יום ד', 20/6/1956
הבוקר קמתי הלום ההכרה כי איני הולך למשרד - כי איני מוכרח להיחפז וכי אין לי מה לטלפן ללשכה על האנשים שיש להזמין והניירות שיש להכין. הייתי שקוע בקדרות. איך אפשר לעת כזאת להדיחני ולהוציאני מהמערכה.
העיתונות תוססת ורותחת: [שר החוץ הרוסי דמיטרי] שפילוב מבקר בקהיר, נאצר נושא נאום מתגרה ועוד - ואילו אנוכי יושב בית. עם כל עובדה חדשה שקראתי היה רצון לטלפן מייד כיצד יש להגיב או מה יש לברר, אם על ידי פעולה כאן או על ידי מתן הוראות לאחת הנציגויות ומיאנתי להסכין עם מצבי החדש בו קיים חיץ בין מחשבותי לבין מעשי השלטון. הייתי בעיני כאותו ביש-גד שנכרתה ידו או רגלו והוא חש בפעילותם של עצבי האבר הכרות ומדמה בנפשו להניע את אצבעותיו.
בא צלם השבועון האמריקני "לייף" לצלמני בכל מיני מצבים.
מ-11 עד אחרי אחת שוב ישיבה עם גולדה והחברים. גמרנו את שארית המחלקות - בכלל זה המזרח התיכון ושביתת הנשק - ויצאנו למסע על פני תבל רבה, החל ממחצית כדור הארץ המערבית: וושינגטון ואגפיה, אוטבה, וכל עולם אמריקה הלטינית - מקום-מקום ובעיותיו וסיכוייו וצרכיו ופרשת האנשים המשרתים בו.
באמצע הישיבה הועבר אלי שדר שנתקבל מיצחק נבון: מחר מגיעות לחיפה שתי המשחתות החדשות מאנגליה; רה"מ נוסע לפוגשן והוא מזמינני להשתתף בטכס קבלת פני האוניות ולנסוע לשם כך איתו לחיפה. התפוצצתי בפנימיותי מתדהמה ומזעם ועניתי בשלילה. ברור כי לא אמרתי כי לא אסע עם רה"מ; הסתפקתי בתשובה כי לא אוכל לנסוע לחיפה.
אחרי כן הגיעוני הפצרות מכל מיני ידידים טובים כי אקבל הזמנת ב"ג. לא נעניתי.
לאחר ארוחת הצהריים לא יכולתי לעצום עין מרוב ריתחה שבלב. איך מלאו לבו להזמינני להופיע בחברתו בטכס פומבי - יומיים לאחר ההתפטרות ולמחרת הדיון בכנסת? לאיזו תכלית הוא מתכוון יותר - להפגנת נדיבות לב ויחס אבירי מצדו או להפגנת סלחנות וידידות אישית, אשר שום משבר לא יצלח עליה, מצדי? בין כך ובין כך הייתי מתחייב בזיוף האמת או בחיפוי עליה אילו הסכמתי. מלבד כל השיקולים האלה, מבחינה נפשית פשוטה הן הייתה זו הצעה בלתי אנושית לחלוטין. כי אשב כשעתיים וחצי מסוגר איתו במכונית אחת? מה אעשה במשך כל הנסיעה הזאת - אשתוק ואעמיד פני ברוגז? או אשוחח על דברים של מה בכך ואנהג צביעות! או אומר את אשר עם לבבי ואשפוך דמו? אכן פסיכולוג מופלג הוא גדול הדור בישראל!
לתה גארסייה גרנדוס. בא להביע רחשי ידידות עמוקה, צער ואכזבה על מה שקרה, תקווה לגדולות בעתיד. הציע עזרתו כשכן - שמא דרוש לנו מקום להחסנת חפצים, כי אז מרתפו המרווח לרשותנו. התפלפל על סיבות התפטרותי ופיתח גירסה הרווחת, כאילו, בסגל הדיפלומטי, והיא: נוכח העיסקה הצ'כית ושאר התפתחויות מגמת ישראל עכשיו להתקרב לבריה"מ - ולכן הודח מ"ש, הידוע כתומך אדוק במערב, ובמקומו באה גולדה, הנושאת חן וחסד, כביכול, בעיני הסובייטים... אינני יודע אם הצלחתי להוציא הבלים אלה מראשו.
אלישבע [אשת לוי] אשכול ביקרה את צפורה לשפוך זעמה: אילו נכחה באותה ישיבת מרכז, הייתה מרימה יד נגד ההצעה - בשום פנים לא הייתה מסתפקת בהימנעות.
בא זיאמה ארן. התיישב כבד וקודר. פתח בווידוי. קצה נפשו, אמר. אילו היו מאחוריו בממשלה שבעה-עשר חודש במקום שבעה - היה פורש תוך שאט נפש. כיום אינו חופשי להתפטר, יען ניגש לכמה התחלות חשובות ולא יהיה הוגן ואחראי לנטוש את העבודה באמצע. אבל המצב מכוער. רק אני "בסדר גמור". התנהגותי היא לעילא ולעילא. גולדה אינה מתאימה לתפקיד שהוטל עליה. היסכים אבן להצעת ב"ג? אם לא יסכים - הרי שוב משבר. בינתיים יש לו בשבילי הצעה מעשית. אכנס את נאומי ואוציאם לאור. לשם כך דרוש לי מזכיר.
