יום ה',  19/5/1955

 

יום של התפרקות מפתיעה של המתיחות הקיצונית.

אתמול בשיחתי עם טדי ועם וולטר ציינתי ארבע אפשרויות להתפתחות המיבצע:

א) אנו מתקיפים [את המוצב המצרי בגיזרת כיסופים] והמצרים בורחים ממחץ המטח הראשון; אנו משתלטים על המוצב וחוזרים ללא נפגעים.

ב) אנו נתקלים בהתנגדות אך מתגברים עליה על נקלה; נופלים אצלנו אחד או שניים, אצל המצרים 4 או 5, השאר כמו במקרה א'.

ג) אנו נתקלים בהתנגדות נמרצת של כוח מצרי יותר חזק מששיערנו, מחופר כהלכה ומתגונן בגבורה, מתגברים עליו רק לאחר קרב כבד בו אנו מקריבים רבים ומפילים חללים רבים באויב.

ד) בתוספת לג' - המצרים מחישים תגבורת מעברים ויחידות החסימה שלנו נכנסות בקרב איתה, למרבה שפך הדם משני הצדדים. בשום מקרה לא שיערתי את כיבוש המוצב, ובוודאי לא תבוסה ונסיגה מבוהלת תוך אבידות קשות.

ובכן נתממשה האפשרות הראשונה - במלואה.

אף על פי ששכבתי באחת - התעוררתי בשש לאחר כמה יקיצות-חלוף קודמות, ושוב לא יכולתי להירדם. ידעתי כי הטלפון עשוי לצלצל בכל רגע. כל הזמן חשבתי על נבות. בדיוק ב-6.45 צילצל סוף סוף הטלפון. נחמיה בקצה הקו: "התקפנו, המצרים ברחו מייד, נכנסנו למוצב, פוצצנו הכל ('הרימונו אותו'), חזרנו בשלום, אין לנו נפגעים, כנראה גם למצרים אין אבידות." אמרתי: "מזל גדול". אמר: "כן." לא הזכיר את נבות ולא שאלתי עליו. שאלתי לפרסום. אמר כי עוד בלילה עסק ב"ג עם הרמטכ"ל בניסוח ההודעה וחזקה על דובר צה"ל שמסר למי שצריך.

הייתה הרגשת הקלה עמוקה ואמיתית, אך מעורבת. ידעתי כי במטכ"ל חוגגים ניצחונם עלי: "הנה העזנו והצלחנו ואילו הייתה הלכה כמותו לא היה נעשה דבר. כך נחלנו שוב כבוד עצום והראינו לנבזים האלה מה כוחו של צה"ל. אדרבה, ירעדו!" גם ידעתי כי אירע נס והדברים יכלו להתפתח גם לפי קווים אחרים, הכל כמסומן לעיל. אבל טוב - לא, נפלא! - כי מאנשינו לא נפגע אף אחד וגם מועיל מאוד כי לא היו אבידות בקרב המצרים. על זה ודאי יש מי שחורק שן אצלנו - הן לא נקמנו את הדם!

כשהגעתי לעיתוני הבוקר ראיתי לאפתעתי כי הידיעה הספיקה להגיע אליהם לפני סגירת הגיליון. ידיעה קצרה, עובדתית גרידא, אבל ברורה מאוד. זו הפעם הראשונה, זה שנים, שהעזנו להכריז בריש גלי כי קמנו ועשינו כך וכך - ומדוע עשינו.

בינתיים עולם כמנהגו. במשרד רה"מ ביררתי עם שטנר וסגנו ניר את עניין תלונותיהם של אנשי יפו. הסבירו לי את ההקלות הרבות שהם עושים - הודו במקצת אשמות - ציינו אפשרות של הבטחת הקלה נוספת לעתיד.

שטנר נשתהה להסביר לי אפשרויות ההתקדמות במו"מ עם פליטים ערבים. נתגלו סיכויים להתיישבות בלוב. העיקר הוא להתגבר על התנגדות האוצר. הביצוע באירופה יש למסור לידי ששון ופלמון. לבעיית וייץ איננו רואה פיתרון של ממש.

כתבתי לאשכול על הצורך לבדוק מה ניתן להיעשות לשם קידום החרושת בירושלים, בעקבות השיחה שהייתה לי אתמול.

