יום ד',  4/7/1956

ב"ג'רוסלם פוסט" מאמר ברכה לגולדה על דבריה במסיבת העיתונאים, כולו נופת צופים, חורג הרחק ממסגרת מצוות העידוד לשר-חוץ חדש והתמיכה בדבריו הכנים והנכונים, אלא שופע התלהבות בלתי מוסברת. בסיומו של המאמר בעיטה בי. אגב שבח לגולדה שהקדישה בדבריה פיסקה ליחסינו עם אסיה - גם זה חידוש מפתיע! - והזכירה במיוחד את בורמה - היחסים הטובים עם ארץ זו באו, כמובן, לישראל בהיסח הדעת - נאמר, כי הצרה היא כי עד עכשיו לא נוסחה מעולם מדיניותנו כלפי אסיה בדברים ברורים. גם לא נעשו מאמצים לבצע מדיניות זו במידה שהייתה קיימת. ברור איפוא, כי כשיתבשר הציבור מחר-מחרתיים על כניסתנו לקשדי"ף עם ציילון, לאוס וקמבודיה, יורם הדבר על נס כהישג "המדיניות החדשה".

עוד זה מדבר וזה בא [ר' איוב, א' 17]. "בשולי הדברים" שב"דבר" מתנבא ז"ל (ז' יואלי) על היחסים עם מטה או"ם, מזכיר צרות שהיו לנו עם [משקיפי האו"ם] דה רידר והצ'יסון ודומיהם ומרים על נס את הצעד הנמרץ שעשה ברנס בסלקו את [קומנדיר טרל] יו"ר הוועדה [הישראלית-]הירדנית לאחר אותה הצבעה מרושעת [ב-28.6, שהאשימה את משמר הגבול הישראלי בפתיחה באש בתקרית שבה נהרגו שניים מאנשיו ליד ניר אליהו]. הוא קובע כי זו הייתה תוצאת שיחתו של ברנס עם ב"ג וגולדה ומסיים בהלל לַמדיניות התקיפה. לכאורה הכל חד וחלק ורק פרט פעוט אחד העלים הכותב מקוראיו והוא כי ברנס הודיע על החלטתו לבטל את ההצבעה ההיא ולבדוק את העניין מחדש לא לאחר ששוחח עם שני נציגי המדיניות התקיפה אלא בתחילת שיחתו איתם - הווה אומר, לא תחת השפעת דבריהם אלא בעקבות הצעדים שעשה לפני כן משרד החוץ, קרי יוסף תקוע, על ידי לקיחת הצעתנו בוועדה חזרה ופרסום מחאה נמרצת ומנומקת כהלכה שהוקיעה לעיני כל את עיוות הדין.

אין לשער כמה עכרו את רוחי שני גילויים אלה של סלפנות עיתונאית עוינת.

שיחה רביעית עם גרוס מ"הארץ" - על ישראל בין שני הגושים.

משטר המעבר שאנו נתונים בו בימים אלה - עד שנעבור לדירת הופיין ברחוב בלפור - הוא לבלתי נשוא. הדלת הראשית מוכרחה להיות נעולה באין שוטר ליד הפתח וכל צלצול מריץ אותי או את צפורה במדרגות למטה. יש גם שהצלצול אינו נשמע כלל ואנשים חוזרים על עקבם ובאים אחר כך בתלונות.

