יום ג', 29/3/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ג', 29/3/1955

 

 

יום ג',  29/3/1955

 

היה היה זה אחד מאותם הימים.

צפורה השכימה קום וב-7.30 יצאה במכוניתה לת"א להשתתף בהתכנסות המשפחה ליד קברו של הדוד [של צפורה שרת] יוסף עזריהו [אוזרקובסקי, בעל שרה אחות י"ל מאירוב, עלה 1905; מורה, ממייסדי ת"א, מראשי החינוך בא"י] שהיום מלאו עשר שנים למותו. התעוררתי בצאתה ונרדמתי שוב ותקפה עלי השֵנה והקיצותי עצבנית והנה השעה 8.30. מילא, אמרתי, אין אסון, הן אני הבוקר במשרד החוץ, לא נורא אם אגיע ל-9.30. התחלתי מתגלח בניחות ולפתע פתאום עקצני הזיכרון: הן היום ישיבה שלא מן המניין של הממשלה, שנועדה להתחיל ב-9. אל אלוהים - השעה הייתה כבר תשע פחות רבע. חלה תאוצה קדחתנית של הקצב, כהרף עין חטפתי ספל תה והגעתי למשרד רה"מ רק באיחור של חמש דקות, כשהשרים עודם מתאספים.

הישיבה נפתחה ב-9.15 ונמשכה שש שעות תמימות ורצופות. התפלאתי בעצמי איך החזקתי מעמד כשאני רתוק ודרוך כל הזמן למהלך הוויכוח הנוקב על הצעת ב"ג, גם מבלי שאכלתי ארוחת בוקר כהלכה. אך הריכוז והמתח עשו את שלהם.

פתחתי במילואים להרצאתי בישיבה הקודמת. הזכרתי את ההצהרה המשולשת והדגשתי כי תחייתה בפי אידן בפרלמנט, שבאה לכאורה לטובתנו, מחייבת עכשיו את אנגליה ביתר שאת להפעילה גם נגדנו. ציינתי את הבטחתו המפורשת של דאלס להיכנס ב"התחייבות ביטחונית" (security commitment) כלפינו, ואמרתי כי אף על פי שאלִיה זו ודאי שיש קוצים בה, איני מתאר לעצמי כי ממשלת ישראל תוכל לזלזל בה. לבסוף הדגשתי, כי אם יש שחר כלשהו להתרעתנו הבלתי פוסקת על הסכנה הנשקפת לביטחוננו מזיונן החד-צדדי של ארצות ערב, הרי על ידי קבלת הצעת ב"ג אנו גוזרים על עצמנו חרם מוחלט מצד המעצמות לגבי אספקת נשק לנו ובאותו זמן מתירים את הרצועה לאספקה בלתי מסויגת לערבים.

מייד אחרי הערותי התחיל הוויכוח. כמעט בבת אחת נרשמו כמעט כל החברים, וההססנים שפיגרו דרכו עוז וביקשו רשות דיבור במהלך הוויכוח.

לקראת ישיבה זו ערכתי לי רשימת חברי הממשלה בשני טורים - מחייבי הצעת ב"ג ושולליה. לפי אומדן זה היו הראשונים שישה והאחרונים עשרה. עם כל רצינות המעמד וגורליות ההכרעה העומדת לנפול בידרתי את עצמי במשחק הבדיקה אם נכונה ניחשתי או נכשלתי.

