יום ה',  26/7/1956

 

שוב נפצעו שני משקיפי או"ם, הפעם שניהם שבדים, באש ירדנית ליד מבשרת ציון, כפר מרוקני חדש מצפון לקסטל. צה"ל ענה באש מרגמות ויש ידיעות על פצועים ירדנים. זה ימים מותקפים פועלים של מבשרת ציון מהצד שכנגד והיו שם גם מקרי מיקוש. כללו של דבר, סואנים החיים בגבול ירדן וגם הסורים והמצרים "פעילים". נתחדשו יריות כלפי סירות דיג שלנו וכן כלפי סירות משטרה בבואן "לחלץ".

בבוקר קראתי לרוחמה והושבתיה על העתקת המכתב לנקי.

ביקרתי את שפרינצק ב"עדן" ונדברנו על הרכב המשלחת לבנגקוק.

הרב סנקביץ בא הביתה ערב צאתו לארה"ב להוכיחני על פני מדוע התפטרתי ולהרים על נס את מדיניותי אשר הוא מתפלל כי ב"ג יתמיד בה.

גדעון רפאל ביקש זה ימים להיפגש וסוף סוף נפניתי. רצה "לעדכן" אותי לגבי ההתפתחויות השוטפות ולהיוועץ בכמה עניינים. אינני יודע כיצד להתייחס לפגישות אלי. מצד אחד אין לי לכאורה אלא להיות אסיר תודה על התעקשות זו לשמור על הקשר איתי, לוודעני על מהלך הדברים ולקבל ממני "השראה". לעומת זה, מגעים אלה המתקיימים כאילו בהיחבא ועל כל פנים במקוטע באים לגרות יותר מלספק ולהבליט את תלישותי יותר מלהבטיח את שילובי. אני יוצא מכל שיחה כזו מתוח ומעוצבן משהייתי וחש ביתר חריפות את הסיכָּלון שהוא מנת חלקי יום-יום.

מתברר כי בעקבות התורה שבעל פה אשר בין המזכ"ל ורה"מ, שנשארה בעיקרה תורת סתר, נצטברה כבר תורה שבכתב - שדרים והודעות של המרשילד, שבהם חזר לסורו וגיבב איומים וסילופים והאשמות שווא. איזו אישיות ניפתלת!

דובר עוד על סידור העניינים הערביים במשרד ובין השאר על עתידו של אבא אבן, שכאילו באמת מנוי וגמור עמו לחזור לארץ אפילו יתברר כי אין מחכה לו כאן שום תפקיד ממלכתי ואין לו אלא להיכנס לחיים פרטיים. קשה להניח כי אומנם כן הדבר.

לבסוף טען גדעון מדוע אינני כותב. ניסיתי להסביר עד כמה מסובכת בעיה זו ובאיזה מחנק נפשי אני נתון לדידה.

עמד לבוא יעקב הרצוג לשיחה אך טילפן להודיע כי נמצא כאן הרב [ג'ורג'] ליברמן, רב-רפורמי שהשתתף במשלחת הרבנים לרוסיה ובפיו סיפור מזעזע שראוי לי לשומעו מפיו ולכן הוא מוותר על מחצית השעה שהוקצבה לו לטובת רב זה. בא האיש ובמקום חצי שעה שהה שעה וארבעים כשהוא מספר ומספר בלי הרף. יצא מזועזע מאותו סיור ואינו יכול להירגע. לא היו בפיו עובדות ותיאורים חדשים לעומת אלה הידועים לנו מכבר

-  ההתפוררות, ההתנוונות, ההשתלטות המבהילה של עם-ארצוּת גמורה, הפחד האיום ועם כל אלה הכמיהה האדירה להשתייכות יהודית ולבשורת ישראל - אבל ריכוז הצללים ודיחוסם בפי עד חי המספר לפי מראה עיניו ומישמע אוזניו והיודע להקנות לזולתו את רשמיו האישיים בכל חיותם וטריותם - עשה אותי ואת צפורה שותפים ישירים לחוויה.

כדי להסביר מה שאירע להלן יש לעמוד על סדר הזמנים. מסמר היום - חתונתה של מירית מור בנתניה ב-5 אחה"צ. קבענו לצאת מירושלים ב-3. הֶרב יצא מאיתנו ב-2.10. במשך הבוקר נענינו להפצרה מארה"ב לקבל לשעה קלה שני שופטים גויים מאזור לונג-איילנד שבו מתגוררים ללה וגדעון - טענו כי עליהם להביא ד"ש חיה לבתנו מהוריה. אמרנו כי השעה היחידה היא 2.45 ולא נוכל להקדיש להם יותר מרבע שעה. והנה 2.45 והם אינם, 2.50 - אינם, 3 - אינם. טילפנתי לכל מיני מספרים. לבסוף הופיע בטלפון אדי יפה ב"דוד המלך": אחד מהשניים לקה בשילשול! אמרתי: ישתלשל כאוות נפשו, אבל מדוע לא בא השני? אמר לא כי שניהם באים. הופיעו ושוחחנו כעשר דקות. יצאנו באיחור של כמחצית השעה. אמרתי לנהג - אותו שמואל מהמפלגה - כי עלינו להיות בנתניה ב-5 ויהי מה. דימיתי לראות קהל גדול מצטופף, כלה נאה וחסודה, חתן דרוך ומתוח, הורים מעוצבנים, הרב-דמתא קצר-רוח והכל מצפים להופעת אורחי הכבוד אשר בושש ריכבם לבוא. החיפזון שלקיתי בו נאצל על הנהג שקיבל על עצמו "לשבור" כל שיא של מהירות. הכבישים היו הומים מרכב והמשימה לא הייתה פשוטה, אף לא בטוחה. והנה אנו קרובים לבית-ליד ולפי חשבון הזמן הַגע נגיע למועד הנכון ואפילו נקדים דקות מספר - ולפתע פתאום הלם וּמַפָּץ! הנהג איבד כנראה שליטתו על ההגה והמכונית סטתה ממסלולה שמאלה ונלחצה במלוא מרוצתה אל מכונית משא שנסעה נגדנו ושתיהן נצמדו זו לזו תוך הדף ושבר וחריקת מתכת ונפץ זכוכית. המשונה היה כי עם כל הסכנה שהגיחה אלינו כהרף עין לא אבדו עשתונותי אף לרגע ומייד נתתי דעתי כי הכל עבר בשלום. גם צפורה ישבה שקטה, אם כי הייתה פתוחה לסכנה יותר ממני, בשיבתה משמאלי. שנינו היינו מכוסים ניתזי זכוכית מהשימשה שהתנפצה ליד הנהג ובעצם הסכנה העיקרית שנשקפה לנו - לאחר שמחץ ההתנגשות לא היה כה קטלני כפי שיכול להיות - הייתה להיפצע ב"זכוכית המעופפת". הנהג יצא מהמכונית חיוור כסדין וטען כי אין לו מושג איך אירע הדבר. נהג המכונית לא התבלבל כלל ועיקר - העמיד פנים שוחקות, הכריז כי העיקר הוא שלא נהרג איש ושאל את עמיתו: מה קרה לך, בעצם? יצאתי וראיתי את הכנף השמאלית מעוכה כהוגן מה"שיפשוף". שני הנהגים נימנו וגמרו כי עליהם להישאר על עומדם ולהמתין למשטרה. שמואל פיקפק אם בכלל תוכל מכוניתו לנסוע. למזלנו עברנו דקות אחדות לפני התאונה על פני "מכונית תחנה" ["סטיישן"] נהוגה בידי אהרון ידלין ובתוכה עדה רעייתו ושני הפעוטים. הללו הדביקונו ואהרון התנדב להסיענו לנתניה. אך זזנו והנה משמאלנו המצבה המשפחתית. רק אז נתתי אל לבי כי התאונה מצאתנו בדיוק באותו קטע כביש אשר בו נתחולל האסון המחריד [במכונית דב הוז] לפני חמש-עשרה שנה. עוד לפני כן רשמתי לעצמי כי זו הייתה התאונה הראשונה שאירעה לי אי פעם לאחר עשרים וחמש שנות נסיעה, לרוב מטורפת, ברחבי הארץ - בחמש-עשרה השנים הראשונות גם במרחבי מדבר סיני, מצרים, סוריה והלבנון. היו לי בתקופה ארוכה זו רק שלושה נהגים וייזכרו כולם לשבח ולתהילה - דוד בקס, גדעון וילק ויוסף תדמור. שמואל זה נהג טוב, אך לא די מנוסה ומחושל, ונראה כי נבצר ממנו להחזיק מעמד איתן בנסיעה כה מהירה. בסופו של חשבון זקפתי את התאונה על חשבוני ולמדתי לקח כי לעולם אין להאיץ בנהג מעבר למיכסת מהירותו העצמית.

ואחרי הכל, כשהגענו למועדון החיילים בנתניה, באיחור של עשר דקות בסך הכל, היינו האורחים הראשונים ואֵם הכלה, בת שבע יקירתנו, פגָשַתנו בתחנוני הצטדקות על כי מירית עצמה נתאחרה וטרם תבוא. אמרתי: אין דאגה למירית - העיקר הוא החתן, האם הוא פה? החזיקו בו לבל יברח! הובהל אלינו החתן והוצג כדת ונמצא בחור כהלכה, גבה קומה וממושקף ועיניו נעימות - עם אמני הציור חלקו ואומרים עליו כי הוא "מחונן". הופיעה גם מירית, לבושה מכלול כדת, ולאט לאט נתמלא האולם ושטף את המרפסת הרחבה, עליה נערכה החופה כהילכתה תחת כיפת השמים.

התאונה שאירעה לנו הייתה לשיחה בפי כל. טיכסנו עצה כיצד נחזור לירושלים עד שבא חבר-הכנסת פארֵס חַמְדאן מבאקה אל-גרבייה והעמיד מכוניתו לרשותי, וכך חזרנו לירושלים נהוגים בידי עלם ערבי דובר עברית רהוטה אשר שמח להפגין כלפַי תרבותו הלשונית בשפתו הוא.

חזרנו עייפים עד דכא. אף על פי כן קראתי אלי את יעקב, שלא ראיתיו ימים על ימים כשהוא מתדפק. שוחחנו על טדי ועל ראובן ועל אבא. ראובן כתב לטדי מכתב שבו הוא (ראובן) מוכיח באותות ובמופתים כי הוא (טדי) ורק הוא (טדי) ראוי לבוא במקום אבא כשגריר בוושינגטון - כמובן אם ראובן עצמו לא ימונה לתפקיד זה. לא הבינותי אם זוהי חוכמת טכסיס או דברים שנאמרו בלב תמים. ושוב לא הבינותי מהו הטכסיס ועוד פחות מזה איך יכול בר-דעת כראובן להציע דבר כה מופרך מעיקרו. טדי איש מחמדים, מנוע כביר של יוזמה ומרץ, רב פעלים מאין כמוהו, אמן בחסד עליון של יחסי ציבור - אם גם עד גבול מסוים - אבל הוא בלתי מאוזן לחלוטין במצב רוחו, נתון לתנודות חריפות מן הקצה אל הקצה, ולעולם אינו שולט בלשונו - מסוגל להפליט דברים מפליצים ביותר הן בחדרי חדרים והן בפומבי, ותמיד הוא מתחרט על פליטות-פה שלו ותמיד הוא חוזר לסורו. גם שיקול דעתו לוקה לרוב בחד-צדדיות ועל הכל הוא טיפוס מובהק של "כידון חופשי" [free lance] שאינו יודע מעצור לרוחו ואין ביכולתו לכוף ראשו למָרות ולקבל עליו עול משמעת. דומני כי טדי ושגריר הם דבר והיפוכו!

