מבוא

ב-29 באוקטובר 1956 יצאה ישראל למלחמה במצרים. מתי ולמה נולדה ההחלטה לצאת למלחמה זו? מעט המחקר בסוגיה זו לא נותן בידינו עדיין תשובה ברורה. חוקרים כמו גם בני הזמן שכתבו על הנושא, מצביעים על כמה אירועים או התרחשויות אשר הולידו לדעתם את ההחלטה הישראלית לצאת למלחמה זו. ברוב המקרים עמדו הכותבים על ארבעה גורמים שהביאו בסופו של דבר למהלך הישראלי היזום בסוף אוקטובר 1956:

1. פעולות חבלה ורצח של מסתננים מעבר לגבול. פעולות אלה אשר עשו את חיי היום יום בארץ לבלתי נסבלים, לצד מיצוי שיטת הגמול שעלתה לצה״ל בדם רב בלי שתשיג יותר מהרתעה מקומית וזמנית - היו לכאורה סיבה טובה למלחמה. מצרים היא שהוחזקה כאחראית לפעולות החבלה ממערב וממזרח (ירדן).

פעולת קלקיליה (מבצע ״שומרון״, ליל 11-10 בדצמבר 1956) הביאה לידי אבסורד את שיטת הגמול שעה שהכוח הפושט שילם על פיצוץ משטרה, שהייתה לכאורה יעד נוח וקרוב לגבול ישראל, בשמונה עשר הרוגים ושישים ושמונה פצועים. כשבועיים וחצי לאחר הפעולה הזו, שהייתה פעולת הגמול הגדולה האחרונה, יצא צה״ל למלחמה. עיתוי זה מזמין מסקנה כי היה קשר ממשי בין ההסתננות, הגמול והמלחמה היזומה בסיני.[1]

2. השינוי במאזן החימוש בין ישראל לבין שכנותיה. בעלי דעה זו רואים בפרסום עסקת הנשק המצרית-צ׳כית בספטמבר 1955 את ראשית התהליך שהביא את ממשלת ישראל, אחוזת החרדה מאובדן יכולתה להתמודד עם מצרים, לצאת למלחמת מנע.[2]

3. חסימת נתיב התעבורה הימי והאווירי במפרץ אילת ובים סוף. כבר בקיץ 1955 היו המְצָרים סגורים לחלוטין. צה״ל אכן עסק אז בהכנות עד שלב מתקדם מאוד מאוד למהלך צבאי בהיקף גדול כדי לפרוץ את ההסגר המצרי במְצָרי אילת. מבצע ״עומר״, שאמור היה לצאת לפועל בשלהי שנת 1955 היה למעשה הכרזת מלחמה לכל דבר. סופו שנדחה על ידי ממשלת ישראל. תכנון ״עומר״ הראה כי מְצָרים סגורים יכולים היו להיות סיבה, בנסיבות מסוימות, למלחמה ביוזמת ישראל.[3]

4. ברית בין ערבית למלחמה בישראל. בשנים 1955-6 היו מספר ביטויים צבאיים לאותה ברית בדמות תכנון העברת חֵילות משלוח של מדינות שאין להן גבול עם ישראל אל המדינות הערביות הגובלות בה. אי שיתופה של ישראל במערכת הבריתות שניסה המערב לגבש באזור והניסיון המצרי שנראה מוצלח, לגבש בריתות נגד, העלו בישראל את החשש כי התאגדויות אלה תופנינה נגדה. הידיעות על תנועת צבא העיראקי מערבה אל ירדן, בסתיו 1956, אך חיזקו חשש זה.[4]

