יום ב',  23/7/1956

 

המאורע הגדול במזרח התיכון שהדו מנסר בעולם כולו - סירוב ארה"ב לסייע למצרים בהקמת הסכר הגבוה באסואן. הסירוב עצמו מכה אנושה לנאצר ונימוקיו מוסיפים מחץ:

א) אי-יכולת מצרים - משתמע, כשהיא עמוסה נטל זיון - להפריש כספים לאותה מטרה כמותנה;

ב (היעדר הסכם בינה לבין סודאן.

מתבשר מיפנה של 180 מעלות ביחס המערב לנאצר - בהתאם גמור לתורה שניסיתי להרביץ בדאלס ובמקמילן בז'נווה ובפאריס, אם גם באיחור של שמונה חודשים. בעיתונים השערות על הגברת תוקפנות נאצר כלפינו לשם הרמת קרנו היורדת. בינתיים נמשכות ההתפרעויות הירדניות וישנה הרגשה של אסון גדול שיכול לקרות בכל יום.

הרב סנקביץ האגודאי, חסיד גדול שלי, טילפן: "מה שכב' חרש וזרע - באים עכשיו אחרים וקוצרים". מבלי שהסתמך על מאורע כלשהו הבינותי מייד את כוונתו. הוא עומד לצאת לארה"ב וביקש פגישה לשם "הדרכה מדינית".

ישבתי עם ארתור, דניאל לוין ואלישיב בן-חורין על תוכנית נסיעתי לאסיה. מסתמן ביקור בעשר ארצות; בערך בסדר כזה: פיליפינים, מאלאיה, סינגפור, קמבודיה, לאוס, בורמה, נפאל, ציילון, הודו, סיאם. בשתי האחרונות - ועידות, בשאר ביקורים מדיניים. ייעשו עכשיו צעדים להשגת ההסכמות וההזמנות. בבירור האפשרות של שיחה עם נהרו נטפל בשלב יותר מאוחר. יהיה צורך לצאת בתאריך מוקדם במחצית השנייה של ספטמבר - בין כיפור לסוכות, או בתחילת חוה"מ סוכות. אשוב קרוב לסוף נובמבר. משמע כי איעדר מהארץ למעלה מחודשיים.

עוררתי שאלת נסיעת צפורה. לכתחילה, כשבאו אנשי משה"ח להציע לי את התוכנית, הכריז גדעון, תוך הפגנת נדיבות-לב מופלגת, כי ההזמנה לנסיעה היא לנו לשנינו. מאז נתקשרנו במחשבותינו עם תוכנית זו, שנתחבבה עלינו. והנה עכשיו ראיתי פנים אחרות. ארתור אמר כי תהיה זו נסיעה רבת תלאות אשר ספק אם תישא אישה בכולן. אלישיב העיר כי אולי ייפגם אופיו המדיני של הסיור אם השתתפות אישה תיצור רושם של מסע תיירות. דניאל לא אמר דבר אך שתיקתו העידה כי דאגת התקציב מעיקה עליו בכל כובדה. אמרתי כי שני השיקולים שהושמעו אין בהם מניעה, אך מתעורר בלבי ספק לגבי התגובה בארץ מבחינת העבירה על צנע. צפורה השתתפה בחלק זה של השיחה ואחרי כן נועצנו שנינו ובלבבות שבורים החלטנו כי יש לוותר על חלום הנסיעה המשותפת מפני "מה יאמרו" ומשום שבנסיבות הקיימות קשה להצדיק את ההוצאה הכפולה. במאמץ על אנושי ספק הישגתי ספק עדיין לא הישגתי הקצבה נוספת מהאוצר בסך חצי מיליון דולר להכנות לעצרת, לפעולות באסיה ולפעולה הערבית. חלוקת הסכום לשלושת הסעיפים פירושה קיצוצים נמרצים בשלושתם. והנה במצב כזה אני גורם להוצאת אלפים אחדים אך ורק לשם נוחותי ונַחֲתי האישית. זאת ועוד. אני מטיף עכשיו לבלימת יצרי הרווחה לשם הצלת עתיד המשק ובוודאי אשמיע על נושא זה דברים כדורבנות בוועידה. והנה מייד לאחר הוועידה אני לוקח את רעייתי עימדי למסע ממושך, כולו טיסות ארוכות ויקרות על פני מרחבים עצומים והתארחויות בבתי מלון גדולים. נניח יעשו העיתונים איתי חסד ולא ישמיצו. אבל מה יאמרו עלי חברים רבים בלבם ואיש לרעהו על המופת שאני מראה ועל ההיתרים שאני מלמד לעצמי? מוטב לי באמת להראות מופת של כיבוש יצר. כך הסכמנו בינינו, בלב כבד אך שלם.

