יום ד', 25/7/1956
בירושלים ובכל הארץ השרב בעיצומו - ימים לוהטים ולילות חנוקים. דורשי רשומות טוענים כי לא היה כיקוד הזה בירושלים משנת 1893. העיר מלובנת ורק בזכות היובש אין תושביה הולכים תֶמֶס.
בעיתונות הצהרת נאצר כי מחר יכריז על תגובתו לסירוב ארה"ב לממן את הסכר - ספק התרברבות-שווא ספק פצצה חדשה.
הבוקר כולו עבר בעריכת המכתב לב"ג - שיפעת תיקונים ותוספות.
בצהריים קיבלנו סוף סוף את המפתחות לבית הופיין ברח' בלפור.
הובהלתי לכנסת להצבעת אמון נגד הצעת "הציונים הכלליים", אך ביטלתי זמני לרגל תשובות על שאילתות של בר-יהודה שהיו כאורך הגלות.
ביררתי עם רוזטי עניין המשלחת לוועידת [האיגוד הבינפרלמנטרי ב]בנגקוק. דרשתי במפגיע כי לא יהיו בה יותר מחמישה, בהם שניים למפא"י. ניצנצה מחשבה כי כדאי לכלול במשלחת אישה ואזי המועמדה הראשונה היא [חה"כ, מפא"י] רחל צברי אך נמלכתי כי דרוש לי עוזר ויועץ ולכן יש לוותר על לוויית-החן של רחל ולהעדיף את הבקיאות והתושייה של דוד הכהן.
הלכתי הביתה ברגל ובבואי מצאתי את הלה עם בחור ממתינים על גדר שממול. הלה חזרה זה עתה ממסעה לפאריס וללונדון וכולה שופעת רשמים. הבחור הוא הבחור והבחיר - אילן [לולב] מאפיקים.
עם שולה ארלוזורוב [שנתבקשה להכין חומר-רקע] על מכשלת קסטנר, המסתבכת ללא מוצא, ואחר כך חזרה לכנסת, לישיבה בעניין ספרו האומלל של יואל בראנד.
לארוחת ערב אצל הסימונים, שוב לפרידה מזאב ומעליזה. אחרי הארוחה התייחדתי עם תקוע על מאורעות הימים.
התמונה שקיבלתי אישרה לחלוטין את השערותי. המזכ"ל נכנס למישחק עם ב"ג על מנת לכבוש את אמונו ועל יד כך לחייבו על התרסנות. הוא תפס את חולשתו העיקרית של "הזקן" - רגישותו הקיצונית ליחס האישי אליו, שחייב להתבטא בהערצה לאישיותו - והחליט להעניק לו מזה מלוא חופניים, ללא כל הסתייגות, ובגודש רב. ראיתי מכתב שקיבל ממנו ב"ג לאחר צאתו - כולו סגידה לב"ג בתוספת מפתיעה ומעוררת בחילה של התפעלות מפולה: אתם, שני הבן-גוריונים, הנכם סמל בשבילי לישראל החלוצית והיוצרת! אילו נשאר בתחום ההתלהבות מב"ג עצמו הייתי אומר ספק הערצה ספק חנופה ואפשר גמרתי ליהנותו מן הספק. אך הַלל זה לאישיותה הנעלה של פוליה - בפיו של פיקח מפולפל זה - גוזר את דינו לצביעות. ובכן המישחק הוא להפגין כלפי ב"ג הודיה נלהבת בגדלותו ועל ידי כך להטיל עליו כבלים. דבר אחד אם מ"ש בולם את ב"ג בכוח הכרעת הרוב נגד רה"מ - כי אז הוא מתקומם ומתמלא חימה ורואה עצמו מושפל; דבר אחר לגמרי הוא אם הוא נענה להפצרתו האישית של מזכ"ל או"ם, המופנית אליו בלבד תוך הדגשת סמכותו המכרעת - כי אז הוא נוהג כמדינאי דגול ונערץ ורואה עצמו לא כנכנע לגזירה אלא ככובש יצרו מתוך תבונה עליונה. התוצאה המעשית היא קושיה בפי כל מה הועיל חכם בתקנתו - על מה ולמה סולק שר החוץ "המתון והזהיר" אם לאחר סילוקו בא רה"מ הסוער והמתפרץ ומקיים באדיקות, נוכח ההתפרעויות הבלתי פוסקות, אותה מצוות המתינות והזהירות, אשר נגדה התקומם ועליה התעבר.
