יום א',  16/9/1956

ובכן היה לי ליל שימורים כאשר "בימים הטובים". המנורה האירה והראש היה צלול ומסביב הושלך הס וקצרתי יבול רב. גמרתי לדפוס את הפרקים על אליהו, ברל, משה כרמי, קפלן, סרני (שניים), וייצמן, רוטשילד וחנקין.

לאחר שנסעה צפורה ניגשתי לפרשת ארלוזורוב. היו לפני ארבעה נאומים: מייד לאחר הרצח, בשלושים בבית הכרם, כעבור עשר שנים בעצרת נוער וכעבור עשרים שנה בעצרת הכללית בכפר חיים. החלטתי להשמיט את השלישי, כיוון שהיה מיועד לדור "שאינו יודע את יוסף" ובאו בו הסברים היסטוריים מפורטים של רקע העניינים העלולים להכביד על הקורא הממוצע ; אותו נאום היה ראוי להיות מוּצא כחוברת לשימושם של מדריכים וחוגים בתנועות נוער. לעומת זה, עם כל היות הנאום הראשון מקוטע ובלתי מאוזן בתוכנו, החלטתי לשמור עליו, כיוון שיש בו משהו מהמחץ הבלתי-אמצעי של הרצח - אלא דווקא משום זה עמלתי הרבה ללטשו, למלא כמה חללים שבו ולהוציא ממנו ביטויים העלולים לגרום סיבוכים מיותרים.

סוף סוף החלו העיניים נעצמות. ניסיתי לישון ונכשלתי. רחוב בלפור כולו בניינים חדשים שהעבודה בהם במלוא תוקפה ושאונה. בייחוד הִמאירה דפיקתו הטרדנית של ערבל-מלט אחד. בכל זאת התגברה העיפות גם על מכשול זה, אך לא עברה שעה קלה ונשמע צלצול בדלת. זה נקב את השינה כנקוב סיכה את הנייר הדק. פתחתי והנה אישה זרה: "סליחה, האם פה הספרייה?" במחשבתי היו איחולים כנים של מיתה חטופה על מנת שתהא יורשת גיהינום ללא כל דיחוי, אך בפי אמרתי בתכלית האדיבות: "לא, גברתי, זה בקומה השנייה". הקללות וחריקת השן גירשו כליל תנומה מעפעפי וחזרתי לעבוד. אכלתי לבדי, שוב נימנמתי כעשרים דקה, עד שהעירני הטלפון, שלא פסק משום מה להטריד מאז והלאה. הדוור הביא דואר עצום - רובו יבול ברכות שאינו פוסק לזרום כמקרן השפע, אך בתוך הערימה גם משהו גרעיני, בדמות המחאה מ"דבר": שכר סופרים בעד "שיחת רעים" ו"סיכום ראשון", 100 ל"י כל אחד, ותוספת 50 ל"י בעד הנאום בבאר-שבע, פרי הזכרת נישכחות מצדי לשורר. עד כה השתכרתי בשכר סופרים מ"דבר" סך 350 ל"י. שילמתי לרוחמה שכר העתקת שני המאמרים האחרונים 20 ל"י-  מיכסת % 10; בעד המאמר הראשון סירבה לקבל, שלא לעשר ביכורים.

אחה"צ בבית הישיבה המייסדת של האגודה למען מצדה - פרי העקשנות והטירחוּן של יהודה אלמוג. רבים מהמוזמנים לא באו, אך גם הבאים הצטרפו למניין די הגון - למעלה מתריסר, בכללם פרופ' מזר, שמריה גוטמן, [אברהם] קליר מרמת-גן, [ פרופ' אברהם] דה ליאו [מהנדס ראשי במפעל האשלג לשעבר], טדי, ב"צ לוריה. היה גם חבר קבוצת עין גדי שבא לבקש והשיג כלילת נווה זה בחוג פעולתה ודאגתה של האגודה. החלטנו חגיגית על הקמת האגודה ואישרנו תקנותיה ובחרנו ועד והיצבנו בראשו את טדי (יהודה אלמוג מלָאו לבו לקוות כי אני עצמי אהיה יו"ר, אבל סירבתי) ושתינו תה שהגישה בחריצות רוחמה. צפורה שחזרה מבאר יעקב באמצע הישיבה פקחה עיניה לרווחה בראותה את חדר המגורים מלא אנשים יושבים ומדיינים ומטיבים לבם.

