ברכבת ממרחביה לסמך,  יום ג' בבוקר  [19.6.1917][1]

יקירַי!

הנני מוכרח להחל בסוף, כי זה העיקר. במרחביה[2] פגשתי, לרוב תימהוני ושמחתי, את חיים גלובצקי ויספר לי: הרגימנט שלי נבדל מן הפירקה ונשלח באופן מיוחד לחזית עזה. עתה נמצא הוא בדמשק.

אתם מתארים, או יותר נכון אינכם יכולים לתאר לעצמכם, את גודל שמחתי. אני נוסע דמשקה. שם אשאר אולי עוד זמן-מה ואח"כ אשוב. כמובן, שלסור לראש-פינה לא אוכל הפעם - אף לא לפתח-תקווה. ניסע ישר לתל-אלשריע[3] ומשם...

בפתח-תקווה הייתי יותר מכפי שהיה בתוכניתי. נסיעתי ליהודה לא נתברכה במזל גדול. הפרידה מרבקה ומן החברים הייתה קשה מאוד. כולם הפצירו בי, בדמעות ממש, כי לא אשוב.[4]

ובכן, הנני בא"י. תאמרו - גם פה בחזית אין כל רע, אני בטוח בחיי. העיקר שאהיה קרוב, ואם אפילו לא נתראה לעיתים תכופות, דיה הרגשת הקִרבה.

שלום לכם ונשיקות,

משה