לארוחת צהריים היינו אורחיה של קבוצת עסקני "מגבית ההסתדרות", הם ונשותיהם, מערים שונות בארה"ב, כרגיל - מחוף אל חוף. הסעודה נערכה במלון "עדן"; אייזיק המלין, היושב כבר בארץ, ישב ראש, והפך את המסיבה למעין "בַּנְקֶט" לכבודנו. העיתונאים המקומיים שהסבו אל השולחן קיבלו מושג-מה מהיחס האישי אלי ברחבי יהדות ארה"ב. הנאומים, שנאמרו באידיש, היו נפשיים ביותר. בתשובתי החזרתי את הדגש לעניין ביקורה של המשלחת בארץ על אף כל השמועות האיומות והנוראות הנפוצות באמריקה על דבר היות המלחמה כאן מאחורי כותלנו. צפורה כובדה בזר פרחים גדול ונזקקתי למכוניתו של יושב ראש הכנסת כדי להובילו הביתה.

אחר הצהריים בא איסר לשיחה ממושכת. זה זמן לא התראינו – הוא הרבה לנסוע לאירופה בענייני עלייה ב' מצפון אפריקה ומכשלות אחרות. היו לו סיבוכים פנימיים בזמן האחרון - הן לגבי סמכותו לטפל בעלייה והן לרגל סכסוך-סמכויות בינו לבין אמ"ן, שהביאוהו פעמיים לידי הגשת התפטרות לב"ג. בינתיים הסתדרו העניינים, אך הרגשתי כי הוא איבד את הכרת יציבותו. שאלתיו בעניין "המעטפות המפציצות" שקיבלו הנספחים הצבאיים המצרים, המקובלים כמפקדי הכנופיות, בעזה וברבת-עמון ושניהם קיפחו חייהם ["הארץ", 13.7.56: "מוצטפה חאפז, מפקד 'חיל השחרור' (פידאיון) ברצועת עזה, נהרג אתמול מהתפוצצות חבילת נפץ, היה המארגן של יחידות פידאיון בשטח ירדן, --- רדיו רמאללה מסר כי ליט' קול' סלאח מוצטפה נהרג בנסיבות דומות לתקרית ברצועה"]. מבצעית הייתה זו הצלחה מפתיעה, אך מבחינת השיטה מסויג איסר בתכלית. טכסיס זה עשוי לגרות ולהצדיק תגובות של טירור אישי שלא נוכל להתגונן בפניהן ושתעלינה לנו ביוקר רב. הוא לא נשאל מראש על השימוש בתחבולה זו וידרוש כי מעתה יימלכו בדעתו. הרושם שלו הוא כי הדבר הוחלט מתוקף היקף ראייה צר ביותר, ללא מחשבה על המסקנות הצפויות הן בארץ והן לגבי ביטחון נציגויותינו בחו"ל.

ישיבה של ועדת העיתונות המפלגתית אשר אני משמש בה יושב ראש. הפעם על סדר היום מצבו של הירחון "מולד". העורך אפרים ברוידא הירצה בעניין רב על בעייתו של כתב-עת רם-איכות ומעוט-תפוצה זה. מלבד חברי הוועדה השתתפו הפעם [זלמן] שז"ר ו[יצחק] שנהר. נבחרה מערכת לירחון, שהתנהל עד כה על ידי עורך יחיד, והוכרחתי להיכנס לתוכה יחד עם שזר, שנהר, [שמעון] הלקין ואחרים.

שאול בא וקרא את מכתבו של ב"ג אלי, התובע עדיין את תשובתו. הייתה לצפורה שיחה איתו על יחסיו עם ב"ג והוא הודה כי משהו "נסדק".

קיבלתי סוף סוף את הדוח שהגיש וולטר לב"ג על ארגון הפעולה הערבית ונתאכזבתי מאוד. אם מהיעדר אומץ לב או מתוך שטחיות סתם, לא בא לידי ביטוי כלל מה שהייתי כה מעוניין בו - הדגשת העובדה הפשוטה כי כמעט כל מה שמדובר עליו עכשיו כעל חידוש גמור שיש בו תיקון-עולם, כביכול, היה קיים ועומד בתהליך פיתוח והרחבה. ראיתי בדוח זה גזרת הגורל - טשטוש העבר והשכחתו.