אהוד שהובהל לירושלים לעבור על "סוף דבר" שלי לספרו של יואל בראנד בא ובפיו כמה הערות. היה מרוצה מאוד מהעבודה שעשיתי. שאל לתוכנית נסיעתי והתלהב מהטווח והגיוון אך טען כי אני קוצב מועדים יותר מדי קצרים לכל ארץ וארץ. ייתכן, אך דרכי אץ לי שכן היעדרי מהארץ לחודשיים וחצי אף הוא כרוך בבעיות. אהוד בישר לי בסיפוק רב ואפילו בגאווה כי אף הוא הוזמן לארוחה אצל גולדה הערב. אמרתי: מה זה, eine allgemeine versohnung [התפייסות כללית, בגרמנית]? אמר: כנראה. היחסים בינו לבין גולדה לא היו מעולם מצוינים - גולדה לא נטתה אליו חסד ואמון.

לפנות ערב הופיע חגיגית ועד העובדים של משרד החוץ בהרכבו המלא, נהוג בידי היושב ראש לוי אלון. באו להגיש לי מתנות-פרידה בשם כל עובדי המשרד בארץ ובחוץ לארץ, והן שלוש במספר:

א) תעודת הרשמה בספר הזהב, שלי ושל צפורה, אך לא גלולה בתוך נרתיק, כמקובל, אלא ממוסגרת ומזוגגת - טול ותלה אותה מייד על הקיר במקום מיוחס;

ב) אלבום חתימות של כל עובדי המשרד ושירות החוץ בעולם כולו, לכל מחלקה ולכל נציגות דף משלה - תהליך החתמת כל הנחיתים באפסי תבל נמשך זמן רב, והוא שגרם לאיחור הגשת התשורות מיוני ועד היום;

ג) אחרון-אחרון יקר - שתי מטבעות כסף עבריות עתיקות, אחת משנים אחדות לפני החורבן ואחת מימי מרד בר-כוכבא - שמעתי כי אלו עלו לחבריא 600 ל"י והן הוגשו קבועות בריפוד של קטיפה ונתונות בקופסת קלף נאה.

ובערב היה מאורע - ארוחה רבת-עם אצל גולדה לפרידה ממני. התכונה לקראת ערב זה הייתה רגושה מאוד ומתוחה. כל מי שהוזמן כאילו ידע כי נקרא למעמד מיוחד ותהה לדעת כיצד ייפול דבר. גולדה עצמה ייחסה כנראה ערך היסטורי למסיבה זו, שבה אֶפגש עם הסגל הגבוה של משרדי ועם חברים אחרים - בביתה, והישרתה רוח של צפייה דרוכה על קרואיה.