והנה הבוקר שימש אחד הצלצולים פתח למחזה משונה ביותר. הופיע נהג מונית, כשמכוניתו ברחוב מול הבית ובה ראשי שתי נשים. הודיע כי במונית יושבת אישה אנגליה שהונה הוא לא פחות ולא יותר מ-400 מיליון דולר והיא מוכרחה לראות אותי. בטרם אמרתי מילה, נפתחה דלת המכונית ומתוכה השתפך אל המידרכה גוש תחוח של בשר אדם בלה מזוקן, התיישר איך שהוא, נאחז בשני מקלות שהוגשו לו והחל מטפס אגב צליעה והתנודדות על המדרגות המעטות. ראיתי לפני גברת ישישה וכיבדת גוף, ראשה עצום בגודלו, עיניה מימיות, אך עדיין שרדו בה סימני גדלות של עבר רחוק. לידה מזכירה, אף היא לא מבנות הנעורים, מסייעת לה בעלייתה ומפרשת בשמה, אגב הזכרת שם בעלה המנוח ובנה ייבדל לחיים, שניהם, כמובן, אישים דגולים ומפורסמים אשר רק בגלל בורותי המבישה לא ידעתי על קיומם עד כה. בינתיים הוציא הנהג מן המונית כיסא-גלגלים מתקפל, הציבו במבוא, ובכוחות משותפים היסענו את חורבת-האדם שהוצנחה לתוכו אל הבית פנימה. מיהרה המזכירה להזהירני כי גבירתה חירשת ועלי להגביה קולי, וזה לאחר שהגישה לזקנה את כלי השמיעה. קיצורו של דבר, עתיקת-יומין זו מבקרת בארץ זו הפעם הרביעית - בפעם הראשונה לפני 70 שנה, בהיותה בת י"ז, עת עברה בארץ לאורכה ולרוחבה רכובה על סוס כבת-לוויה לאביה - ואין לה עכשיו בעולמה השוקע אלא דבר השלום בין ישראל וערב. היא כתבה פעם לב"ג והציעה לו מיליון דולר לקנות בו את השלום ולא זכתה לתשובה. האומנם אין רצונו של ב"ג בשלום? הבטחתיה נאמנה כי אך זה רצונו ואדיר חפצו כל הימים. ובכן מה יש לעשות? אמרתי לה כי אין עצה אלא להמתין עד שיחפצו גם הערבים בשלום. היא עברה עכשיו בארצות ערב ומצאה כי המון העם רוצה בשלום, אבל הממשלות מסרבות. אמרתי: דא עקא! בכל זאת [טענה] אם תפגין ישראל טוב לב, אם יהיו הישראלים "ילדים טובים", יבוא השלום. הצהרתי חגיגית כי אין לנו מטרה אחרת אלא להגיע ליחסי שלום. החלה משפיעה עלי פסוקים מהמיקרא ונבואות על גאולת ישראל ואמרתי לה כי הכל זכוּר ושמוּר. לא נתקררה דעתה והוציאה תנ"ך אנגלי מחריטה, והראתה לי פרק י"ט בישעיהו: "ביום ההוא תהיה מסילה ממצרים אשורה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור. ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ". מאוד הדגישה בקולה הרועד את שלוש המילים האחרונות. היא עומדת לבקר במצרים ומקווה לראות את נאצר. איחלתי לה הצלחה ואמרתי כי בנאצר תלוי הכל. נדהמה: הן הוא מצרי ולא ערבי! אמרתי לה כי יהי נאצר אשר יהיה, בידו מפתחות השלום.

אחה"צ נסעתי לרמלה להרצות במטה חיל האוויר. שלחו לי רכב צבאי ובת-לוויה, סמלית "נושאת-תרבות", בילוּיה שמה וישכיל שם משפחתה והיא בת כפר ביל"ו, בוגרת ביהמ"ד למורות שבגבעת השלושה. יצאנו ב-3 והגענו ב-4 ומייד פתחתי בהרצאה ודיברתי 50 דקה וכעבור הפסקה של 10 דקות המשכתי וסיימתי ב-6 ומייד יצאתי חזרה לירושלים.

השומעים היו כשמונים קצינים מרב-סרן ומעלה, כולם אנשי חיל האוויר - טייסים וחברי צוותות ואנשי שירות קרקע וקציני מטה מכל הארץ. היה זה יום עיון שהוקדש הפעם למדיניות חוץ ולפני הירצו [משה] יובל ו[פנחס] אליאב ו[אמיל] נג'ר. הנושא שלי היה יסודות מדיניות חוץ של ישראל ובאמת הסברתי כמה מושכלות ראשונים בפרק הראשון של דברַי אך אחר כך השיאני יצרי והעמקתי בסוגיה של בעיית הביטחון על פניה המדיניים - החובה לתפוס את עניין הביטחון תפיסה רחבה וארוכת טווח ולהביא בחשבון הטיפול בו שיקולים משיקולים שונים, על תלפיותיה הבינלאומיות של המדינה, על ההבחנה והשילוב בין הביטחון השוטף והביטחון לעתיד לבוא ועל ראיית תמיכתה של הציבוריות העולמית בישראל כאחד מיסודות ביטחונה. מפקד חיל האוויר פיזר לי שבחים, אך לא סמכתי על חוות דעתו בלבד ונסעתי מבלי שאדע משהו על התרשמות הקצינים מן השורה. במקצת נקפני לבי על חוסר האיזון שבמיבנה ההרצאה ועל הדגשת-יתר על העניינים השנויים במחלוקת אשר נתפסתי לה - אם כי מבחינה חינוכית דומני כי מילאתי את המשימה העיקרית המוטלת עלי בהזדמנויות כאלו. גם הפעם לימדתי לעצמי היתר לנהוג יתר גילוי לב ממה שהורגלתי ואמרתי דברים ברורים על תקרית כנרת והפגזת עזה - כיצד הכריעו שיקולי ביטחון שוטף, גם אם היו נכונים - וזוהי שאלה! - כנגד שיקולים מכריעים של ביטחון כולל: תקרית כנרת קיפחה סיכויי רכש בארה"ב והפגזת עזה ביטלה ביקור פינו אשר תלינו בו תקוות להרחבת הרכש בצרפת.