לארוחת ערב אצל ארתור - מסיבת פרידה לזאב ולעליזה [ש"ק]. היו גם המנכ"ל, אליאס ששון, מיכאל ואראלה אליצור (מיכאל החליף את זאב כמזכיר המדיני לגולדה). היינו מסביב לשולחן כבני משפחה אחת והדעת לא סבלה את המחשבה כי פתאום נשתלחה יד ועקרה אותי ממרכז החבורה הזאת.

כדי לא לקלקל את מצב הרוח כבשתי יצרי מלהעיר לוולטר על דוחו לב"ג ורק שאלתיו אם נתגבשו מסקנות. סיפר לי כי הניסיון להעמיד את אליאס בראש הפעולה בארץ עלה בתוהו - אליאס סירב לקבל על עצמו את האחריות ותפקידו יהיה לסייע לפעולה מרומא (ז"א כמקודם!); ג'וש יימצא בקביעות באירופה ויבוא מזמן לזמן לארץ (עד עכשיו הוא ישב בארץ, אך בילה רוב זמנו באירופה - איזה שינוי מהפכני!) יצחק נבון ייטוש את מזכירות רה"מ וייכנס לריכוז הפעולה הערבית במשרד החוץ, אך תיחום הסמכויות בינו ובין דיבון לא נקבע והעניין מעורפל.

כניסתו של נבון לפעולה הערבית היא איפוא החידוש היחיד - וחידוש חיובי בהחלט. זה זמן חשבנו כי רצויה העברתו, אך טיכסתי עצה כיצד לעורר את השאלה מבלי שיתקבל אצל ב"ג הרושם כי אני גוזל ממנו את מזכירו - או תובע אותו חזרה אלי, שהרי ממני הוא נלקח. עכשיו ברור לי מה קרה. יצחק שאף זה כבר להיחלץ מתפקידו הנוכחי ואדיר חפצו היה להצטרף לפעולה הערבית. אין לי ספק כי פרישתי הגדילה את סאת סבלנותו - לאחריה קשה היה לו לשאת את אווירתה של אותה לשכה. לעומת זה התלקחות להטו של ב"ג לעניין הערבי נתנה לו פיתחון פה. ספק אם היה מוותר פעם על יצחק "למעני". דבר אחר אם יצחק פורש ממנו על מנת להתמסר לפעולה שהוא עצמו רואה בה עולם ומלואו והכפופה למעשה למרותו האישית.

עוד זה מדבר וזה בא. באמצע הארוחה נקרא זאב לטלפון. כאשר סיפר לי לאחר שקמנו מן השולחן מה היה העניין, ידעתי להעריך את מידת שליטתו על עצמו - יסוד חשוב בתרבות-גינוניו הגבוהה - שהתאפק ולא אמר דבר מייד. ובכן, נחמיה היה המטלפן והציע לו, לא פחות ולא יותר מלהיות מזכיר רה"מ במקום יצחק! זאב סירב - הן הוא עומד ערב נסיעה לאנגליה. נחמיה: "את הנסיעה נוכל לבטל". זאב: "אבל אני איש משרד החוץ ואיני רוצה לנטוש את השירות."

כמה זה אופייני! אלקנה גלי נעשה מזכירו של ב"ג לאחר שהיה מזכירי. אחר כך הוא [ב"ג] לקח ממני את אפי עברון. אחר כך את יצחק. עכשיו השיאוהו לקחת את זאב [וכן את אורי לוברני]. אפשר לדבר סרה ככל אוות הנפש ב"משרד החוץ הזה" וב"אנשי משרד החוץ", אך כשנחוץ אדם - חזקה על מי שהיה שר החוץ כי ידע לבחור אנשים טובים וכשירים, ולכן מה טעם לעמול ולחפש כשאפשר לקחת מן המוכן והבדוק?

כשחזרנו קרוב לחצות הביתה ועודנו "מעכלים" מה שקלטנו בארוחת הערב - והנה בא גד: חיים הופיע! ברור כי לא שכבנו לישון, אלא העלינו אור במטבח ושפתנו את הקומקום וישבנו לשוחח. חיים בא מחתונת אחד מחבריו בצרעה, שם נפגש עם אחת מידידותיו לשעבר (לפי עדות עצמו) שהינה חברה בניר אליהו (אף שמה נירה - ושמתי לב אליה) וזו סיפרה לו כי החבריא היו מרוצים מאוד מהרצאתי ומתשובותי.