באמצע שיחתנו צילצל הטלפון. צפורה הלכה וחזרה והודיעה: נחום הלוי מכנרת! הוא בירושלים ורצונו לבקרנו. היזמנוהו וכעבור שעה קלה הופיע: מצח חרוש קמטים וזקָן לבן כשלג.
רק ביום א' שעבר, אמר ב"ג אגב משהו בישיבת הממשלה: "מי שלא עבד מעולם בחקלאות בארץ - חסר לו דבר-מה". פניתי אל אשכול ואמרתי: "לוי, יש רק איש אחד בכל הארץ המסוגל להעיד כי עבדתי פעם בחקלאות- זהו נחום הלוי מכנרת". והנה בא- דווקא הוא!
נחום הוא הפועל העברי החקלאי הראשון שהיכרתי בארץ. היה זה לפני כ-50 שנה, עת ישבנו בעין סיניה. לפתע הופיע אצלנו בחור קטן-קומה ומהיר-עיניים וביקש עבודה. נשאר ועבד איזה זמן, אחר כך נעלם. היה זריז וחרוץ. זכורני, עבדנו יחד בזיבול. הובלנו זבל בשקיים, כל אחד על חמורו. בהגיענו לגני הירק הרקנו את השקים ופיזרנו את הזבל במגובים על פני השטח. הייתי אז בן י"ב. ידי הייתה בכל וקפצתי מענף לענף במשק המסועף בהתאם לצורך ולפי חפץ לבי. עם כל היותי עומס באחריות כמנצח על המשק כולו - ואולי דווקא משום זה - לא ראיתי עצמי כפועל ממש החייב "להוציא יום עבודה". לעומת זה נחום, שהיה כבן עשרים - ונוסף לזה חבר "פועלי ציון" - היה גם "פועל בעל הכרה" גם חלוץ נלהב. כפועל הקפיד לא לעבור גבול שמונה שעות וכחלוץ שקד לעשות עבודתו באמונה. כיוון שהוא צמוד איתי לצוות אחד החולש על חמורותיים, היה מחמר אחרי כאחרי חמורו ולא הניח לי להתרשל אף רגע קט אלא מַלֵא וּרְכַב והוֹבֵל והָרֵק וּפַזֵר וּרְכַב וַחֲזוֹר וּגְרוֹף וּמַלֵא, וכך חוזר חלילה בלי הפוגה עד להפסקת הצהרים ולאחריה שוב באותו קצב מזורז עד לצאת היום. כעבור שנים רבות פגשתיו איכר בכנרת המושבה ומאז התראינו מזמן לזמן. בתו שלמדה בת"א הייתה אצלי ב"חוגים" ובנו בכורו [עמיחי], שמעתי, נפל באחד ממיבצעי פלמ"ח בימי המאבק [נרצח ע"י ערבים ב-1942 בלכתו עם חבריו לטבריה]. מעולם, תוך חמישים שנה אלו, לא יָסַף לבקר בביתנו - עד שבאו ימים אלה ומשנזדמן לירושלים חש צורך לבוא.
בא וישב ולא אמר מילה וחצי מילה על "העניין": פתחנו בזיכרונות מימים עברו. סיפר כיצד נתגלגל אז אלינו. ב-1907 היה בקבוצת כובשי עבודת הסיתות בירושלים עם יוסף ברץ ואלכסנדר זייד. סתת תימני היה מדריכם ורודה בהם. המזונות היו זעומים וגסים - זיתים וגבינה ולפעמים עגבנית. חלה בדיזנטריה פעם ופעמיים. תש כוחו וחשב כי קיצו קרוב והיה שקוע במרה שחורה. סח לו מישהו: הנה חווה יהודית בהרים מצפון לירושלים, על הכביש המוביל לשכם; אומרים כי בעל החווה אדם בעל לב, אם תגיע לשם חזקה כי תקבל עבודה ובוודאי תאכל לשובע וכהלכה. יצא ברגל מהלך חמש שעות עד שגילה מְכוֹן שִבְתֵנוּ בירכתי הרי אפרים. הכל נתקיים כפי שניחש אותו מכר. קיבל עבודה והוזמן להסב אל שולחן האוכל של בעלי "החווה". הייתה אמי מגישה לו מאכלות שהיו לחיכו כמעדני מלכים. חי כבחלום. הרגיש איך חוזרים כוחותיו לאיתנם מיום ליום. יתרה מזו. עד אז ידע כי בעלותו לארץ נגזר עליו לנטוש מעון-הורתו ולגלות מקן האהבה והדאגה. רוך וחמימות של בית-אם לחוד - וחיי חלוץ, קשים וקישחים ואפורים כסלעי הרי יהודה, לחוד. ביודעים בחר בחיים אלה וידע כי זה גורלו וייעודו. והנה כאן, בכפר הערבי הנידח, בתוך משפחה יהודית השוכנת בו לבדד, פתאום נפגשו ונתמזגו ההפכים האלה: נשאר חלוץ עובד אדמה בארץ אבות - ועם זה זכה בהנאה מחסד האימהוּת הלוטפת במבט עין, המקרבת לב, המפיגה זרות ובדידות. ביום היה מפרך גופו בשמש היוקדת ולעת ערב היה מתקבל כבן משפחה לחדר-האוכל המואר, שבקצהו האחד שולחן-כתיבה ובשני פסנתר. לעולם לא ישכח את הימים ההם ואת עקרת אותו בית.
