יום א', 24/4/1955
בבוקר ערכתי עם דניאל לוין post mortem[נתיחה] לתבוסתנו בוועידת בנדונג. עודנו ניזונים מידיעות מקוטעות שהופיעו בעיתונים. פרטי ההשתלשלות וכל מה שנתרחש מאחורי הקלעים נדע בוודאי לאחר שיחזרו הבורמנים לרנגון ויספרו לדוד הכהן. בינתיים יש מברק ממנו המבשר כי או נו החליט לכלול בתוכנית ביקוריו את מצרים וכי "לעת עתה" אין שינוי בתוכניתו לגבי הביקור בארץ. זהו סימן ראשון לאפשרות ביטולו של ביקור זה אשר כה ציפינו לו.
רוקח נכנס לשאול אם ברור לסיעת מפא"י כי עם פתיחת הכנסת עליה להצביע בעד אחוז החסימה. הוא שמע כי הסיעה חושבת על תגמול ל"כלליים" עקב הימנעותם בהצבעה הסופית על התקציב. הוא אמר לסיעתו כי הוא סומך עלי בעניין זה. אמרתי לו כי אין לו לסמוך עלי; בהתנהגות "הכלליים" הייתה הפרת המשמעת הקואליציונית ועתה יש בהחלט לחשוש לסיבוכים; אין הם רצויים לי, אבל אין לי כל ביטחון כי אוכל להשתלט על הסיעה.
בישיבת הממשלה מסרתי סקירה על ועידת בנדונג והשגתי סוף סוף אישור לקשירת קשרים דיפלומטיים עם סין. "הכלליים" ניסו להתנגד אך לא יכלו לעמוד בפני הנימוק כי הקמת צירות סינית בישראל בטרם יוקמו יחסים בינה לבין מדינה ערבית כלשהי יהיה בה פיצוי בעד פגיעת ועידת בנדונג.
החלטנו להעניק זכות הצבעה בבחירות הקרובות לעובדי משרד החוץ שבחו"ל - אלה שנשלחו על ידי משה"ח - וליורדי-ים ישראלים. זו הפעם הראשונה שישראלים הנמצאים בחו"ל לרגל שליחות ממלכתית יוכלו להשתתף בבחירות. אני עצמי לא נהניתי מזכות זו בבחירות לכנסת הראשונה, לרגל היותי אז בעצרת או"ם.
אחה"צ נתקיימה ישיבת ממשלה שלא מן המניין, מוקדשת כולה לענייני ביטחון. ב"ג הרצה כשעתיים וחצי. פתח בניתוח מצבנו המדיני. הוקיע את נאצר כאויב המסוכן ביותר של ישראל הזומם להחריבה בבוא מועד. לא ברור מניין לו ביטחון זה שהוא מביעו בהחלטיות ובפסקנות המבוססות כאילו על ידיעות בדוקות. גם בקיטרוג על אנגליה של אידן כגורם עוין לחלוטין לקה משפטו בסיטוניות יתירה. היפלה לטובה את ארה"ב, הרים על נס את ידידותה של צרפת והדגיש את כוחה העולה של גרמניה כמעצמה בעלת השפעה מכרעת באירופה וכגורם בעל מעמד רב-משקל במדיניות העולמית. מבלי לאמר זאת במפורש רמז ברור, כי לדעתו עלינו להתקין את יחסינו עם ממשלת בון. עיקר דבריו היה תיאור ירידת כוחנו הצבאי מול כוחם הצבאי של השכנים והמטיר מספרים לציון הפער המחריד. התעמק בבעיות ארגונו וציודו של צה"ל וגולל יריעה רחבה של בעיות הביטחון בכללותן - חינוך הנוער, פיזור האוכלוסייה, ייהוד נצרת והגליל, יישוב הנגב, פיתוח תעשיית פלדה, עתיד המחקר האטומי ובעיית כל משטר חיינו בארץ נוכח הסכנות הנשקפות לקיומנו, המחמירות והולכות. כשסיים הגדרתי את הרצאתו כ"גדושת עניין וכבדת משמעות". ואף אומנם, אמר הרבה אמת נוקבת עד התהום, אם גם היה חד-צדדי בהערכתו, בהשליכו יהבו לגבי הגנת הארץ על כוחנו בלבד תוך שלילת כל סיכוי להסתייע בעזרה בינלאומית ותוך זלזול משתמע בבעיית התנהגותנו כלפי גורמי חוץ ובמעמדנו המוסרי בעיני דעת הקהל העולמית. סיכום הרושם היה קדרות דחוסה, עם כל המרנין שהיה בדבריו על כושרם השכלי והמעשי של בני ישראל בכלל ועל עליית רמתם התרבותית והמקצועית של עולי ארצות המזרח.
בסוף דבריו ובתשובה על שאלות הפליט רמזים על מסקנות מרחיקות לכת שהוא מוכן להסיק מהחזות הביטחונית לגבי משטר חיינו בארץ ועל נכונותו להיחלץ לשידוד נמרץ בכל מערכות החברה הישראלית. עתה אין דעת איש פנויה לבעיות יסוד אלה, אבל כעבור שלושה חדשים - כוונתו הייתה לומר: אחרי הבחירות - תבוא שעת הכושר ואז יאמר דברים ברורים.
לכתחילה נקבע כי נשב היום בשלישית ונקדיש את ישיבת הערב למסקנות במדיניות החוץ, אבל החברים עייפו ודחינו ישיבה זו ליום ה'.
בערב הוזעקתי לתת דעתי על משבר שהתחולל מסביב למיסדר יום העצמאות. נחשול התיירים עלה על כל המשוער, אבל הסידורים להושבתם במיסדר פיגרו באופן מחפיר גם אחרי המשוער. עכשיו נשארו אלפים ללא כרטיסים וזעקתם עולה עד לב השמים. אין מנוס משלילת אלפי כרטיסים מפקידי ממשלה ומקציני צבא וגם אחרי זה יישארו רבים מאורחי חוץ ללא מקומות ישיבה. אנשים נסעו דרך כה ארוכה על מנת לחזות במיסדר צה"ל של יום העצמאות, שהפך למאורע עולמי בחיים היהודיים, והנה תוחלתם נכזבת והם אכולי אכזבה ומרירות.
הלל הכהן בא עם אחותו חנה רופין לספר על פגישותיו באודסה עם מורי העברי יעקב כהן. ביקר בביתו פעמיים, הביא לו ספרים ועיתונים עבריים ומגדנות מהארץ ובעצמו נסחף בנחשול ההתלהבות שעורר באותה משפחה - אבל בביקורו השלישי נודע לו כי הזקן נקרא למשטרה ונחקר על מגעו עם הישראלי הזר ובחזרו הביתה שרף במו ידיו את הספרים העבריים אשר כה שמח להם ובלעם כביכורה. הלל סיפר עובדות ומצבים קורעי לב מחייהם של יהודי בריה"מ, אנוסי ימינו, שאינם רואים כל זיק תקווה להקלת גורלם.