היו נאומים של שוללים - ז"א תומכי עמדתי - שבושתי מפניהם. כאלה היו נאומו הקרתני העלוב של שר הפנים [ישראל רוקח] ותרומתו הקלושה והנמושה ביותר של שר הדואר [יוסף בורג]. היו נאומי מחייבים מלאי רוגזה וזעף על עולם ומלואו, שלא היה בהם שמץ הוכחה הגיונית כי הדרך המוצעת היא הנכונה והיעילה. לסוג זה השתייכו דברי גולדה ודב יוסף, אשר רוב טענותיהם הנרגשות לא התייחסו כלל לשיקולים החמורים והנוקבים נגד המעשה. נאום שורשי בתחושתו הביטחונית אך שטחי להבהיל בתפיסתו המדינית נשמע מפי אשכול, אשר בדברו "לא כשר האוצר" חייב את המיבצע. נשמעו נאומים שקולים ורציניים למופת, מצוינים ברמתם האינטלקטואלית ובניתוחם המדיני מפי שרי מסו"ת [פרץ ברנשטיין] והתחבורה [יוסף ספיר], שניהם שוללים. לעת עתה הכל התנהל בהתאם למשוער ולמסומן בטבלה שערכתי. אך הנה באה אפתעה. משה שפירא, המגלה תמיד שיקול דעת מתון וצלול, הכריז על עצמו כמחייב וביסס עמדתו בהיגיון רב ובנימוקים שחייבו תשומת לב, עד שעורר מחמאה עוקצנית מפי ב"ג עצמו: "הפעם אתה מדבר !sense" [בהיגיון]. שאלתי את זאב שרף לפשר התופעה המוזרה. ענה לי כי שמא סבור שפירא כי במצב זה, כשמובטח ממילא הרוב לעמדה המתונה, כדאי לו להתרצות לב"ג על ידי נקיטת עמדה קיצונית. בהמשך הבירור נכונו לי עוד שתי אפתעות - לחיוב, לאחר שאפתעת שפירא הייתה לשלילה: סרלין מזה ושטרית מזה, שהיו כלולים אצלי בטור המחייבים, נתגלו כשוללים וחייבו העברה מטור לטור. בסופו של חשבון גדל הרוב ל-11 והמיעוט ירד ל-5.

כתבתי פתק לזאב כי כאיש מוסר אני דואב על איכותו המהולה של הרוב, אך כמדינאי מעשי אני שמח לכמותו המכרעת.

נוכחתי איזה ערך היה לתשובתי על שאלת ספיר. היא פטרה אותו מהכורח לנקוט עמדה טכסיסית ואיפשרה לו הבעת דעה חופשית. עם זה הייתי שרוי במצוקה על שאני נאלץ להישען על "הכלליים" להבטחת ניצחונה המכריעה של עמדתי, שאומנם גם בתוך סיעת מפא"י צידד בה רוב של חמישה, אבל רוב זה השתווה בקושי מפאת משקלו עם המיעוט של ארבעת המחייבים, אשר שלושה מהם היו מעמודי הממשלה: ב"ג, אשכול וגולדה. אכן זיאמה, שנאם קצרות ומכווצות, קלע חיצים שנונים אל השערה בהוקיעו את האשליות שבהנחותיו של ב"ג, הן לגבי התגובות הבינלאומיות הן לגבי התוצאות הישירות של המיבצע. "מוקש מגנטי לכל הסכנות הנשקפות למדינה מאיזה צד שהוא" - זו הייתה הגדרתו האופיינית להצעת ב"ג. בסיימו את דבריו הודיע כי מטעמים בלתי רציונליים לא ישתתף בהצבעה – פירושו: אינו רוצה להצביע נגד ב"ג! גם נפתלי אמר דברים נכוחים. אך מתמיכתם של דינור ושטרית לא יכולתי להתלהב, אם גם נאמרו דבריהם בכנות ולא במעט שכל ישר.

באמצע הישיבה הכניס לי שמאי פתק מיעקב הרצוג. הוא שוחח עם ב"ג לפני הישיבה ומצא את בקיאותו ברקע הבינלאומי של בעיית ביטחוננו כיום לקויה ביותר. תוכן דברי דאלס לא היה מחוור לו כלל וגם שיקולים מובהקים אחרים לא היו לעיניו. היה נסער ועצבני בשיחה - נראה כי למורת רוח הייתה לו ההיתקלות בעובדות ובנימוקים שבאו לערער את יסודות שיטתו - ובכל זאת ביקש מיעקב להמציא לו את כל החומר הנוגע לעניין למען ילמדנו. אמרתי לשמאי להבהיל את יעקב למשרד רה"מ ויצאתי אליו. חקרתי אותו על השיחה - הוא לא גילה לב"ג אף ברמז כי דבר הצעת המיבצע ידוע לו, אך קלע את חיציו אל רקע ההצעה. לדעתו, אם תידחה ההצבעה, עוד תהיה שהות לרכך את נוקשותו של ב"ג.

אך סיכוי זה של ריכוך עמדתו הקנאית לא נראה כלל בנאומו של ב"ג שארך למעלה משעה. החלטתי לדבר עם סיום הוויכוח לפניו ולתת לו להיות האחרון כמציע, תחת אשר אהיה אני האחרון, כיושב ראש. אני מניח כי הוא העריך את הוויתור הזה.

