[1]  בית הספר לקציני המילואים.

[2]  "אך הנה הגיע יום הדין - טכס הסיום. המפקד-המורה קורא רשימה ארוכה של שמות, איש איש ותוארו בצדו: מי שזכה לגמור כמועמד ממדרגה ראשונה, מי - ממדרגה שנייה ומי ממדרגה שלישית. אחדים נדונו גם להישאר עוד ל'זמן' אחר במחלקה האחרונה" (שמואל ייבין, "מספסל הלימודים לחזית", סיפורה, ע' 192).

"הגיע יום המבחן הסופי [---] קיבלנו את התואר הראשון של קצין והתעוררה שאלת העתיד. החזיתות רבות: אירופה, קווקז, מצרים וכו'. כולנו רצינו שישלחונו לחזית הדרום בכיוון לא"י. הד"ר רופין וד"ר ליכטהיים עשו מאמצים רבים אצל המפקדים הגרמנים, וסוף-סוף נשלחו 20 קצינים מתוך 100 לחזית הדרומית" (ד"ר משה ריגאי-ריז'סקי [מחזור ה' של ג"ה], "בני הארץ בצבא התורכי" (זיכרונות בכ"י, אג"ה).

[3]  יישוב באזור גבעות, במרחק כ-5 ק"מ מצפון-מזרח לקַרְטַל שלחוף ים השיש.

[4]  מבין שורותיו של מכתב זה נשקפת האכזבה הקשה שנחל מ"ש משסוכלה שאיפתו לשרת בסוריה, שכן כאשר נתמנה לתורגמן לא היה גם בכוחו של שוחד להשיג את הצבתו במקום שאין בו צורך בתורגמנים. במכתב לא' גולומב (מס' 37) הביע מ"ש חששו מפני השתלשלות אפשרית זאת.

[5]  שם העיר אדריאנופול הוסב לימים לאֶדִירְנֶה.

[6]  על חבילת החפצים האישיים שביקש לשלוח לדמשק סיפר מ"ש במכתב 46. קרוב לוודאי, שב"תרופות" רימז למטבעות הזהב, שעליהם דיבר שם; עתה, בהתבטל מסעו המקווה לדמשק, ינסה למוכרן בקושטא.

[7]  ההתייחסות ל"שרתוק" בגוף שלישי באה, כנראה, לנתק את מ"ש מאחריות לתוכן המכתב, שאכן נחתם "מוסה" - כאילו מדובר בנושא שם ערבי - בשונה מכל מכתביו האחרים (אכן, בפי עמיתיו העותמאנים נקרא "מוסה").

[8]  בשלב זה עדיין קיוו מקבלי השוחד, ששיגורו לסוריה יתאפשר, ומ"ש העדיף להמתין אם כי הוצע לו תפקיד תורגמן באזור קושטא (ר' מכתב 46).

[9]  שם-עט של אדוארד דאוס-דֶקֶר, סופר הולנדי (1820-1887). ספרו החשוב: מַקְס הַוֶלַר.

[10]  התצלום מובא בעמ' 178.

[11]  יעקב ליטוינסקי, סוחר ממייסדי ת"א, מת ב-30 באוקטובר 1916 ממחלת לב. אפשר שלקושטא הגיעה שמועה, כי מת במגיפת הטיפוס, שספתה רבים, ואפשר שהדברים על "המחלה המידבקת" ו"החרדה לחבריו הנמצאים איתו" מרמזים לאיום בגיוס שחל גם על המורים (ר' ההערה הבאה).

[12]  המילה "מורים" נכתבה עברית באותיות לטיניות. לפי מב"ה, נכתב באותם ימים בעיתונות התורכית, כי "יקראו בקרוב את כל הגברים מבני י"ח עד חמישים, כל כופר לא יקחו - צריכים יהיו כולם, אין נקי, ללכת לצבא: ילכו כל המורים, כל העסקנים, כל האומנים, כל העם..." (מב"ה, 31.10.1916, עמ' 380). ר' על כך גם במכתב 51.

[13]  ר' על לדרר מכתבים 27 ו-51, מב"ה רשם ביומנו:

החלטנו לשלוח את לדרר לקושטא לפקח על צורכי הצעירים שם ולדאוג להיטיב את מצבם כפי האפשר, וכן לעמוד על המשמר לאן ישלחו אותם אחרי גמר 'לימודיהם' בביה"ס הצבאי. גם אני החלטתי לשלוח את חנה בתי [לימים רעייתו השנייה של ארתור רופין: הזוג נישא בקושטא] לתכלית זו לטובת דוד בני (14.10.1916, עמ' 367); לדרר, אשר חשבנו והחלטנו לשלחו לקושטא, שב מי-ם לעת עתה בלא כלום, כי הפחה [מושל י-ם מידחת פשה] שלח תלגרמה לגמ'אל פחה לבקש רישיונו, ואולם הלא יודעים אנחנו מה תוצאות תלגרמות והשתדלויות כאלה אצל הפקידים הדייקנים שלנו. וכן, מי ישגיח על הילדים שבקושטא, מי ידאג למחסורם וצורכיהם הנחוצים בפרט עכשיו, שהחורף הולך ובא ורובם הגדול הלא אין להם בגדים חמים ללבוש? (20.10.1916, עמ' 371).

נראה אפוא ששליחות לדרר לא יצאה לפועל. בדוח לא-מתוארך ולא ממוען, שבו סיכם לדרר את פעילותו החינוכית-ציבורית מאז עלותו ארצה ועד לאחר גירוש יפו-ת"א, לא איזכר שום מסע לקושטא ויש בכך להזים את קביעות תדהר (ב, עמ' 782) וגרא (עמ' 131) כי יצא לשם. על טיפולו במתגייסים לצבא העותמאני אמר בדוח זה:

בינתיים החלו תלמידינו להישלח לצבא. הגימנסיה הייתה מציידת כל תלמיד בסכום כסף מצער, וגם אני הייתי ממלא ממקורות פרטיים כשתי לירות תורכיות לכל אחד מהם. כמה פעמים הייתי יוצא לרמלה לפגוש את התלמידים בדרכם לצבא או לחזית ותמיד הייתה עזרתי מקילה עליהם את סבלם. יחד עם ועד הסתדרות התלמידים עזרנו לקבוצה הראשונה של התלמידים, שנסעה לקושטא, ומקופת התלמידים נתנו להם לדרך 200 פרנק. כמו כן הייתי שולח להם מדי שבוע בשבוע את המכתבים ואת העיתונות המעטה שהייתה מופיעה אז. תמיד השתדלתי להקל את גורלם של אלה שנשלחו לצבא, שלא ירגישו את עצמם מובדלים לרעה מאלה שנשארו במקום (אג"ה).