומצם״. מדי שבוע (ביום חמישי בדרך כלל) כינס בן-גוריון את המטה עם מוזמנים נוספים על פי הנושא שבדיון.[36]

לאחר פעולת עזה אפשר היה להבחין בניצני גישתו החדשה של בן-גוריון. כשהוא נאחז בתוצאות המרשימות והלא מתוכננות של הפעולה בעזה ציין שר הביטחון כי:

״יש חשיבות לגילוי עדיפותנו הצבאית על המדינה הערבית החזקה ביותר״.

אחר כך באה הצעתו לכבוש את הרצועה, ומייד אחר כך דרישתו בישיבת הממשלה לפנות לוושינגטון ולהציע חוזה הגנה הדדי עם ארצות הברית.[37]

אין זה משנה כל עיקר האם התכוון בן-גוריון באמת לצאת למלחמה במרס 1955. הזרע נזרע. מלחמה יזומה על ידי ישראל שוב לא הייתה בחזקת מחשבה של דיין בינו לבין עצמו. הייתה זו אפשרות שתמכו בה חברים מרכזיים בממשלה ובהם ראשי מפא״י כבן-גוריון עצמו, אשכול, גולדה ודב יוסף. מדיניות שנראתה אך אתמול פרועה וחסרת אחריות הפכה לסבירה לגמרי.

דיין ובן-גוריון מיהרו לנצל את ההצלחה. ביום בו הובס בן-גוריון בממשלה, ב-3 באפריל 1955, הופגז קיבוץ נחל עוז. לראשונה מאז מלחמת העצמאות הופגז יישוב ישראלי. באותו יום ובאותו אזור עלה סיור ישראלי על מוקש בדרך הפטרולים, שני חיילים נהרגו. בן-גוריון דרש ישיבת ממשלה נוספת וזו התכנסה למחרת היום. שר הביטחון הביא עמו את הרמטכ״ל והלה צייר תמונה שחורה שעיקרה, שהמשך הסיורים לאורך גבול הרצועה כמוהו כהתאבדות, ואם נחדל הרינו מפקירים את היישובים. דיין לא אמר במפורש מה היא לדעתו המסקנה המתבקשת, אך מייד הוסיף אי אלו פרטים על מערך הכוחות המצריים ברצועה. הרמז היה ברור. שרת, על פי עדותו, תפס מייד למה מתכוון הרמטכ״ל. דיין יצא, ובן-גוריון אף שציפו זאת ממנו לא יכול היה להציע מהלך צבאי מובהק לאחר כישלונו יום קודם בהצבעה על מהלך כזה במליאת הממשלה. על כן הציע מהלך מדיני/הצהרתי שלמשמעותו היה פוטנציאל דומה לזה של הצעתו הקודמת לגרש את המצרים מרצועת עזה. מסתבר כי הכל יחסי: על רקע ההצעה הקודמת, נשמעה הצעתו החדשה של בן-גוריון להכריז כי הסכם שביתת הנשק אינו קיים עוד, מתונה להפליא. חלק ממתנגדיו אתמול תמכו בו הפעם. שרת נחלץ למאבק וכמעט נכשל. בהצבעה היה תיקו, שמשמעותו שההצעה אינה מתקבלת. אף כי לא נתקבלה ההצעה הייתה זו אזהרה חמורה לראש הממשלה. מדיניות הביטחון החדשה של בן-גוריון ודיין הייתה מקובלת על חצי ממשלה. שרת ראה מעתה את המאבק כשאלה של:

״ייצוב הקיים או הכרעה חדשה בכוח״.[38]

בדיעבד נראה כי דובר בשלב זה, אביב 1955, על יסודות למדיניות ביטחון חדשה. יסודות אלה שוכללו בהמשך בהתאם לנסיבות בתהליך של צבירת ניסיון. מדיניות זו שצברה תאוצה במרס-אפריל 1955, הגיעה לשיאה במלחמת סיני, כשנה וחצי אחר כך.[39]

הערות: