יום ו', 25/2/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ו', 25/2/1955

 

 

יום ו',  25/2/1955

 

במשרד החוץ בקרייה של ת"א דיברתי על לב משה נצר, לשעבר צה"ל, כיום רמת יוחנן, כי יקבל על עצמו ריכוז פעולת הבחירות בקרב היישוב הערבי מטעם המפלגה.

בקלמן, מנהל הג'וינט באירופה, בא להציג שתי שאלות לגבי שארית יהודי שנחאי (כ-800 נפש):

א) הנהיה מוכנים לתת אשרות ישראליות לכל המבקשים לצאת, אחת היא אם כהגיעם להונג קונג יעלו לישראל או יפנו למקומות אחרים;

ב) הנהיה מוכנים לפנות לממשלת פקין ולבקש כי כל המקבל אשרה לישראל יינתן לו היתר יציאה.

עניתי על שתי השאלות בחיוב. הכרחי לחלץ קומץ נידח זה מבדידותו וניתוקו ומצווה לעשות זאת גם אם לא כולו יעלה לארץ, אלא רסיסים ממנו יצטרפו לחיים יהודיים אי שם בגולה.

שלום לוין, חברי למעצר במחנה לטרון, מפקד "ההגנה" שם ותלמידי בתורת הכלכלה, כיום במשרד הביטחון, מושאל למשרד החוץ על מנת שיצא לרנגון כנספח מסחרי בצירותנו. בא לקחת ברכת הפרידה. הוא נוסע לאותו כבשן עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, כולו דרוך לשליחות.

איסר בא להביע כל מיני סברות על הסכנות הנשקפות לי מהתפתחות היחסים עם בן גוריון, בייחוד נוכח חתירותיו של הרמטכ"ל להוכיח ל"זקן" כי משרד החוץ הוא "אסון".

אפי נכנס לספר כי במצב רוחו של לבון חלה התאוששות ניכרת. ברור כה רצונו להישאר בכנסת וכי בשלב יותר מאוחר יהיה מוכן להיכנס למלחמת הבחירות. כל זה בהבדל ניכר מהלך רוחו לפני שבוע-שבועיים, כאשר דיבר על הינזרות מוחלטת מחיים ציבוריים והסתגרות בדלת אמות.

הרצל שכנאי, קברניטה של "כנרת", אשר הביא לי דרישת שלום ממורי העברי, יעקב כַהַן, מאודסה, סיפר במפורט על פגישתו עם הישיש ועל ביקורו עם הצוות בבית הכנסת האודסאי בכלל.

לארוחת הצהריים היינו אורחי השגריר הקנדאי מק-דרמוט במלון "דן". שאר האורחים: דב יוסף, דוליק וריבה הורוביץ, הממונה הקנדאי קיד ואשתו, שגריר קנדה בברזיל היהודי פירס עם אשתו הגויה, מיכאל וחרמונה סימון.

בעיתונות בשורה על חתימת החוזה התורכי-עיראקי. הסכמתי עם גדעון טלפונית כי מוטב לנו להשהות תגובתנו הפומבית עד אם יתפרסם הנוסח המלא.

כן בעיתונות אשר יגורתי: הכחשת מח' המדינה להודעתו של אבא אבן על המו"מ המתנהל כביכול בינינו לבין ארצות הברית בדבר חוזה ביטחון. כל הפרשה היא דוגמה מובהקת של השפלה עצמית מיותרת לחלוטין.

