יום ג', 28/8/1956
עיתוני הימין נטפלו להופעתי אתמול, בה עברתי, כביכול, למחנה "הצעירים" המתמרדים. "מעריב" עלה על כולנה בהבליטו את הצטרפותי ל"אופוזיציה" כהפגנה מצדי נגד ב"ג.
נתתי דעתי למסור הנהלת הישיבות לידי צעירי הנשיאות ואנשי עדות המזרח שבה ולשבת על ידם כל הזמן למען הדריכם.
בבוקר ישב ראש מאיר זרמי, איש "האיחוד", מראשי התנועה המאוחדת. אחר הצהריים - שמעון אביזמר, מבני עליית תימן. בערב - מנחם כהן, מעמודי העדה הספרדית של המפלגה בתל-אביב.
כל היום התנהל הוויכוח. בהפסקת הצהריים החלטנו להקטין את זמן הדיבור מרבעי שעה לעשר דקות ודאגתי כי יוקפד על גבול זה ללא רחמים. היושבים ראש, משום גילם ומשהו נחיתות שעדיין דבקה בהם, לא היו מעיזים פנים להפסיק כמה נואמים אנשי שם או תקיפי עמדה, אבל רדיתי גם בהם והכרחתים לא להדור פני איש, כדי לא לקפח אחרים. הלחץ על הנשיאות מצד צירים שנרשמו והרגישו כי אינם עתידים להגיע לרשות דיבור היה עצום. ועדת המישנה בראשותו של הרודן [מרדכי] סורקיס סיננה בלי הרף את הנרשמים והפילה בהם חללים על ימין ועל שמאל, אבל נטלתי שררה לעצמי לאשר נואמים גם שלא נכללו ברשימת הוועדה מתוך שיקולים אישיים ותנועתיים שונים. הודות למישמעת זמן זו הצלחנו לתת רשות דיבור בישיבת אחר הצהריים ל-23 איש מכל חלקי הארץ ומבני מוצאים ושכבות שונים ובישיבת הערב ל-13.
הוויכוח נסב כולו על צירי הכלכלה והבעיות החברתיות - שכר, רמת החיים, תוספת היוקר, תפוקה, ייעול, עתיד היצוא, המצב בהתיישבות החדשה, בעיות מיוחדות של תעשייה וחקלאות וכיוצא באלה. מתיישבים חדשים מבני תימן, צפון אפריקה, בבל, הודו וכו' תינו את פגעי חייהם והצרות שיישוביהם מתלבטים בהם והיו שפתחו ללא הקדמות בתיאור המצב של כפרם, מה חסר לו ומדוע ומהי התקנה. שליחי אילת, אשקלון, עכו, צפת וערים אחרות התייחדו עם בעיותיהם המקומיות. אחרים הרחיבו את היריעה וחבקו עולם. נתגלעו ניגודים בין עיר וכפר, בייחוד בין דוברי פועלי התעשיות בחיפה לבין נציגי תנועת המושבים. עניין תוספת היוקר - צִימוּתָה או ביטולה או הטלת שינויים בה- הפך לנקודת מוקד מרכזית של הוויכוח כולו. הכלל העולה הוא כי הוויכוח הצטמצם בתחום הרצאותיהם של אשכול וספיר והחלקים הכלכלי והחברתי של הרצאת ב"ג, ונצמת כל זכר לפרק המדיני והביטחוני של דבריו. מיזוג שני הנושאים בוויכוח כללי אחד הרס כל איזון ביניהם והעתיק את מרכז הכובד כליל לקוטב הכלכלי-חברתי של ציר הוועידה, תוך טישטושו וביטולו הגמור של הקוטב השני. נזכרתי והזכרתי לאחרים כמה הוכרחתי להתווכח עם אנשי חיפה, חנה למדן, [אליעזר] שכטר ואחרים כדי לשכנע אותם כי אין מנוס מהצבת העניין הכלכלי במרכז סדר יומה של הוועידה. אפשר לא שיכנעתי אותם, אבל בעזרת חברים אחרים התגברנו עליהם. מה היה אילו נכנענו להם? לכאורה הם דאגו ל"אחדות התנועה" ולכן ביקשו לסלק מסדר היום את שאלת מדיניות השכר השנויה במחלוקת. אבל אלו פנים היו לוועידה אילו שמענו בקולם? הייתה בזה הפגנה של אוזלת יד, של פחד מן האמת, של בריחה מאחריות, של השתמטות מהבעיה המרכזית של ההווה והעתיד הקרוב.
