יום ד', 6/4/1955
כל הבוקר במשרד החוץ.
התייעצות על הובלת הנפט ממפרץ פרס: הנַעֵז לשגר מכלית באיזה דגל שהוא דרך תעלת סואץ מבלי שיסומן נמל היעד? לכאורה אין בזה סיכון מיוחד, שכן רוב המכליות עוברות בתעלה מתוך סימון מחוז חפצן כאחד מנמלי מזרח ים התיכון, על מנת שבצאתן מהתעלות תקבלנה הוראה בדיוק לאן לנסוע. אף על פי כן במקרה שלנו - שאני. במהלך המו"מ עם נאצר שקדם לתליות הציע הוא עצמו להעביר בתעלה מכליות מוסוות מפאת יעדן, אך מאז באו התליות מזה ותקרית עזה מזה, אש השנאה התלקחה מחדש והמצרים מסוגלים לכל דבר תועבה אם רק יתעורר בלבם החשד ואז חופשים אנו לזעוק עד לב השמים אבל שומע לא יהיה לנו ושוב נישאר קירחים. גם אם תחמוק המכלית ותעבור בשלום, משייוודע היכן עגנה תקום צעקה ויבוא לחץ ערבי נמרץ על חברת "סוקוני" לבל תוסיף למכור לנו נפט במפרץ פרס. המו"מ בינינו לבין הממשלה הפרסית על קניית נפט ישירה אינו מתקדם בינתיים ואם תסרב "סוקוני" למכור לנו הרי הפסדנו מקור זה לגמרי, מי יודע עד מתי. עד שאנו חותרים לקמץ 2-1 לי"ש לטונה בדמי הובלה, נמצאנו מפסידים גם את הקימוץ בלי"ש אחת לטונה הכרוך בקניית הנפט בעַבַדַן תחת הבאתו מוונצואלה. בקיצור, החלטתי לא להסתכן על ידי הובלה דרך התעלה אלא לבסס תחילה את נוהג קניית הנפט במפרץ פרס, אשר גם הוא כשלעצמו עודנו רופס משום מחאות הערבים. אם יתקיים נוהג זה ובינתיים תשתפר אווירת היחסים עם מצרים נוכל לחזור לרעיון קיצור הדרך וחזקה כי גם אז תימָצא לנו מכלית לשכירה כשם שנמצאה הפעם. כל הדיון היה דחוף, שכן תוקף האופציה שהשגנו על המכלית פג היום בצהריים. נמסרה, איפוא, חוות דעת משה"ח לאוצר כי יש להניח לתוקפה של האופציה לפקוע. זו הייתה, בעצם, גם המלצתו של שר האוצר עצמו.
עיכבתי את המנכ"ל, גדעון וארתור להתייעצות על מועב"ט, שדיוניה על תלונתנו מתחילים בניו-יורק היום. התברר כי מתרקמת מזימה להציג את תקרית נחל עוז כתוצאה מפתיחת אש מצדנו. דובר על כך בין האנגלים והאמריקנים וזוהי כנראה גירסתו של הומל [מ"מ ראש מטה המשקיפים ברנס]. הוריתי לדרוש מהצבא כי יסדר מייד ביקור משקיפים במקום המעשה - למען ייווכחו בעליל איזה טירוף היה זה מצד המשמר שלנו אילו יזם פתיחת אש, בהיותו חשוף וחסר מגן במישור גלוי ושטוח מול מוצבים מצריים מחופרים כהלכה. בהיותי אתמול בנחל עוז שאלתי אם ביקרו שם נספחים והתברר כי הצבא עצמו לא דאג לכך. ברנס חוזר היום וסידרתי כי ארתור וגדעון יראוהו מחר ויזהירוהו מפני סילוף תקרית נחל עוז במסקנות ועדת ש"ן - הדבר יעורר חמת-זעם בציבורנו ומנגנון או"ם ייאשם ביחס של איפה ואיפה במקרה חמור ביותר. כן יתבעו מברנס לשים קץ לנוהג הנפסד של גינוי ישראל על יריות בתגובה לאש יזומה מצד מצרים. כן יראה ארתור את ניקולס, שיש לו כנראה שייכות לסילוף התמונה.
