יום ד',  27/4/1955

 

בוקר יום העצמאות הפציע מעונן וקודר. חללו של עולם לח במוחש, העננים כבדי מים, קרני השמש מפלישות בקושי, מְטָרות ניתכים כמעט בזעף. התתקיים במזג אוויר זה קבלת הפנים ההמונית שעורך הנשיא בגן הקרייה?

הוכרחתי למהר בבוקר למשרד רה"מ, לפגישה ב-8.30 עם מושל מדינת מישיגן לשם שיחה מדינית ביחידות. הלה נדון לליל שימורים, שכן הוא וחבריו שידרו באותו לילה ברכה מירושלים לסעודת אגודת הידידות ארה"ב-ישראל בוושינגטון. בא עייף ורעב ובלתי מגולח, אף על פי כן הייתה השיחה ערה והרבצתי בו סוגיית הביטחון והזיון הערבי וסכנת המצב הבלתי מאוזן. הקשה קושיות על עמדתנו לגבי גבולות 1947 והוצרכתי למאמץ לא קל להוכיח לו כי אין אלה אלא חמץ שעבר עליו פסח. ניכר היה כי החלטות בנדונג פעלו שלהן בהשפעתן על אנשים כנים שאינם מתמצאים בהשתלשלות.

בדרכי הביתה סרתי "סתם ככה" לבית הנשיא לעודדו לקראת המעמד ההמוני ומצאתיו מוכן לכל.

אני וצפורה לבשנו כהים תחת בהירים מחמת מזג האוויר ויצאנו לגן הנשיא. אף על פי שהקדמנו לבוא מצאנו בגן המון רב וזרם האדם נוהר. שוטטנו אנה ואנה ומשבאו [יצחק] בן צבי ורחל והתייצבו למיבצע לחיצת הידיים הבקענו דרך אליהם ועמדנו לימינם. עברו על פנינו אלפים, מכל המינים והסוגים, ותיקי יישוב ועולים חדשים אורחים מחו"ל, יקירי ירושלים ובני ערים אחרות, וחברי הסגל הדיפלומטי מכל הדרגים ואנשי או"ם וערבים ודרוזים וכמרים נוצרים - שעטנז אדם שקשה לתאר דוגמתו לגיוון.

ארוחת צהריים אכלנו יחד עם סו אצל סימה ויוסף [מישקוב] וכמעט מייד כתום הארוחה יצאנו למיסדר ברמת-גן. פמליית במת ההצדעה - הנשיא, רה"מ, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד ורעיותיהם - נועדה להיפגש במשרדי השלישות הראשית. שמחתי למצוא בתפקיד השליש הראשי מיודע משכבר הימים - קצין-תותחן מהחי"ל. בבואנו מצאנו את ב"ג ופולה כבר שם. ב"ג היה שקוע יחד עם הרמטכ"ל והשליש הראשי בלימוד איזו טבלה. אומנם אמר שלום, אבל שוב השקיע ראשו בטבלה והמשיך בשיחה עם השניים כאילו לא נכנס לחדר איש שהוא חייב בכזית תשומת לב לו, וכל זה לעיני הקצינים. נשארתי מסור לחסדי סגן השליש, שקיים בי מצוות הכנסת אורחים באדיבות נלבבת. לא ידעתי מה הופגן כאן יותר - חוסר חינוך דרדקי פשוט, או יחס אישי מסוים. לקצינים ניתנה הרשות לפרש כעולה על רוחם וחוששני שפירושם היה השני.

בהגיענו לאיצטדיון רחב הלב והורהבו העיניים למראה הקהל העצום. המון עם רב כזה עוד לא ראיתי בארץ וספק אם ראיתי אי פעם אי איפה בעולם. בלונה-פארק בבואנוס-איירס נקבצו לשמוע נאומי לפני שנתיים כארבעים אלף. כאן היו לפחות חמישים אלף - אפשר שישים אלף. בוהק השמש הזהיב את ים האדם. שלל הצבעים של רקמת הלבוש היה מלא קסם. בכל פינה שנתקלו בה עיניך חשת התרוממות רוח ורננת לב: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו! [תהלים קי"ח, 24]. כך ישבתי מימינו של בן צבי, כשבן-גוריון משמאלו - שלושת המתלמדים הישראלים שנפגשו בקושטא בשנה שלפני מלחמת-העולם הראשונה ואדיר חפצם היה להיכנס לתוך מכונת המינהל והמשפט העותמני בארץ, ושיא חלומם - אבטונומיה יישובית במסגרת הקיסרות החושמ"תית [חושמה - חוקה בתורכית; הפיכת "התורכים הצעירים" ב-1908 הביאה בכנפיה חוקה לקיסרות], והנה הם כאן, אחד נשיא ואחד רה"מ ואחד מי שהיה רה"מ והריהו לעת עתה שר הביטחון, וכל העיניים אליהם נשואות, וצבא רב ניצב לפניהם והסגל הדיפלומטי מאחוריהם, וגושים עצומים של המוני אדם מצטופפים ומשתרעים הרחק הרחק מסביבם, ורבבת תיירים מכל ארצות תבל הגיעו ממרחקים להזין עיניהם במעמד הגדול ואילו הם בטבורו של אופן, הם השלושה ! a bloody miracle - כמו שאמרה אותה בחורה זקנה אנגליה באותו רומן.

