קושטא,  י"ז אייר ע"ז  [9.5.1917]

צפורה!

 

 

הייתה חזית, גם היא עברה. הנני שוב בחוף שקט - בקושטא. תחנתי בפעם השלישית.[1]

 

כתמיד כן גם עתה שולט בי בעיר זו הריקבון מתוך שקט ובטלה. מתקהים הרגשות, נפגם החוש. אני רוצה בצניפה חזקה, הולמת, בתנופה חזקה. רוצה אני לעבור בטיסה אחת ולמצוא את עצמי בתוך החורבן שלנו.

 

אני מתענה מסיבת היותי רחוק מן החורבן כאילו הייתי רחוק מן הבניין. כשאוהבים איש מתאווים להימצא על ידו גם, ואולי בייחוד, במחלתו ובמותו.

 

אני נוסע לחלב. מה יהיה גורלי בכלל - אין ידוע עדיין. אפשר שלעזה ואפשר שלבגדאד, זה לא איכפת לי. אבל רוצה אני לגזול שבועיים או שלושה, להיקרע מעולם ההבל שלי ולבוא לארץ ישראל, לעוברה מקצה עד קצה. אם יעלה הדבר בידי, איני יודע, בכל אופן אהיה בראש-פינה.

 

איֵך, צפורה? הנה אישן ואראה אותך. היו זמנים טובים, צפורה, חי נפשי. לילות קיץ בהירים, טבולי זוהר ירח היו. הייתי בא אליך ומוצאך על יד השער ושעות היינו יושבים יחד. אֶח משה, משה! היית אומרת.

 

אני רוצה לראותך, צפורה, אם אבוא לארץ, ולא אראך - רע יהיה לי. יהי לפחות ערב וחצי לילה אחד רוצה אני לשבת על ידך, לשים את ראשי בין ידיך ולספר, לספר לך את הכל, לתנות לך את הצער והכאב והעינויים, שנעצרו בלב ושביקשו כל הזמן מוצא וָאָיִן.

 

אבל איֵך, צפורה? חלום חולם אני, שאת באיזו פינה על חוף הכנרת.

 

הנה אני יורד מהרכבת בסמח ורואה אותך. צפורה, היתקיים הפעם חלומי, או יישָאר חלום ויצורף ליתר חלומותי אשך אני רוקם והם מתפזרים, אני מצייר והם מיטשטשים ואובדים בזמן הנורא הזה.

 

כבר חי פעם חלום כזה – ומת. ומה יהיה גורלו של זה.

 

צפורה, צפורה, איֵך? אני רוצה לראותך, להרגישך קרובה אלי, מבינה ומרגישה אותי מתוך שתיקתי.

 

במכתב האחרון משך את תשומת לבי משפט אחד. מה היה זה! הצטדקות? - למה?

 

אבל אם לא הצטדקות, הרי מה אומֵר "אולי יותר מדי"? את חייבת בפָנַי?

 

אחת היא לי. בשבילי, למעני הינך תמיד - צפורה.

 

איני יודע ואיני רוצה לדעת אם גם אני למענך,

 

משה

 

בכל זאת, כתבי לחלב post restante.