בדברי פתחתי במסירת ה"אני מאמין" שלי. מה שהצלחנו לבצע בשנת הרת עולם של 1948 אין לחזור עליו לפי חפץ לבנו. הזדמנויות מהפכניות חדשות חבויות בערפלי עתידות רחוקים. בתקופה זו גזירה עלינו לקבל דינם של גבולותינו הקיימים ולחתור להפגת המתיחות ביחסים עם השכנים, לשם הכשרת הקרקע לשלום, ולחיזוק קשרינו עם המעצמות, לשם ביצור ביטחוננו, גם להעמקת האהדה הבינלאומית אלינו, שאף היא מגורמי הביטחון. אומנם יש ששיקולי ביטחון דחופים מצווים עלינו מעשים המחבלים ביחסינו עם המעצמות, מרחיקים מעלינו אהדת העולם ומגבירים מתיחות ביחסינו עם העולם הערבי. אין מנוס מאלה, אך יש להמעיט בהם ככל האפשר ולא להרבות. לגופה של הצעת ב"ג כבר הוציא זיאמה מילים מפי בהוקיעו את אשליותיה. פירטתי בהסברתן והצבעתי על התגובות הוודאיות של הזירה הבינלאומית - הסגר ימי, אפשר נחיתה אמריקנית, אפשר פלישה בריטית לנגב, על כל פנים עצירת זרם הדולרים מארה"ב, אולי גם ניתוק קשרי מסחר עם ארצות אחרות - הכל עקב היותנו מוכרזים כ"תוקפן" - ושוב על כל פנים מניעת כל אספקת נשק, וזה נוסף על מלחמת כל ארצות ערב, שיבוש גמור של הכלכלה ומשבר הרסני של אמון העולם היהודי בתבונתנו הממלכתית. כלפי טענת גולדה שהתריעה על מזימת מחמ"ד להחניקנו ולעשות בנו כלה הגבתי בשאלה אם משום זה עלינו לפתוח פה לשטן ולהגיש לו חבל למען יעשה ממנה עניבת חנק. הוקעתי את חוסר השחר שבסיסמתו המפוצצת והנבובה של יוסף: "עלינו להכריח את הערבים לעשות עמנו שלום - וזאת נוכל לעשות רק אם ננחיל להם עוד מפלה ועוד מפלה." אמרתי כי לכפות על הערבים שלום אפשר רק על ידי ניצחון מכריע במלחמה כוללנית, זאת אומרת על ידי כיבוש דמשק וקהיר ורבת-עמון, אבל גם אז לא יהיה זה שלום אלא כניעה, ולא לנצח אלא לתקופת מה, שבעקבותיה תבוא התקוממות זעם העלולה למחותנו מעל פני אדמת ישראל. הסברתי כי נוכח המגמה של מדיניות ארה"ב לגבי המזה"ת - זירה החשובה לה עכשיו לא פחות משהייתה חשובה לה קוריאה בימי טרומן - אין להעלות על הדעת כי ארה"ב לא תגיב נגדנו בכל העֶברה והמחץ אם נופיע כתוקפנים כלפי העולם הערבי, שאם לא כן הריהי מאבדת את עולמה-היא כלפיו. הצבעתי על ההצהרה המשולשת שבה נאמר בפירוש כי המעצמות תפעלנה נגד תוקפנות במזה"ת גם מחוץ לאו"ם - הווה אומר, עוד ב-1950 הביאו בחשבון אפשרות של שיתוק מועב"ט על ידי וטו סובייטי. כן הצבעתי על דברי ביירוד בוועדת הסנאט אשתקד, שלפיהם מנוי וגמור עם ארה"ב להתערב צבאית בכל מקרה של תוקפנות שמטרתה "לתפוס שטח ולהחזיק בו" - בדיוק מה שמציע עכשיו ב"ג. לבסוף הוכחתי כי כיבוש הרצועה לא יפתור שום שאלה של ביטחון, שכן הפליטים שקצתם יזוזו לסיני, קצתם ינוסו לירדן וקצתם יישארו במקומם יהוו בכל אתר אותה הצרה והסכנה, כל שכן לאחר ששנאתם אלינו תתלקח שבעתיים עם הרס מעט ההווי שגיבשו לעצמם ועקב הזוועות שנמיט עליהם אגב הכיבוש. כלפי טענת [משה] שפירא, כי גם אם נוכרח לסגת תהיה ברכה בכיבוש ולו גם לשעה, כעונש למצרים וכהתראה לעתיד לבוא, אמרתי כי אני מעדיף ויכוח עכשיו אם לכבוש את הרצועה על פני ויכוח כעבור זמן אם לסגת ממנה. ועוד ועוד הוקעות והפרכות שקצרה שעתי מלהעלות את כולן. היה זה המחזור החמישי של ויכוח עם ב"ג באותו עניין תוך חמישה ימים.

נאום ב"ג היה עז ונמרץ, מלא חרון על החולקים עליו שלדעתו טחו עיניהם מראות את החזות הרת האסון וקצרה דעתם מלהבין כי ישועתנו רק במעשה הנועז, אם ייעשה במועדו, בטרם תוחמץ שעת הכושר. ביקש לעשות חשבון צדק איתי על שאמרתי בישיבה קודמת כי אלמלא החלטת או"ם ב-1947 לא הייתה קמה המדינה ב-1948. "לא ולא," זעק, "רק העזת היהודים הקימה המדינה ולא החלטת 'אום-שמום"' (כינוי חמוד ומכובד זה חזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחרי פעם במהלך נאומו). ודאי, ההחלטה הייתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק. ולגופה של הצעתו ניסה להוכיח כי פני מצרים מועדות להתפשטות השפעתה באפריקה - מערבה עד מרוקו ודרומה עד דרום-אפריקה, בה יקומו הכושים יום אחד וישחטו את שני מיליונים הלבנים ואז יקבלו על עצמם את מרותה המוסרית של מצרים. סברה מבוססת אחרת שהגיש לנו ב"ג הייתה כי נאצר ודאי לא יגיב על כיבוש הרצועה, שכן משטרו מושתת על הצבא בלבד, ואם ינסה להשיב מלחמה שערה כלפינו, סופו נוחל תבוסה ניצחת וכל משטרו מתקעקע. סברה בטוחה שלישית - קרוב לוודאי כי מדינות ערב לא יתעברו על ריב מצרים. וסברה רביעית - כי מעצמות המערב לא יגיבו צבאית. דעת הקהל האמריקנית לא תניח לממשלתה להתעמר בנו יתר על המידה - "אם יהיה הסגר כלכלי, נסבול, אך נחזיק מעמד" - ואילו אנגליה לא תפלוש לנגב - "ואם תפלוש, נילחם ונגרשנה בחרפה". דיבורינו מזהירים, אך הם מאפע. כוחנו ביצירת עובדות. רק כך נהיה שוב לגורם מדיני המחייב התחשבות. זוהי שעת הכושר, כשהעולם הערבי מפולג ומצרים טרם התקשרה בברית הגנה עם ארה"ב או עם אנגליה. אומנם צרת הפליטים צרה היא, אך בכל זאת נבריחם לירדן וגם אם יישארו, איך שהוא נסתדר. סכנה אחרת היא כי מושבי העולים בגבול הרצועה ייעזבו, אך עלינו לטכס עצה ולהכניס לתוכם חומר אנושי איתן באופיו מילידי הארץ. זאת יש לעשות בין כה וכה. הנה, אחרי שנהרגה ורדה מכפר ויתקין במושב פטיש, חזר בעלה מאיר וחזרו חבריו למשמרתם בכפר והוא שייצב והרים את רוח המתיישבים, כורדים מפרס, שלכתחילה התמוטטו כליל וכבר החליטו לעלות עם נשיהם וטפם ומיטלטליהם לירושלים.

בסוף דבריו הודיע ב"ג כי אם לא תתקבל הצעתו - יגנזנה ולא יביאה לפני שום פורום אחר, אך עד הרגע האחרון הוא מקווה כי ישפיע על השוללים לשנות דעתם. הוא דיבר לא למען הפרטיכל אלא לשם שכנוע והוא דורש הצבעה.

בינתיים קיבלתי פתק מברנשטין: "אם ההצעה תידחה, יהיה טוב - כך נדמה לי - כי הדבר ייוודע, לא רשמית, אך איך שהוא". הייתי שקוע בהקשבה לב"ג ולא ירדתי לסוף הכוונה. העברתי את הפתק לזאב [שרף] וביקשתי פיענוח. המוח החריף נתן מייד תשובה: רצוי להודיע ברבים כי הממשלה שקלה ברצינות אפשרות כזו - משמע כי הברירה בידי ישראל; וכן יהא נא ברור כי בידי מ"ש הכוח לעמוד נגד הצעה כזו - כי דרוש כוח לעמוד נגדה וכי כוח זה ישנו.

השעה הייתה כבר שתיים וחצי. ידעתי מה תהיינה תוצאות ההצבעה: עשרה נגד, חמישה בעד, ואחד נמנע. ברגע האחרון הציע שפירא לדחות ההצבעה לישיבת יום א' הבא ולתימהוני נענה ב"ג להצעה זו. כך לפתע נתפרקה המתיחות ומייד העברתי את הישיבה לדיון בבעיית נמל הקישון.

במשך כל שעות הבירור הגורלי הרצתי את שמאי הלוך ושוב להטריד בטלפון את אנשי "סולל בונה" המכונסים בת"א לתת תשובתם על שאלתי החותכת מאמש. נראה כי גם שם ישבו על המדוכה שעות רצופות ולבסוף קיבלתי את סיכומם: הם מוכנים לסלק את המשמרות ולהניח לחברת "גב ים" לבצע את הפריקה באמצעות סוורים שתשלח מועצת פועלי חיפה (זהו הוויתור הנוסף על מה שהוצע אמש!), אבל בתנאי כי הסדר זה יחול רק על שתי האוניות העוגנות עכשיו בנמל הקישון, כי הממשלה תתחייב לא להפנות לשם אוניות נוספות עד לבירור עניין הסוורות, וכי לשם הבירור הזה יתמנה על ידי רה"מ בורר נייטרלי שייגש מייד לעבודתו.

הבאתי תשובה זו לממשלה. ספיר צפד מייד והכריז על התנגדותו. חברינו ואף אני שידלנוהו כי לאחר הוויתור הגמור מצד החברה לא יתעקש יתר על המידה. ב"ג ויוסף הציעו נוסחאות מסייעות. לבסוף הוחלט כי התנאי על אוניות חדשות לא יתקבל רשמית, אך למעשה לא תופנינה לשם אוניות נוספות והנוסחה תהיה "לא יחולו סיבוכים חדשים". אשר לבירור, נבחרה ועדה של שלושה - ספיר, אשכול ונפתלי - לקבוע את נוהלו.

