יום ב', 4/4/1955
בבוקר עוד לפני ישיבת הממשלה הוברר כי העובדות שנמסרו לי אמש על התקרית אין לערער עליהן ולכן אישרתי משלוח ההוראה לניו-יורק לדרוש כינוס מועב"ט. ראיתי יתרון בעשיית צעד זה לפני כינוס הישיבה גם משום כבודו של משרד החוץ וגם לשם קביעת עובדה העשויה לשמש תריס בפני עצות נמהרות ומגמות הרפתקניות. לא היה לי מושג מה עומד ב"ג להציע - ברור היה לי כי יציע משהו מרחיק לכת, שאם לא כן על שום מה דרש ישיבה בדחיפות, אך בטוח הייתי כי לא יחדש הצעתו לכיבוש הרצועה.
המיבצע הראשון - נסיעה ל"קול ישראל" והקלטת שדר הברכה לצ'רצ'יל ביום התפטרותו על פי הזמנת bbc ועל ידי סידור עם נציגה בבלגרד, ריצ'רד וויליאמס, שבא אלינו במיוחד לשם כך.
גדעון ואריה אילן, איש הקשר של משה"ח עם הצבא, באו לראותני לפני הישיבה. אילן מסר במפורט מצב העניינים בגבול הרצועה והשתלשלות התקרית של אתמול. גדעון ביקש להוכיח כי טכסיסי המיקוש ופתיחת האש על משמרותינו הניידות מעידים לא על כוונות תוקפניות או גרייניות מצד המצרים אלא להיפך, על פחדם מפני תוקפנות מצדנו וכוונתם להציב תריסים בפניה.
הישיבה נפתחה בהודעתי כי כינסתי את הישיבה לבקשת שר הביטחון וכי בינתיים הוריתי על פנייה למועב"ט. אחרי זה נשמעה סקירת הרמטכ"ל על המצב. נצטיירה תמונה קודרת: על כל משמרת ניידת נפתחת אש, כאילו על פי הוראת קבע, או שהמשמרת עלולה לעלות על מוקש שאין כל מגן בפניו; בנסיבות אלו, אם נמשיך במשלוח משמרות, הרינו מפקירים אנשינו להתאבדות, ואם לא נשלח - הרינו מפקירים היישובים ועובדיהם שבשדות. המסקנה, שלא נאמרה, הייתה ברורה: יש ליזום מסע כיבוש שיעקור את הרע מן השורש. דיין מסר על מערך הכוחות המצריים ברצועה, שהוגברו על ידי שני גדודים של צבא סדיר וגדוד "המחרפים נפשם" ("אל-פדאיון", בערבית) שהובא מאזור התעלה, מקום שם נתארגן בשעתו למלחמת טרור נגד הבריטים. נוכחותו של גדוד מרצחים זה מעידה על כוונה ברורה להמשיך כחדירות לשם חבלה ורצח.
הרמטכ"ל הסתלק ושר הביטחון נטל רשות הדיבור. הכל היו דרוכים ומייחלים למוצא פיו. ותיפול הפצצה: הצעתו - להכריז כי הסכם שביתת הנשק איננו קיים עוד. אומנם לא עלינו להופיע כיוזמים את חיסולו, אלא עלינו להודיע כי כיוון שהמצרים ביטלוהו למעשה - וכאן שוב ההסתמכות על הפרת החלטת מועב"ט בעניין חופש השיט - אין אנו רואים אותו עוד כמחייב אותנו. מהלך זה אין פירושו הסוואה לחידוש ההצעה הקודמת. אותה הצעה משנדחתה על ידי הרוב שוב אינה עומדת על הפרק. המוצע עכשיו הוא צעד מדיני, לא צבאי. שביתת הנשק הפכה זיוף והתקלסות - אל לנו לתת ידנו לקיום התרמית הזאת. המצרים ירצו לנהל איתנו מו"מ על שלום - אדרבה. וָלא - הרינו חופשים.