במשרד החוץ ישבתי עם גלבוע ולוין על תוכנית ביקורו של או נו. בין השאר פסקתי סופית כי לסעודה החגיגית לא נחייב את המוזמנים על "עניבה שחורה", וזה על אף העובדה כי הבורמנים ידרשו "עניבה שחורה" בסעודתם הם. דאגתי במיוחד לחלוקת כיבודים כמעט לכל השרים, להיותם מוזמנים למסיבות מיוחדות עם האורח או נוכחים בטכסים הנערכים לכבודו.

לארוחת צהריים בבית אליהו וזהבה אילת, אבא אבן, שבא כמעט ישיר מהמטוס בלוד, רבקה שולמן עם בנה וכלתה, חסיד אומות העולם הדני [ד"ר אגה] ברטלסן ואשתו, הפרופ' האמריקני לספרות [הווארד] ממפורד ג'ונס ורעייתו, מרק יפה ואשתו.

דיברתי עם אבא אבן כעצת יעקב. אמר לי כי כבר הודיע לטדי שאין את נפשו להעמיד עצמו לכנסת. תגובתו האמיתית לנכבדות שמדובר בו נשארה סתומה.

מייד אחרי הארוחה יצאתי עם אילתים ושמאי לת"א - ישיר לישיבת המרכז המורחבת בבית ארלוזורוב. היה דיון נרחב על הבחירות בהסתדרות, המסקנות לגבי הכנסת וכיווני פעולת הארגון וההסברה. ב"ג נאם ארוכות ומאוד לעניין. סיימתי בנאום קצר בו העמדתי את תוכנית הפעולה על שני עיקרים: ארגון והתנדבות. בהמשך דברי עשיתי חשבון כזה לתוצאות הבחירות בהסתדרות: נאבקו שבע רשימות. אחת נשארה עומדת בעינה, הלא היא ש' (העובד הדתי הקשור איתנו) שתים הפסידו % 7.5 - אלו הן מ' ות'. ארבע הרוויחו: א' - חצי אחוז, פ' - % 1.5, צ' - % 4, ק' - % 1.5. הווה אומר: ק' הרוויחה % 1.5 ע"ח מ' ות'. אנו הרווחנו % 6 ע"ח מ' ות' והפסדנו % 5.5 לפ' ולצ'. בעייתנו בבחירות הבאות להרוויח יותר ע"ח השמאל ולא להפסיד לימין. בראש וראשונה עלינו להרבות מספר המצביעים - להגיע ל-% 90 ובמקומות מסוימים ל-% 100.

תוך כדי ישיבה זו קפצה אצלי שיחה עם שמואל דיין. ביקש ראיון בשביל תנועת המושבים. הכוונה היא להתריע על מעמדה המקופח במשרד החקלאות, בכנסת ובכלל. אמרתי מה אועיל? אשר למש' החקלאות - לכל היותר אדבר עם נפתלי. ואשר לכנסת - ידי לא תהיה בחיבור הרשימה. אמר: "תפעיל השפעתך." אמרתי: "אין לי." אמר: "הנה סחתי עם בני משה. תבענו שנים מאשכול הקצבה מיוחדת לביצורים ולאמצעי שמירה במושבי העולים. טען אין כסף וחסל. אך אחרי [הרצח ב]פטיש פסק ב"ג כי יש להקציב 3 מיליון ל"י ומייד נענה. אמרתי למשה: 'הנה, לכאורה איש תקיף וכיצד התבטל בפני ב"ג. לעומת זה ראה נא את מ"ש באיזו תקיפות הוא עומד על דעתו זה שנים ואינו מרכין ראש'". אמרתי: "נכון כי אין אני מבטל דעתי, אבל גם אינני משליט אותה."

נסעתי עם צפורה לדירה, אכלנו, נפרדנו מהברמנים החוזרים לאנגליה עמוסי צילומי סרט, שהינו בבית עדה (נבות השתתף במיבצע - הובא במיוחד מהגליל לשם כך) ויצאנו... ל"בית דולפין" אשר בשבי-ציון. זוהי הרפתקה שיזמה צפורה ולאחר מאבק התנגדות נואש נכנעתי לה. המטרה - יומיים של נופש: שישי ושבת ותו לא. הגענו למחוז חפצנו בדיוק בחצות. נורמן לוריא וכל סגל עובדיו הראשיים המתינו לנו. קיבלנו שני חדרים נהדרים ושכבנו לישון לקול גלי הים.