מה מכל אלה הביא לצעד שעשתה ישראל באוקטובר 1956? אחד מן הגורמים ואולי צירוף של כמה מהם? כולם יחד או גורם אחר שאינו מוזכר בהיסטוריוגראפיה של התקופה? אין ספק שאין באירוע מסוים לבדו כדי לגרום למלחמה. תהיה דעתנו אשר תהיה, עלינו לבדוק את ההתפתחות המדיניות הישראלית וביטוייה האסטרטגיים אשר הביאו להחלטה לצאת למבצע משולב בסדר גודל שאינו פעולת גמול. ״קדש״ במאפייניו המדיניים והצבאיים לא היה מבצע צבאי גרידא, מדובר על מלחמה: ״מלחמת סיני״.[5]

המניעים האפשריים למלחמה שהוזכרו ייבדקו כאן, לפיכך, כנקודות ציון בולטות בתהליך שראשיתו עם תום מלחמת העצמאות וסופו בהחלטה לצאת למלחמה במצרים. תהליך זה נע בין שתי גישות:

הראשונה שכוחה היה רב בתחילת שנות החמישים ועיקרה ראיית הדינמיקה של היחסים בין ישראל לבין מדינות ערב כ״חבלי שלום״.

השנייה שהלכה וגברה בראייה המדינית-אסטרטגית של ההנהגה הישראלית, עיקרה מדיניות שבבסיסה ההנחה כי מדינת ישראל ניצבת בפני הידרדרות בלתי נמנעת אל ״הסיבוב השני״.

תוך ויכוח בין הדוגלים בשתי אפשרויות אלה התפתחה הגישה הישראלית אל בעיות הביטחון של המדינה. את הראייה הישראלית הזו יש לנתח בשלוש רמות שונות:

המדינית,

האסטרטגית

והצבאית/אופרטיבית.

ההגדרות התיאורטיות של המושגים הללו חדות וברורות, לא כך באשר לביטוי המעשי שיש למושגים אלה ביישומם במערכת הבין לאומית והלאומית בדרגיה השונים.[6]

גישה מדינית אינה מתגבשת ביום אחד או בתגובה לאירוע מסוים. יש לה שורשים באישיותו וניסיונו של המנהיג. מנהיגים בולטים המושכים אחריהם אחרים יוצרים לעתים קו או אסכולה מדינית מוגדרת. מאז קמה מדינת ישראל היו שני האישים הבולטים בניהול מדיניות החוץ והביטחון של ישראל: דוד בן-גוריון ומשה שרת. השניים יצגו שתי גישות שונות שהעימות ביניהן הלך והחריף כבר מסוף שנות הארבעים - עד סילוקו הבלתי נמנע של שרת ביוני 1956. אף כי בדיעבד נכשל שרת יש חשיבות רבה לניתוח גישתו שהייתה בתקופה מסוימת גישת הרוב בממשלה.

את שתי הגישות המרכזיות בקרב הצמרת השלטונית בישראל יש לבדוק, כאשר עוסקים בביטחון הלאומי, בשני מישורים. לעתים מקבילים, לעתים מצטלבים:

א. הביטחון היסודי (או ״הביטחון לדורות״ כפי שקרא לו בן-גוריון) שעניינו סכנת המלחמה נגד מדינה ערבית בודדת או קואליציה של מדינות ערביות בסיוע, בתנאים מסוימים, של מדינה מחוץ לאזור. מדיניות הביטחון היסודי צריכה להגדיר יעדים ארוכי טווח בתחומים מגוונים מהצבאי דרך הכלכלי ועד המדיניות הבין לאומית.

ב. הביטחון השוטף - שעניינו טיפול בשאלות הביטחון היום יומיות שהן מוגבלות מטבען אף כי יש בהן פוטנציאל להתדרדרות אל בעיות מתחום הביטחון היסודי. עיקרן של בעיות הביטחון השוטף:

מניעת הסתננויות למטרות שוד, חבלה ורצח

או חימום מקומי של הגבול על ידי אחד או יותר מן הצבאות של המדינות הגובלות בישראל.[7]

בן-גוריון לא היה מעולם אקטיביסט ביטחוני לשמו. שלמה אבינרי כתב עליו כי היה:

״מלא חרדות קיומיות לגורלה של מדינת ישראל, ושללא חרדות אלה אין להבין לא את מדיניותו הזהירה ולא את התוקפנות המילולית של הרטוריקה חסרת הפשרות שבהופעותיו הציבוריות״.[8]

על אותו משקל אפשר להוסיף גם כי ללא הבנת חרדות אלה, אין להבין גם מדיניותו האחרת לעתים, זו המתפרצת, הנועזת בהחלטותיה. ימים ספורים לאחר החלטתו ההיסטורית להכריז על ירושלים כבירתה של ישראל, הכרזה שהייתה כרוכה בהפרה מכוונת ובוטה של החלטת העצרת הכללית של האו״ם, רשם בן-גוריון ביומנו:

״לא תמיד אני מביע כל ׳פחדיי׳ - כי אני מפחד שמא אפחיד יותר מדי חברינו והתנועה, ומתוך ׳פחד׳ אני מחייב הפרת החלטת האו״ם מייד ובמעשים״.[9]

לענייננו כאן חשוב לציין גם כי מדיניותו של בן-גוריון התאפיינה בהגדרת מאמץ עיקרי זמני ושיעבוד כל שאר העניינים למאמץ זה.[10]

בשנים 1955-1949 גרס בן-גוריון כי עיקר המאמץ הלאומי צריך להיות מוקדש לעלייה ולהתיישבות. את הליכתו לנגב ביקש לרתום למאמץ הקליטה וההתיישבות. האמירה כי ישראל ״צריכה אנשים ולא שטחים״ לא הייתה עבורו סיסמה גרידא.[11] בבעיית ״הביטחון היסודי״ נהג בן-גוריון על פי הכלל של ״המקרה הגרוע״. הוא גרס כי יש להתכונן למלחמה כוללת, ל״סיבוב השני״ נגד מדינות ערב אולי אף בסיוע חיצוני. מלחמה הייתה עבורו באותה תקופה אילוץ קשה אך ודאי שיהיה על ישראל להתמודד עמו. בן-גוריון סבור היה כי מלחמה היא בלתי רצויה בעליל, אך האמין כי אין לזנוח את ההתכוננות נוכח חיינו בלב גוש ערבי הומוגני באיבתו למדינת ישראל, ואף יש לנצלה, במידת האפשר, לשיפור מצבה של ישראל. מכאן קצרה הייתה הדרך לרעיון המלחמה היזומה בדרך לשלום.[12]

בת ברית בדמות מעצמה מערבית נראתה לבן-גוריון תנאי חיוני ליכולתה של ישראל לעמוד במערכה כוללת מול מדינה ערבית אחת או יותר, או כדי ליצור הרתעה מתאימה. תפיסתו את בעלות בריתה של ישראל הייתה אינסטרומנטלית. הוא לא האמין בזהות אינטרסים ובניסיון לשכנע מישהו כי ישראל היא עובדה רצויה במזרח התיכון. ישראל היא עובדה ואין זה חשוב אם רצויה היא או לא. היא עובדה בכוחה היא. על כן סירב לקבל את האו״ם כמי שסייע להקים את המדינה ויכול להיות מעורב בהגנתה. בן-גוריון האמין יחד עם זאת באינטרסים נפגשים. חרדתו גדולה לא הניחה לו לקבל מצב בו תהיה ישראל מעורבת במלחמה ללא בן ברית בעל כוח פוליטי וצבאי משמעותי.[13]

אשר ל״ביטחון השוטף״ גרס בן-גוריון תגובה ישראלית קשה ומיידית לכל פגיעה מעבר לגבול. אין סימנים כי בן-גוריון רצה בתקופה הראשונה של כהונתו כראש ממשלה ושר הביטחון להעניש דווקא את המדינות אשר מגבולן באו השוד והרצח. עיקר המטרה הייתה בזמנו להעניש במידת האפשר ישירות את המסתננים או לפחות את אוכלוסיית הפליטים הפלסטינית שמקרבה באו.[14]

