יום ג',  21/8/1956

 

הבוקר התפוצץ על ראשי מיסטר קיפניס מג'קסונוויל, פלורידה. מסופר עליו מעשה שלם בסידרת מכתבַי ממסעי בארצות הברית ב-1951. מין אריה בעל-גוף, מגושם ותקיף ותעמרן. בנה עצמו יש מאין ועשה חיל רב - תעשיין גדול ובעל ממון. עם-הארץ גמור, אך חכם בעיני עצמו ונושא מידברותיו כמחוקק מהר סיני. "בונדאי" לשעבר ונותר בו שאור כלשהו של שמאלנות, שאינו נוגע לפרקמטיה שלו אף לא ליחסו לישראל. בקיצור טילפן לפתע פתאום מ"דן" ובישר כי הגיע באשמורת הבוקר, הוא בגפו, ומאחוריו סיור ברוסיה. קשרתיו מייד עם לשכת "המילווה" בארץ והזמנתיו לארוחת צהריים בביתנו בירושלים - מבלי שאול את פי צפורה ולמגינת ליבה הבטוחה.

[להלן 3 עמודים ראשונים מתוך מכתב בן 35 ע' ששלח מ"ש לצ"ש ביולי 1952 מארה"ב (שם עשה בשליחות "המילווה" ו"המגבית"), שבהם נזכר אותו קיפניס; לבד מאיזכור הגיבור מצייר מ"ש בקטע המובא את שיטתו בעבודת "המגבית" וכן שופך אור על הסכסוך האישי עם הנרי מונטור, אז בראש "המגבית", שמזכיר מ"ש בראשית היומן:]

 

פואה יקרה,

 

נשארתי [מאז המכתב האחרון] תקוע איתך בג'קסונוויל אשר בפלורידה. חלפו שבועות מאז ואף על פי כן כל קורותיו של אותו יום נשארו חרותים בזיכרוני. שוב נתבלעה מנוחתי - בתחילה על ידי פרשת הנפתולים עם אותם שני גבירים [שהיו יעד "המילווה"] - חדרי היה כמטה קרב אשר תוכננו בו מיבצעי התקפה ואיגוף וממנו נשלחו פלוגות מחץ לחזית המערכה - ולבסוף על ידי משימה לא פחות מורכבת והיא גיהוץ כותונת. לא אתנה במפורט את כל שלבי הפרשה הזאת וכל גלגולי המו"מ עם שלטונות המלון עד שנזדמנו בחדרי שלושת הגורמים המכריעים: המגהץ, הלוח על כנו והכושית המגהצת. עד שנשלמה המלאכה, כשאני עצמי מנצח עליה, הגיעה שעתי לצאת לארוחת הערב במועדון יהודי שמחוץ לעיר. הובאתי לשם בשעה מוקדמת מדי והוכרחתי להמתין באי כבוד עד שלאט לאט נתלקטו המוזמנים. מובן שהייתה השעה כשרה לכל אחד ואחד לשוחח איתי כאוות נפשו ביחידות למרבה נחת רוחו ולהכפלת עייפותי. סוף סוף הופיעו גם אותם שני הסרבנים ובירכוני בכל הלבביות כאילו לא קרה דבר. התברר כי אחד מהם הוא מכרי ומיודעי מכבר, זה הקרוי קיפניס, בעל גוף מובהק, מגושם בהופעתו ובהיעדר תרבותו, כמעט שאינו יודע קרוא אך הכל מייחלים למוצא פיו. אומרים עליו כי הוא בונדאי לשעבר ועד היום הריהו מנוי על "פרייהייט" הקומוניסטי וכיצד מתיישב נוהג זה עם השקפת עולמו הקפיטליסטית ועם רוממות ממשלת ארה"ב שבגרונו - לאלוהי ישראל פיתרונים.

נאמתי כאשר נאמתי בארוחה זו ונשמעו כמה הכרזות על רכישת שטרי "מילווה" ואחרי הארוחה באה הפסקה, שבה פונו השולחנות וסודרו הכיסאות שורות שורות ונתאסף קהל מאתיים או שלוש מאות, ונפתחה האסיפה הפומבית. הכל ציינו את היעדרם הגמור כמעט מהאסיפה של היהודים "הגרמנים", ואין הכוונה לפליטי חרב היטלר, אלא לוותיקים בני ותיקים יוצאי גרמניה מלפני הרבה עשרות בשנים המחזיקים עצמם ברוב ערי אמריקה יחסנים גדולים ואינם מתערבים עם שונים. הוברר כי בעצם למען משוך את לבם של אלה כינסו את האסיפה מחוץ לעיר במועדון המפואר, אשר שמו הולך לפניו והללו רגילים להסתופף בו ואין איש מגיע אליו אלא עד יום מכונית פרטית לו, משום הרוחק, ובכוונה ויתרו על רבים מ"עמך" שהיו אצים רצים לאסיפה אילו נתקיימה בטבור העיר, כי ביקשו למשוך את בעלי הממון, והנה הוקירו אלה רגליהם ולא עמדו לאסיפה גם היותה מכונסת במקום מיוחס וגם היותה מכובדת בנוכחותו ובהופעתו של שר ישראל ונמצא כי יצאה קירחת מכאן ומכאן...

שוב קילסוני ושיבחוני והרימו על נס את ביקורי, זה הביקור הראשון של שר ישראל בעירם - ובוודאי של איזה שר שהוא מאיזו אומה ולשון שהיא. בנו של אותו קיפניס ישב ראש - בחור נעים אם גם לא מבריק ביותר ואשתו כמעט יפהפייה ובוודאי יופיעו פעם [בירושלים] ולא נצא פטורים מארוחת צהריים. שוב נאמתי ולא אזכור כיום מה אמרתי ולאיזו דרגת חום ולהט העליתי עצמי, אך חזקה כי רעשו אמות הסיפים. אלכס לווינטול נשא אף הוא מידברותיו בשני המעמדים - האריך בארוחה וקיצר באסיפה והחל מדרבן את הקהל להתנדב. עמד אותו קיפניס והכריז כי כבר חתם על סך 165,000 דולר ל"מילווה", שילם 155,000 ובקרוב יסלק היתרה, אשר על כן לא יוסיף חתום הפעם, אבל לשנת 1953 הריהו נודר מעתה לחתום על סכום נוסף של 100,000 - ותרב התרועה. ולא נתקררה דעתו אלא עם תום פרשת הנאומים וההכרזות ביקש רשות דיבור וגיבב דברים בעלמא והכל להרים על נס את רום מעלתה של אזרחות אמריקנית אשר הוא, יהודי מהגר, זכה בה ואת ההון הרב שעשה במו ידיו יש מאין, אשר על כן חובה כפולה ומכופלת עליו לעזור לישראל למען תעמוד אף היא איתן על רגליה. ואמרו לי אחר כך נשים משכילות, כי הכל יודעים מראש כי רק דברים תפלים ישמיע אבל כבוד עושרו מחייב והכל מוכנים לשמוע בסבלנות את להגו ובלבד שיסיים בהכרזת תרומה חדשה.

משתמה האסיפה - ולא אזכור לאיזה סך כל הגיעו - ערכו בחדר הסמוך מעין קבלת פנים מאוחרת והגישו כיבוד שהיה מיועד בייחוד לקהל שלא הוזמן לארוחת הערב והייתה אווירה של התרוממות ורעות להפליא. כאן נפגשתי לפתע עם אחת ששמה לואיס, בחורה גבוהה ותמירה ועיניים לה "כספלים" - לפי השבח השגור בפי בני ערב - והיא שהייתה המזכירה שרשמה קצרנית את פרטיכלי ישיבותינו ב-66E  16 הוא משרד הסוכנות [בנ"י] בימי הרת עולם של המערכה באו"ם ב-1947, ויש שהייתה באה להכתבות ל"ברקשייר הוטל". מאז עלתה לארץ כחלוצה ונישאה לבחור אמריקני, והיו בקיבוץ, וחזרו לבית הוריו, וילדה תינוק, והריהם נשבעים לחזור, אם גם לא לקיבוץ - ואתה זכור-נא לבדוק ברבות הימים אם אומנם עמדו בדיבורם. ובאמצע שולחן הכיבוד המרכזי התנוסס לתפארה מגש כביר ממדים ועליו מכל מגד פלורידה הטרופית. התחננו נשים צידקניות כי אשא עמדי את כל הברכה ובייחוד המליצו על שני פירות אננס עצומים. עיני ראו וכלו אך נבצר ממני לשאת בעומס ונטלתי רק פרי מנגו אחד, זכר לירידת מצרים, אותו אכלתי גרוף ואכול בחדרי המלון אחר חצות, עת הגעתי סוף סוף בכיליון כוחות גמור עדי מיטתי.