אך לעומת זה משונה ומכאיבה ומדאיגה הייתה ההתעלמות הגמורה מבעיות אחרות, שאינן כלכליות במובנו הצר של המונח. סוגיות מדיניות חוץ, מעמדה של ישראל בקרב אומות העולם, עתיד הביטחון, אפילו השפעת בעיית הביטחון על המצב הכלכלי, עתיד העלייה, אפילו השפעת העלייה הנוכחית על המצב הכלכלי, יחסיה הבינלאומיים של המפלגה, בכלל זה קשריה עם המפלגות הסוציאליסטיות באירופה, עתיד מעמדה של ישראל באסיה (שליחותי הקרובה לאותה יבשת, למשל, לא נזכרה בפי איש!), תוכניתה הסוציאליסטית של המפלגה, הריב האידיאולוגי בינה לבין השוה"צ ואחה"ע, ניתוח המצב בקומוניזם העולמי לאור ועידת העשרים [של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ], סיכויי האיחוד בקרב תנועת הפועלים בארץ - כל אלה כאילו לא היו קיימים ועומדים כבעיות המחייבות בירור, כאילו לא היה בהם כדי להעסיק את המפלגה בוועידתה. אורח מארץ זרה, אילו הקשיב למהלך הוויכוח הממושך, היה מסיק כי שאלות מדיניות ואידיאולוגיות אינן מטרידות כלל מפלגה זו - אינן מתעוררות כלל במהלך חייה ופעולותה. תמונה מוזרה מאוד!
אחת מתוצאותיה של הסחת-דעת זו מענייני מדיניות ורוח כאחד הייתה השתיקה שגזרתי על עצמי. משנתקרב הוויכוח לסיומו שאלתי עצמי האדבר, ואם אדבר - מה אומר? היה לי הרבה מה לומר בשולי הפרק המדיני של הרצאת ב"ג, אבל אילו באתי לטפל באותן סוגיות הייתי מופיע כאדם שאינו מהעולם הזה וחרגתי לגמרי ממסגרת הוויכוח כפי שהתנהל - כמנסה להזכיר נשכחות ולהסב את הגלגל אחורנית. לעומת זה אילו התרכזתי גם אני בבעיות הכלכלה בלבד - וגם על נושא זה היה לי מה להשמיע - כי אז נמצאתי מאשר את ההתעלמות מעניינים מדיניים, ולעומת זה באתי לחזור אולי בביטויים יותר קולעים על אמיתות שכבר הדגישו אחרים, בכלל זה דב יוסף, אשר נשא נאום יעיל ונמרץ מאוד. נוסף להיסוסים אלה בא הלחץ האכזרי של תובעי רשות הדיבור והכורח שהועמדתי בפניו לאטום אוזן כלפי רבים ו"לסתום להם את הפה". אילו דיברתי, הייתי תובע לעצמי כחצי שעה. העדפתי לחלק זמן זה לשלושה נואמים אחרים, אשר כל אחד מהם נחל על ידי כך את הסיפוק כי בא לידי ביטוי ואת האפשרות לדווח על מיבצעו זה באוזני שולחיו.
נאמרו הרבה דברי עם-ארצות בוויכוח זה ונתגלתה הרבה צרות אופק ואהבת הסנוורים. חיפה במיוחד הופיעה כגורם ריאקציוני מגובש היודע את האמת ומורד בה. אבא חושי נשא נאום "חלק" - שהיה שיא ההשתמטות מלראות ולהציג את המציאות כמות שהיא, כולו מטוכסס לשאת חן בעיני חבריו ושולחיו על ידי להטי טיח תפל, הפיכת טפל לעיקר והסחה מחושבת של דעת הציבור מנגעי חייו הממאירים ביותר. דוד ענה לו בנאום אמיץ ונוקב, שהיה משכנע יותר אילו היה נרגש פחות. גם אשכול בתשובתו כיוון עצמו בעיקר כלפי חיפה וגם הוא הביע יותר הלך רוח והמיית נפש, בהתריעו על הקלקלות והסכנות וחוסר הישע ואחיזת העיניים, משדאג לגייס לעזרתו הוכחות ענייניות מכריעות, כאשר היה לאל ידו לעשות.
בערב בא אלי [אברהם] הרצפלד בתביעה כי איאות "לקבל משלחת" מכל החוגים שבוועידה, אשר דבר להם אלי. אמרתי כי זהו עינוי מיותר, אבל לא אסרב לשמוע מה בפי חברים. דוד אמר לי כי אילו ידע ב"ג כי אני מוכן להיענות לתביעת הוועידה, היה מזמינני לשיחה ממושכת ביחידות. אמרתי כי הוא יכול לחסוך לעצמו מאמץ זה.