אחה"צ ובערב עמלתי לסחוט מעצמי מחשבות בשביל הנאום שעלי לשאת מחר בבוקר בבית ארלוזורוב בכינוס מחוזי של מורים וגננות מטעם המפלגה, לקראת הבחירות העומדות להיערך לוועידת הסתדרות המורים. כינוס זה, שמזכירות המפלגה כָפתה עלי את ההופעה בו על כורחי, מאיים ליהפך לשערורייה של הדתיים נגדי, וזה משום שהמפלגה, כחוש יחסי ציבור הטוב עליה, פרסמה ברבים את סדרי הסעת הבאים מחוץ לעיר באבטובוסים מיוחדים. משהופיעה מודעה זו בעיתוני הבוקר - מייד קמה מרקחה. טילפן אלי בדברי רתת שר הדתות משה שפירא ונתקבל מברק מהרבנות הראשית הדורש ממני "לצוות" על ביטול הכינוס. מתגרת ידם של הדתיים אין מפלט. לדידם, ראש הממשלה אחראי לאופן בואם של המתאספים לשמוע את דבריו בשבת - אם ברגל או ברכב.

השתקעתי במרה שחורה מחמת חבלי חיבור הנאום. צפורה יצאה כבר לירושלים ועמדה לקחת עמה את אביה מחולון אך משהתברר כי סבא אינו נוסע - החליטה לחזור ולבלות את השבת איתי בתל אביב, מרוב דאגה למצב רוחי.

לפנות ערב ניגשנו אל רותה [אביגור-הלל]. היא וסם עומדים לצאת לאנגליה, ספק לחודשים מספר ספק לשנתיים - הכל תלוי אם ימצא סם אמצעים ללימודים. נפרדנו מרותה בעצב - היא כבת לנו והרי גם היא נודדת למרחקים.

אכלנו ארוחת ערב עם חיים והלה, שהלכו לאחריה לחזרה של המקהלה המחוזית אשר ל"תנועה המאוחדת", בה משמשת הילה עוזרת למנצח הראשי.

צפורה ואני הלכנו לביקור אצל זאב ורחל קטינקא. מצאנו שם את סם המבורג, איש הכותנה, מרעים בקולו על כל המסובים ונושא מדברותיו על המהפכה שהוא מחולל בחקלאות הישראלית הן על ידי גידול הכותנה והן על ידי הנהגת שיטת החוות, הבנויות על עבודה שכירה עם חלוקת רווחים בסוף השנה. לדבריו כבר השנה תחסוך המדינה ארבעה מיליונים ל"י הודות לגידול מקומי של כותנה.

סם היה כמעיין המתגבר וכל דיבורו ברעם וברעש והכל על אותו נושא. אדם יקר וחלוץ אמיתי ובאמת מחולל נפלאות, אך קצתי בחיי מצעקנותו המתעמרת בכל הנקלע למחיצתו. לבסוף גלגל את הדיבור על בן גוריון. "האיש הנחמד ביותר שפגשתי בימי חיי". הקשיתי על "הנחמד"; שמא התואר "גדול" הולם יותר את האיש? סם טען כי בן גוריון אומנם רודף שלטון, אבל אליו התייחס בידידות ובלבביות מיוחדת. חלקתי על הגדרת בן גוריון כרודף שלטון והצעתי הגדרה אחרת: בן גוריון הוא איש השואף תמיד לעסוק בעניין הנראה לו באותו זמן כעניין החשוב ביותר. יש אנשים, אמרתי - וכאן נתכוונתי לעצמי - שאינם מגיעים לעסוק בעניינים החשובים באמת משום שהם משועבדים לעניינים הדחופים ומטופלים בהם. החיים הם התנגשות מתמדת בין החשוב והדחוף, ולרוב יד הדחוף על העליונה. לא כן אצל בן גוריון. הוא חותר תמיד להתרכז בעניין החשוב - כמובן, החשוב בעיניו ובאותו רגע - ובזה כוחו.

עקומת עייפותי במעלה. וולטר כתב לי להשביעני כי אצא לחופשה - אפילו אסע באונייה הלוך וחזור. ארתור טילפן אותו דבר לצפורה שהחלה כבר הוגה תוכניות. אמרתי כי כרגע אין לדבר על זה. לא אצא מהעבודה עד שיוסדרו היחסים עם בן גוריון ועד שיתברר גורל המו"מ של אבן ודאלס.

 

העתקת קישור