מכתב 6 - ליקירי (בני המשפחה) - 30.4.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 6 - ליקירי (בני המשפחה) - 30.4.1916
כותרת משנה  דמשק, כ"ז ניסן ע"ו

   

                                                                                        דמשק,  כ"ז ניסן ע"ו  [30.4.1916]

יקירי![1]

 

עד כה הנני בדמשק.[2] הדרך הייתה לא רעה;[3] באתי ונכנסתי אל חדרי שהינו פנוי לעת-עתה. מובן, שקיבלוני בחיבה רבה. במשך הימים האלה רצתי לא מעט. קניתי הרבה דברים שהיו חסרים לי - משמע שהוצאתי כסף. קניתי 2 "כותנות לזיעה" צהובות דקות, מכונת גילוח עם כל מכשיריה, בקבוק אבץ מכוסה עור למים, ממחטות, כלי כתיבה, ספרים [מילונים] תורכים וערבים (צרפתי השגתי), סוכר, מברשות, רפואות נוספות ועוד ועוד. נתמהמתי בדמשק עד כה מפני דחיית הפקידים. סוף סוף אסע מחר אחר הצהריים.

 אצל ויל' הולך הכל למישרים, רק עלי לבו דווי. פעמים אחדות אמר לי, כי מזכיר אין לו. הוא מתחרט ומצטער על הטקטיקה שהלך בה, על אשר שמע בקולי. חושב שלו עשה אחרת, היה עולה הדבר בידו. אך אני איני מתחרט כל-עיקר, כי ברי לי שאפשרות אחרת לא הייתה כאן.

 פרט חשוב: במשך הזמן הגיעה תשובה בנוגע אלי מאת ראש המנזיל כַּזֶם בֵּי וזה לשונה: "בהיות שמשה בן יעקב שרתוק, שאודותיו כתבת במכתבך מיום ... למפקד המחנה, שייך לחדמה מקצורה - מן ההכרח הוא שיעבוד בבעל-בק בדומה לדומים לו. על כן הנני מודיע לו בהתנצלות, כי אי אפשר להתנהג בזה באופן אחר". ועל החתום: "מוּפֶתִיש [מפקח או קצין מודיעין] המנזיל של המחנה הרביעי. כַּזֶם".

 המכתב הוא מ-8 ניסן [שנת] 332. מכאן אנו למדים, כי הפקודה לשלח את היהודים הנלקחים לצבא לבאר-שבע[4] אינה חלה בשום אופן על בעלי החדמה מקצורה. צריך להפיץ את הידיעה הזו בחוגי הגימנסיה. יהי להם התוקף לתבוע את הזכויות.

 השעה כבר אחר חצות. אני עייף עד מוות. הלכתי היום מהלך שעתיים בחום הגדול בשביל למצוא את פיש,[5] השוכב חולה באחד מבתי החולים הצבאיים (דיזינטריה) ולא מצאתיו. הצבא בדמשק - ים, וה"נפר"[6] – טיפה. נוסף לזה, רצתי כמטורף בשביל לפרוט את הנייר שהיה לי (קצתו מקופת התמיכה[7] וקצתו מזה שקיבלתי כאן מחובותי), וכן בעניין הנסיעה שלי, ואחר ככלות הכל חיכינו (בהרב, עקיבא ואני ברכבת 4 וחצי שעות (6- 10 וחצי), כי חשבנו שיבואו שמואל,[8] דב ויתר החבריא. הכל לשווא.

 דברים אחדים מעשיים: את ספקטור[9] לא  מ צ א ת י,  יש תקווה למוצאו. איש אחד לקח על עצמו לעשות זאת ובטח יעלה הדבר בידו אם רק לא נשלח הברנש לאיזה גיהינום. את הכסף בשביל שני הבחורים (ספקטור ואלטשולר[10]) הנני משאיר בידי בהרב. אם יימָצאו - מוטב, ולא - יושב הכסף ליפו.

 אם תרצו לשלוח לי דבר-מה - מובן שלא שטויות, כי-אם רק דברים נחוצים - שילחו דמשקה לעקיבא או לבהרב והם ימצאו תמיד את האפשרות לשלוח לי. הוא הדין במכתבים, אם יהיה דבר-מה להודיע שאין לכותבו על-ידי הדואר. מובן, שמכתבים יהיה קשה יותר לשלוח. לעת עתה עולים בזיכרוני דברים אלה ששכחתים: כותנות הרשת שלי - אם רק ישנן עוד, והחותם שעשיתי בדמשק. ראשי כבד. שלום לכם ונשיקות אין מספר.

 

 שלכם, [11]משה                                                

 

מה שלום מרים וולפסון?[12] מה שלום רוזנטל? שלום ליצחק הוז ולכל המשפחה.

 


[1]  מכתב זה ל"יקירי", ואחרים כמוהו, נועדו לבני המשפחה.

[2]  בין כתיבת המכתב הקודם ב-7.4.1916 ומכתב זה ביקר מ"ש קצרות בארץ, לפרידה ערב גיוסו וצאתו לביה"ס לקצינים בבעל-בק.

[3]  הנסיעה ברכבת הרתיעה רבים בשל סכנת טיפוס-הבהרות, מחלה מופצת-כינים שלבשה ממדי מגפה והפילה באותם ימים חללים רבים. במכתבה למ"ש מ-30.4 כתבה צפורה: "אתה מתחבט כעת אם לבוא ליפו ואם לא לבוא. סכנת המחלות אינה כל כך גדולה (ז"א שישנה בכ"ז סכנה), והא ראיה: אנשים באים ליפו ויוצאים אותה והשד אינו לוקח אותם. אך לפחד עיניים גדולות ולכן מתנגדים כך לבואך. אל תבוא, אף כי יש לי חשק לראותך" (אמ"ש). ואכן במכתביה לאחיה בדמשק הפצירה בו רבקה לבל יבוא ארצה לחופשה ובלבד שלא יסתכן במחלה זו (לימים מת בה אביו של דב הוז, אחר שנדבק בה בחוזרו ברכבת מדמשק ארצה בתום ביקורו אצל בנו). במכתב מ-2.4.1916 כתבה: "הרכבת הדמשקאית היא בייחוד נחשבת לקן המחלות [---] 'המכה השלישית' היא המפיצה הכי מסוכנת ומפני זה בייחוד מסוכן לנסוע ברכבת ובכלל להימצא במקומות הקרובים לחיילים". וכן: "קלימקר, שנסע מפה לדמשק, אמר לאימא שהוא ייקח וַגוֹן מיוחד וירחוץ אותו בליזול" (9.4.1916); ד"ר ארתור רופין (נצ"ב) מספר, כי לקראת צאתו ברכבת לדמשק בסתיו 1915 "השביעוני [...] שאתעטף ברכבת בסדין לבן, כדי שאשגיח מייד בכינה המידבקת את המחלה" (רופין, עמ' 250).

[4]  לשירות ב"גדודי העבודה", שהועסקו בעבודות כפייה. "נודע לנו שנתקבלה פקודה טלגרפית לשלוח את כל הצעירים, המתקבלים אל העבודה בצבא, לבאר שבע לפקודתו של המהנדס הראשי בסילול הדרכים במדבר יהודה בדרך למצרים. אם הדבר כן, אם ישלחו גם את צעירנו אל המקום הזה, אזי נשקף להם אסון נורא. אנו בקיאים בתנאי העבודה שם. אנו יודעים כי מצבא העֲמַלִיַה [גדודי העבודה] נופלים החיילים כזבובים" (מב"ה 16.4.1916, עמ' 273).

[5]  נראה שפיש, ספקטור ואלטשולר לא היו תלמידי ג"ה, וכן אינם מופיעים ברשימות המצויות של מגויסי הסמינרים הירושלמים.

[6]  נֶפֶר בתורכית: טוראי; נַפַר בערבית: אדם, יחיד.

[7]  הנהלת ג"ה הסדירה תמיכה בחניכי המוסד שהתגייסו. "בעולמנו הקטן שתי חדשות. נוסדה קופת תמיכה לחברים הקרואים לצבא, שתשאב מקורותיה רק מהלוואות ותרומות חברים. העבודה הזאת קיבל על עצמו המרכז [של הסת' חניכי הגימנסיה]" (רבקה במכתב למ"ש, 24.3.1916. אמ"ש).

[8]  שמואל ייבין - בוגר מחזור ב' של ג"ה. שירת בחזית מקדוניה. ערק באוק' 1918 והסתתר בבית-גן (ר' נצ"ב).

[9]  ר' הע' 5 לעיל.

[10]  ר' הע' 5 לעיל.

[11]  למכתב צירף מ"ש פתק בן כמה שורות ברוסית לאמו, שעיקרו כי "זה כמה ימים שאני מתרוצץ בדמשק ועייפתי מאוד. בבעל-בק אבלה 12 יום בהסגר ושם אנוח".

[12]  אחות משה וולפסון, בוגר מחזור א' של ג"ה (פדה שירותו בצבא העותמאני בתשלום כופר).

 

העתקת קישור