רק לאחר פעולת קיביה באוקטובר 1953, הצטרף בן-גוריון בגלוי לתפיסה אותה ביטא דיין כבר משנת 1949. על פי דיין (אז אלוף פיקוד הדרום) לפעולות הגמול צד ״מדיני״ חשוב כיוון שיש בהן ניסיון לעורר את הממשלות שמשטחן באה ההסתננות על מנת שתעצורנה את המסתננים בשטחן הן. עד 1955 לא היה בן-גוריון שלם עם תפיסה זו כיוון שחשש כי אפשר להגיע, גם ללא כוונה תחילה, עד למלחמה כתוצאה מפעולת גמול אפילו מוגבלת מאוד.[15]

ככלל הייתה הפרספקטיבה של בן-גוריון פנים ישראלית. לא שלא העריך את ענייני החוץ או שלא התעניין בהם, אלא שמדיניותו נגזרה על פי צורכי הביטחון של ישראל לדעתו, ולא על פי צורכי או אילוצי המערכת הבין לאומית. מדיניות החוץ על פי בן-גוריון נועדה לשרת את צורכי הביטחון בבחינת ״כלי עזר שני במעלה״.[16]

מנגד, אצל משה שרת ניתן לראות גישה עקבית מאוד מסוף שנות הארבעים, עד וכולל תקופת דיוננו. אין להסתפק בטענה כי שר החוץ ואחר כך גם ראש הממשלה, שלל לחלוטין הפעלת כוח צבאי וגרס התניה מלאה לדרישות האו״ם והמעצמות. שרת מעולם לא שלל את השימוש בכוח, הן כאמצעי של ענישה והרתעה והן כדי לענות לצורכי הציבור הנסער בישראל. כדי להבין את גישתו יש ללכת אל ראייתו הכוללת שהיה בה עד כמה שהדברים נשמעים פרדוכסליים, פחות חרדה קיומית כמו זו שנמצא בראייתו של בן-גוריון ואף יותר אופטימיזם באשר לסיכויי השלום. שרת ראה את התהליך המתרחש במזרח התיכון כהתלבטות נמשכת של הערבים בדרך להשלמתם עם קיומה של מדינת ישראל. את בעיית הביטחון של ישראל ראה כבעיה שהיא מדינית, לא פחות מצבאית. מעורבותו ארוכת הימים בענייני הדיפלומאטיה הבין לאומית עשתה אותו רגיש לצד המדיני והביאה אותו להעדיפו על פעולה בכוח הנשק.[17]

בעוד שבן-גוריון רצה ״לפתור את הסכסוך״, חשב שרת במונחים נינוחים יותר של ״ניהול הסכסוך״, מתוך הנחה כי מדובר בתהליך ממושך מאוד.[18] על פי שיטתו של שרת יובטח קיומה של ישראל על ידי שלושה מהלכים הצריכים לעצב את דרכה של המדינה בטיפולה בבעיית ״הביטחון היסודי״ שלה:

א. קביעת עובדות בשטח בשקט ללא רעש צבאי או פוליטי.

ב. יצירת זיקה ושיתוף פעולה עם המערכת הבין לאומית. שרת לא התרגש יתר על המידה מכוחו של האו״ם, אך האמין כי התחשבות בצרכיו של הארגון הבין לאומי הזה תיצור אווירה אוהדת לישראל. הוא רצה ביחסים טובים עם המעצמות, ובעיקר עם ארצות הברית איתה, גרס, יש לישראל זהות רעיונית ובעיקר זהות באינטרסים. ביחסים כאלה, על פי שיטתו, יש אפקט של הרתעה. בהיעדר יחסים כאלה יישאר הניסיון המערבי לרתום את מדינות ערב לברית אנטי קומוניסטית, בלתי מועיל מבחינתה של ישראל. ניסיון שכמוהו כמתן עידוד עקיף לתוקפנות נגד ישראל.