ב-3.30 באתי הביתה. צפורה אך זה חזרה ממסעה לבית הקברות בת"א. הובילה את הזקנים מחולון לבית הקברות, משם את כל המשפחה - לרבות הבת תחיה [עזריהו גולובוב] והדודה [שרה עזריהו] מאפיקים ו[הבן] ארנן ["סיני"] מגינוסר - לחולון, אח"כ את תחיה והדודה לת"א ומשם חזרה לירושלים, כשהיא מסיעה הלוך ושוב את שולמית וייסמן [ידידת המשפחה מימי יפו; בת מחזור וחברה של גאולה שרתוק] הנצחית  וחיילים וחיילות למכביר מכל הבא ליד בצדי הכבישים. נחמד ומרנין היה להתפרק לדקות מספר מהמתח ולהקשיב לסיפורים על הדודה ובניה, גם לספר משהו על המערכה שעברה עלי. אך לא הייתה שהות רבה להשתעות. חילפתי בחיפזון ועטיתי שחורים ודקה אחת לפני ארבע הגעתי לבית הכנסת "ישורון" לטכס ההכתרה של הרב הראשי החדש, הראשון לציון, ר' יצחק ניסים רחמים, איש בבל. הרחבה לפני "ישורון" מלאה אדם, הכל מוחאים כף והשוטרים מצדיעים והתזמורת נוגנת פיזמונות משונים. בפנים "שישים ריבוא" והכל קמים על רגליהם ועל הבמה חצי גורן של עוטי שחורים כמוני, בהם הרב הרצוג והרש"ל ושפירא והרב מימון ושפרינצק ולוקר ואולשן ועוד. פתח חזן ספרדי בסלסולי תהילים חד גוניים עד לייאוש. אחרי כן נאם שפירא כשר הדתות, אחריו דרש הרצוג דרוש מסובך וסתום לתוך זקנו ובינתיים חיברתי לעצמי נאום במחשבה וסיגננתיו כהלכה לפי רוח המקום כשהוא מתובל פסוקים ושאר אמרי שפר ומייד נקראתי לדבר ויצאו הדברים סדורים והיה נראה כי נתקבלו על דעת שורות בעלי הזקן ושחורי המגבעות שישבו מולי ואח"כ נשא [אברהם] אלמליח [עסקן "ספרדי", חה"כ הראשונה] משא שלא היה לו סוף ואחריו שיעשע את הקהל הרב מימון היקר בנאום חריף ומקורי ונוצץ וכמעט אפיקורסי - אסור לחפש חטאים, כל ישראל צדיקים, כך ולא אחרת יש להכריז באוזני הקב"ה, ואין לרב ראשי לחשוש למתנגדים, יען מי שפוחד ממתנגדים איננו רב וגם אדם איננו, והעיקר למזג את התורה עם המדינה, ולשם כך יש להקים את הסנהדרין, וכיוצא באלה דברי אלוהים חיים, חיים באמת. תוך כדי הנאומים הופיעה באולם דמות קדומים, ישיש גבה-קומה וגיבח, מראהו כאחד הזקנים באותה מערכה של "היהודי הנצחי", ספק מהלך ברגליו ספק נישא על כתפי השוטרים התומכים בו מזה ומזה, מפלס לו דרך בתוך הקהל הצפוף כשהוא כושל ונופל ומתגבר ומדדה הלאה לקראת הבמה וסופו שהוא מטפס עליה באחרית כוחותיו וצונח לתוך כורסה כל עוד רוח חיים בו. זהו הרב שבתאי חזקיה, מגדולי רבני ארם צובא [חלב], שהייתה ידועה ברחבי העולם הספרדי בחריפות למדניה, בן תשעים וחמש, ועודנו זוכר ביקורי בביתו, עת הסתופפתי בחלב כקצין בצבא העותמני בשנה האחרונה למלחמת-העולם הראשונה. משימתו הכבודה בטקס זה אינה אלא לפרוס את גלימת הרבנות הראשית על שכם הרש"ל החדש ומראש דובַּר איתו כי לא ידרוש ולא ינאם אלא יברך "שהחיינו" וחסל. אך הוא לא כן עמדו ולכלוא מילים לא יוכל, תורתו כאש עצורה בעצמותיו, ויישא קולו המרוסק והיו הדברים מתנסרים מגרונו החלוש, חורקים ומשתפעים מאליהם ועם זה שטף דיבורו כמעיין המתגבר והכל צובאים עליו מעברים ומנסים לשדלו כי ישים קינצי למילין והוא אינו שועה ואינו מבחין אלא ממלל והולך ומתסעף ומסתבך והדברים מתמשכים ואין להם סוף ותיכלה. וכל זה כשהוא כפוף ומרכין ראשו וברכיו כושלות ודומה כי עוד מעט ייפול ויתפורר והיה לגל עצמות ועם זה הוא גבוה מכל העומדים סביבו משכמו ומעלה. סוף סוף במאמץ משותף של סֶגֶל חבורה הושם סכר למֶלֶץ הדרשנות שאבד עליה כלח ונשמעה ברכת "שהחיינו" וניתנה הגלימה על שכם הרש"ל. כאן נטלתי היתר מידי ורהפטיג הרחום ופרשתי בשקט מהבמה באין איש שם לב ופילסתי לעצמי שביל צר בתוך ההמון ויצאתי לאוויר העולם כשאני דומה עלי כמתעלף מהשפעתו המטמטמת של הלהג הרב. בפנים החל מנסר קולו של חתן הטקס בנאום תשובתו, אך אני כבר ישבתי מפורקד במכונית שהסיעתנו לכנסת.

קיבלתי לראיון מיוחד את העיתונאי האמריקני גורדון המילטון, נציג "ניוזוויק", מתחרהו העולה של "טיים" - בחור אינטליגנטי ונעים היודע להציג שאלות בעדינות וכהלכה. שוב בעיית השלום עם הערבים: "מה אתם מציעים להם?" עניתי: "יד של ידידות!" חקר בתקרית עזה מזה ובבעיית המים מזה. לבסוף התרכז בעניין ב"ג - האם מינויו לשה"ב מבשר שובו לתפקיד רה"מ. הפרדתי בין שני אלה והסברתי כי אם רצון התנועה בב"ג כרה"מ ורצונו הוא בתפקיד - אין לו צורך בשום שלב מעבר.