נסענו לביתה עם דוד ועם ברכה, שבאו במיוחד מחיפה לערב זה. גם דוד היה נתון במצב רוח מרומם, שהנה כאילו הערב נסתמת הפירצה ביני לבין גולדה, ונתאכזב כשאמרתי לו כי לא היא. שטות תהיה מצדי להחרים את גולדה וביתה. גם אחרי הכל הן אני יוצא בשליחות משה"ח ולא אוכל לסרב למסיבת פרידה. אך אין זה בא לגשר נפשית אף כלשהו על התהום שניפערה עם כניעת החברים לגזירת סילוקי. כשנכנסנו היה כבר החדר הגדול מלא אדם. גולדה עמדה בפתח לקבל פני האורחים והכרת פניה ענתה בה עד כמה היא נרגשת. היו כאן כל אנשי צמרת המשרד, כל לשכת השר, טדי ויצחק נבון ממשרד רה"מ, השרים נפתלי ארן, ספיר, לוז ונמיר, כל חברינו בהנה"ס, כסה וברקת והוגו [מורט, מנהל המח' לקשרי חוץ במרכז מפא"י], כל הנהגת המפלגה בירושלים, כל אלה ורעיותיהם (או בעליהן) עם עוד כמה זוגות ופרטים, בסה"כ ודאי כשבעים איש ואישה. האכילה הייתה במעומד או במיושב אך במפוזר. כשהתיישבתי התלקטו סביבי בלי משים בבה ורותי [לדור] - אשר הכל הופתעו מיופיה הזוהר ושאלו מי היא; צבי נאמן והדסה ועוד מקורבים. אחר כך התהלכתי הרבה ודיברתי עם רבים. ניגשתי אל זיאמה [ארן] ואמרתי: תן לי עצה - מה אענה לידידים באסיה כשישאלוני בשיחות אישיות, לא לפרסום, מדוע התפטרתי? הן לא אבלבל ראשם בסיפורי הבאי כי עייפתי או כי נמאס לי או כי החלטתי לשרת את המפלגה. הבטיח "לחשוב". שאֵלתי הייתה יותר מטרה לעצמה מאמצעי לקבלת תשובה. שעה קלה לאחר הגלידה והקפה הוּסָה הקהל - הכוורת נָדַמָה וגולדה התייצבה לשאת נאום. דיברה בלבביות ומבחינתה בכנות, כדרכה תמיד, אך ודאי בעצמה לא נתנה דעתה על השתמעות דבריה. עיקר דבריה היה כי, כפי שברור לכל, אין כמשה המסוגל להסביר את ישראל לאסיה ולמצוא מסילות ללב מנהיגיה ושליחות זו שקיבל על עצמו אי-אפשר היה להטילה על מישהו זולתו באותה מידה של סיכויי הצלחה. מייד מוכרח היה כל אחד לשאול את עצמו: האומנם רק לאסיה? ומה לגבי ארצות ערב? וארה"ב? ומערב אירופה? ואפילו העולם הסובייטי? ואם באמת משה הוא בן-יחיד כזה, אזי מדוע וכו' והרי כל השאלה מתעוררת מחדש. גולדה סיימה בהגשת מתנה: ספרו של הזז, "חתן דמים", כתוב רש"י בידי תלמידת בצלאל, מעוטר אמנותית וכרוך הדר. מתברר כי תלמידי בצלאל מבצעים עבודות כאלו כחלק מבחינותיהם ואין הן מיועדות למכירה אלא נשארות שמורות באוסף מיוחד, אבל כשבא יצחק נבון וביקש למצוא משהו נאה ונשאל בשביל מי והגיד - לימדו היתר והוציא מבית הגנזים שכיית חמדה זו. על דף ראשון בשער הספר חתמו כל הנוכחים. גולדה הזכירה גם את יום הולדתי הממשמש ובא. מה שנעלם ממנה היה עניינו של הספר - סיפור שגיבוריו הם משה וצפורה - ולכן החמיצה הזדמנות לתבל דבריה במילת בדיחות. בתשובתי הודיתי, כמובן, על המסיבה ועל הזדמנות הפגישה עם חברים כה רבים ויקרים ועל הברכה ועל המתנה ובין השאר עמדתי על קשי השליחות, שתהיה כולה שחייה נגד הזרם, ואמרתי כי אני מעריך מאוד את האמון שנתנה בי ממשלת ישראל  ב ע נ י י ן  ז ה.  הכל הבינו כוונת הדברים. הפרידות היו לבביות. זיאמה ניגש אלי ונשקני בחום ואמר כי לא בא אלי בשבועות האחרונים משום שאין דרכו "סתם לקשקש" - זאת אומרת אין מעניינו לטשטש מה שקרה על ידי טיח תפל. על שאלתי בתחילת הערב לא ענה.

סיפרתי לזלמן [שז"ר] על תוכנית ספר האישים שלי ["אורות שכבו"] וקיבל על עצמו לקרוא את החומר.

הרבה דיברנו אחר כך על ערב זה ועל הדברים שנאמרו ושלא נאמרו.