בדרכי חזרה נתקלתי באסון מחריד. במעלה האחרון ממוצא לירושלים נקלענו לתוך "פקק" של תנועה שנעצרה בשני הכיוונים לשם מעשה הצלה. מייד ראינו מה אירע: ג'יפ זעיר שנזרק מהכביש לתוך הביקעה תקוע בחריץ שבין שני מדרונים; קבוצת בחורים מנוסעי המכוניות שנעצרו נושאת בתוך שמיכה גוף של אישה, ספק פצועה ספק הרוגה, במעלה המדרון התלול. התברר כי נפצעה עוד אישה אחת, אשר הוסעה כבר לירושלים. כשהיגעתי הביתה ביקשתי את רוחמה לברר מה קרה והתברר כי היה זה ג'יפ של עובד משרד העבודה אשר הוביל שתי גיסות. הוא עצמו יצא שלם אך אין לו מושג מה קרה וכיצד נתגלגל. אחת משתי הנוסעות במצב אנוש - גולגולתה רצוצה ויש חשש לחייה.

בבואי הביתה מצאתי את האולם והנה הפך לול של נשים קרקרניות: אסיפה של עסקניות "אילנשיל". הרושם מלמעלה היה כי כולן דוברות במקהלה וכל אישה נכנסת לדברי רעותה. קצרה רוחי לראות את צפורה, אר הן לא כן עימדן. סוף שקמו מן האולם על פי תנועת ההמולה הבחנתי כי עברו לפרוזדור הגדול ועודן מסרבות להתפזר. הקירקור והגיעגוע עלו כאן לשיאם והצטרפו לקול ענות שהיה מנסר ברחבי הבית ובקע החוצה. יצאתי אל מרפסת-הפרסה אשר מעל לפתח וחיכיתי עד בוש עד שזכיתי לראות בנחמה - בהיחלץ הנשים הראשונות לצאת את הבית, כשהרוב עודן מתעקשות להישאר על עומדן ולהמשיך בשיח הרם. שעה ארוכה חלפה עד שניפטרה האחרונה לצאת לביתה. ישבתי עם צפורה באולם טרוף-הרהיטים, לספר לה ממוצאותי - והנה צלצול. הלכתי לפתוח: גברת נאה וחיוך הצטדקות על שיפתותיה שושנים - היא שכחה את משקפיה. נמצאו המשקפיים והסתלקה. שוב ישבנו וביקשתי להמשיך - ושוב צלצול: גברת לא פחות נאה, אף היא מצוידת באותו חיוך - שכחה רדיד שלה, "עכשיו כה קריר בערב", ראתה להסביר. שוב ישבנו ושוב צלצול. חישבתי להתפקע. גברת ספק נאה ספק לא כל כך נאה, אך תרבותית בתכלית. נרתעה למראה הופָעָתי: "אני רואה כבר כי באתי לבית לא נכון". - "מה העניין?" - "אני מחפשת איש אחד". "טוב לדעת, אך מי האיש?" - "אמריקני". - הגדרה מדויקת, אך לא מספקת; "מה שמו כי אדע?" - "שכחתי!" - "ובכן?" - "הוא גר מול 'טֶרה סַנטָה'". - "כל שורות הבתים מארבעה עברים הם "מול 'טרה סנטה'!" - "הוא צולע ברגלו האחת!" - "אכן סימן מובהק, אך מה אעשה ואין אמריקני צולע ידוע לי במקרה?" לבסוף חרצתי משפט כי אין לה מנוס ממאמץ להיזכר בשם המפורש. הלכה לדרכה מיואשת. מי יודע מה היה צפון באותה פגישה ואיזו תקווה נגוזה!

בערב ביקרונו הרב גרשון לוי מג'מייקה שבניו-יורק ורעייתו אשת החיל שוני (שושנה). שניהם דוברי עברית צחה ורהוטה, מכירים את קובי ואת רנה ואת יורם, חסידים שלי, אשר כרבים אחרים בארה"ב הבין לא יוכלו על מה ולמה וכיצד וכו'. כיבדנום בשזיפים נהדרים שקיבלנו מבית נקופה ומאיילת השחר והובלנום אחר כך למלון "מוריה".