יום ד', 15/8/1956
ישבתי עם שמשון על ערימת ניירות "שוטפים".
שוב נסעתי למשרד הבריאות וקיבלתי זריקה נגד טיפואיד.
בא החייט וטיכסנו עצה אלו מחלצות נוספות דרושות לי למסעי באסיה.
סוף סוף סיימתי כתיבת אותו שבוע כבד-מאורעות [של ההדחה]: 36 עמודים, שיא היומן כולו. בינתיים נצטבר פיגור מהימים האחרונים והנני טורח להדביק.
אלישיב טילפן כי נציג נפאל בלונדון אמר לאילת כי ממשלתו בוודאי תשמח לקבל פני, אך עליו לשאול ויודיעו דבר.
אחה"צ הכתבתי כשעתים לרוחמה תשובות על מכתבים.
בא הרב [שמשון] וייס, מנהל "ישראל הצעירה" בארה"ב, לביקור-סתם.
בא משה אבידן, העובר מוורשה לבואנוס-איירס, לקבל ברכה. הדרכתיו בקצרה על יהדות ארגנטינה ויעצתי לו לנקוט כנקודת מוצא בשיחותיו הראשונות את ההשוואה בין משטר חיי היהודים בפולין ובאמל"ט - למען ידעו יהודים מאיזה אסון ניצלו ומה הם חייבים בעד הצלה זו.
ניגשנו לכרפסים [ג'ק וג'סיקה], לאיזו קבלת פנים לכבוד אורחים מדרום אפריקה. תפסני שם ברנס והחל קובל על מצב העניינים לאורך הרצועה. במאי וביוני היה שם כמעט שקט גמור, אך ביולי ובאבגוסט נתפרע המצב. לא רק המצרים פותחים באש אלא לפחות שלוש פעמים בשבוע האחרון, לפי עדות המשקיפים, פתחו הישראלים ביריות מעבר לקו.
בערב באו דבורה ודניאל וייס, בני עקיבא אריה וייס, מייסד תל-אביב. כינסו וערכו כתבי אביהם ורצונם להוציא ספר בהוצאת "עיינות" בהימלא 50 שנה לעליית משפחתם. ביקשו כי אכתוב אקדמה והסכמתי. שאבו עידוד לבקשה זו מנאומי בחגיגת העלייה השנייה בפתח תקווה, בו תבעתי עלבון אישי העלייה הלא-פועלית, גם הזכרתי במיוחד את אביהם.
אחר כך הופיע גדעון. בא להיוועץ אם לפתוח במסע תעמולה נגד נאצר שצירו המרכזי יהיה להוקיע טכסיסי רמייה שלו בהעמידו פנים כי הוא לשלום עם ישראל, בעוד שלמעשה דרכו היא לנצל את הרושם המַשלה שהוא עושה כדי להרוויח זמן ולהכין אפתעה חדשה של התעצמות וכיבוש עמדה. השאלה היא אם לגלות טפחים ולספר ברבים על מגעים שהיו והבטחות שניתנו. אמרתי: תעמולה כללית בוודאי, גם גילוי עובדות שאינן נוגעות למגע איתנו - מותר, אבל בשום פנים ואופן לא גילוי סודות שבינינו לבין נאצר, זאת אומרת אותם המגעים והדיבורים שהוסכם עליהם בשעת מעשה כי יישמרו בסוד, שכן הדבר בשמנו הטוב לעתיד לבוא, ואין בשום פנים להפקיר נכס האמון והכבוד אפילו למען תועלת מדינית מובהקת, שלאחר הכל אינה אלא בת חלוף.
הבינותי כי במשרד, כולל גולדה, דובר כי יש לשאול אותי בעניין זה, כיון שאני נוגע בדבר אישית.
בפעם הראשונה נודע לי מגדעון כי בחודש יוני פנה נאצר לארה"ב ולאנגליה וביקש לברר אם יש סיכוי למו"מ איתנו על הֶסדר שיוצע על ידי ועדה מורכבת מהמעצמות, הודו, פאקיסטן ומדינה אחת דרום אמריקנית. פנייה זו נמסרה לידיעת המזכ"ל, אך עד שהספיק לפנות כה וכה פרץ משבר סואץ. מעניין כי האמריקנים לא העבירו אלינו כלל את הידיעה הזאת - כנראה לא ייחסו לה ערך, שכן היא מצאה אותם בשלב של התפכחות מקסמיו של המצרי.
כן שמעתי דברים מרגיזים מאוד על גסותו של [השגריר הרוסי] אברמוב בשיחות עם אנשינו ועל איומיו באוזני השגריר האיטלקי כי בעצרת הקרובה תגייס בריה"מ שני שלישים בעד החלטה שתיכפה עלינו הסדר עם הערבים אשר יכלול ויתורים חשובים מצדנו - החזרת מאה אלף פליטים וצמצום שטח.
במשך היום תפסה אותי צפורה יושב "מַשמים" ושאלה מה לי. אמרתי כי אני תוהה על חיי נעדרי המטרה. הורגלתי בדריכות מתמדת למילוי תפקיד, לביצוע משימות.
עכשיו ניטל ממני כל מתח. בעצם, אם אני מקבל במשך היום 4-3 אנשים, עונה על חצי תריסר מכתבים, קורא עיתונות הארץ וחו"ל ורושם את היומן, הרי מילאתי את כל זמני ויצאתי ידי חובתי. האין מאיימת עלי התנוונות?
עמדתי לצאת מחר בבוקר לת"א לישיבת [הוועדה] המתמדת, על מנת ללון, לקיים מועדות ביום ו' בבוקר ולחזור אחה"צ. פתאום קפצה פורענות: מהמרכז טילפנו כי ב"ג מזמן ישיבה של כחמישים חבר "מחוגים שונים" לטכס עצה על המצב הפנימי במפלגה - "כיצד להגביר את האחדות והליכוד". הישיבה נקבעה לשבת בבוקר מ-9 עד 1, ב ת ל א ב י ב. אמרתי: פירוש הדבר כי אלון בת"א גם בליל שבת ואחזור רק בשבת אחה"צ. אך צפורה הזכירתני כי הבטחנו לכבד בתה ביום ו' אחה"צ אורחים מאורוגוואי. ז"א עלי לחזור ביום ו' ולנסוע שוב לת"א בשבת בבוקר. איזו עבודת פרך!
אח"כ התחלתי מהרהר במטרת הישיבה. שמא קושרים כאן קשר נגדי ליצור לחץ עלי כדי שאכנע ואקבל עלי תפקיד מזכיר המפלגה? התחלתי מחשב כיצד להבהיר מראש כי הדבר לא יקום. אם זוהי באמת הכוונה, אודיע כי לא אבוא כלל לישיבה.
כתיבת היומן הדביקה הערב את תאריכו. שכבתי אחרי אחת.
