אחד במאי. הייתי שבור ורצוץ מהמאמץ המפרך של אתמול, שהביא את עייפותי המצוברת מקודם לידי שיא חדש. שמחתי לאחד במאי שביטל את ישיבת הבוקר ואיפשר לי לאחר קום ולהישאר אחר כך בבית. ניגשתי לחיבור מכתב התשובה לדאלס ועסקתי בזה רובו של יום. צפורה חזרה מהעיר וסיפרה על מצעד א' במאי שנתקלה בו. צעדו המוני פועלים ונוער ותהלוכת "התנועה המאוחדת" עשתה רושם רב. בשעת ארוחת הצהרים טילפן חיים מת"א: הנבוא לחזות במצעד של ת"א? לא, לא נבוא. קולו הביע אכזבה. ידענו כי בשבועיים אחרונים הוא עשה לילות כימים להכין תהלוכה ראויה לשמה של "המאוחדת" - ריכז כ-1500 נער ונערה, סידר שתי תזמורות של תופים וחצוצרות, התקין דגלים לרוב. והנה גם אבא גם אימא לא יראו את המחזה! אמרתי לו מייד בטלפון כי אשפיע על אימא לנסוע - הן היא עומדת בין כה וכה לרדת לת"א מחר.

ואף אומנם צלחה על צפורה הרוח ולאחר הכנה כחתף יצאה במכוניתה לדרך.

המשכתי בחיבור המכתב. בא זיאמה דיבון לדווח על שיחתו עם הרמטכ"ל בשליחותי. משה דיין זועם על מסירת ענייני ש"ן לידי משרד החוץ. טוען מה ראיתי על כך לשנות את המצב. סילוף גמור! ענייני ש"ן נמסרו למשה"ח עוד בימי לבון ואלמלא הסית משה את ב"ג לא הייתה מתעוררת שום בעיה. הוא שביקש לשנות את המצב ועתה שלא הצליח הוא מנסה לתלות את קולר הסבך באחרים. אבל מה לגבי שיתוף הפעולה? שליחותו של זיאמה הייתה להבטיח יחס חברי נאמן מצד אנשי המטכ"ל. תגובת משה בנקודה זו אינה מבטיחה הרבה נחת. במקום לקבוע סדרי זיקה הדדית בכל הדרגים הוא מבקש להקפיד על ריכוז הקשר במגע שביני לבין שה"ב, זאת אומרת שהכל יעלה למעלה ומשם ירד למטה, למרבה הנוקשות והרשמיות. אין תקנה לאופיו המעוקש של בחור ברוך כישרון זה.

עם שמאי ולוי יצחק ממשרד רה"מ למגרש החדש של "הפועל" במושבה הגרמנית. חצוצרות תקעו והקהל הריע ומחא כף. נשאתי נאום של שלושה פסוקים ואחר כך בירכתי את שני צוותי הכדורגל שפתחו במשחק. בדרכי חשבתי ובנאומי שכחתי להזכיר את רוניה [אהרון] רבינוביץ' היקר [מזכיר מ"פ י-ם, מראשי האיגוד המקצועי ומפא"י], הזכור לי כאילו היה חי ממיסדרי "הפועל" של אחד במאי בימים ההם; בצאתי את המגרש נתקלתי במַשה [אשתו] ולבי נקפני. על ידי נוכחותי בחנוכת המגרש יצאתי ידי חובת השתתפות בחג א' במאי כלפי ציבור הפועלים וההסתדרות בארץ כולה.

