יום ו', 17/2/1956
היום התחיל בת"א ונסתיים בטבריה.
הייתי בטוח כי נתן א'[לתרמן] יקדיש השבוע את "הטור השביעי" [ב"דבר"] לקרליבך וכך הווה. הגדיל והפליא לעשות. שיא של ביטוי על שיא של ביטוי. רק נתלאתה מידה יתירה של הצטדקות על עצם אמירת השבח הרם לעיתונאי הפָּליג והסורר.
אגב, שמעתי כי ד'[וד] זכאי [ותיק עיתונאי "דבר"] אינו יכול למחול לי על שאמרתי כי במות קרליבך נתרושש הביטוי הציבורי בישראל. האם כה טחו עיני אנשים מראות נכוחה? אגב, מצאתי אתמול את אחותי עדה מורתחת מהמוות הזה, והיא לא ראתה את פני האיש מעולם בחייו, רק את תמונתו אחרי מותו.
בלשכה - השגריר יוסף אבידר להתייעצות לפני הופעתו בישיבת הממשלה ביום א'. נועצתי בו על אופן פרסום גורלם של הסופרים היהודים. אף הוא סבור כי יש להמתין לאישור נוסף אך מפיו נודע לי כי אין כל ספק בהריגתו של דוד הופשטיין, שהוא בעל בת דודו של אבידר. הוא יודע אל נכון כי למשפחת הופשטיין נמסרה הודעה רשמית כי דוד הוצא להורג, וההודעה נמסרה אגב התנצלות "סְ איזְווִינֶנִיֶם" [בבקשת סליחה, ברוסית], שבאה כמעין החזרת-כבוד. יש דורכים בשוגג על רגל זולתם ואומרים לו sorry [צר לנו], ויש מסירים בטעות ראשו של אדם ואומרים למשפחה "איזְווִיניטְיֵה" [סילחו, ברוסית]!
עיתונאי צרפתי, קארטיֶה, עורך השבועון הנודע "מאץ'" הנפוץ בצרפת במיליון טפסים, בא לשיחת רקע. רצה לשמוע דברים כדורבנות כי אם יהיה צורך נילחם כשגבנו אל הקיר. תיארתי לו את המצב ב-1948 והסברתי מדוע עכשיו על אחת כמה: יש צה"ל והמדינה שוב אינה חלום ושאיפה אלא מציאות כבירה ויקרה מכל. לעומת זה ניסיתי לצנן את התלהבותו למחשבה כי המלחמה בלתי נמנעת. הוא עצמו טען כי לא נשתכנע משיחתו עם נאצר כי פניו למלחמה. חקר ודרש בפיתרון בעיית הפליטים והביע דעה פסקנית כי שורש הרע הוא בקבלת או"ם את האחריות לקיומם ואילו המוצא הוא לקבוע מועד אחרון לתמיכה ולהטיל את היהב על מדינות ערב - כי אז תיפתר הבעיה אחת ושתיים.
השגריר ז'ילבר בא לגבות חובו ולהביאני במצוקה, אשר אמיל היה עד ושותף לה. טען: ודאי שכולנו צוהלים ושמחים - בפריס ובוושינגטון ובלונדון, בדמשק ובקהיר - תרועות גיל וניצחון: הנה נפל פחדנו על היהודים, איומינו נתקבלו ברצינות, ישראל נכנעה ונסוגה [במפעל הירדן]. הקושייה שלי היא - אם החלטתם לוותר, מדוע ויתרתם על כל מחיר ועל שום מה מסרתם את הידיעה לעיתונות מיניה וביה? על שאלה זו לא הייתה לי תשובה ולא ניסיתי להמציא תירוצי שווא שהיו עושים אותי מגוחך בעיניו. רק הסברתי לו את המצב כפי שעשיתי בשיחתי עם לאוסון. למעשה קראתי באוזניו מברק עברי ששלחתי לאבן לאחר אותה שיחה. נשמתי לרווחה כשהלך.
עם מאיר שרמן ערב שובו לארה"ב על נפתולי המענק ועל הפעולה נגד החרם הערבי.
שיחה ממושכת עם שר התחבורה משה כרמל, לתידרוכו ערב צאתו לארצות אמל"ט. אגב בירור אופן הצגת בעיית השלום והמלחמה באסיפות יהודיות וכלפי עיתונות גילה לי משה מסגור לבו כי הוא ועמיתו לצבא ולמפלגה יגאל אלון חלוקים זה על זה. יגאל גורס כי אנו ממילא במצב מלחמה ולכן אולי כדאי להביא את הדברים לידי הכרעה חדשה, ואילו משה שולל הנחות אלו וטוען כי מוטב להמשיך עוד שבע שנים במצב הקיים על כל פורענויותיו - שפירושו המשך העלייה, תוספת מאות אלפים יהודים ומאות יישובים ופיתוח התעשייה והחקלאות וכו'.
הברקתי תדריך לנציגויות הראשיות כיצד להציג עניין דחיית העבודה בערוץ כדי שלא להפסיד את כושר המיקוח.
נתקבלה תשובה מב"ג על מכתבי. הוא טוען כי לא ידע על קו משה"ח, אילו ידע לא היה אומר מה שאמר, אך גם מה שאמר אינו סתם דחייה, אלא רק לזמן קצר כדי לתת הזדמנות לג'ונסטון, ואשר לתיאום - אדרבה, אציע הצעות. ביחס לקו עצמו, אין הוא גורס איומים שאין החלטה נחושה לבצעם, אך מכל מקום אינו בא לערער על קו שנקט משה"ח. תשובה וכחנית ופייסנית כאחד. הצרה היא כי כשם שהוא ראה את נוסח דבריו [של ה' ביגרט] לפני פרסומו ולא קרא אותו - כך הוא מרפרף על פני העתקי המברקים הצפונים, הנשלחים אליו בקביעות, מבלי לעיין בהם כדבעי.
שאלתי בטלפון את וינר אם מצא ממש בתוכניתו החדשה של רוטנברג ושמעתי כי זוהי מחשבה פזיזה שאין בה התחשבות בתוכניות שכבר נבדקו ונפסלו.
ב-2 יצאתי לטבריה. סרתי לבית החולים הוותיק שלי [בעפולה], בו שכבתי על ערש דווי ב-1935 [אחר הרצאה בעין-חרוד ושירה נלהבת בציבור בניצוחו נתקף מ"ש בחום גבוה, הובהל לביה"ח ושם אובחנה אצלו דלקת ריאות]. לא האמנתי למראה עיני - חורשות עצים עבותות, אילנות גבוהים וענפים, ערוגות שיחים ודשא, שפע נדיב של צל כבד, כאילו הייתה זו אחוזה עתיקת יומין. שנים רבות לא הייתי כאן והנה נשתנה נוף המקום לבלי הכר. לעומת זה הבניין המרכזי כאשר היה, רק קצת יותר בלה ודהה. מצאתי את דיק[לה], הבת הבכירה שלנו [בצאצאי בני יעקב שרתוק], כולה קורנת מאושר, כשהיא שכובה בפינת אולם ענקי, מלא יולדות עד אפס מקום. חשבתי להביא לה שושנים אחדות, אך בת"א נשתכח הדבר מלבי, בחדרה לא מצאנו חנות פרחים נראית לעין, על עפולה הודיעה לנו חיילת שאספנו מהכביש כי אין בה חנות פרחים בנמצא, ולכן קניתי בכביש ואדי ערה צרורות של רקפות מנער ערבי שהתעקש לדבר עברית רצוצה.
ב-4.30 הגעתי ל"גלי כנרת" ומצאתי את צפורה נינוחה במידה ניכרת, אך לא לגמרי. סיפרה לי על ביקוריה באפיקים, בכנרת ובעין גב וסיפרתי לה דברים על מה בכך אך לא את עיקרי העניינים, עליהם הנחתי לה לקרוא ביומן. את שארית הערב ביליתי בכתיבתו.
