יום ב', 16/7/1956
בבוקר ישיבת י"א באוצר - על קיצוצים בשירותים ובמנגנון הממשלתי. קניתי לי "מפטיר" !
בשובי הביתה מצאתי מעטפה גדולה ובה משהו קשה ומגושם. היה זה גליל-קרטון ובתוכו תעודת הקה"ק על נטיעת עץ, עם איגרת. העץ ניטע על שמי על ידי ילדי גן אחד בת"א על שום ששירַתי את עם ישראל "כמשה, בקדושה ובטהרה". האיגרת שלוחה אלי על ידי הגננת, צפורה וולפסון שמה - שם אשר מעולם לא שמעתיו. אלוהים אדירים איזו איגרת! אהבה כזאת, הערצה כזאת, רטט-לב כזה, איחולים ותפילות כאלה - "חרדת-קודש" כזו, ביטוי החוזר במכתב פעמיים - וכל אלה מפי עובדת צנועה בפינתה הנידחת, בת-בלי-שם לדידי - במה זכיתי ובמה אצדיק? הייתי אובד עצות כיצד אענה על השתפכות רותחת כזו של רגש עז ועמוק, שהצטבר, שוב לפי עדות הכותבת עצמה, זה "עידן ועידנים". לא אבוא להעתיק את המכתב הזה פה, אבל כזה עוד לא קיבלתי. שנינו נסערנו מאוד מקריאתו ולא יכולנו להירגע.
[מכתב הגננת והעתק תשובת מ"ש עליו נמצאו בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתקו באדיבותו:]
לכבוד משה שרת, מגזע "אנשי סגולה ולב",
בתור אחת מבנות ישראל, שגורלי העניקני בכבוד ובאושר רב וזיכני בזכות מאוד גדולה - להיות מחנכת בישראל לילדי ישראל, היו לי יושר לבבך, אורך רוחך, נאמנותך, מסירותך וכנותך, ניב שפתיך, ענוונותך וצניעות הליכותיך כנר לרגלי בעבודתי הקדושה. תמונתך התנוססה לעיני הילדים והם הכירו אותך.
בתור אחת מרבים, רבים מאוד, רציתי מאוד רציתי, אפילו בלשון עילגים, להביע את הוקרתי ותודתי לך לפני עידן ועידנים... ואם שפתי תמיד הייתה דלה וענייה, וחשבתי "עוד חזון למועד", הרי מי ייתן ואתגבר על חולשתי הפעם לגלות באיזו חרדת קודש עקבתי אחרי כל פעולותיך ככל האפשר, ליוויתי את צאתך ובואך, את יציאתך ושובך, כל נסיעה, כל פגישה, כל קבלת פנים, כל נאום שנאמת, כל מילה שהוצאת ברדיו בעיתונות, באסיפות, בכתב ובעל-פה - נשמעה רב-קשב, בחרדת קודש ובהמיית לבב, ותמיד, תמיד בתפילה חרישית לשלומך, להצלחתך, שתישא חן וכו' וכו', שתשיג את מבוקשך, מטרתך-מטרתנו למען העם והארץ.
בתודה, בהערצה ובברכה נאמנה עוד רבות בשנים לשרת את עמנו וארצנו ביתר שאת.
ברחשי לבב, צפורה וולפסון
גננת עיריית תל-אביב
*
גננת וחברה יקרה, 17.9.1956
ודאי נתאכזבת כשחלפו ימים רבים ללא תשובה ממני על מכתבך הרגוש ואולי תתפלאי עכשיו בהתקבל מכתבי זה.
האמת היא כי אני ורעייתי התרגשנו מאוד - עד עמקי הנפש - למקרא איגרתך והוקרנו את התעוררותך הכנה והחמה לכתוב לנו כאשר כתבת יותר משיכולנו להביע במילים.
טרדות ופורענויות רבות נצטרפו יחד לגרום לאיחור כתיבתי. עתה שאני על סף נסיעה ממושכת אמרתי אפרע את חובי לאותה מחנכת אלמונית, נאמנה וזכת הלב, לילדי ישראל, אשר זיכתה אותי באמון כה עמוק ובהוקרה כה מחייבת.
אמרתי "אלמונית" על אף חתימתך המפורשת כי איננו יודעים מי את והשם עצמו אינו אומר דבר. נקווה להכירך פעם. דבריך חיממו מאוד את ליבי והעמידוני מחדש וביתר שאת על האחריות המוסרית והרעיונית שנפלה בחלקי - ללא כל קשר עם רשמיותו או אי רשמיותו של התפקיד שאני ממלא.
תקוותי ותפילתי היא כי לא אכזיב את יחסך אלי ויחסם של רבים ורבות כמוך.
אני מאחל לך כי לא תאבד לך לעולם סגולה זו שניחנת בה - עומק-רגש וחום-לב - וכי תאצילי מרוחך, רוח אהבת ישראל ורגישות אנושית, על חניכיך הרכים.
שנינו שולחים לך ולתלמידיך מיטב ברכותינו לשנה החדשה אשר אך זה החלה.
תודה מיוחדת לילדי גנך על תשורתם היקרה.
רוב שלום וברכה לך ולהם.