ב-5 ישיבת הממשלה. הייתה מרקחה שלמה סביב ישיבה זו - אם לכנסה באחד במאי או לבטלה בגללו. "הכלליים" דרשו לא לבטל והייתי מוכן לעמוד בפניהם גם אם לא התלהבתי מהסיכוי של פרסום בחו"ל, כי עקב אחד במאי נתבטלה הישיבה השבועית של ממשלת ישראל. הכריע את הכף זיאמה ארן שדיבר על לבי בכל תוקף לא להשבית את הישיבה, אלא מצא תחבולה לדחותה מהבוקר לאחר הצהריים, זאת אומרת לקיימה כאילו במוצאי היום. גולדה לא שותפה בהתייעצות זו ורגזה ועל כל פנים הודיעה כי לא תבוא שכן היא נואמת בערב בת"א. נמיר התנפל עלי בבית ברל וביקש לטרפני חיים. משהוכרע הדבר לא ראיתי לחזור. זיאמה הפגין עקיבות למופת בהיעדרו. לעומת זה הפליאנו ב"ג בהופעתו וזה לאחר שהודיע כי "למרות" אחד במאי לא יוכל להשתתף. הישיבה עסקה בעניינים של מה בכך. אגב דיון בבעיית משכורת המשפטנים והפקידות המינהלית נודע לי לראשונה מהערתו הארסית של סרלין, כי דרישותיהן של האחיות נתמלאו כולן. נדהמתי. בשעה שעלו דרישות אלו על השולחן הוקעתי אותן כהתעללות בכל רגש חובה. גם גולדה דיברה רתת נגדן והוכיחה כי תנאים אלה שדורשות האחיות אינן קיימים בשום מקום בעולם - שש שעות לעבודת לילה, יום עבודה של שבע שעות בקיץ וכיו"ב. ומדוע? רק משום ש"קופת חולים" העניקה תנאים אלה לאחיותיה - שיא השחיתות וההתחנפות לפועלים מצד מוסדות ההסתדרות הגוררת אחריה את הממשלה. סבור הייתי לפי הלך הרוח הכללי כי נדחה דרישות שחצניות אלו ויעבור עלינו מה, והנה מתברר כי גולדה ואשכול נכנעו ללחץ ההסתדרות. כשאנו דורשים להיענות במידת-מה לתביעות הפקידות הגבוהה שופכים עלינו אנשי ההסתדרות קיתוני זעם וחרון אף, אך כשהם עומדים בפני לחץ הם מכריחים אותנו להיכנע. למרבה כעסי נתגלה כי בעניין המשפטנים והפקידות הגבוהה בכלל, לאחר שבהתייעצות מפלגתית נתקבל סיכום מסויים שהצעתי, חזרו נמיר ובקר ואילצו את גולדה ואת נפתלי לסטות ממנו ולקבל בוועדת השרים מסקנה הרבה פחות מספקת - כזו המבטיחה לא חיסול הסכסוך אלא החרפתו. ב"ג שנכנס לתוך העניין בבלי דעת הציע לתומו לתקן את מסקנות הוועדה במגמה של מתן יתר סיפוק לעובדים, אך ביודעי מה פירוש הדבר לגבי יחסי חברי מפא"י שבממשלה עם חברי מפא"י שבהסתדרות דחיתי את ההצבעה לשבוע הבא, למען נוכל להתייעץ במשך השבוע. כל הסיבוכים והביזיונות האלה נמאסו לי כהוגן. המחנק הולך וגובר וגם מטעם זה מוטב להסתלק ולפרוש לתקופה מכל תפקיד ממלכתי.

לפני הישיבה שוחחתי עם זאב שרף על אפשרויות שונות, בין השאר על קריאת אבן לארץ ובחירתו לכנסת. חששתי פן רואה עצמו ראובן מועמד לתפקיד השגריר בוושינגטון, אך בנקודה זו הניח זאב את דעתי. פני ראובן מועדות באמת לחזור לארץ. אבל את מי נשלח ומי ילך לנו לוושינגטון - אפילו הפרדנו בין תפקיד השגריר לבין תפקיד הנציג הראשי באו"ם? תיקו גמור! העוני באנשים לתפקידי-מפתח מבהיל.

לארוחת ערב הזמנתי עצמי אל הלוריאים ושוב הייתה שיחה על נאומו של ב"ג שהפליץ רבים. ארתור ניסה להתנחם ביעלו של הנאום לגבי נציגים זרים - "ידעו-נא מה מרגיש העם". אמרתי כי אם הושג יעל זה הרי הושג על חשבון חינוכו של העם, שקיבל שיעור גרוע ביותר בהלכות הדיבור כלפי חוץ ובאופן הצגת ענייניו גם כלפי פנים.

סוף סוף גמרתי את הטיוטה ובאה רוחמה ספיר ותיקתקה אותה עד שעה מאוחרת. יצא מכתב ארוך מדי אך דומני משולב כהלכה, נוח לקריאה ומסביר היטב את העניין. נראה מה יאמרו מחר הבחורים במשרד.