ג. התעצמות צבאית בעיקר על ידי רכש מארצות הברית, כאמצעי להרתעה ויצירת אווירה שתאפשר לערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. בסך הכל גרס שרת הפוך מבן-גוריון: המופקדים על הביטחון כפופים לעוסקים במדיניות הבין לאומית הכוללת. הערובות לשלום וממנו לביטחון נמצאות גם מחוץ לישראל.

מסתבר כי שרת, כמו בן-גוריון, קשר בדרכו הוא, את שאלת ״הביטחון היסודי״ עם מערכת קשריה החיצוניים של ישראל.[19]

בשאלת ״הביטחון השוטף״ הייתה גישתו של שרת המשך לראייתו את ״הביטחון היסודי״. הוא ראה בתגובה הישראלית, המופרזת לדעתו, דרך להסלמה ללא סוף עד כדי היגררות גם בלא רצון מפורש, למלחמה של ממש. יחד עם זאת לא שלל, כאמור, את זכותה העקרונית של ישראל להגיב בכוח על ההתגרויות בה.[20]

שרת ראה בפעולות הגמול גורם חיוני נגד תסיסה פנימית בקרב הציבור בארץ בכלל וביישובי הספר בפרט. לדעתו לעתים עצם האיום בפעולת גמול היה בו כדי להספיק. אך אם כבר פועלים אזי בזהירות רבה ועם מינימום קורבנות כדי להעניש להרתיע, אך לא ליצור עילה לפעולת תגובה של האויב.[21]

שרת ראה חשיבות גדולה מאוד בעצם פעולתן של ועדות שביתת הנשק המשותפות. בוועדות אלה ראה מתן לגיטימציה ערבית ובין לאומית למעשה לגבולות אליהם הגיעה ישראל עם תום מלחמת העצמאות ושלב ראשון בדרך ליחסים נורמליים עם מדינות ערב. הוועדות המשותפות לישראל ולשכנותיה היו המודל היחידי הקיים באותם ימים לקשרים פורמליים עם אותן מדינות.[22]

שרת לא טען כי הסכמי שביתת הנשק הם שלב ברור בדרך לשלום, אך קבע כי נסיגה מהם משמעותה חזרה אל מצב המלחמה שאינו רצוי בשום פנים, לדעתו, למדינת ישראל. חששו היה רב כי המתיחות בגבול תהרוס את המנגנון הלא יציב ממילא של שביתת הנשק.[23] אשר על כן בלם שרת שוב ושוב פעולות צבאיות יזומות של ישראל, אף כי לא נמנע מלאשר פעולות מוגבלות כאשר הייתה לדעתו הצדקה לכך.[24]

חילוקי הדעות הללו היו ברורים לראש הממשלה משה שרת שעה שפנה בסוף פברואר 1955 אל בן-גוריון בבקשה כי יחזור אל משרד הביטחון. בן-גוריון שהסכים לשוב, היה מודע אף הוא למציאות זו.

בניתוח הרקע המדיני, האסטרטגי והאופרטיבי בחרנו להתמקד בתקופה שמסוף שנת 1954 עם החרפת הקרע בין ראש הממשלה משה שרת לבין שר הביטחון בממשלתו פנחס לבון, וערב שובו של בן-גוריון אל משרד הביטחון - ועד ראשית גיבושו של ״מהלך קדש״ בסוף יולי 1956.

אין בתיחום זמנים זה כדי להצביע על כך כי את ״הספירה לאחור״ לקראת מלחמת סיני, יש להתחיל מייד עם שובו של בן-גוריון אל משרד הביטחון או שבעצם עובדה זו יש כדי להסביר את הדרך הישראלית למלחמה זו. יחד עם זאת הייתה לחילופי הגברי במשרד הביטחון חשיבות מרכזית לענייננו כאן. באותם ימים של ראשית שנת 1955, ולא במקרה, נפתח פרק חדש בתולדות מדיניות הביטחון של ישראל עם ההשלכות האסטרטגיות והאופרטיביות המתבקשות.