למחרת בבוקר נפרדתי פרידה חמה מאלכס הזערור, אשר עשה דרכו הישר לפיטסבורג מכורתו, להיותו חוזר למשפחתו ולעסקיו, ואילו אני ו[מזכירי] אורי [לוברני] יצאנו לדרך טיס ארוכה להגיע לדטרויט. ליוונו כמה יהודים טובים בתוכם אחד קבלן בניין, "פועל ציון" ותיק, היה בארץ וביקש אחיזה לעצמו והעלה חרס וחזר בפחי נפש ועדיין אינו אומר נואש וחותר לחזור ולהשתקע. בת אח לו בארץ, ניצולת מחנה השמדה, והוא מדבר עליה ברטט קודש ומראה בגאווה את תמונתה במדי ח"ן. הוא עצמו רווק מושבע אך תוך כדי שיחה של השתפכות נפש על בדידותו גילה אוזני כי יש אחת בסן-פרנציסקו, אלמנת סופר יהודי מפורסם, אשר כלו געגועיו אליה ובסתר לבו הוא מייחל לפגישה איתה, שמא תיאות להינשא לו אך אין הוא דורך עוז לכתוב ולהציע. אימצתי רוחו ככל שיכולתי ועדיין הנחתיו מהסס ובוהה.

יצאנו את ג'קסונוויל ועשינו דרכנו לדטרויט שבע שעות תמימות. שלוש פעמים נחתנו בדרך בערים שונות ומשונות ולא מעט טולטלנו בנסיקות ובנחיתות וגם בין אלו לאלו עד ששוב – איזו פעם? - הגעתי לקצה גבול יכולתי הגופנית. שוב מהומת פגישה בנמל האוויר, לחיצות ידיים כפויות וחיוכים אנוסים כלפי המצלמות, תשובות חשופות לשאלות נואשות של עיתונאים נבערים, מערבולת פנים ספק מוכרים ספק זרים, העלאת שמות נשכחים מהנשייה, בלבול ומבוכה אם אוסע במכוניתו של זה או של זה ולבסוף מסע חגיגי העירה, רוכבי אופנוע מחרישי אוזניים ומחרידי כל עובר ושב שוטפים לפנינו. משהגעתי לחדר כל עוד נפשי בי, מייד הייתי חייב לתת דעתי על גיהוץ חליפה, ביקשתי לשכב דקות מספר והנה עיתונאי פולש פנימה ואין לעצור בעדו, שוב שכבתי כשרקותי הולמות ועיני מסרבות להיעצם והנה החליפה מוחזרת ומישהו דופק בדלת להאיץ בי לרדת. שוב הייתה בי נחת זרועו של בעל-גוף, שכחתי שמו ברגע זה, אבל הוא חרשתן של פלדה וביקר בארץ ופיו מלא ביקורת על בזבוז גרוטאות ועוד תהילות כאלו. אחז בי ביד חזקה והובילני בפרוזדורים מלאי אדם, הכל אחינו בני ישראל המתכנסים לסעודה רבתי, עד שהגענו לאיזה אולם צדדי ובו הופגשתי עם ראש העיר ועם נשיאת המועצה העירונית, קיבלתי מידי ראש העיר מזכרת על פני מזכרת, שלוש במניין, אחת מפתח העיר ואחת מטבע ליובל 250 שנה ואחת דגל הנושא את סימלה. עמד ראש העיר ונשא נאום ועמדתי אני והשבתי ברכה, ועמדנו שנינו והצטלמנו כשאנו לוחצים איש יד רעהו ומחייכים בהרחבת הדעת מאוזן עד אוזן. משם הובלתי אל האולם והנה הוא מלא מפה לפה מסובים אל שולחנות, ועוד עומדים להגיע מאות לאסיפה הפומבית בו באולם.

