פרידה ממשה שרת בצאתו לחזית מקדוניה[1]

 

קטעים ממכתב דב הוז לאליהו גולומב

 

 

דמשק,  ה' שבט, ע"ז  [28.1.1917]

אליהו יקר,

 

 

ראשית כל נעסוק במשה. ביום ז' כסלו [2.12.1916] נסע משה אל האַלַי בתור תורגמן של השְטַבּ [מפקדה]. חושבני, כל השתלשלות ענייניו ברורה לכם למדי. והדברים כ"כ ארוכים, עד כי קשה לחזור עליהם בפרוטרוט. כאשר התייצבה לפני משה האפשרות של השתדלות כספית [להציבו באמצעות שוחד לתפקיד בסוריה, במסגרת החיל הרביעי], לא רצה להסכים לה. ענייני כסף הינם נגד הכרתו ולגמרי לא לפי אופיו של משה (הינך זוכר בטח מה עשה משה בשעת בדיקת הרופא בדמשק, כאשר הנ"ל רמז לו על ענייני כסף. והינך זוכר גם את דבריו ודעתו על מעשהו במקרה שיישָלח לחזית באותה חגיגה קטנה בחדרי[2]). בהשפעתנו ולפי דרישתנו הסכים לעסק בעניין זה. טלגרף [ארצה] וביקש כסף. והמו"צ[3] הלך.

 

בינתיים היו בחינות [ל]אלה המציעים עצמם לתורגמנים. הבחינות היו קלות ערך. כולנו הצלחנו בהן ואפילו הילד בן-דב[4] ועוד כאלה, ומשה עלה על כולנה. לא נָתַנו חשיבות יתרה לכל עניין הבחינה הזה. מדי שבוע [היינו) מתראים עם העסקנים, היו מבטיחים כי הכל בסדר. בינתיים הייתה הבדיקה של הרופא. לפני גמר ביה"ס יש בדיקת רופא, שעל-פיה מבחינים מי יכול ללכת לארץ קרה ומי לארץ חמה וכו'. את תוצאות הבדיקה מודיעים לבעל-דבר ע"י מספר (למשה היה 27, כמדומני) - מספר, אשר לבעל-הדבר הוא כמובן כספר החתום - ולראשות הרפואה סימן מוסכם הוא עם הוַוזרה [משרד המלחמה].[5] המספר הזה 27 היה לרבים מאוד בבולוק של משה. אי-אפשר היה לחשוב, כי רוב הבולוק יישָלח לסוריה. יוצא אפוא כי לפי הנומר שקיבל לא יישָלח גם משה לסוריה. וחוץ מזה, כאשר קראו את השם: משה בן יעקב, לא הכיר [משה] ברופא שיש תנועת פנים - סימן, כי הרופא גם אינו מכיר אותו, ומכל העניין [של השוחד] לא יצא כלום. רצו אל [המתווך] העוסק בדבר והוא הרגיע לאמור, כי לכתחילה חפצו ממנו להתקשר עם הרופא, אבל הוא דרש סכום יותר מדי גדול ולכן הם סידרו באופן אחר. הנומר שנותן הרופא אין ערכו חשוב ביותר. כל אחד מוכרח לעבור דרך וזרת המלחמה לפני הישָלחו לאיזה מקום, דרך המחלקה של מו"מ פרטי.[6] פקידי מחלקה זו של הווזרה כולם בתוך העניין והם ישלחו אפוא את משה רק לסוריה.

 

בינתיים הולך הסוף וקרב. פקיד אחד, מהיותר גדולים וחשובים, קרא למשה ושוחח איתו קצת. היה ברור, כי גם הוא בתוך העניין. משה גמר [את הקורס]. ימים אחדים אחרי הגמירה היה צריך להיות המשלוח. אינם פוסקים מהידָפק על פתחי העוסק בדבר והוא אומר כי הכל מסודר. העוסק קיבל את כספו.

