יום ד', 9/2/1955
השכמתי קום, כי ל-8.30 נועדה ישיבה שלא מן המניין של הממשלה לדיון על מדיניות חוץ, והיה עלי עוד להשלים את הכנותי לקראתה.
הרציתי כשעה ואחר כך התפתח ויכוח. שררה רוח של הסכמה כללית. מסקנותי היו:
א) שלילת חידוש ההצהרה המשולשת [האמריקנית-בריטית-צרפתית], מאמץ לפרקה ולחסלה ותחת זה חתירה להתקשרות נפרדת עם כל אחת מהמעצמות המערביות - עם כל אחת לפי נטיותיה ולפי אפשרויותינו לדידה;
ב) התביעות כלפי ארה"ב - התחייבות על הגנתנו, ערובה לגבולותינו הקיימים, סייע צבאי, מאזן כולל בינינו לבין הערבים יחדיו במדיניות אספקת הנשק. הביסוס לתביעות אלו - אחריות ארה"ב לתמורות באזור המשנות המאזן הצבאי והמדיני לרעתנו; שלילת הקו של מחמ"ד לדחות את תורנו עד לסיום תהליך ההשתלבות הערבית; הסתמכות על לחץ דעת הקהל ודרישות ידידים בשני הבתים [בית הנבחרים והסנאט] לשם השגת איזון החשבון לטובתנו מייד לאחר חתימת חוזה תורכיה-עיראק;
ג) התביעה כלפי אנגליה - מתן ביטוי מפורש ומחייב לשתי הבטחותיו של אידן בבית הנבחרים: הגנת ישראל בפני תוקפנות ושמירת עקרון המאזן באספקת נשק לנו מזה ולכל הערבים יחד מזה;
ד) התביעה כלפי תורכיה - תיקונים בחוזה עם עיראק כפי שסוכם עם פישר;
ה) כלפי צרפת - טיפוח הקשרים המעשיים לשיתוף פעולה מדיני נגד מגמות אמריקניות, בריטיות וערביות-תורכיות המזיקות לשנינו;
ו) אזהרה בוושינגטון, בלונדון ובאנקרה כי אם יקום איחוד עיראק-סוריה נראה עצמנו חופשים מהסכם ש"ן שכרתנו עם סוריה;
ז) הודעה בפריס כי השמענו אזהרה זו באותן שלוש הבירות.
לבון עורר שאלת השפעת התמורה במוסקבה על מעמדנו במזה"ת מבחינת המערב. אם מתבשרת החמרת המתיחות בין מזרח למערב והתקרבות סכנת המלחמה - האין קרננו במעלה כגורם צבאי וחרושתי? שמא נכוון מאמצינו בעיקר להשגת עזרה צבאית גדולה, לשם חימושנו לקראת אפשרות של פלישה סובייטית, כי אז נהיה מוכנים לוותר על תביעות לערובות, העלולות להביא את ארה"ב במצוקה?
ראיתי במגמה זו הליכת שולל אחרי הרהורי לב. החמרת המתיחות עשויה להרים קרן הערבים במיקוח מדיני וצבאי ולהגביר בידודנו. אבל דווקא נוכח סכנה זו ראיתי ברכה ביצירת לחץ שכנגד מראש, בחינת הקדמת רפואה למכה, ולכן הסכמתי לתהות על קנקנם של מחמ"ד וה"פנטגון" בכיוון שהציע לבון. במה דברים אמורים, אם באמת יתברר כי הם גורסים את ירידת מַלנקוב ועליית בולגנין-חרושצ'וב כמקרבים את השואה.
למעשה אושרו כל הצעותי. על כל פנים לא נשמעו ערעורים עליהן - פרט להרהורים משונים, מאוד בטלניים הפעם, שהשמיע [משה] שפירא.