הפיקוד על המיסדר היה חותך ומחוטב, עצור ומעודן, הן חיילי כהלכה והן תרבותי למופת. בו בלבד - בשביל מי שהייתה לו אוזן לשמוע, חוש להבחין וניסיון להשוות - באה לידי ביטוי מושלם רוחו המקורית של צה"ל. גם תנועות המיסדר היו חותכות ומדויקות להפליא, אבל גם קלות, שקטות וכבושות, ללא כל התראוות והתרברבות. הקהל עמד על החן המיוחד שבצבאיות נאה זו, שכולה איכות מעולה וליכוד פנימי, וליווה כל תנועה ותנועה בתשואות סוערות שהיכו גלים על פני ים האדם.

היה טקס נאה של מסירת "ניסים" לנציגי יישובים שידעו מצור וסכנת כליה במלחמת הקוממיות, כחמישים במספר.

ואחרי זה בא הנאום - נאומו של ב"ג. אני כותב ימים אחדים לאחר מעשה ועודני נסער ומדוכדך כאשר הייתי עם שמיעת הדברים. אין להביע כלל את התפלצותי מאותה חוויה.

כשנמסר לפני דוח על ההכנות למיסדר הוגד לי כי שר הביטחון יישא דברו לחיילים ונאומו יארך עשר דקות. הווה אומר, זהו הסידור שהובא לאישורו - וקיבל את אישורו - של ראש הממשלה. אבל ב"ג דיבר 35 דקות. הוא קרא מהכתב - אם כי יש לו מזל שאינו נזקק למשקפיים - והתדהמה מסביבו הלכה וגברה עת עבר מדף לדף ולא היה שיעור למספר הדפים. המיסדר שמילא את כל זירת האיצטדיון עמד, אומנם, "נוח", אבל "עמידת נוח" של צבא סדיר הניצב לראווה מחייבת קיפאון גמור ללא שום תנועה חופשית ונמצא שהיא מותחת ומייגעת כעמידת דום. המחיר ששילמו הבחורים לא איחר לבוא.

לאחר עבור כעשר דקות מתחילת הנאום פתאום באה הפרעה. הקהל הקשיב כל הזמן בדריכות - מחיאות כפיים שפרצו מזמן לזמן כאילו מכל הפינות בבת אחת העידו על טיב הקֶשֶב. והנה לפתע קמה תנועה עצבנית ונשמעו קריאות וצעקות מאחת הגזרות של המורד העצום. מה קרה שם? התשובה ניתנה על ידי חוליית חיילים שזינקה פתאום מאי שם, אצה רצה לאחת הפינות, הרימה שם אלונקה, חזרה למיסדר והחלה בולשת בעצבנות בין השורות והטורים וסוף שמצאה את המבוקש - ובצאתה מהצפיפות, והנה חייל מוטל על האלונקה.

רק במשך הזמן הובן הרעש באותה גיזרה: הקהל במעלה האצטדיון ראה את החייל צונח לארץ מתעלף, מבלי שחבריו אשר מסביבו יניעו רגל או ינקפו אצבע ובלי שייחרד איש להרימו ולסעדו. עמד הקהל והרים צעקה עד שהתעוררו אנשי העזרה הראשונה ובדי טורח מצאו את רפה-האונים.

חשבתי: מקרה בודד הוא! - ולא היא. אחרי ההתעלפות הראשונה באה השנייה, אחריה השלישית. אומרים כי ההתעלפות מידבקת. ועל כל פנים ברור היה כי רבים הם במסדר המפואר הזה שהגיעו לשפל אפיסת הכוחות. בבוקר היה מצעד בחוצות ת"א וכל החיילים האלה צעדו מרחק כמה קילומטרים והתישו כוחם בדריכה על פני הבטון, ואילו עתה נצטוו לעמוד תחת השמש, ואין פותר ואין מגיד כמה זמן תארך פורענות זו של שמיעת נאום, והריהם צונחים ונושרים!

 

[במקום זה נפסקה כתיבת היום ליום ד', 27 בחודש; במצורף נמצאו ראשי הפרקים שהכין מ"ש ליום זה ולהלן יתרתם שלא פורטו:]

 

מעונן – גשם.

8.30 – המושל: גבולות 1947, אצל הנשיא, בגן הנשיא.

בשלישות: התנהגות ב"ג גסות ועלבון, לפחות חוסר כל חינוך.

לאיצטדיון – הנאום [של דב"ג] - חורבן - יַעַל [אפקט] חינוכי, דמגוגיה, התגרות כֶשֶל, [הזכרת?] שֵמות [ר"מ בריטניה אידן ושר ההדרכה המצרי סאלם?], פגיעות בי ("פחדנות - תבונה"), כל התסביכים והיצרים - [חברו בנאום ב"ג] לשיטה מדינית [ר' נאום דב"ג ב"דבר" 28.4.55, וב"חזון ודרך", דב"ג, כרך ה', ע' 166, הוצ' עיינות, תשי"ז; בנאום זה, שהסתיים בפסוק "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", נכללו הפסוקים להלן, שקרוב לוודאי ראם מ"ש כמכוונים נגדו: "הוכפל היישוב במשך ארבע שנים, ודבר זה, כהכרזת המדינה, נעשה בניגוד לאזהרות ולאתראות של אנשי המעשה והתבונה כביכול..."; "אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים - בלונדון, בוושינגטון, במוסקבה, בבנדונג; לא ניתפס לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיות מדומה..."; "ואל ניכבש ע"י הפחדנות המדברת בשם תבונה, כביכול - מה אנו ומה כוחנו?"].

 

לדירה - התייעצות - נמיר ובר-שירה.

דיכאון גמור.