יום ג',  26/4/1955

 

לא קל היה לקום בבוקר לאחר ששכבתי ב-3 וקישיתי להירדם ממתח חיבור הנאום. בקומי הייתי טרף לייסורי נפש משונים - מאותו מין שפוקדים אדם בבוקר לאחר שבלילה שלפני כן הפריז בהשתפכות נפש ובהתגלות לב והוא כולו מלא חרטה על שהפך ביטנת נשמתו חוצה. סבור הייתי כי הנאום שחיברתי אמש לקה בנפשיות וברגשיות יתרה, שאינה הולמת כלל את מעמדו של רה"מ החייב להיות עצור בלשונו ולהשמיע דברים שקולים ומדודים, כל שכן בהזדמנות כה אחראית וחגיגית כמשדר לאומה ביום העצמאות.

לא נחה דעתי עד שבבואי למשרד שאלתי בדעת שמאי על סיומו של הנאום והרגיעני: לפי הערכתו יצאו הדברים כבושים ועצורים, ללא עודף של רגש. אין זאת כי המאמץ הנפשי שנדרש לחיבור הנאום הוא שהסעיר את רוחי, גם מבלי שבא לידי ביטוי נגלה בנאום בעצמו. מוזר כי איני יכול להתרגל למלאכה זו של חיבור נאומים שאני עוסק בה שנים על שנים. דומה כי להיפך, במידה שאני מוסיף והולך בה במידה גדֵל הקושי הנפשי ומתרבים הלבטים המלווים את חבלי הביטוי.

במשרד החוץ קראתי מחדש את הנאום כולו ומצאתיו מרוכז מדי, כבד במקצת, מופשט בכמה מפיסקותיו - על כל פנים מזון שאינו קל לעיכול ובוודאי לא לפי יכולת קליטתם של העולים החדשים. טרחתי הרבה על קיצורים וליטושים, אבל לא ראיתי מנוס גם מכמה תוספות.

עודני שקוע במלאכה טרדנית זו נתכבדתי בביקור משלחת דגולה מארה"ב. מהעיר פילדלפיה נשלח כמתנה לכנסת "העתק" מפעמון העצמאות המפורסם. לשם הגשת השי הזה הורכבה מלאכות בהרכב בלתי רגיל: ההגמון [דונלד ה'] טִיפֶּט, שהוא ראש הכנסייה המתודיסטית בארה"ב, מושל מדינת מישיגן [ג"'מ] וויליאמס, ההיסטוריון של מיכללת קולומביה [הנרי ס'] קוֹמַגֶ'ר. עמד לבוא איתם הסופר [הרמן] ווּק, בעל "המרד על הקיין", אבל נתאחר בדרך. השיחה עם חבורה זו ארכה כשעה ורבע. גילו התעניינות נוקבת ונבונה בבעיותינו והייתה הזדמנות לגולל יריעות ולהעמיק הסבר. ההגמון הפליאני במיוחד בבקיאותו בסוגיה.

דוליק הורוביץ בא להיפרד לפני צאתו לאירופה למסע תעמולה למען "המילווה". הוא נוטש לשבועות אחדים את בנק ישראל במצב מתוח ביותר לרגל גיאותו של נחשול אינפלציה חדש. עם זה, דווקא הסכנה הנשקפת ליציבות הכספית מוכיחה בעליל מה צדקו אלה שחייבו החשת הקמתו של הבנק הממלכתי, שאילמלא הוא הייתה יכולתנו לעמוד בפרץ מתקפחת בהרבה. בסוף השיחה עורר דוליק היקיר בעיה העומדת באמת ברום עולמה של המדינה - מקומו של נגיד הבנק בסולם הקדימה לצורכי טקס. היה קשה להימנע מהרושם המוזר כי בעצם זו הייתה מטרת ביקורו. שוב דוגמה מאלפת לסתירה שמסתבכים בה אנשים טובים וחשובים, כשהם נתפסים לרגישות חולנית לכבודם האישי, זאת אומרת למעמדם החיצון בעיני הבריות, מבלי להבין כי דווקא הקפדתם השוטה הזאת היא המורידה קרנם ועושה אותם מגוחכים ועלובים.

לארוחת צהריים בבית פלורה סלומון [אשת קול' סלומון, מנהל מח' מסו"ת בממשלת הנציב הרברט סמואל בא"י] מלונדון, הדסה ונבי [אדווין] סמואל [כונה נבי ע"ש הכפר נ"ס], ראובן שילוח, סו בריצ'ר, פרץ וחוה לשם (היוצאים בקרוב לאוסלו) ו[ברנרד] צ'ריק מהמיכללה [סגן נשיא האונ' העברית]. מהדסה שמעתי סיפור מזעזע על הפורענות שמצאה את בנה דוד, איש המדע, כיצד נתגלה במקרה, בהיותו באנגליה, כי ריאותיו נגועות, ואיך עלה בידי הרופאים להצילו בריפוי יעיל וטיפול מסור ביותר. כל פרשת הטיפול והריפוי, אשר בשכבר הימים היו הוצאותיהם הורסות עד היסוד את מעמדה של משפחה רגילה, לא עלו אף פרוטה אחת, למרות היות דוד ישראלי ולא בריטי, הכל בזכות מדינת הסעד.