את מדיניות הביטחון של ישראל עיצב מאותם ימים הצוות שהוביל את ההכנות למלחמת סיני זמן קצר אחר כך: שר הביטחון ואחר כך גם ראש הממשלה - דוד בן-גוריון, הרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס.

אל תקופה זו התנקזו כמה תהליכים נוספים שיש בהם כדי לייחד אותה מן התקופה שקדמה לה ומתקופת מלחמת סיני שבאה אחריה. בזירה הבין לאומית גובשה ואף הופעלה תוכנית אמריקנית-בריטית חדשה להסדר נוח למערב במזרח התיכון: ״תוכנית אלפא״ (alfa plan) שראשיתה וסופה בתקופה זו. ״תוכנית אלפא״ ביקשה לחסל את מקורות הסכסוך הישראלי-ערבי בעזרת

ויתורים טריטוריאליים ישראליים,

טיפול בבעיית הפליטים

והכרה ערבית בישראל.

כל אלה בהשראה מערבית. חיסול סכסוך זה עשוי היה לחסל מוקד של מתח אזורי דרכו עלולה ברית המועצות לחדור לאזור. היעלמותו של סכסוך זה, תסיר את הצורך, הלא נוח למערב, להגדיר את עצמו בעד או נגד ישראל.

גוש מדינות המערב פעל באזור בכיוון נוסף אף הוא בהקשר של ״המלחמה הקרה״. ב-24 בפברואר 1955 נחתם החוזה של ״ברית בגדאד״ בין עיראק לבין תורכיה. ברבות הזמן הצטרפה גם בריטניה לברית זו שכוּוְנה נגד ברית המועצות. בישראל שלא שותפה ובמצרים שסירבה להצטרף, ראו בברית זו איום ממשי.[25]

במצרים ביצר נאצר את מעמדו. באפריל 1954 היה נאצר לנשיאה של מצרים ולמעשה לשליטה היחיד. התחזקותו בארצו הביאה אותו אל תחילת מימוש שאיפותיו להנהגת העולם הערבי. כך גם ביחס ל״עולם השלישי״ לאחר הצלחתו בוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבנדונג באפריל 1955. התעצמות זו הגבירה את ביטחונו העצמי ואת רצונו ויכולתו לנצל את ״המלחמה הקרה״ לצרכיו. כוחו העולה של נאצר יצר בישראל תחושה קשה של איום.[26]

בזירה הפוליטית הפנימית התעצם הוויכוח, עד כדי פיצוץ, בין ״אסכולת שרת״ לבין ״אסכולת בן-גוריון״. אפשר וצריך לחפש את הסיבות למלחמת סיני גם בתהליך בו גובשה מדיניות הביטחון הישראלית תוך ויכוח פנימי חריף. אף כי יש לזכור כי איש לא יכול היה לצפות את הסצנריו של אוקטובר 1956, אף לא בחודשים יולי-אוגוסט של אותה שנה. בדיון ובהתלבטות על אופייה הרצוי של מדיניות הביטחון, ניסו אישים שונים את כוחם בהערכה ובהשפעה על העתיד להתרחש. קרוב מכולם בהערכתו לעומד להתרחש היה משה שרת, שכבר בדיון בפורום מצומצם במרס 1953, בניסיון להסביר את האינטרסים המשותפים לישראל ולמערב סביב תעלת סואץ לקראת האפשרות שבריטניה תעזוב את התעלה, תיאר אפשרות לאופרציה משותפת ישראלית/מערבית אם יסכנו המצרים את התעבורה בתעלה. שלוש שנים אחר כך הייתה המציאות הבין לאומית בשלה לרעיונות מסוג זה. במרס 1956 החלו לחשוב בוושינגטון ובלונדון על פעולה מדינית נגד נאצר הנוטה להדק את קשריו עם ברית המועצות. ״תוכנית אומגה״ (Omega) שבאה להחליף את ״אלפא״ הכושלת, פירטה מגוון הצעדים שעל המערב לנקוט על מנת לשכנע את נאצר כי אינו יכול להתקרב לברית המועצות ובו זמנית לקבל סיוע כלכלי נדיב מן המערב. בין השאר דובר ב״אומגה״ על מתן אישורים אמריקניים לצרפת ולקנדה לספק נשק לישראל כאמצעי לחץ על מצרים. במרכז התוכנית עמד הרעיון לבנות את ערב הסעודית (בנוסף לעיראק) כמשקל נגד למצרים.[27]

