יום א',  12/2/1956

 

שוב לאחר הפסקה פעורת-אימים בכתיבת היומן המרוסק הזה! הבוקר בשעת הגילוח אצתי לטלפון הצרחני: צבי נאמן שאל אם האזנתי למישדר החדשות? לא, לא האזנתי. מה קרה? - קרליבך מת!

אעפ"י שידעתי כי הוא חולה אנוש זה עידן, ובפעם האחרונה שראיתיו חשתי בעליל כי חייו תלויים לו מנגד, הממתני הידיעה. רק ביום ו' הופיע ב"מעריב" מאמרו השבועי בחתימת איפכא מסתברא - יצירה קרליבכית טיפוסית, מרגיזה ומקוממת ועם זה מבריקה ומלאה חיות שטנית - והנה איננו. איש מסובך ומפותל, לוליין של היגיון, משתולל ביצריו, מסוגל לטרוף אדם חי ולגרם עצמותיו ברעש מפוצץ כשלשדם יז מפיו, ובתוך כל אלה לב עמוק ורַגָּש וכושר נדיבות בלי גבול ואהבת הבריות וישראל. מבחינת ממדי הכישרון הספרותי ושיעור הקומה העיתונאי - אבידה ללא תמורה. הוא ו[משה] קרן - שתי דמויות מנוגדות ומנוגשות, אך שניהם שיאים בפובליציסטיקה העברית והישראלית והסתלקותם בזה אחר זה הנמיכה רמת עיתונותנו פלאים ודילדלה תוכנה אכזרית. אשר לברק - יחיד ומיוחד היה קרליבך ופני עיתונו והעיתונות כולה מוכרחים לדהות ולהתעמם בלעדיו.

צבי נאמן ממשיך: שלום רוזנפלד, נציג "מעריב" בירושלים, צילצל כבר כמה פעמים. הוא שואל אם אמסור הערכה לפירסום. הבטחתי לחשוב ומייד התחלתי שוזר מילים ומגשש אחרי ביטויים תוך התלבשות ואכילה. אמרתי לצפורה: מה דעתך אם אומר: "נגדע אחד משיאי העיתונות הישראלית"? אמרה: אני מתפעלת ממך - איך אתה מעז להשתמש בביטויים נמלצים ונמרצים כאלה!

השכמתי מאוד קום הבוקר ועברתי על תיק גדוש מברקים תוך התכוננות לדווח בממשלה על השיחות בוושינגטון - תרתי משמע: שיחות בין נציגי שלוש המעצמות ושיחות אבן עם האמריקנים. אחרי זה באה מהלומת מות קרליבך והחלו חבלי חיבור ההערכה.

משבאתי למשרד ביטלתי התייעצות שנקבעה וישבתי לכתוב, גם קראתי את מיכאל אליצור לעזרה. בדקתי ואיזנתי כל מילה והנה מה שיצא לבסוף:

"נגדע אחד משיאי העיתונאות העברית. נדם קולו של איש-ריב מקורי ומזהיר, עתיר-גוונים וברוך-השראה, כובש ומקומם. נעקר אחד ממרכזי הסערה של חיינו. דלל שאור מתסיס את דעת הקהל החופשית ונתרושש הביטוי הציבורי של ישראל".

ודאי יאמרו כי אני גומל למנוח במותו על כל טוב לבו האישי כלפַי בחייו. יאמרו! זה לחוד וזה לחוד. אך האמת היא כי זכור אזכור את רשימתו הנפלאה, כולה נוצצת אבני חן, רוויה חיבה עמוקה וברוכת המגע הענוג, שפירסם לרגל חתונת הכסף שלי ושל צפורה - בייחוד על צפורה הרעיף בה קילוסים.

 

[הרשימה, "מתנה לחתונה", שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" ב-14.11.47, מובאת להלן:]

הייתה ישיבת לילה מאוחרת מאוד באולם הישיבות של ועדת המישנה [המדינית של עצרת האו"ם, שהתמנתה למצוא פשרה בין גישות ארה"ב ובריה"מ לגבי חלוקת ארץ-ישראל, שהגיעו להתנגשות]  כ ש ה י א  הופיעה. בצניעות, בשקט התיישבה בשורה האחרונה, בין המקומות הנועדים לאורחים. צפורה שרת.

היה זה אורח בלתי רגיל במקצת, שהפתיע אותנו בעצם הופעתו כאן. אולם לא הקדשנו לכך תשומת לב מיוחדת.

ההתעניינות גדלה רק אחר כך, אחר כך... היה קרוב לחצות. עדיין נמשכו הדיונים שעמדו בקשר לוואדי ערה, לחדרה ועפולה. עדיין מתווכחים על ראשון לציון וסרפנד - ואין סוף לעניין. צפורה עדיין מחכה. מדוע?