כל תחנוני להניח לי לנאום רק באסיפה לא הועילו אלא אותו בעל-גוף רודני גזר עלי להשמיע פסוקים מספר גם באוזני הסועדים לחוד, בטרם יבואו הבלתי קרואים לסעודה, שאם לא כן מה יתרון חלקם של אלה, שכן לא על הלחם לבדו כבודם. לא הייתה ברירה ועל כל פנים לא היה מנוס ודיברתי. חשתי לאות איומה. בדרכי לאולם כמעט שלא נשאוני רגלי ובקושי סחטתי מתוכי נאום כלשהו. אבל כתום הארוחה, כשפרצו זרמי אדם נוספים והאולם הגדול על יציעיו נתמלא עד אפס מקום, חשתי בעליל ביקוד הציפייה שבעיניים ובמתח העולה עם גבור הצפיפות באולם. אגב המתנה לחליפה המגוהצת הספקתי לזרוק אל הנייר מספר מלים מקוטעות כתובות באותיות ענק ובעיפרון כחול לקריאה בלי משקפיים, אך רגע לפני שקמתי לנאום ניצנצו בראשי רעיונות חדשים בתכלית בתגובה לנאומים שקידמוני ולמתנות שקיבלתי. נאם מושל המדינה ושוב נאם ראש העיר. קמתי ופתחתי בתיאור הרגשתי כאורח, אשר רק עכשיו ניתן לו להחזיר הכנסת אורחים לאחר שהוא עצמו היה לבעל בית, ומכאן זכותו ליהנות מהכנסת אורחים של אחרים. קלעתי ללבם של יהודים ורעם תשואות החריש את סיומו של הפסוק. מכאן למתנות - הזכות לקבל דגל למי שעצמו בעל דגל.

הזכות לקבל מפתח למי שמפתח ארצו בידו; כאן הרחבתי הדיבור על מהות מלחמתנו כולה, שלא הייתה אלא מאבק על מפתחות הארץ וכיצד נתקיימו בידינו מפתחות אלה כשהם מגואלים בדם ומה עשינו בהם ומדוע הם עכשיו נחלת העם היהודי כולו. ואשר למטבע דטרויט בת 250 שנה אמרתי, כי אין בחיינו עדיין מאורע שכרוך בו מספר שנים זה אבל הנה העלינו את יהדות בבל שגלותה ארכה 2500 שנה וכו' וכו'. משפתחתי כך, כשמחיאות כפיים מרעישות מפסיקות אותי כמעט בכל משפט, נדלקתי מעצמי וכאילו נשטפה מעלי כל העייפות ומחשבותי פרצו במרוצה דוהרת והביטוי דלק אחריהן כבזק. כשסיימתי הייתה ההתרגשות עצומה והרגשתי כי נשאתי את אחד מנאומי הטובים ביותר. אף פעם אחת לא הצצתי במילים הכתובות.

הייתה זו אסיפה מטעם "המגבית" ולא לשם השגת תרומות או גביית התחייבויות אלא לשם יצירת מצב רוח בלבד. אולי משום זה כה רבו הבאים - יען ידעו כי לא יידרשו לתרום ונמצא כי תשוקתם לשמוע בשורת ישראל לא נבלמה על ידי חשש פן יבולע לכיסם. בתחילת האסיפה נמסר דוח על מהלך המגבית על ידי ראשי הוועדים המחוזיים והמקצועיים. בפינות שונות של האולם היו קבועים רמקולים ומשנקרא כל אחד על ידי היו"ר ניגש אל הרמקול שבקרבתו ובפסוקים מספר מסר על העבודה שנעשתה והתוצאות שהושגו. שוב נוכחתי לדעת עד כמה אין הנשים ירודות אף כלשהו מהגברים בארץ זו בביטחונן העצמי, בדיבורן המסודר ובהופעתן החופשית. עם סוף האסיפה הושת עלי מצור של לוחצי ידיים, משפיעי שבחים, מבקשי חתימות. מבחינת החינוך הציוני וליבוי אש המסירות לישראל היה זה מעמד חשוב.

כשניתן לי סוף סוף לזוז משולחן "המזרח" ארכה דרכי משם עד המעלית כמחצית השעה - על כל מידרך כף רגל אני מתעכב ללחוץ יד ולהסביר פנים ולענות לשאלה ולקבל ברכה. בין השאר נתקלתי באישה ארץ ישראלית צעירה, אשת ד"ר [יהודה] מטות, המשתלם בדטרויט מטעם "הדסה". יש להם כאן ילד קטן והוחלט כי האם תלך לשמוע אותי ואילו האב ישב לשמור על התינוק. עד שהגעתי לחדרי בחצות בא האב - האם הספיקה להחליפו - והנה הוא בן בית-הכרם [בירושלים, מגורי משפחת מ"ש 4-1931] ורופא צבאי ביחידותינו במלחמת העולם. אחרי כל המתח שלהט ישנתי בכל זאת כשבע שעות.