ב-11 עברתי לכנסת ומייד נדרשתי לדוכן. בזו אחר זו הסרתי מסדר היום שתי הצעות שמאליות: הצעת ריפתין לערוך דיון מדיני "מקיף" והצעת וילנר לדון על בעיות שכר עובדי המדינה - נוכח תביעותיהם של משפטנים, פועלי נמל, אחיות וכו'.
אחר כך במשרד החוץ: הכתבתי תדריך לשגרירות וושינגטון על יסוד הצעותי לממשלה; שמעתי מזיאמה דיבון על צרותיו; למדתי מפי ארתור לוריא ודגן את בעיית לאוס וקמבודיה - שמות של מדינות עצמאיות שלא חלמנו עליהם בילדותנו - והסכמתי כי יש להכיר בהן.
אחר הצהריים בבית קבלת פנים למשלחת נשי "הדסה" מאמריקה. קודם חשבתי כי אצא ידי חובה בדברי חיבה ואדיבות של מה בכך, אך אחת הנשים התעקשה להציג לבירור סוגיות מדיניות וסוף שפקעה סבלנותי ויצאתי מגדרי והשמעתי באוזני כולן אמיתות שהממו אותן - על השלום הרחוק לבוא, ואשר אולי רק הדור הבא יזכה לראותו, ועל השורשים המוצדקים של איבת הערבים לנו, ועל אוזלת ידה של ארה"ב לכפות על הערבים את השלום, ועל היותן הן מייצגות לא את האינטרס האמריקני אלא את המסירות לישראל וכו' וכו'. מאוד ניחמתי אחר כך על גילוי לבי, אשר תמימוֹת-דרך אלו לא היו מסוגלות כלל לעכלו.
ביקרתי את הנשיא ועשיתי אצלו כשעה: שוב תוכנית יום העצמאות ושוב פרשת יחסינו עם תורכיה ושוב את מי נשלח [כשגריר] לבורמה אחר שוב דוד הכהן. הסעיף החדש ומחודש היה עניין חגיגות העשור של ההתנדבות במלחמת-העולם השנייה ומה חלקם בהן של מתנדבי המלחמה הראשונה, לרבות גדוד נהגי הפרדות.
בערב תידרכתי את מוריק בראלי ואת חנה זמר לשיקופם של עניינים שוטפים ב"דבר".
בערימת הניירות שפיקחתי היו שני מכתבים שהרגיזוני מאוד. גדעון רפאל במכתבו אל אבא אבן מציג את שינוי הקו מתגובות להתאפקות והשיפור שחל עקב זה במעמדנו הבינלאומי כמפעלם המשותף של רפאל ושל אבן! ואילו אליאס ששון מתפאר ביחסיו עם מנדרס ו[פואד] קופרולו [שר החוץ התורכי] הודות לטכסיסים שנקט כלפיהם בימי שהותם ברומא, שאינם אלא התרפסות של משרת לפני אדוניו, מתוך טשטוש גמור של עצמיותו המדינית של ציר ישראל והזדהותו הנפשית עם ענייני תורכיה ומתוך אשליה מבישה לגבי ערכם של דברים-מן-השפה-ולחוץ שאמרו הללו לטובת ישראל. כל הערב הייתי שרוי בדיכאון. יש שאני נלהב מאיכותם המעולה של אנשינו ויש שאני נוכח כי מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום, ורואה בהם אך מגרעות ומומים. ממילא מובן, לגבי הנזכרים לעיל, כי לא כהרי זה הרי זה.
[צ"ש כתבה ביום זה מכתב ליעקב שרת בניו-יורק, ולהלן חלקו הרלוונטי:]
קובי יקירי, 9.2.1955
---
קובי, אין לך מושג איזה סיוט עובר על אבא בשבועות אלה. היומן מספר את הכל. אומנם יומן זה מקצר את חיי אבא אך הוא חי בחובה וברצון לספר למענכם את הכל. מרוב צער ועוגמת נפש התעורר האולקוס. הוא מסרב לפנות לרופא ושוטף אותו בחלב. אין ספק כי האולקוס של אבא ביסודו תלוי בעצמו ---
אימא