משה שרת
ארוחת צהריים עם ראש העיר גרשון אגרון ב"דוד המלך", לפי הזמנתו. שוב בקשת הסברים והבעת תהיות על כל הפרשה והתעניינות בתוכניותי והימלכות לגבי נסיעות לאנגליה ולארה"ב ולכינוס עולמי של ראשי עיריות בטוקיו.
אצל פרופ' דוסטרובסקי לטיכוס עצה על גירוי עור הפנים שאינו נותן לי מנוח.
בבית לתה "האישה מבית נקופה" עם בתה הקטנה, שתיהן מי שהיו תלמידותיה של צפורה. האישה כולה אור פנים ונחת רוח - מאלה השמחים בחלקם ודורשים הכל לטוב.
הופיעה שולה ארלוזורוב [גורביץ] ושוב הידהדו זעזועי הנפש שגרמה הפרשה. משולה קיבלתי מכתב לפני זמן - אחד החשובים ביותר לפי תוכנם הרעיוני-מוסרי - ועכשיו סיפרה כי גם בעלה סיומה ישב לכתוב, אך התלבט הרבה בכתיבה, הפליג לזיכרונות עבר, האריך יתר על המידה ולא עצר כוח לסיים ולשלוח.
יהודה אלמוג בא לגבות חוב הטיול לסדום ולמצדה - לגייס עזרתי להקמת אכסניית נוער לרגלי ההר ולסידור רחפת לפיסגתו.
ישבנו עם סרסור ומהנדס על תוכניות הדירות המוצעות לנו, כל אחת ובעיותיה. הכוונה למעון הקבע, אליו נעבור כעבור ששת החדשים שבהם נתגורר בבית הופיין.
וולטר הציץ וחטף התייעצות על כמה מינויים במשרד החוץ, בכללם ציילון וקפריסין. סמכות השר לחוד וידיעת העניינים והאנשים לחוד. בינתיים סיפר כי משבא אליאס תתקיים הערב שוב התייעצות רבת עם במשרד רה"מ.
בבוקר טילפן צביקה פינס וביקש מועדה. הזמנתיו לערב והייתי בטוח כי הוא בא שוב עד פת לחם וכוונתו לגייס עזרתי בחיפוש עבודה. מייד לאחר המאורע הוא כתב לי מכתב חם ביותר, כולו שופע אמון ונאמנות כבימי "הבריגדה" וההעפלה, ובתשובתי אמרתי כי אם יש לו צורך בעזרתי אל יהסס לפנות. והנה בבואו התברר כי טעיתי טעות גמורה. פרנסתו מצויה עכשיו, אך הציקתו רוחו לבוא מעכו ירושלימה כדי להביע באוזני את הזדעזעותו, שלדידה אין הוא אלא אחד מני רבים-רבים. סילון של זעם פרץ מפיו: באיזו רשות סילקו אותך? אתה שלנו, אמוננו נתון לך, איננו מקבלים את התפטרותך. אתה חזק והתגברת, אתה ראוי להערצה גם על זאת, אבל בשבילנו אין זה פותר את הבעיה. זוהי יריקה בפנים לכולנו, זוהי התעללות בנו. איננו מוכנים להשלים עם עלבון זה. לא ייתכן כי ישתררו בארץ שיטות כאלו, אסור למדינה לוותר על אדם כמוך, יש רק משה שרת אחד, אין אחרים - וכו' וכו' וכו' דברים נוקבים ומרים, גאים אף נבונים, נרגשים ונסערים וכנים במערומיהם, נאמרים בשצף-קצף ובחימה שפוכה, פורצים ושוטפים כנחשול שאין לעוצרו. ניסינו שנינו להסיחו לנושאים אחרים - עבודתו, מצב משפחתו, תנאי החיים בעכו עיר מגוריו, זיכרונות עבר מימי היותו מדריך של תמיק ב"נוער העובד" - אך ללא הועיל: הוא חזר שוב ושוב לקיטרוגו הניזעם.
אחר כך הלך וחזר עם בתו המתארחת איתו בירושלים והראינו לקטנה את "אוצרות" הבית העומד להתפרק.
כל הערב היינו נרגשים עד עמקי הנפש מהתפרצות-פתע של תושב עכו זה - חלוץ וחבר "הגנה", חייל מתנדב ואיש מחתרת ולוחם במלחמת השחרור, עכשיו כולו מצומק מניתוח קשה, פניו האמיצים והנבונים טרף לזיקנה בלא עת, אך כולו יוקד באש קודש וממאן להיכנע לעוול ולהתפשר עם עלבון צורב.
השיחה איתו וקריאת מכתבה של אותה גננת הרסו מחדש ועד היסוד את שיווי המשקל הרעוע שהצלחנו להקים לעצמנו איך שהוא. וכשטילפנתי בלילה לוולטר לשאול על ההתייעצות וסיפר לי עד כמה הייתה עקרה ומבולבלת, בערה חמתי באפי והתהלכתי בחדרי כארי בכלוב. הכרחתי את צפורה, שעייפה מאוד בימים אלה, לשכב לישון ונותרתי לבדי, מתאמץ להשביח את סערת רוחי ולרשום את היומן כסידרו.
בלי משים צץ ועלה מנשיית ימי הילדות שיר אחד של [שמעון] פרוג המתחיל: "מְרַצְ'נָה מָיָה דוּשָה" [ברוסית]. זכורני כי ניסיתי פעם לתרגמו ופתחתי לאמור: "קודרת נשמתי".