כאן זכה לראיון מיוחל זה כבר חה"כ יצחק רפאל, שחזר לפני זמן מה ממסעותיו על פני ארה"ב. התפלא כי לא הגיעוני דוחות על מעשי תוקפו. ביקר בקהילות ודרש ברבים וזכה לתשואות ופעל רבות להסברת ענייני הדת בישראל ולשיכוך סערות ולקירוב לבבות. אף הוא הפליג בשבחו של אייב הרמן ותהה על מחליפו אם יהיה ראוי לאותה איצטלה ואם ישתווה לקודמו. מהדברים שהביא לפני - השגת הקצבה מקרן התרבות של השגרירות האמריקנית למען מוסד הרב קוק, ומניעת הקמת בתי כנסת רפורמיים בישראל כל עוד אין הם באים לספק צורך חיים לעולים ומשתקעים המשתייכים לחוקי היהדות הרפורמית אלא מכוונים לשמש זמורת זר ניטעת ביד המשתלחת מרחוק אך ורק להגדיל שם היהדות הרפורמית ולהאדירה בקרב מדינת ישראל, למען היות ליהדות זו שקרנה בירידה ברחבי ארה"ב אחיזה בארץ הקודש.

אחריו שמחה גולן. מסר לי מה שהוחלט במנהלת "סולל בונה" ומסרתי לו מה שהוחלט בממשלת ישראל ועד מהרה באנו לכלל הסכם ועל פרטים שנותרו פתוחים שלחתיו יחד עם שמאי אל לוי אשכול ובינתיים חיברתי טיוטת מכתב לחברת "שירותי ים" ושלחתיה אליהם למשרד האוצר ועד שהגעתי הביתה טילפן לי שמאי משם תיקון או שניים וקיבלתי אחד ודחיתי אחד והוקבע נוסחו הסופי של המכתב וסוף סוף הותר הסבך ונתחסל הסכסוך ונשמתי לרווחה והייתה השמחה בלבי.

באו גדעון ויעקב וביקשו להשקיעני בבירור חדש ומחודש של עניין ישן ונושן - מעמדנו כלפי ארה"ב ואנגליה ומה העצה היעוצה מאיתי על הקו שננקוט והדרך בה נלך. סיפרתי להם משהו ממהלך ישיבת הבוקר כלאנשי סודי המושבעים על שמירתו ונחה דעתם ובירכוני ולא עלץ לבי בברכתם כשהריב נטוש ביני לבין עמיתי הדגול, איתו אני נאבק זה ארבעים שנה.

מארתור הגיעני שדר כי נתקבלה תשובה מניקולס על תביעתי אליו בשבת: השגריר הבריטי בקהיר שוחח עם נאצר והעמידו על חומר המצב ברצועה והזהירו על הסכנות. בינתיים שמעתי ברדיו כי נאצר ביקר ברצועה ושאלתי עצמי אם אומנם עשה זאת בעקבות הפנייה הבריטית. כלפי חוץ הטיח הכרזות בוטות נגד ישראל לחיזוק רוח הפליטים, אך אפשר בפנים עסק בביעור חמץ מקרב מנגנון הצבא שברצועה.

ישבתי ארוכות ונואשות על תיקי היום – כשאני מתנער לאט לאט מעייפותי הקטלנית - וקראתי אשגרים ארוכים ומאלפים ביותר על סתרי כוונות משרד החוץ הבריטי מידי גרשון אבנר [יועץ שג' ישראל בלונדון] ועל שיחה לא פחות מאלפת של אבן עם [ג'ורג'] אלן מידי יעקב שמעוני [יועץ שג' ישראל בוושינגטון].

רק בחצות הגעתי לכתיבת היומן ועתה ששתינו יחד את התה האחרון קרובה השעה לשלוש ומותר לסיים יום עבודה זה שארך ח"י שעות רצופות ללא הפוגה. צפורה שואלת אם אומנם גמור עמי להתאבד ולפני כן לרצחה נפש.

 

העתקת קישור