למחרת הבוקר, יום ד' 4 ביוני, עדיין לא ניתן לי מנוח, נתאספה חבורה שלמה, בכללה אותו בעל-גוף מתעמר, לדבר איתי משפטים שוב בעניין אותה חברת-אב בישת מזל, אשר על מדוכתה ישבתי כבר ללא הועיל בשיקגו ובלוס אנג'לס. ב-10 יצאתי את המלון, ב-11 נסקתי במטוס, ב-1 הגעתי לקליוולנד. שוב אותו מחזה פגישה, חזרה על כל הפרטים הדקדוקים: בין הפוגשים עזרא שפירא מזה והמחותנים [הורי גדעון מדיני] מזה. שוב רוכבי אופנוע, ושוב גיהוץ בגד במלון ושוב הכנה נואשת ועקשנית של נאום. אבל כאן נגזרה גזרה שאינה כתובה בתורתם של מקומות אחרים. ב-3.30 נלקחתי למכון הטלוויזיה ואישה מכוערת בתכלית אבל רבת שכל - יהודייה מומחית לדבר-  ערכה לי ראיון על ידי הצגת שאלות בלתי מוסכמות ובלתי צפויות שהייתי חייב לענות עליהן מיניה וביה למראה עיניהם ולמישמע אוזנם של המוני אדם סמויים ונעלמים. ב-4.30 באו המחותנים לביקור רעים וישבנו ושתינו תה ושוחחנו ארוכות על הילדים והמשפחות ועל עולם ומלואו. כעבור שעה הופיעה רות גולדסמיט, שהירצתה אותו יום באיזו אסיפת נשים בקליוולנד ויצאה באותו ערב לשיקגו. היא לא יכלה לגמור ההלל על ללה - על אופיה, שיכלה, כישרונותיה. ביקשתיה לחזור באוזנייך על תיאור זה. יותר לא ראיתי את רות כי עד שחזרתי לניו-יורק היא יצאה לארץ.

קרוב ל-7 נלקחתי לארוחת ערב. סעודה רבתי זו, במעמד הרבה מאות, נערכה לכבודו של ליאונרד רטנר, אשר הוא ורעייתו סעדו אצלנו באותו ערב עם עוד כמה אמריקנים. לא הייתה זו אלא תחבולה להחתים אנשים על התחייבויות נוספות או חדשות למלווה, כאילו לכבודו ובזכות שמו של חתן הנשף. והנה כאן נתקלתי בסידור שכמוהו כשערורייה. במקום לתת לי לדבר לפני ההתרמה קבעו את מקומי לאחריה. פירושו של דבר - ויתרו על כוח השכנוע והמחץ שבי וניצלוני רק לשני תפקידים: לשמש פיתוי למוזמנים לבוא לאסיפה ודבק להחזיקם צמודים לכיסאותיהם לבל יברחו אחרי הנאום המרכזי ולפני ההחתמה. רגזתי מאוד אך לא יכולתי לשים לאל סדר יום מגובש אצל מסדרי המסיבה ומודפס בתוכניות. כנואם מדרבן ומעורר להתנדבות הופיע הנרי מונטור, אשר שוב ניצל את השתתפותי כדי להכשיר עצמו בעיני הקהל של קליוולנד לאחר שנפסל מלהופיע שם כרבים בשל שיטותיו המהוללות. למרבה השואה, חתן הנשף עצמו, שהיה צריך לנאום לפני כעשר דקות על רשמי ביקורו בארץ, דיבר כחמישים דקה, שיעמם את הקהל עד לדיכאון וייאוש ועייף אותו עד דכא. תורי הגיע קרוב ל-11. בתחילה אמרתי ליושבים מימיני ומשמאלי כי אני מסרב לדבר, אך הם התחלחלו והשביעוני כי לא אגרום להם את הביזיון הפומבי הזה: "הן כל הקהל הזה בא לשמוע אותך". על כורחי קמתי, כשהקהל מיוגע ועצבני לברוח הביתה ומבלי שהייתה לדברי משימת מחץ כלשהי. כן, שכחתי, בתוך התוכנית הופיעה שושנה דמארי, ולא פעם אחת אלא פעמיים! חוסר התכלית המעשית נטל מנאומי כל דריכות שהיא והוא צלצל באוזני-אני כגיבוב מליצות גרידא, ללא קצב מתגבר ולאמיתו של דבר ללא רוח חיים. כשישבתי הייתי הרוס עד היסוד והשתוללתי מזעם. עזרא שפירא הודה מייד כי אסור היה לנהוג בי כך. מונטור כתב לי פתק כי זו הפעם האחרונה שמעמידים אותי במצב כזה. לא רציתי לראות איש ולא נעניתי לשום הזמנה לכוס מאוחרת. בקושי פילסתי לי דרך בין המוני היהודים הטובים. בושתי לפני המחותנים שעלה בחלקם לשמוע מפי נאום כה נבוב ודהה. עליתי לחדרי והייתי כחיה מטורפת בכלוב. בקושי נרדמתי אחרי אחת.