קיבלתי היום מכתב מראובן שילוח שנגע מאוד בלבי והסב לי קורת רוח עמוקה. יש בו אותות זעזוע נפשי עצום לרגל פרישתי וביטוי כנה לייסורי פרידה קשים. תיאורו את התדהמה והאכזבה בחוגים המדיניים בארה"ב ובציבוריות היהודית היה ראוי כי יובא לפני ב"ג, להשכילו בינה. סיפוק מיוחד היה לי מיחסו הרציני של ראובן אל קובי. הוא מספר על השיחות שהיו לו עם בננו תוך כבוד רב לשכלו וקשר נפשי אליו.
[להלן קטעים ממכתב ר"ש, ששמר מ"ש בתיק צמוד ליומן:]
משה היקר! 19 ביולי 1956
עברו כבר שבועות אחדים מאז חדלת לעמוד בראש המשרד ---אילו באותה שעה הייתי בארץ יכול הייתי לגשת אליך ובשקט ללחוץ את ידך ויכול הייתי להיות בטוח כי לחיצת יד זו הייתה מבטאת את כל אשר בליבי --- לי אולי עוד יותר קשה לקבל את השינוי הזה במשרד מאשר לחברים אחרים, כי בשבילי אתה היית לא רק שר חוץ העומד בראשו של משרד שבו אני עובד, אלא גם חבר וגם מורה אשר הייתה לו תמיד השפעה מכרעת בבחירת דרך חיי ואולי אף יותר מזאת ---
זה יותר מחודש ימים שאני מנסה לכתוב לך ואינני מצליח. כתבתי למעלה מעשר טיוטות ואף אחת לא סיפקה רצוני.
ההכרעה שנפלה אומנם לא הפתיעה אותי אף על פי כן נפלה עלי ועל בטי כרעם ועד היום לא נרגעתי.
במכתב שכתבתי לגולדה בסוף יוני אמרתי:
"ליבי נקרע על הכאב והצער שנגרמו למ"ש. אינך יכולה לשער בכמה נימים אני קשור אליו כמעט מיום שעמדתי על דעתי... בשליחותי הראשונה מטעם התנועה לבגדאד ב-1930 באתי במגע אישי ראשון איתו וממנו קיבלתי הדרכה נאמנה בגישושי הראשונים בשדה המדיני, הערבי והביטחוני. מאז ואילך כמעט שלא משה ידי מידו. כל השנים האלה נהג בי כחבר וידיד מסור".
קראתי ושיננתי מכתבך אל אבא ואלי. ביליתי ערב שלם בניו-יורק עם קובי ורנה ביום שהתפרסם דבר עזיבתך את הממשלה. שוחחתי ארוכות עם אבא לפני צאתו לארץ ובשובו. עלי לומר כי על אף כל אלה עודני נבוך והמום.
קובי מחמיר מאוד בהערכת המשבר הפנימי בארץ ---קובי אינו מסכים שמה שקרה הוא תוצאה בלתי נמנעת של הצטברות מתח אישי. הוא מרחיק לכת עד כדי כך שהוא חושש כי אנו עלולים להגיע למצב שבישראל יקום נאצר משלה. כפי שאמרתי עודני נבוך. קשה לי להשלים עם הערכתו של קובי, אם כי אני נאלץ להודות שלרבות מהשאלות, התמיהות וההשגות שלו לא היה בפי מענה. על הגלים שהכתה פרישתך מהממשלה בישראל ובעולם יודע אתה יותר ממני. אני מניח שהוצפת במברקים ומכתבים מכל רחבי עולם. אני יכול רק לספר לך על ההדים בארצות-הברית. יהודים ולא יהודים, חסידיך ובני-פלוגתא שלך כולם הזדעזעו. במחמ"ד, במערכות העיתונים ובקרב אנשי ציבור פשוט לא הבינו. פליקס פרנקפורטר אמר לאחד מידידי, כי בכל ניסיונו הציבורי אינו יודע מקרה שכל כך זיעזע אותו כפרישתך מתפקידך.
אישים כ[יעקב] בלאוסטין, [פרד] לזרוס, [אבא הלל] סילבר, [ג'ימס דוד] זלרבך, "השותף" ואחרים- בין אלה המכירים אותך אישית ובין אלה היודעים עליך רק מפי השמועה - היו מוכי תדהמה. מכל אלה שנפגשתי איתם בשבועות האחרונים שפעה ועוד שופעת אהדה, כבוד (וממיודעיך גם אהבה) אליך. יתר על כן, אין איש שאינו בטוח כי עתיד אתה עוד למלא תפקיד מרכזי ביותר בהנהגת מדינת ישראל ---
איני צריך לומר לך כי אני מלא כבוד והערצה לעמידתך האחראית, הגאה והאצילה ---
ראובן שילוח
כן קיבלתי היום סוף סוף הזמנה בכתב מחיים שורר להשתתף ב"דבר" - "כמו ב"ג בתקופת היותו בשדה-בוקר"
ושוב עברתי וחזרתי ועברתי על המכתב [לב"ג] ושכבתי בשתיים.