 

אנוכי שכבתי אז בבית החולים (הדבר אינו סוד, סיפרתיו גם לאבא). כשנתברר שמשה נוסע ביום השבת, ברחתי מבית החולים בליל החמישי, ביליתי איתו לילה ושבתי (אח"כ נדונותי לרגלי זה לשלושה ימי מאסר).[7]

 

עבר יום השבת. ביום הראשון בא אלי משה בפנים עצובים. הוא נשלח בתור מחכה לפקודה ליַקַג'יק. שם עליו לשוב לעבודתו ברובה והילקוט. חקר בדבר ונתברר לו, כי משום שהוא רשום בתור תורגמן, והיות ובמחנה [החיִל] הרביעי לא הייתה דרישה לתורגמנים, אי אפשר לשולחו. הוא קלקל אפוא בעצמו בלא-יודעים ועתה אין לתקן את הדבר. דבר אחד יכולים הם להבטיח, כי לפי שעה הוא נשאר ביקג'יק. אם תבוא דרישה לתורגמנים מהמחנה הרביעי, יהיה הוא הקנדידט הראשון, וָלא אז יסדרו הם, כי אם תהיה בכלל דרישת תורגמן למקום טוב, ישלחוהו, ואם למקום רע - ישלחו אחר. אם גם זה לא יצליח ימציאו לו איזו משרה הגונה בקושטא. משה הסכים אף לכך.

 

בינתיים קראו י"ג אנשים מבין התורגמנים (גם אני נקראתי, אלא שהייתי חולה עדיין, ולא הלכתי). בחנום. כמעט כולם נפלו חוץ ממשה. בעוד ימים אחדים אספו עוד פעם את כל התורגמנים בלי יוצא מהכלל, נאספו כ-200 איש, בחנום, נפלו כולם חוץ משישה. בחן המנהל של ביה"ס. את משה גם לא בחנו בפעם זו. המנהל וכל החברה הכירוהו כבר מהפעם הקודמת. למשה נמאס סוף סוף לחכות. פנה אל העוסק באולטימטום, כי במשך 10 ימים צריך להיגמר עניינו - וָלא דורש הוא את הכסף חזרה. העוסק הסכים גם לכך.

 

והימים היו אז הימים היותר שחורים. אנוכי הייתי בבית האסורים, כל החברה עברה למחלקה חדשה - המחלקה האחרונה [שלב האימונים הרביעי]. העבודה הייתה קשה ומעייפת עד למאוד וגם מנוחה רוחנית לא הייתה. הסוף היה כ"כ קרוב. כל התקוות נהרסו, לעשות דבר-מה באופן כללי אי אפשר היה (כך נדמָה אז). כל התקוות הפרטיות שנולדו לדוד בית-לחמי ואחרים, הכל נהרס. אפילו מבצר התורגמנות התמוטט. החזית לטשה לנו את עיניה המלאות דם - וניבָּהל. הברה נפלה בקהל - משה נוסע בקרוב לגליציה. מלכזון - נטרפה דעתו למשך איזה ימים. יעקב לוי עשה כיעקב [אבינו] בשעתו.

 

רע! אך הנה החגיגה של "המכבי" לכבוד הציר [האמריקני] אלקוּס. ליכטהיים ורופין מביאים לנו את הבשורות החשובות בדבר השיחה עם רַבֶּה. מצב הרוח עולה. משה ויתר על 10 ימי האולטימטום. החלטנו לסדר תוכניות גם בשביל משה.

 

ביום שישי אחד בבוקר השכם, בי"ד כסלו [9.12.1916], כשהיינו עוד שוכבים במיטות הרכות בהוטל רוּבין, בא ערבי אחד מחבריו של משה ביקג'יק, העירנו וסיפר כי בפקודה היום-יומית של קומנדנט האַלַי כתוב, כי התורגמן משה מתבקש לבוא למשרד האַלַי מייד. אם איננו בבולוק שלו, צריך לטלגרף לו מייד. הצעיר הערבי קיבל אפוא על עצמו להודיע למשה. קמו רעש ומהומה במחננו. מייד נתברר לנו מתוך פגישה של משה באדיוטנט של מנהל ביה"ס, כי משה קיבל משרה ע"י גרמני ששמו כך-וכך. מי הגרמני ואיפה הוא נמצא - לא ידוע. בלילה שבנו לבולוקינו. הופיע משה. סיפר, כי לפי מה שנודע לו מפי אופיצר אחד באַלַי, גרמני זה הנהו משגיח אינספקטור על המקומות החדשים שנכבשו. משה יצטרך אפוא לטייל בכל המקומות הנכבשים מחדש. טיול נחמד ונעים.

 

למחרת בבוקר הלכנו אנחנו לעבודתנו. משה הלך להנהלת ביה"ס, סידר ניירותיו. שם נודע לו, כי הוא נשלח לשְטַבּ אשר חונה בסֶרֶס שבמקדוניה.[8] הדבר היה כל-כך פתאומי, עד אשר רושם השינויים חזק מאוד עלינו.

 

משה נסע ליקג'יק להביא את חפציו. היה יום גשם ורפש ובוץ. הלכנו ללוות את משה לרכבת להיפרד ממנו. הייתי אני, דוד [ה]כהן, בית-לחמי, שמואל וריקליס. ובחשכה נפרדנו על-יד הרכבת. נדמָה, כאילו א"א שמשה ייסע תכף - ניפָּרד כאילו רק ליום, לאיזה שעות. כאילו בכוונה לא רצינו להיפרד. כאילו לא היה צורך להיפרד. לא דיברנו דברי פרידה. ברכות שלום מסר, כרגיל, לכולם. עוד אמסור בעצמי כאשר אזכה פעם להיות ביפו. דיבר על הצ'מצ'וּם[9] דברים שאספר לך פעם - ונסע.

 

זה היה בימים האחרונים ללימודנו. משה נסע קושטאה, שם צריך היה לשהות עוד כ-2 ימים למען סידור הניירות והכנה לדרך. בלילה האחרון לשהותו בקושטא, אור ליום י"ז כסלו [12.12.1916] הצלחתי להיות איתו. ביקשתי מהקומנדנט של הבולוק שלי (הוא היה ידידי), כי ירשה לי לברוח מהבולוק לקושטא. ז"א כי אם אתפס אין כל אחריות חלה עליו, אבל אם לא אתפס לבל יענשני גם הוא. הסכים לכך ואברח.

 

הלילה האחרון בילינו אנוכי, משה וּגְבֶרְץ באחד החדרים של מלון רובין. אף רגע אחד לא שכבנו. אנוכי תיקנתי את לבניו, תפרתי כפתורים, סידרתי, ניקיתי. והוא כתב מכתבים, סידר את תמונותיו וכתב כתובות עליהן, סידר את חשבונותיו ועל כל זה פטפטנו, כמובן. עם אור הבוקר היה מוכן לדרך.

 

הלכנו לרכבת. חפציו היו ארוזים היטב, דבר לא חסר. אוכל לרוב, בגדים חמים ובמידה מספקת, מעיל חם, חרבו על ירכו, מטרה - בקבוק מים - על צדו וכו'. הקדמנו לבוא לרכבת. השארנו שם את החפצים. הוא צריך היה לשוב עוד פעם אל הוַוזרה למען קבל עוד איזה ניירות. ומצבי החל להיות קצת מסוכן, כי השמים החלו כבר מאדימים במזרח.

 

במקום פרשת דרכינו עמדנו רגע. עוד פעם אחת הבטתי אל פניו הידועים לי כל כך טוב לכל שרטוטיהם. הרגשתי בכל-זאת (אני מודה), כי דמעות חונקות את צווארי. דמעות - דבר אשר זה כמה זמן לא הרגשתיו. מיהרנו להיפרד והוא נסע באותו יום. מאז לא הייתה לי כל ידיעה ממנו.[10]

 

נסעתי מייד אחריו גם אני. בחלב קיבלתי מגבירצמן מכתב אודותיו. את המכתב תמצא בידי אבא.[11]

 

דב