חזרה לישראל: האם שעה שדובר בארץ, למשל בראשית שנת 1956, על ״מלחמה בקיץ הבא״, הייתה הכוונה למשהו נוסח מלחמת סיני? מענייננו כאן לבדוק האם למהלך היזום באוקטובר 1956 או לאופרציה אחרת דומה לו, יש עקבות בדיון המדיני-אסטרטגי בשנים 1956-1955. ממתי תוכננה, אם בכלל, מלחמה יזומה, והאם היה זה תכנון עקרוני שחיפש עילה לביצוע.[28]

הרקע למלחמת סיני יחולק לשלוש תקופות משנה:

א. משלהי שנת 1954 עד מרס-אפריל 1955, חודשי גיבוש מדיניות הביטחון החדשה.

ב. מאפריל 1955 ועד סוף אותה שנה: הביטויים האסטרטגיים והאופרטיביים של המדיניות החדשה והקפאתם.

ג. מראשית שנת 1956 עם הצפי למלחמה והתבדותו, ועד משבר הלאמת חברת התעלה ביולי של אותה שנה.

ב-7 בדצמבר 1953 התפטר דוד בן-גוריון מתפקידיו כראש ממשלה ושר הביטחון, תפקידים אותם מילא מאז קום המדינה. התפטרותו של ״האב המייסד״ הביאה לחרדה של ממש בקרב הציבור בארץ בכלל ובמערכת הפוליטית בפרט. לאחר ההלם הראשון הבינו רבים כי אפשר גם בלי בן-גוריון. אך ההלם הרגשי לא פג גם כאשר רציונלית השלים הרוב בצמרת הפוליטית עם לכתו של ״הזקן״ לשדה בוקר. שרת עצמו, אף שעמד לרשת את בן-גוריון, נאבק בינו לבינו בחרדה מהליכתו של מורו הגדול, מול הכרתו שהליכתו של יריבו הבכיר ממנו טובה למדינת ישראל.[29]

לענייננו חשובה העובדה כי לא דובר כאן בחילופי גברי סתם. מחליפו של בן-גוריון בראשות הממשלה לא היה איש אלמוני: שרת ייצג, כאמור, קו שהיה בכל הקשור למדיניות הביטחון של מדינת ישראל, בהתנגשות חזיתית מתמדת עם הקו של בן-גוריון. הדברים היו ידועים לשני האישים ולמרכז מפלגתם (מפא״י) שעת שאישר את החילופין.[30] גם מדיניותו של פנחס לבון, מחליפו של בן-גוריון במשרד הביטחון, התנגשה עם זו של שרת. עובדה זו התבררה מאוחר יותר ונראה היה כי לא מדובר בגישה בעלת בסיס רעיוני מוצק, אלא בתגובה אישית שהיה בה ניסיון להיכנס בהצלחה לנעליו הגדולות של בן-גוריון. לבון פירש את האקטיביזם של בן-גוריון על דרך ״הפשט״. ״הדרש״ שבאקטיביזם זה לא עניין אותו או שלא טרח להבינו כהלכה. לבון דרש למעשה ״עין תחת עין״, פשוטו כמשמעו. הוא הגיע עד ליוזמות אשר סיכנו את מדינת ישראל וסיבכו אותו ואת עמיתיו בצמרת למשך שנים רבות.[31]

עיקר חשיבותו של לבון, בדיעבד, הייתה בעצם העובדה שבמדיניותו והתנהגותו ביחסיו עם הממונה עליו ועם הכפופים לו - הביא לשובו של בן-גוריון לממשלה ולמשרד הביטחון, שיבה שהייתה לה חשיבות מכרעת בשינוי תפיסת הביטחון של ישראל בדרך למלחמת סיני.