היה ברור לי כי יש כאן בקשת מיפלט ופורקן בצעד הפגני נועז ומפוצץ שאין מאחוריו שום מחשבה שקולה ושום ניתוח קר של מסקנות ותוצאות. התחיל ויכוח ועד מהרה נתברר כי ההצעה הטילה מבוכה ובילבלה כמה מוחות צלולים. מילא, השלישייה האדוקה והמהופנטת - גולדה, אשכול ויוסף - נחלצה מייד לתמוך בה בהתלהבות. אבל גם זיאמה הראה אותות התמוטטות בהודיעו כי הוא מקבל את ההצעה עקרונית אבל מציע לא לבצעה מייד אלא להכריז עליה בחינת איום על מנת להוציאה לפועל כעבור שבוע אם בינתיים לא יתוקן המצב. גם ברנשטיין אמר כי הצעה כזו הוא מוכן לשקול. שטרית אף הוא מיהר להצטרף. נראה כי לא קל לאנשים לעמוד בפני מחצו של "הזקן" פעם אחר פעם, ואם עצרו כוח לשלול לחלוטין הצעה קיצונית שלו, הריהם נוטים להתפשר עם הצעה יותר "מתונה". ספיר אומנם הסתייג אבל לא שלל לחלוטין, רוקח היה מבולבל וטען רק כי "לא יפה" לעשות צעד כזה ביום בואו של ברנס, שפירא אף הוא הביע מעין הסכמה, ורק ראה סתירה בין הכרזה על ביטול הסכם ש"ן לבין פנייתנו למועב"ט (הווה אומר, כי אלמלא העמדתי בעניין זה את הממשלה בפני עובדה, היה שר הסעד והדתות לא רואה פסול בהכרזה על חיסול משטר ש"ן בינינו לבין מצרים!). רק רוזן ונפתלי ובורג שללו את המהלך בחריפות ולחלוטין - חברה שאין בה כדי להרנין את מי שיוצא להיות פליג על תנא כבן-גוריון.
לא הייתה ברירה אלא לקדש מלחמה. השמטתי מתחת לבניינו של ב"ג את הבסיס של שלילת חופש השיט, כעניין שקשה להוכיח היותו הפרה של הסכם ש"ן - ואם יש בזה הפרה, על שום מה המתַנו בהכרזה המוצעת זה ארבע שנים? משמע שתואנה היא זו ועיקר מבוקשנו להשתחרר מכבלי ש"ן כדי לצאת למסע של כיבוש - כי אז יש לאסור אותנו בכל האזיקים הבין לאומיים ולהרשיע אותנו קבל העולם כולו למען הרתיענו מביצוע מזימותינו.
אמרתי כי הבין לא אוכל איזה עניין יש לנו לתלות בצווארנו במו ידינו את קולר חיסולו של משטר ש"ן. אלף פעמים נתריע כי מצרים שמה לאל את הסכם ש"ן למעשה - אבל הן היא נזהרה מלהכריז בפה מלא על ביטולו, ואילו אנו מוזמנים לעשות זאת ולהביא קיללת תבל על ראשינו! ולמה נעשה זאת? אם לשם יד חופשית לכיבוש - הן מוצהר כי אין כוונה כזאת. ואם לשם הפגנה בלבד - "צעד מדיני, לא צבאי!" - הלא כרוכים בה רק נזקים ללא כל תועלת כנגדם. אם במדיניות עסקינן, הרי הסכם ש"ן הוא הבסיס הבינלאומי היחיד לגבולותינו. - האנו מעוניינים בעקירתו? מניין כי מצרים לא תפלוש לתוך איזה אזור ספר במרחבי הנגב? אומנם אנו נילחם אז, אך פירושו של דבר לסמוך מחדש על תוצאותיה של מלחמה. הדגשתי שוב כי אחת ולתמיד עלינו לקבוע מגמתנו: אם ייצוב הקיים או הכרעה חדשה בכוח. אם פנינו לייצוב עלינו לחתור בכל האמצעים להפגת המתיחות - על ידי התרסנות מסוימת במשלוח המשמרות: לא הפסקתן, חלילה, אלא טשטוש אופיין המוגבר ושימת רווח-מה בין מסלולן לבין הגבול - וכן על ידי לחץ נמרץ באמצעות או"ם והמעצמות, גם על ידי תגובות חריפות על כל פתיחת אש ללא התגרות מצדנו, בו במקום ובה בשעה, בכלל זה אש תותחים. הסתמכתי על סעיף 51 של המגילה, אשר גדעון הסב תשומת לבי אליו אמש, ובו קביעת זכותו של כל נתקף להגנה עצמית שאינה מותנה בשום זיקה למועב"ט. הצעתי כי אבן בנאומו במועב"ט ואני בשיחותי עם השגרירים ובכל אזהרותינו כלפי מצרים נוקיע את המצב המתהווה כמוליך ממילא לחיסולו של הסכם ש"ן למעשה ונשאל אם רצוי הדבר ולמי. אבל בטענה זו יש להסתייע "כאופן דיבור" - כאיום מסותר, או כרמז שעל איש שיחנו לפענחו לעצמו - ובשום פנים אין להיזקק להכרזה מפורשת כי אם תוך שבוע לא ישתרר שקט בספָר, אזי נודיע כי הסכם ש"ן בטל ומבוטל, כפי שהציע זיאמה בתמימותו.