במרחק של כמה שורות יושב בעלה ומספר לוועדה על המערכה שניהל אלנבי בעמק, הוא מספר על מגידו, הוא משווה את מצדה לתרמופילי היוונית. הוא מרים על נס את סרפנד כמרכז הגיוס של המתנדבים היהודים; הוא מגדיר באחוזים את חלקם הרב של היהודים בתנועת הנוסעים שבשדה התעופה לוד. זה לא מרתק ביותר. אך היא יושבת בהתמדה ומקשיבה - והיא מחכה עד הסוף.

עד שבסופו של דבר ניתנה לוד למדינת ישראל.

ורק אחר כך נתברר כל העניין. מה היה היום מיומיים? היה זה יום חתונת הכסף שלהם. הם רצו להיות ביחד באותו יום, אך לא יכלו לחוג את החג המשפחתי. משה שרתוק היה עסוק יותר מדי. ועדת המישנה של תשע מעצמות הפרידה ביניהם, ורק מרחוק יכלו לראות איש את רעהו. במשך כל היום נפגשו רק אחרי חצות.

רק בתום הישיבה יצאו ביחד מאושרים, בזוכרם את יום כלולותיהם. הם סיפרו זיכרונות על חתונתם בלונדון ודרך אגב אמרו: "אז לא קיבלנו אף מתנה אחת..." ומישהו הפסיק: "אבל לחתונת הכסף שלכם קיבלתם במתנה את לוד - על מגש של כסף".

 

וכן את מאמרו המפתיע במלאות לי שישים [ר' "חג ראש הממשלה", "מעריב", 8.11.54]. וכן את הוקעת התנהגותו התעללנית של ב"ג כלפַי. ועוד ועוד. זיכרונות אלה הועילו לי רק לעודדני לאמר את אשר חשבתי לאמת. אמרתי לעצמי: אילולא כתבתי הערכה, הן היו אנשי "מעריב" אומרים: ראו גם ראו, איך נהג קרליבך כלפיו בהיותו חי ואיך שכח זה את כל החסדים במות האיש.

בישיבת הממשלה מסרתי סקירה ארוכה למדי שנסתיימה בתיקו: אומנם את 12 ה"מיסטרים" מצרפת כנראה קבל נקבל, אך לגבי אספקת נשק מארה"ב אין תזוזה ודאלס דוחה ומפרנס בסיכויים להסדר עם נאצר ולמתן נשק רק אם יתבדו הסיכויים. חברי הממשלה שלא ידעו דבר על מיבצע "זיקית" נשארו תוהים על חוסר כל מסקנה מצדי והיעדר כל תגובה עוקצנית מצד ב"ג. אף אני לא הייתי בטוח כי ב"ג לא יתבע שוב פנייה אל הרוסים, אבל הוא התאפק. נראה כי מיבצע "זיקית" מרסן גם אותו.

היה דיון בשביתת הרופאים, המהנדסים וכו' ולא נתקבלה שום החלטה שיש בה מוצא של ממש מהמצר שנכנסנו לתוכו. ביזיון וקצף והתמוטטות גמורה של כבוד השלטון ומוסר הציבור.

הישיבה לקתה בהתכווצות. בורג באמריקה, רוזן התפטר, ואילו גולדה, זיאמה, נפתלי ושיטרית חולים.

בשובי הביתה טילפן צבי [נאמן]: יצחק נבון מודיע כי ב"ג מכנס היום אחה"צ ישיבת "חברינו" לדון על בעיית שביתת הנשק. קרי - העברת הטיפול ממשה"ח לידיו. נדהמתי. אשכול שקוע בהכנת נאום התקציב, גולדה וזיאמה חולים - איזו ישיבת "חברינו" תוכל להיות בלעדיהם? אמרתי לצבי כי הישיבה לא תיתכן בתנאים אלה, אך הוא חזר וטילפן כי ב"ג עומד על דעתו: אומנם גולדה וזיאמה לא יבואו, אך אשכול ישתתף ואין הוא מסכים לדחות. לקחתי את השפופרת ודיברתי עם יצחק [נבון]: "הזקן" רשאי לקרוא אליו כל מי שירצה, אך להווי ברור כי זו לא תהיה ישיבת "חברינו" - אין ישיבה כזו בלי גולדה וזיאמה. הדברים נמסרו ורק אז הבין ב"ג כי עליו לסגת. בינתיים עברה עלי מחצית שעה של רוגז מר. אין לו לראש ממשלה זה דבר דחוף בעולמו כרגע מלבוא חשבון איתי על אופן הטיפול בענייני שביתת הנשק, שהוא עצמו סיבכו על ידי התערבויותיו. ואין עניין "חברינו" בשבילו אלא דבר שבנוהל וביציאת ידי חובה. יש לו בממשלתו שני חברים נדירי-אישיות כזיאמה וגולדה - אך הוא מוכן לזלזל בהם ולנהוג כאילו לא היו קיימים. כיצד התבלט במקרה קטן זה יחסו האמיתי לחבר ולאדם בכלל של גדול הדור בישראל!

אחה"צ ישבתי עם תקוע על ענייני ש"ן: ניצנה מזה וכנרת מזה. מה מאוד ניכר בהמלצותיו של תקוע שיבוש שיקול הדעת תוך חשש פן יואשם כמתון וותרן בעיני הצבא. בשתי הבעיות שנזכרו אני צופה סיבוכים חמורים על לא דבר בגלל פיצול הרשויות. בשתיהן קרוב לוודאי שאצטרך להטריד את הממשלה כדי למנוע הכרעות שתגרומנה צרות צרורות.

עם המנכ"ל ואבנון על מינויים חדשים [בנציגויות]. ניתנה לי משאלתי להציע את ברן ל[ישעיהו] וולפסברג, הן משום שהוא ראוי לאיצטלה זו והן כדי לספק את הפוהמ"ז, הטוען זה כבר כי משמת [מרדכי] עליאש שוב לא נתמנה איש דתי לראשות של נציגות באיזו בירה שהיא. כן נקבע כי אציע את שטוקהולם לחיים יחיל ואילו שאלתיאל ימתין לאנקרה או למדריד. כוונתי להשפיע על אליאס ששון כי יחזור לארץ ואז ילך [מוריס] פישר מאנקרה לרומא. כתריאל כ"ץ ילך לוורשה ומאיר ולטמן יוצע סוף סוף לבודפשט.

יעקב הרצוג הופיע ובידו צרור שלם: מברקים חדשים על מיבצע "זיקית" - השליח עומד לחזור בשבוע הבא ועניין הנשק מתעכב והולך תוך תקווה קלושה שמא יצא משהו מכל ההרפתקה המפוקפקת הזאת; לעומת זה מקווה אבן כי אולי תסכים מחמ"ד להיכנס בינתיים איתנו בדיון בחדרי חדרים על אספקת כמה מטוסים - כל תקווה של אבן טעונה שבע בדיקות משום נטייתו להיתפס לאשליות. כן הביא יעקב טיוטה שחיבר למכתב שעל ב"ג לשלוח לאייזנהאור.

בינתיים הגיע וולפסברג שהוזמן מייד לאחר שיחתי עם המנכ"ל ואבנון. הצעתי לו את צירות ברן - התרשם מאוד והבטיח לשקול.

באו אורחים מחו"ל: הרב ברנרד קספר מלונדון ורעייתו. את קספר היכרתי עוד בהיותו תלמיד בקיימבריג', אחר כך פגשתיו בחו"ל, בו שימש רב ראשי בחזית, אחר כך ניהלתי איתו מו"מ ממושך על כניסתו למשה"ח, ובינתיים התיישב על כיסא רבנות בבית כנסת עשיר במערבה של לונדון וכנראה שפרה עליו שם נחלתו. בחור חביב, דובר עברית רהוטה, אך "התרבן" מאוד ואין הכיפה משה מעל ראשו והביטוי please god [אנא ה'] מפיו (דיברנו אנגלית למען האישה).

אחרי ארוחת הערב שוב יעקב יחד עם טדי. נועצנו על תיקון המכתב לנשיא ארה"ב. משהלכו התיישבתי עליו וכתבתיו כולו מחדש, תוך הרחבה רבה.

חנה זמר טילפנה: בהלוויית קרליבך השתתפו המונים גדולים, ברובם הגדול שלא הכירוהו כלל ורק קראו מאמריו.

שמחתי לשמוע כי אשכול יגיש את התקציב לא מחר כי אם מחרתיים. מחר תהיה הצבעת אמון שלא אשתתף בה בגלל נסיעתי לטבריה. אבל את נאום התקציב אשמע.

לפי הידיעות עומדת השביתה להחריף. ביום ג' יצטרפו המינהליים.

אנושקה וייצמן טילפנה מחיפה, מבית חיליק: אחותם ובעלה הרוסי הגיעו ממוסקבה באוניית משא ישראלית שחזרה מהובלת הדרים. השמחה במעונם. אף האחות ניגשה אל הטלפון והביעה התרגשותה על שהיא נמצאת סוף סוף "נָה רוֹדנוֹי זֶמְלְיֶה" [בארץ מולדת]. הודתה בלי סוף על העזרה.