למחרת בבוקר לא בא איש ללוותני. בעיני היה הדבר מופת של חוסר חינוך והוסיף מישקע עכור לרושם הממאיר של הביקור הזה. בנמל האוויר המתינו מרדכי ופאני [מדיני]. התברר כי המטוס יאחר בשעתיים. הרי שישבנו ארבעתנו - והם ואני ואורי - במיסעדה הרועשת ורוב הזמן התנצחתי עם המחותן בהילכות לשון ובעינייני ספרות וחינוך עברי. סוף סוף יצאנו לדרכנו ב-12.30 והגענו ללא-גוארדיה קרוב ל-3. כעבור מחצית השעה הייתי בבית, פיתחתי את המזוודות ושתיתי תה ועד מאוחר בערב עברתי על ניירות שנצטברו וכתבתי לך ---.

 

היום עשיתי דבר אשר לא ייעשה. נשארתי מלכתחילה בת"א אך ורק לשם ישיבת המתמדת שנמשכה רובו של יום. אך רבות מחשבות וכו'. בשבוע שעבר לא כתבתי דבר ולאחר הפוגה החל שוב תוסס בי יצר העיתונאות. את הנושא בחרתי לעצמי זה כבר ובקומי הבוקר נדלק בי ניצוץ ואמרתי אנסה לכתוב עמוד או שניים ונראה אם בכלל יֵצֵא מזה משהו. התיישבתי ב-10 וכתבתי והלכתי ומשכתי, כפי שהיה אומר [חיים] הזז במקרה זה, עד שהגיעה שעת הצהריים, וחזרתי לכתיבה ולא נחתי, והתהלכתי וישבתי וכתבתי ומחקתי וקרעתי וכתבתי שוב עד שקרוב ל-6 היה מונח לפני מאמר כהלכה, שעניינו ויכוח עם מפ"ם על המסקנות מפרשת אורן וכותרתו, כהצעת חנה זמר, "שיחת רעים במיזרע". טילפנתי לחיים שורר ושש לבשורה ושלחתי לו את המאמר לקריאה והגיב נלהבות והודיע כי הוא מפרסם כבר בגיליון מחר מודעה על הופעת המאמר מאיתי בכותרת זו וזו ביום ו' וכן נתן הוראה להדפיס כרזה להפצה בארץ, למען ישמעו ויקנו, כולל חברי מפ"ם. מאוד רציתי כי הרצל [ברגר] יקרא את המאמר בטיוטתו, אך הוא פרש לחופשה והרחיק עד צפת.

במקצת נקפני לבי על שלא הופעתי ב"מתמדת", הנה המפלגה משלמת שכר דירתי בת"א וגם מעמידה כאן מכונית לרשותי ואילו אני יושב פה ביום של ישיבות ומוציא יום זה לכתיבת מאמר שאני שוקל בעדו שכר סופרים הגון. אבל מה אעשה ומחר היום מלא וגדוש ואילמלא כתבתי היום הייתי פוסח על שבוע שלם - לא, על שבועיים, יען בשבוע הבא ועידת המפלגה, והיה המאמר נחמץ כליל. וסוף סוף יש ערך מפלגתי וחינוכי-כללי להתקפה אידיאולוגית חזיתית על מפ"ם, אשר טרם נערכה עד היום הזה באותו מחץ.

שמעתי אחר כך כי שוב נכנסה "המתמדת" למבוי סתום בעניין תוספת היוקר בשל סרבנותה הנוקשה של חיפה ונבחרה ועדת מישנה לניסוח המסקנה באותו סעיף והעניין יוכרע ביום ה'.

לכפרת עוון ניגשתי הערב לישיבת ועדת המישנה.

בין זה לזה שוב קיימתי את המצווה לשמח חתן וכלה. אמש חגגנו את חתונת לילי יחד. היום קיבלה על עצמה צפורה את חתונתה של ארלוזורה, בתו של אהרון חיים כהן [מעובדי המח' המדינית של הסוכנות היהודית, המדור הערבי], שנערכה במלון "המלכים" בירושלים, ואילו אני נסעתי לבת-ים לחתונת בתו של משה מאיר עם אחד מפרחי משרד החוץ וראיתי שם המון עם אשר לא יימנה ולא ייספר מרוב וטכס כלולות שכמוהו כהצגה תיאטרונית. גם כאן היה הזוג נאה.