עתה הוא בעל משק מבוסס - "וטוב לנו, טוב לנו מאוד". הוא ושני בניו עובדים יחד ומתחלקים בכל ללא חשבון, "כקבוצה קטנה". בן אחד יצא להדריך במושבי עולים והוכרחו לקצץ ברפת. עתה הוא חוזר ואז יֵצֵא השני, אבל שאיפתו של זה לראות תחילה משקים מתוקנים בארץ כהולנד ומחשבתו היא לא לנוע על משקי המתנחלים החדשים כדי להשכילם על ידי הדרכה ישירה, אלא להשתקע באחד המושבים החדשים ולהקים בו משק למופת, למען ייווכחו הטירונים ממראה עיניהם, לאור ההצלחה, כי כך יש לעבוד ולא אחרת - ונתקיים בהם "ממנו יראו וכן יעשו".
הקשבנו שלושתנו - אני וצפורה וזיאמה - והסתכלנו בקמטים ובשיבה ובעיניים המרצדות כבימים ההם וראינו לפנינו דרך ארוכה וטרושה אשר מטרה בסופה ואפשר להגיע אליה.
עיכבנו את נחום לארוחת ערב. משנפטר למקום לינתו עשינו מעשה קונדס: הלכנו עם זאב ש"ק ורוחמה לקולנוע. הייתה זו הפגנה כלפי עצמנו.
בלילה בא זאב שרף. שאל אם איאות להופיע מחר בבוקר עם גולדה במשרד החוץ כדי למסור לה את המשרד רשמית. סירבתי. אמרתי כי אני מוסר לה ממילא את המשרד, אומנם לא בטכס ראווה, אבל באופן המפורט והרציני ביותר. מסופקני אם היא מוסרת כך את משרד העבודה. אבל להופיע יחד איתה במשרד נוכח כל העובדים - תהיה בזה הפגנה כוזבת של התפייסות ויחסי חברות שאינם קיימים. מכל מקום, כבר נפרדתי מהמשרד ולא אשוב להיראות בין כתליו. הבינותי כי זאב בא בשליחותה הבלתי מפורשת של גולדה ולפי מראה פניו נוכחתי כי סירובי יגרום לה אכזבה, אך לא ראיתי כי אני חייב לעשות שקר בנפשי רק כדי למנוע ממנה אכזבה. כשהיא קיבלה על עצמה לסייע לנישולי חזקה עליה כי היא ידעה מה היא עושה ומה פירוש הדבר לגבי עתיד יחסינו.
סיכמתי לפני זאב את סיבות פיטורי:
א) נקמה בעד הצלחתי היחסית כרה"מ;
ב) היצר להוכיח כי אפשר להתקיים בלעדי;
ג) עונש בעד יצירת הרוב נגד רה"מ;
ד) סילוק מעצור להחלטות נמרצות אשר מי יודע אם תהיינה.
זאב היה סבור כי ג'-ד' הן הסיבות העיקריות.
כל היום זרמו מכתבים שהביעו אהדה, אהבה, אמון, צער, חרדה, חרון-אף, גם התמרמרות עלי משום שוויתרתי ללא מלחמה. הכותבים חברים וידידים וסתם אזרחים, קרובים ורחוקים, גם זרים לחלוטין. החשובים שבהם - הן בתוכן הן בביטוי ובעיקר בעומק הרגש - היו של נשים. מכתב עברי של רחל מרקובסקי הטייסת, מכתב אנגלי של תלמה ילין, מכתב רוסי של אווה קירשנר נגעו עמוק-עמוק בלבי והסעירוני מאוד. קיבלתי מברק נפלא מאלישיב בן-חורין, שבא כמביע רגשי יחיד ולמעשה שימש פה לרבים במשרד ומחוצה לו. קיבלתי מברק מ[אהרון] בקר העושה בז'נבה לרגל ועידת אי אל א"ו - הוא שמע נאומי ברדיו ולא יכול להתאפק מהבעת הערצה.
"וּבתהום רבה סקרתי וחשבתי והירהרתי" - כנאמר בשיר "העורב" [מאת א"א פו] לפי תרגומו של ז'בוטינסקי. הירהרתי מה נשלל מהממשלה עם לכתי - ואל יוּשת עלי עוון של אי-עניוות: השכלה ותרבות וניסיון; אמון ואהבה של כה רבים; מוניטין של יחס אנושי לכל; האמונה כי יש בממשלה מישהו שלא יפקיר בשום פנים את עניין השלום.
