יום ד',  16/3/1955

היום התחיל בישיבה פורייה ביותר של ועדת היתרי עבודה בשבת. היתרנו "חילול שבת" על ימין ועל שמאל, למגינת לבו של שר הדתות, אשר ישב אין אונים ולא עצר כוח לבלום את קידמת הטכנולוגיה הישראלית - יותר נכון את כניעת המושג הגלותי על השבת לכורחי העצמאות הלאומית. בכל זאת סירבנו לבקשת האוצר להתיר לו הדפסת טבלאות התקציב גם בשבת משום דחיפות המלאכה לצורכי הדיון בכנסת.

עסקתי בכל מיני עניינים שוטפים במשה"ח וחזרתי למשרד רה"מ לפגישה מיוחדת במינה.

שרה הר-ציון מבית אלפא, אמו של מאיר הר-ציון, לוחם נועז, מפקד דגול בגדוד הצנחנים, אשר פרש מצבא הקבע כשנרצחה אחותו על מנת להיות עם אביו בעין חרוד (הזוג נפרד) ועשה דין לעצמו עם שלושת חבריו על ידי הריגת חמישה ערבים לשם נקמה, באה לתבוע עלבון בנה מידי ממשלת ישראל. נתקלתי בעולם של מושגים והרגלי מחשבה שהיה מוכרח להדהימני. ידעתי מראש כי תהיה זו שיחה קשה ומסוגפת וקראתי ליעל ורד לנכוח בה. היא אמרה אחר כך: "האנשים האלה טרם הכירו בקיומה של המדינה!"

האישה שרה הר-ציון, טיפוס נאה ומעולה של חלוצה מתיישבת, פנים דקי-שרטוטים, שרידי חן עם ארשת סבל רב, שיבה בלא עת, עיניים נבונות וחלוּמות במקצת, כאילו לא מהעולם הזה - פתחה ודיברה הרבה ובלי הפוגה, כנראה ערכה בראשה את כל טענותיה והשמיעה אותן ברציפות וברהיטות, כמעיין קולח. הקשבתי לה מתוח וכבוש ולא שיסעתיה אף במילה אחת. סיכום קובלנותיה:

[במקום זה נפסקה כתיבת היומן, בימים 19-17 בחודש לא כתב מ"ש יומן ולהלן ראשי הפרקים שהכין – כתובים בפרק הבא]