פלורה, אשר בנה מועמד לבחירות מטעם מפלגת העבודה, סיפרה כי לקראת הבחירות הקרובות באנגליה פועלת מגמה לחדד ניגודים אישיים בין המועמדים היריבים, שכן הפער בין התוכניות המדיניות והחברתיות של המפלגות צר משהיה אי פעם.

לאחר הארוחה המשכתי בעריכת הנאום וסיימתי איך שהוא. לא הרגשתי כי יצאה מתחת ידי עבודה מתוקנת כהלכה. חָסְרה לי בנאום זו מידת ה"זרימוּת" (streamlinedness).

הגיעה שעת קבלת הפנים החגיגית לסגל הדיפלומטי אצל הנשיא. חילפתי מכף רגל ועד ראש בעטותי שחורים וארוכים עם מכנסי פסים וצווארון נוקשה ובחובשי לראשי צילינדר כדת וכדין. המסיבה הייתה ברוב עם: עשרים ושלושה נציגים היו ניצבים בחצי גורן, כל הסגל מקצה, אחד לא נעדר. זו הייתה הפעם הראשונה שנציגי כל המדינות המיוצגות בישראל עלו לתת כבוד לנשיא בירושלים - אשתקד נעדרו האמריקני, הבלגי, האיטלקי ועוד. לפי הוותק נאם הצרפתי כזקן הסגל והנשיא השיב. ראש הטקס [מיכאל] סימון מטייל עכשיו כקצין מילואים בחיל הים על האונייה "משגב" החוזרת מדרום אפריקה. אברהם גלבוע המכהן במקומו קרא את התרגום העברי של נאום ז'ילבר באותו מבטא צרפתי משובח, אשר בו קרא את התרגום הצרפתי של נאום הנשיא, אם כי השתדל בקריאתו העברית להתיז את השווא-נע ולהגרין את החי"ת והעי"ן.

מיהרתי הביתה ושוב קראתי את הנאום בהעתקו הסופי ושוב תיקנתי ומחקתי והוספתי וחשתי לאולפני "קול ישראל" להקליטו. התברר כי אורכו 30 דקה תחת 20 שהוקצבו ולא הייתה ל"קול ישראל" ברירה אלא לקצץ כדי 10 דקות בסעיפים אחרים.

בשובי הביתה כבר המו הרחובות מהמוני אדם וחבורות נוער יצאו במחול וירושלים הייתה צהלה ושמחה. בדרך שמעתי בתוך המכונית את התחלת נאומי משודר אחרי נאום הנשיא וכשהגעתי הביתה מצאתי את צפורה מאזינה ליד הרדיו. חשבתי כי אותם המונים שברחובות ירושלים, וכן אלה שבחוצות תל-אביב וחיפה וערים אחרות, בכללם המוני נוער, לא ישמעו את הנאום. אשתקד דאג מויש פרלמן לשדרו מחדש בעצם יום העצמאות בשעות הצהריים, אך הפעם הודיע לי זינדר כי ייבצר ממנו לעשות זאת, משום התוכנית הגדולה שהוכנה ליום העצמאות.

צפורה נסעה עם סו להר הרצל ונשארתי לבדי בבית, "אחוז שרעפים" לרגל היום. אך חזרו הנשים והנה רעש בחוץ. לא האמנתי למשמע אוזני - גשם שוטף: המלקוש איחר לבוא והריהו מרטיב במלוא היעילות את הנוער הרוקד ומבריח חוגגי-רחוב לבתיהם. עודני תוהה אם לעלוז או להיות מיצר על גשם זה שלא בעתו, והנה אפתעה חדשה: יריות אחדות ובעקבותן קולות נפץ אדירים - כאילו פרצה הפגזה. נחרדתי לאפשרות כי ה"ליגיון" איווה לו ערב זה להשתוללות אך עד מהרה התברר כי אין אלה אלא זיקוקי דינור לשעשוע הקהל.

בעוד יום הוזהרתי כי בערב יתאסף ליד הבית קהל חברים רב. אילתור מאורגן זה הצליח. בשעה תשע פרץ זרם אדם לתוך הבית שהופנה בדרך עקיפה לתוך החצר המרוצפת. עמדתי על כיסא ונשאתי נאום קצר של ברכה. אחר כך פתחנו לפניהם דלתות האולם והנחשול פרץ פנימה ולחצנו מאות ידיים. היה קהל מגוון ביותר - ותיקים וחדשים, אשכנזים וכל עדות המזרח. רבים נשאו ילדיהם על זרועותיהם או הובילו פעוטות בידיהם. ההתרגשות הייתה בולטת ואמיתית, בייחוד אצל אנשי המזרח.

ב-10.30 נסענו ל"דוד המלך" והסיבונו בנשף "המסורתי" של העיתונאים, שהיה הפעם ריק מכל תוכן עוד יותר מאשתקד. ניצלתי את ההזדמנות ושוחחתי עם יוסף תקוע על היחסים עם הצבא מזה ועם ברנס מזה, עם מיכאל ארנון על זרם העיתונאים הזרים המבקר בארץ ואשר כמוהו לא היה מאז מלחמת השחרור, עם זאב שרף על עניינים שונים ועם [ברל] קורלניק על התנועה שקמה בירושלים להקים בניין לבית כנסת רפורמי ראוי לשמו.

חזרנו הביתה אחר חצות ושכבנו באחת וחצי.