אבל בעיית יורשו של אבא היא בעיה, ואין פותר. סימנתי לעצמי איש - לא למינוי מייד אלא כעבור שנתיים-שלוש, שכן עתה זה חזר מחו"ל - אך בינתיים עקרה אותו יד הגורל משירות החוץ. הכוונה לאייב הרמן שנישבה לסוכנות היהודית! חשבתי כי אולי בעוד עשר שנים יוכל יעקב עצמו למלא תפקיד רם זה, אך מה נעשה עד אז? יעקב כנראה סבור כי יש ללחוץ על אבא כי יישאר. אבל אבא מנותק מהארץ זה שנים על שנים וגם מסיבות אחרות אין יעילותו במעלה.

בינתיים מספר יעקב על צרות אחרות במשרד. כיון שאליאס משתהה ברומא, השמיע כבר מוריס קולו מאנקרה בדאגה לעתידו. ואף כאן בירושלים משבר: משה טוב חשקה נפשו להיות למנהיג בישראל והוא שוגה בדמיונות שווא על הקמת מפלגה. משונה כי נתפס להבלים כאלה. לעת עתה הוא עומד על סף התפטרות ואי-אפשר להציל מפיו דבר ברור. הייתה לגולדה שיחה איתו והעלתה חרס. עובד כה יקר ועם זה אדם כה מתוסבך ומעורפל !

המשרד איבד כל עצמיות והפך למעין סניף של לשכת רה"מ. גולדה אינה נוקפת אצבע בלי לשאול. ב"ג זורק כל הזמן הערות והוראות לפעולה. מורגש כי הוא השיג את משאלת לבו - משרד חוץ זה, שהיה כמיבצר עטוף תעלומה, נבקע סוף סוף לפניו ונכנע לו והריהו עושה בו כבתוך שלו. כלום יכולה גולדה להיות מאושרת במצב זה? היא נפגעה מאוד מהנוהל שנקט ב"ג בשיחות עם המרשילד - אשר לא נשמע כמוהו בימי כהונתי וגם עכשיו לא היה דומה לו בשום ארץ ערבית. אבל לא לעולם ריכוזו של ב"ג בענייני חוץ. תעבור עליו רוח והוא יפנה את מעייניו לשדה אחר, והייתה הרווחה.

יעקב ניסה כוחו בדברי נוחם אישיים: עתיד ב"ג להתפכח ולהתחרט; יחס הציבור אלי יעשה את שלו. שללתי "חזון" זה מעיקרו. הניתוק בינינו מוחלט וסופי וללא תקנה. לעולם לא אחזור להיות ש"ח בממשלה אשר הוא בראשה. גם אין לשער כי ירצה בזה. אין הקרע ניתן להתאחות. אשר לראשות [הממשלה] - בעבר יכול ב"ג "להתעייף" ולבעוט, אך לא כן עכשיו: עצם העובדה כי הוא הוא שהוציא את משנהו מן הממשלה תדרבן ותדרוך אותו להתמיד ולהחזיק מעמד ויהי מה - להתפוצץ ולא להתעייף ולא לנטוש משמרתו.

פרט מאלף מפי יעקב: הסכמתנו להצבת מיצפה או"ם במבשרת ציון. ברנס פנה אלינו ואל ירדן בהצעה זו. היה ברור למפקד ירושלים, חיים הרצוג, כי נדחה את ההצעה באופן הנמרץ ביותר. הן על סירובים אלה הורַגְנו תמיד, למלא אחרי תורתם של שה"ב והרמטכ"ל. בחוזרו מ"הקרב" בגבול ביום הפורענות מה נדהם חיים לשמוע, כי רה"מ נתן הוראה להסכים. שאל את אחיו: אם כך - למה הלך שר החוץ? לדידי, יותר הגיוני לשאול - מדוע התנגדנו בקנאות כזו להצבת מיצפה או"ם על חוף הכנרת? ומה יאמר "מעריב" עכשיו, לאחר שתודרך על ידי המטכ"ל להסביר, כי הסכמתנו להצבת מיצפה או"ם על הכנרת כמוהו כוויתורנו על ריבונות ישראל בו?