יום ד', 13/4/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ד', 13/4/1955

 

 

יום ד',  13/4/1955

 

שביעי של פסח. התעסקתי קצת בבוקר עם משה אורן הקטן וצפורה הסיעה אותו ואת אמו, יחד עם לִוְיָה מהדסים המתארחת אצלנו, להר הרצל.

שלחתי מברק דחוף לאבן ובו הנחיות לתוספות שבעל פה לשידרי אל דאלס לקראת השיחה שנועדה להיום.

בתיק הניירות של תמול נתגלה מסמך מעניין ביותר: מכתב אישי מאת הרברט מוריסון, שנכתב לאחר שיחת השלישייה - הוא, [יו] דולטון ושינוול - עם אידן בענייננו, מייד לאחר הוויכוח בבית הנבחרים. מוריסון בא להבטיחני בשם השלושה כי אידן דורש טוב לישראל ולשדלני,

ראשית, כי אם תבוא אלינו מה"מ בהצעות - נטה אליהן אוזן קשבת,

ושנית, כי נתאפק מכל פעולה פורצת-גדר, שתבאישנו בעיני העולם.

מייד נזכרתי בפיתויי טילינג אתמול, כי אקרא בין השיטין של נאום אידן ואראה בו רמז לפעילות מצד בריטניה למען הסדר בינינו לבין הערבים. משמע שעלינו לצפות ל"הצעות" - זאת אומרת לדרישת ויתורים! כנראה זו מטרת ההזמנה שקיבל אילת לבוא ולשוחח עם שאקבורו היום.

בא נצר מגזע הברונפמנים הקנדאים, בנו של אלן, עלם ישר לב וחופשי מכל עודף שכל, מודה ומתוודה כי עניין ארץ ישראל לא משך מעולם את לבו - גם העסק של אביו ודודו (תעשיית משקאות) לא שבה את נפשו - אבל משבא וראה נפקחו עיניו ומעתה הוא מוכן ומזומן וכו'.

לארוחת צהריים משה ורחל טוב וחיים יחיל. רגה והילד הסבו עם כל האורחים, שהוזהרו לפני כן לא לשאול שאלות, כאילו הכל כשורה. יחיל חזר ממסע שישה שבועות בבירות אירופה לתיאום ענייני ההסברה. חָלַק שבחים לשגרירות לונדון. הארץ שעשתה עליו את הרושם העז ביותר הייתה פינלנד במאמץ העצום של שיקום שנעשה בה, תוך משמעת לאומית למופת. אין כל ספק כי עם זה עלה עלינו בהקרבה עצמית ובליכוד פנימי. בכל ארצות מערב אירופה נחשול של פריחה כלכלית ואין פני אחינו ב"י [בני ישראל] לעלייה לציון.

הגיעו מברקים מניו-יורק: האמריקנים מתחמקים מקו של גינוי כלפי מצרים במועב"ט ומתרצים עמדתם בצורך לסייע לקיום פגישה בינינו לבין ממשלת קהיר בדרג גבוה. מעולם אינם חסרים תואנה להצדיק סלחנות כלפי מצרים! הברקתי לאנשינו לעמוד בכל תוקף על החלטת גינוי - כאילו בהם תלוי הדבר.

לתה צ'רלי בראון ואשתו מלוס-אנג'לס. סיפר לי דברים מאלפים על המאמצים שנעשו בקליפורניה להביא מים ממרחקים להשקיית ארץ מדבר ועל פלאי הטכניקה שנזקקו להם מבצעי המפעלים הנועזים האלה.

אך הלכו אורחים אלה והשוטר בא להודיע כי זוג תיירים אמריקנים ניצב בשער ומבקש לראות פני רה"מ וללחוץ ידו. הוכנסו והתברר כי הם מאיזו עיירה בלואיזיאנה, האיש זה חמישים שנה בארה"ב, אבל אין דיבורו האנגלי מתקיים בפיו בלי תיבולו בפסוקים ארוכים באידיש, משלח ידו אינו אלא חיפוש נפט, והוא עוסק בזה עכשיו בוונצואלה, התפעלותו מהארץ עוברת כל גבול "סביר", והעיקר שהוא מלא תקווה להצלחת קידוחי הנפט וחלילה לנו להתייאש: עוד שנה ועוד שנה ועוד ועוד סכומי כסף ענקיים - וסוף הנפט להתגלות!

בערב עם המנכ"ל. ברנס היה בעזה וקיבל שם הבטחות נמרצות כי ייעשה הכל לעצור את ההתפרעויות. שוב דובר על סה"י לפגישה עם המצרים ונראה כי או"ם מקווה כי הפגישה תתקיים. מכל רוח השיחה נוכחתי שוב לדעת איזה הפסד ממלכתי יהיה כרוך בהפסקת הקשר בין ברנס לבין אנשי משה"ח.

חיסלתי עם המנכ"ל מועמדות טוביה לרנגון. אבל הוא פוסל גם את כתריאל שלמון. נאחזנו לעת עתה במועמדות ראובן שילוח - אשר מעשיותה מוטלת בספק רב.

המנכ"ל מסר על גירסה משונה ששמע מפי טילינג בדבר תוכניות מרחיקות לכת שדוגרים עליהם הבריטים להצעת הסדר סופי בינינו לבין המדינות השכנות - כאילו עד להצעת סיפוח שארית א"י המערבית לישראל על מנת שנוותר על הנגב. טילינג סיפר את הדברים לאחר שיחתו עם ניקולס, והמנכ"ל ראה רמזים וסימוכין לגירסה זו בשיחתו האחרונה של שאקבורו עם אבנר בלונדון ושל ניקולס עם עיתונאי ישראלי בת"א. גירסה זו מתקשרת, כמובן, עם מכתבו של מוריסון אלי ונותנת כיוון לפיענוח סתומותיו. עם זה קשה להאמין כי הבריטים חושבים ברצינות על ניתוח כה מרחיק לכת - מה נעשה בקרוב למיליון ערבים, וכיצד ישיגו הסכמת ירדן ו"הליגה" להסגרת שטח כזה לישראל גם אם יקבלו תמורתו את הנגב, והאומנם הם רואים סיכוי להביאנו לידי ויתור על אילת?

כתבתי עוד מכתב לב"ג בעניין צדדי לגמרי. בישיבה האחרונה של הממשלה התלקח בינינו ויכוח ה"עומם" בחובו של כל אחד מאיתנו זה שנים על התפקיד שמילאה החלטת עצרת או"ם מ-1947 בהקמת המדינה. אמרתי כי אלמלא אותה החלטה לא הייתה המדינה מוקמת כאשר הוקמה, יען בלעדיה לא היה מתחסל המנדט. ב"ג התפרץ בשצף קצף והכריז כי המדינה הוקמה בכוח המאבק - וכדי לא להזדהות עם בגין מיהר להדגיש כי עיקרו של המאבק הייתה ההעפלה - וכי המכריע בהקמת המדינה היה רצון של העם היהודי ולא "אום-שמום" (כאילו טען מישהו שאלמלא רצונו של העם היהודי היה או"ם מקבל אותה החלטה!). והנה הגיעה לידי "הגדה" שחיבר ב"ג בשביל ה"סדר" של פסח בשדה-בוקר - מלאכת מחשבת של סיפור פרשת תקומת המדינה בלשון מעשה יציאת מצרים - ובה פנינה כזו: "ותאמר העצרת לבווין: לך ולך מארץ זו, כי צדקו בני ישראל, ותקם מדינת היהודים". כתבתי לו [המכתב נמצא בארכיון המסמכים]:

"קראתי ב'אגדת ימינו' שחוברה לסדר תשט'ו בשדה בוקר: 

 'ותאמר העצרת לבווין: לך ולך מארץ זו, כי צדקו בני ישראל, ותקם מדינת היהודים'.

אני סבור כי הפסוק המחוטב והתמציתי הזה הוא הקובע את האמת ההיסטורית ולא הדיבורים שאתה מפליט בעידנא דריתחא על "אום-שמום". אני בטוח כי אלמלא החלטת העצרת ב-1947, לא הייתה מדינת ישראל קמה ב-1948. אין זאת אומרת כי לא היתה קמה בכלל, או אפילו כי לא היתה קמה בדורנו. אבל אפשרויות אחרות שהיו טמונות בתעלומת העתיד באותם הימים אינן צריכות לטשטש ולהעלים מעינינו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית שבין הכרזת נובמבר 1947 בניו יורק והכרזת מאי 1948 בתל אביב".

מאוחר בערב הביא וולטר את יגאל ידין לאמר שלום. יגאל חזר לארץ לפני יומיים לאחר שנעדר ממנה שנתיים וחצי, אותן בילה באנגליה על התורה ועל העבודה במחקרים ארכיאולוגיים. הוא שופע מרץ ורעננות וכל חילו למחקר ולמֶחְפָּר. השיג כספים הגונים לחפירות בחצור ובדעתו לגשת לעבודה בקרוב. לשם כך יעתיק מושבו לעונת החפירה לאיילת השחר.

 

העתקת קישור