דיברתי בשני שיעורים, באמצע הוויכוח ובסיומו. בדברי בשנייה הנחתי דעת רוזן שהאשימני בנטישת עמדתי המסקנית, משום שקיבלתי סכנת ביטול הסכם ש"ן כטענה שיש להסתייע בה. אמרתי כי כנראה אינו מעריך די את כל הקיצוניות שאני מסוגל לה במתינותי. אני מסכים בהחלט כי מיבצע עזה - אשר בוודאי הרים קרן צה"ל בעיני עצמו, בעיני העם, בעיני השכנים ובעיני המעצמות - גרם אך נזקים חמורים מבחינת הביטחון. אין כל ספק כי המיקושים ופתיחת האש השיטתית, וייתכן מאוד גם מעשה הזוועה של פטיש, הם תוצאה ישירה מאותה "תקרית". הכרזתנו על ביטול הסכם ש"ן לא תביא-שום תיקון למצב שנוצר. היא רק תקומם נגדנו את דעת הקהל בעולם וכל גורם מדיני בעל ערך, בעוד שתפקידנו עכשיו לגייסם לעזרתנו נגד מצרים - ויש סיכויים לכך.
בין שתי הופעותי הרצתי על ידי שמאי שדר לצמרת המשרד על העומד על הפרק וקיבלתי מוולטר ומגדעון תחמושת חשובה לוויכוח. בין השאר הזכירוני כי אם באמת יתבטל משטר ש"ן הרינו חוזרים לא לתוהו ובוהו אלא למשטר שקדם לש"ן אליבא דאו"ם, הלא הוא משטר ההפוגה, שבו היו לאו"ם סמכויות הרבה יותר רחבות ומחייבות. הן השתחררותנו מהן הייתה אחד ההישגים החשובים של הסכמי ש"ן, ועכשיו באה ההצעה לחַדשם עלינו!
לבסוף נערכה הצבעה. שוב היו מי שהציעו לדחותה, אך דעתם לא נתקבלה. הרוב דרש להכריע מייד. והנה בהצבעה המכרעת לגופו של עניין קיבלתי אזהרה חמורה. אומנם הצעת ב"ג לא נתקבלה, אבל אי-אפשר לומר כי היא נפלה: שישה הצביעו בעדה - ב"ג, גולדה, אשכול, יוסף, שטרית וארן; שישה הצביעו נגדה: אני, נפתלי, דינור, רוזן, ספיר ובורג. הנותרים - רוקח, ברנשטיין, שפירא, סרלין - נמנעו. ראיתי עצמי כניצל מהסכנה בעור שיני. כפסע היה בין הממשלה הזאת לבין המטת אסון בינלאומי על המדינה. כפסע היה בין ההכרעה בישיבה זו לבין התפטרותי.
בזמן מהלך הישיבה נתקבלו ידיעות: או"ם מודיע כי למצרים שני הרוגים וכמה פצועים. כן קלטנו ידיעה המאשרת הנחתנו כי למוצבים המצרים ניתנה הוראת קבע לירות בכל משמר ישראלי נייד; או"ם מנסה להשפיע על המטה המצרי בקהיר כי יבטלו הוראה זו, שכנראה הייתה פרי ביקורו של נאצר ברצועה.
עוד בשעת הוויכוח הצעתי כי אקרא את השגריר האמריקני - אדרוש לחץ נמרץ כלפי מצרים ואציין אפשרות של התפוררות גמורה של משטר ש"ן. מתוך הישיבה הזמנתי אלי את לאוסון ל-4 אחה"צ.