שלחתי שני מברקי תדריך לאבא בדבר הצגת עניין נחל עוז וכל פרשת ההתגרות המצרית החדשה בפתיחת הדיון במועב"ט.
גדעון בא להתייעץ על תגובות "קול ישראל" הערבי לאיומי ראש המטה המצרי. אישרתי תגובה חריפה אבל דרשתי לסיים בנעימה פייסנית - אנו מזהירים על האחריות הכרוכה בתוקפנות, שאת תוצאותיה הממאירות למען מצרים מי ישור, אך אנו מוכנים כמקודם להסדר ומזמינים את הצד שכנגד להבין כי לא תצמח שום ברכה מהמשך המצב הקיים.
גדעון הצביע על הודעת נאצר לעיתונאים - גילוי לב ויושר לב מפתיע: הוא מתריע על המצב שנוצר, בו ישראל מרשיעה את מצרים ואילו מצרים מפחדת מישראל; הוא מודה כי עד לתקרית עזה היה סבור כי אפשר להסתדר עם ישראל, אבל התקרית הצמיתה תקווה זו; ברור לו כי יש בישראל אישים הרוצים בהסדר; אך יש אחרים שפניהם למלחמה וכנראה יד האחרונים על העליונה. גדעון מציע כי התגובה על דברים אלה תבוא דווקא מצד ב"ג: יזכיר כי הוא הראשון שקידם בברכה את משטר הקבוצה המהפכנית והושיט לה יד לשלום - אך באו התליות, תפיסת "בת גלים", מעשי חבלה ורצח; מי אשם, איפוא, במצב שנוצר ובמי תלוי שיפורו?
צפורה נסעה לת"א במכוניתה הבוקר. אכלתי ארוחת צהריים יחידי והייתי כשעתיים לבדי בבית הגדול. יצאתי בארבע, כשאווירת ליל הסדר משתררת בכל מבעוד יום - הראיה כי לא נמצאו חייל או חיילת לרפואה בכל פרשות הדרכים ונסעתי בדד ב"קדילק" העצום כל הדרך עד לרח' הירקון.
הסדר בחולון היה בנשיאותו של סבא de jure ובהנהלתי de facto. את שלד המסובים היוו ארבע קוזינות: צפורה, מַשה [אשת אליעזר פרבוסקי], טוניה [מאירוביץ'-קוסטה] וליובה [מאירוביץ'], שתי הראשונות עם בעליהן, השנייה גם עם בתה לילי, השלישית עם בנה [סנדרו] ובתה [ליוויה], הרביעית ערירית. הסתפקנו בקריאת המחצית הראשונה של ההגדה ועם סיום הארוחה נתפרדה החבילה. בדרכנו חזרה ביקרנו את ישראל ושושנה ברנע ומצאנו שם עוד כמה חברים מקציני מלחמת העולם. מייד נתגלגלה השיחה על יום העשור ועל המצעד והעצרת ושוב נוכחתי איזו חוויה עמוקה הייתה בזה למשתתפים הישירים וכן עד כמה מר לבם של אנשי היחידות-סתם על תשעת הקבין של פירסום שנטלה לעצמה הבריגדה.
אגב שיחה הגדרתי מחדש את דמותו ומהותו של המצעד:
ראשית, הייתה זו הפגנה ראשונה כלפי היישוב - שאיחרה בעשר שנים - של עוצמת הגיוס, תנופתו והיקפו; בפעם הראשונה ראה העם מה חוללו המתנדבים במערכה העולמית, איזה כוח היוו, איזה ענפי שירות הקיפו;
ושנית, מפעל ההתנדבות הופיע סוף סוף משוחרר מכבליו וממסווהו - על ידי המצעד וההצדעה הוא זקף לראשונה קומתו והפגין את עצמו חופשי מכל כסות מסלפת ככוח עברי עצמאי הנתון למרות האומה. ושוב, מדוע לא אמרתי דברים אלה בנאומי?