מאז קמה בינואר 1954, לראשונה ללא בן-גוריון, הממשלה החדשה, גובשה מדיניות החוץ והביטחון הלכה למעשה על ידי משה שרת. אף כי לא היה מנהיג בעל עוצמה וכריזמה כבן-גוריון, הצליח שרת בעקביות מרשימה לעצב גם את מדיניות הביטחון על פי תפיסותיו, למגינת לבם של חסידי בן-גוריון בממשלה כמו גולדה מאירסון ולוי אשכול, ומחוצה לה כרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס. ניסיונותיו, באותה תקופה, של לבון לעצב מדיניות ביטחון משלו והתנגשויותיו התכופות עם שרת בעקבות ניסיונות אלה, היו לא יותר מחזרה חיוורת משהו לעימות האמיתי הזה שבין בן-גוריון לבין שרת, שהיה רדום והתעורר שוב בתחילת שנת 1955.[32]

שרת היה ראש ממשלה בפועל כבר מיולי 1953 שעה שבן-גוריון נטל לעצמו חופשה על מנת ללמוד את צורכי הביטחון. הוא סיים את כהונתו במשרד ראש הממשלה בנובמבר 1955. בתקופה הראשונה מיולי עד אמצע אוקטובר 1953 (עת סיים בן-גוריון את חופשתו וחזר לתפקידו לזמן קצר) היה שרת ממלא מקום ראש הממשלה. בקיץ 1953 הסתובב בן-גוריון, עדיין ראש ממשלה ושר ביטחון בחופשה, אצל זרועות ופיקודי הצבא כדי להכין את עיקרי המשימות של מדיניות הביטחון והרכש למחליפיו ולבדוק האם יוכל לצאת בשקט לחופשה בת שנתיים לפחות. בתקופה זו טיפל שרת בבעיות היום יומיות בלי שיוכל להשפיע באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הביטחון.[33]

מדצמבר 1953 ועד פברואר 1955 היה שרת ראשה של ממשלה ללא בן-גוריון. הוא ניסה ואף הצליח לעשות את תפיסותיו לדומינאנטיות.

מפברואר עד נובמבר 1955 עמד שרת בראש ממשלה שבן-גוריון היה בה שר הביטחון. בחלק מן הזמן הייתה זו ממשלת מעבר (מסוף יוני עד ראשית נובמבר 1955) שאי אפשר לפרקה.

המאבק בין הגישות השונות שייצגו השניים הגיע לשיאו בתקופה זו. בן-גוריון הצליח לאזן את שרת, אך נכשל בניסיונו לנהל את מדיניות הביטחון כרצונו. שרת בנחישות שלא הייתה בו קודם להתמנותו לתפקידו הרם, דאג לאזן את בן-גוריון ואף למנוע ממנו מספר מהלכים שתאמו את תפיסותיו המדיניות/ביטחוניות של שר הביטחון.

ב-2 בנובמבר 1955, משהצליח בן-גוריון, לאחר משא ומתן קואליציוני ארוך, להרכיב ממשלה אקטיביסטית יותר משל קודמו, עדיין יכול היה שר החוץ שרת בעזרת המתונים במפא״י, מפיים, הפרוגרסיבים והדתיים בממשלה, לבלום את בן-גוריון. מימוש מדיניותו של בן-גוריון חייב, על כן, את הדחתו של שרת. ב-18 ביוני 1956 עזב שרת סופית את הממשלה. על מקומו באה גולדה מאירסון שהלכה בעקבות המדיניות שהתווה לה בן-גוריון. משפרץ המשבר בסואץ כבר לא היה שרת בממשלה.[34]

הערות: