יום ה', 7/4/1955
יום ראשון של פסח ברח' הירקון בת"א, כולו פעילות בלתי פוסקת בענייני חוץ.
בבוקר טילפנה אייגה. ניקולס התקשר איתה: נתקבל שדר אישי אלי מאידן - היכן יוכל לראותני כדי למוסרו פנים אל פנים? הזמנתיו לדירתי ב-11.30.
עוד לפני כן הזמנתי אלי את אנשי "הבימה" ל-12.30. אתמול קיבלתי פרחים ומכתב נלבב מאוד מרובינה - השתפכות רחשי תודה על הנאום שנשאתי לכבודה בטכס חלוקת פרסי "הבימה": "עיני זלגו דמעות מרוב התרגשות - אני תפילה שאהיה ראויה לדברים הנעלים שהשמעת בהזכירך את שמי, ומי ייתן ועתידי לא יבייש את עברי". הבוקר טילפנה וביקשה פגישה בשבילה, בשביל [אהרון] מסקין ובן-חיים [צבי הורביץ].
ארתור טילפן מירושלים. הוא וגדעון ראו את ברנס והרביצו בו תורתנו על המצב בגבול הרצועה - מה יהיה אם ועדת ש"ן לא תגנה מצרים על תקרית נחל עוז ועד מתי תמשיך הוועדה בנוהג הנפסד של גינוי ישראל על השבת אש תוך הגנה עצמית. נראה כי הדברים נקלטו וטוב שנאמרו באוזני ברנס ללא הפסד זמן כי מייד אחרי השיחה הוא טס לעזה.
השיחה עם ניקולס ארכה למעלה משעה. הוא מתחיל להקניטני באריכות דבריו ובמידה גדושה של יוהרה וחוצפה שהוא נוקט. השדר של אידן לא הייתה לו שום חשיבות מיוחדת ולא נודעה לו דחיפות יתירה - אזהרה נגד מעשי התגרות והסתמכות על הצהרתו בבית הנבחרים שבאה להפיג בדידות ישראל. ניקולס הביא איתו נוסח מלא של דברי אידן בפרלמנט וקָבַל על תגובת דובר משרד החוץ - זו שאני חיברתי - שנאחז בעניין הגבולות, כאילו זה היה עיקר הנאום, ועל ידי כך יצר רושם כי אין למשה"ח הישראלי אלא תגובה שלילית על הנאום כולו. קראתי את הנאום בנוכחות ניקולס ומצאתיו מלא קוצים ממאירים. במקום לשמוע מפי התנצלות על תגובת הדובר וקילוסים על שפע החיוב שבנאום - שקל ניקולס אישור והצדקה להודעתנו עם קיטרוג נוסף, הרבה יותר רחב וחריף, על כל ההנחות הפסולות והמסקנות המסולפות שבנאום. בייחוד התרעתי על ההתעללות שבהצעת ערובה לנו לעתיד לבוא, לאחר שיכרתו הערבים ברית שלום איתנו; זאת אומרת ישועתנו נדחית עד שיבוא אליהו בעוד שבינתיים תמשיך אנגליה בכריתת בריתות ביטחון עם ערבים מתוך הפקרת ישראל וללא מתן כל פיצוי ותמורה לה. הוויכוח נתמרר ונתעצבן ולא הייתה בו כל ברכה. הופעת השלישייה של "הבימה" הצילה את המצב והכריחה את ניקולס להסתלק בהרגשה כי החטיא את מטרתו בשיחה זו שכפה עלי בעיצומו של חג בדירתי הפרטית.
קפיץ-קפוץ ממדיניות-חוץ לתרבות-פנים. מסקין פתח. "הבימה" על פרשת דרכים: אם עליה להתקיים בכוחות עצמה - אין לה מנוס מליהפך לתיאטרון "מסחרי", היינו להציג מחזות המושכים קהל וממלאים את הקופה; ואם חֶפצה להישאר נאמנה לעקרונותיה ולתעודתה, זו אשר למענה היא באה לעולם - כי אז אין עצה אלא לשוות לה מעמד של תיאטרון לאומי ולהטיל יהבה על הממשלה והסוכנות, בעזרת-מה מצד הציבור. פירוש הדבר הקצבה של 300,000 ל"י לשנה. רובינה הסבירה כי לא הרי הממשיכים כהרי המייסדים. הוותיקים ידעו לסבול למען משאת הנפש הלאומית והאמנותית, ואילו הכישרונות הצעירים, עם כל נכונותם לחתור לערכים נעלים, מבקשים לדעת אם תהא משכורתם מובטחת ואם לא יהיו נשכרים יותר בעוברם לתיאטרון אחר או בהטותם את תוכנית "הבימה" לכיוון אחר. התוצאה של שיחה חשובה ומעמיקה זו הייתה כי בצאת השלושה את הבית נמצאתי עמוס נטל חדש מבלי דעת כיצד אשאנו ועל ראש מי אפרקנו.
לארוחת צהריים אצל אליהו וחווה קירשנר, שהפליצונו בדיבורם האנגלי עם בנותיהם החמודות. חווה סיפרה דברים מדכאים על ריבוי הפשיעה ועל טיפוסי פושעים, ולאו דווקא מבין העולים החדשים אלא מבין ילידי הארץ וחניכיה, המטילים עצמם על החברה כאילו היא החייבת בקלקלתם ואילו הם פטורים מכל אחריות. היא עוסקת בשיקומם המוסרי של פושעים לאחר ריצוי עוונם ונתקלת בגילויים מחרידים של הסתלפות האופי האנושי.
נימנומי אחה"צ הופסק על ידי הטלפון הצרחני. יעקב הרצוג מצלצל מירושלים בעיצומו של חג. הלא דבר הוא! הוא מצפה בכיליון עיניים לתשובה שצריכים האמריקנים לקבל מקהיר על פנייתי בדבר פגישה בדרג גבוה, והנה סוף סוף שמע מווייט כי נתקבלה תשובה מוושינגטון והריהו בא לבקשני לקבל את לאוסון. נעתרתי והזמנתי את השגריר האמריקני ל-6.30 אחה"צ.
בינתיים ביקרנו לתה את יצחק וחנה בבלי היוצאים בקרוב לדרום אפריקה. תידרכתי את הציר החדש בהוויותיה המדיניות והחברתיות של אותה ארץ אומללה והמרצתי את אשתו לקבל על עצמה תפקיד בעידוד החינוך העברי ובהפצת תרבות ישראל.
לאוסון בא עם וייט. אומנם הביא שדר ממח' המדינה אך אין בו אלא אישור כי הצָעֲתי בדבר פגישה נמסרה לממשלת מצרים - תשובת מצרים, אם לחיוב או לשלילה, לא נתקבלה עדיין. לפי זה לחינם נחרד יעקב מריבצו ביום החג! עיקרו של השדר - שוב אזהרה לשני הצדדים מפני מעשה מפוצץ. כנראה היטב נכנס בלבם הפחד מפני זעזועים ברצועה אשר מי יודע לידי מה יביאו.
האמריקנים החלו תוהים באיזה מקום תתקיים הפגישה, ומה אם נאצר יבקש כי תהיה סודית וכיו"ב. ביטלתי ערכן של כל השאלות הללו כסקרנות סתם. העיקר להשיג תשובה ממצרים לגבי עיקרו של עניין - אם מוכנים הם לפגישה או לאו.
ארתור טילפן מירושלים על מגע שהיה לו עם ברנס לאחר שובו מעזה. ברנס לא אמר דברים מפורשים אם גם מסתומותיו אפשר היה להבין כי שיחת אנשינו איתו הבוקר לא הייתה לשווא - הוא ביקר במקום ההתנפלות על המשמרת הניידת ליד נחל עוז ונוכח, כנראה, לדעת עד כמה חסרת שחר היא הטענה כי אנשינו היו מסוגלים לפתוח אש במקום כה חסר מגן.
כל הערב עסקתי בניירות ועם זה ניסיתי לתדרך את העיתונות לתגובה על נאום אידן. קבעתי קווים למאמר ראשי באוזני הרצל ברגר מ"דבר", היטלתי על מייק ארנון בירושלים לדאוג ל"ג'רוסלם פוסט", אבל כל מאמצי להביא לידי פרסום מאמר מקביל ב"הארץ" עלו בתוהו. עקב החג לא נמצא איש לכתיבת מאמר ראשי, תידרוך מייק ארנון לאורי רענן ככַתָב מדיני נתן אומנם יבול רב, אבל המערכת סירבה לפרסמו אלא בהסתמכות על "חוגים מדיניים" ולזאת לא הסכמתי יען בזה הייתה כל הביקורת על הנאום, ב"הארץ" ובעיתונים אחרים, מופיעה כפרי השראת משה"ח ולא כשיקול דעת עצמי של העיתונות. המו"מ הטלפוני עם [שלמה] גרוס מ"הארץ" בעניין זה נמשך עד קרוב לאחת.