בין הישיבה הסוערת לבין השיחה עם לאוסון - ארוחת צהרים ערב-רבית: הצירים הדני וההולנדי והנציג היווני, שלושתם עם רעיותיהם: של הדני אנגליה מקונדת, של ההולנדי רוסיה מצורפתת ושל היווני יווניה בת קושטא; [פאול בורקסניוס], כומר דני מחסידי אומות העולם, המבקר בארץ אחת לחמש שנים ובכל פעם "ממליט" ספר, העיתונאי [גורדון] המילטון נציג "ניוזוויק", אמיל ואביבה, מייק ארנון והדרה, גב' נל מסופיה [אשת ראובן נל, הממונה הקבוע של ישראל שם] ואחרונה אחרונה חביבה - שושנה אבן. הארוחה עברה בשיחות שתי וערב והכל נהנו מהמאכלות, מהחברה ו"מדברי התורה" ששמעו - כולל הסברת מאורעות הרצועה.
ב-4 קיבלתי את לאוסון במשרד. אמרתי כי העניינים במדרון - מדחי אל דחי - ואין לשאת את המצב עוד. מי שאינו רוצה בהתפוררותו הגמורה של משטר ש"ן חייב לעמוד בפרץ. יש להשמיע אזהרה תקיפה ביותר באוזני נאצר, לאיים עליו בתוצאות חמורות ביותר לו ולמשטרו ולדרוש השתלטות מיידית על המצב: הפסקת שיטת היריות והמיקוש ושילוּח אותו גדוד מהרצועה. לבסוף, מתוך הסתמכות על שידרה של מחמ"ד שדרשה משני הצדדים לטפל במצב על ידי אנשי שלטון רמי מעלה, הצעתי כי ארה"ב תדרוש ממצרים להסכים לפגישה של שני נציגים אחראים, לשם טיפול בבעיית הביטחון באזור הספר של עזה, אך ורק, מבלי להיכנס לכל יתר הבעיות התלויות ועומדות. לאוסון התרשם מאוד ממתח הדברים ושיבח את תבונת ההצעה בדבר פגישה.
מייד אחרי שיחה זו יצאתי לת"א - הישר לישיבת "חברינו" בשאלת משכורת הפקידות המינהלית והמשפטנים. ויכוח של שעתיים הסתיים בקבלת הסיכום שהצעתי: נגד תשלום בעד שעות נוספות; נגד מתן מפרעות; הגשת דוח ועדת גורי במאי (זאת אומרת אי-דחיית הגשתו עד לאחר הבחירות, כפי שנואלו לדרוש כמה חברים); החלטת הממשלה לדון בו רק לאחר הבחירות; הודעה לפקידות המינהלית, כי תחולת המסקנות שתתקבלנה תתחיל מאוקטובר 1955 - על ידי כך יצאנו ידי חובת הבטחתנו בדבר הבאת ההמלצות בחשבון לגבי שנת התקציב 56/55 ועם זה ניצלנו מהשפעתן ההרסנית של ההמלצות שתתקבלנה על יציבות שכר העובדים בארץ בשנת 1955, שכן שינויים באוקטובר ישתלבו בתיקוני שכר כלליים שבוודאי יהיה צורך להנהיגם לקראת 1956.
כשהגעתי לדירתי ברח' הירקון תפסני יעקב הרצוג וקיבל אישור "להדלפת" קורטובי ידיעות על תוכן שיחתי עם לאוסון. גירסה קצת יותר נרחבת נתתי לחנה זמר בשביל "דבר". מאוחר בערב בא [סא"ל] נחמיה [ארגוב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון] והראה לי הוראה של שה"ב המתירה שימוש בתותחים לחילוץ משמרותינו הנתקפות. מעניין כי בישיבת הבוקר הבעתי דעתי להתרת אש תותחים מצדנו להגנה עצמית ואילו ב"ג שלל זאת מחשש לתגובת תותחים מצריים שתפגע ביישובינו. עתה שהוברר כי אילו הפעלנו תותחים היינו ממהרים יותר בחילוץ אנשי המשמרת ליד נחל עוז ואפשר היינו מפחיתים מספר הפצועים לא ראה ב"ג מנוס מאישור אש תותחים מצדנו ובגלל הוויכוח שהיה בינינו ראה להודיענו זאת.
