יום ד',  26/1/1955

 

מסרתי לטדי את מכתבי ליגאל ידין [הלומד בלונדון] למשלוח על ידי איסר.

במשרד החוץ דגרתי עם המנכ"ל על טיוטת גדעון להגדרת יעדי השיחות בקהיר, לשם הגשה לשושבינים האמריקנים של הרפתקה מדינית זו. במדור ההצעות החיוביות, נוסף על הצעת גדעת לדון בתחבורה בין-ארצית – קרי: מעבר בין מצרים וירדן דרך טריז אילת - כללתי גם נכונות לתרום להוצאות קליטתם של פליטי עזה על חשבון הפיצויים המגיעים להם.

נכחתי בטקס ברית רב-עם לבנו של שר הדואר בורג.

בכנסת הורדתי מסדר היום הצעות מק"י (מיקוניס) ומפ"ם (ריפתין) לדון על חוזה תורכיה-עיראק. אגב כך מסרתי הודעה מנוסחת מראש על יחסנו לתוכנית חוזה זו - ראשונה במפורש מטעם הממשלה, בה הצבעתי על קוויה השליליים מבחינת ישראל ותליתי קולרם גם בארה"ב.

לאחר שהתקנתי את הנוסח האנגלי של הצהרתי לפירסום נועדתי עם חברי ועדת המפלגה לתעמולת בחירות - [הרצל] ברגר, [חיים] צדוק ולוי יצחק הירושלמי - להתייעצות על תוכנית רכישת 50 אחוז ב"העולם הזה" ו-25 אחוז ב"ג'רוסלם פוסט". למרות כל ההיסוסים המוסריים לגבי הפיגול שבשותפות כזו, אישרתיה מתוך סיכוי למנוע תועבות ונבלות ולהחזיר מישהו למוטב. עיקר הבעיה, כמובן, תרומת כוח אדם שלנו להשתתפות פעילה.

מייד לאחר ארוחת הצהריים יצאתי עם צפורה בלוויית שמאי למושב מסילת ציון שעל כביש שער הגיא-בית גוברין, לטקס נטיעת יער פרון. יהודי ארגנטינה מכלכלים מפעל זה להנצחת שמו של נשיאם הנאור ורב החסד על אחת משלוחות הרי יהודה הגולשות לשפלה. הוא עצמו כבר גמל לישראל בהחליטו לנטוע חורשה על שם וייצמן בסביבות בואנוס-איירס. על גבעה נשקפת על פני נוף מרהיב הוקמה במה, נתקעו דגלים, נתאספו שרים ועיתונאים ונציגי עולי ארגנטינה. גרנות ישב ראש. הציר מנגל נאם עברית וספרדית. בנאומי הרימותי על נס את ההרמוניה המשולשת בין יחסי ישראל-ארגנטינה, יחסי ישראל ויהדות ארגנטינה ויחסי נשיא ארגנטינה ויהדותה. לבסוף אמרתי שבחים כנים למנגל העומד לפרוש - למגינת לבו ולב אשתו - ממשרתו בישראל ולחזור לארגנטינה. חתמנו שמותינו במגילת הנטיעה, נטענו במו ידינו שתילי אורן, לחצנו ידיים על ימין ועל שמאל, בירכנו לשלום כמה מיהודי קוצ'ין שהתנחלו במושב זה אשר כמה מראשוני מתיישביו התימנים נטשוהו ויצאנו לעשות דרכנו הלאה לתל אביב.

בהגיענו לרחוב הירקון מצאנו את שאול [אביגור] ממתין. ביליתי איתו כשעה וחצי בשיחה כבדת תוכן ומדכאה ביותר בתוצאותיה. תחילה מסר לי מסקנותיו מבדיקת חומר החקירה של אולשן ודורי. אף הוא הגיע כמוהם לכלל דעה כי אין האַשְמה מוּכחת, על כל פנים לא באופן מוחלט, אבל הוא רואה לקבוע שני דגשים בתיקון למסקנותיהם הסתמיות של השנַיים. לדעתו נעלה מכל ספק כי בצורה זו או אחרת נתן לבון אישור למיבצע שגרם למאסרים. אין הדבר מוכח בראיות חותכות, אבל זוהי המסקנה הנובעת מבדיקת כל העדויות, המיסמכים והעובדות והמסתברת מכל השתלשלות העניין. הוא מקבל כמוני את העתק מכתבו של [בנימין] גיבלי לרמטכ"ל בניו-יורק, מ-19- ביולי, בו הוא מודיע כי קיבל ימים אחדים לפני כן (ב-16) אישור משר הביטחון על מיבצע מסוים במצרים, כמסמך אמיתי (לבון טוען כי גיבלי הכניס לאותו העתק פיסקה שלא הופיעה במכתב המקורי). לעומת זה הוא בטוח, שוב על יסוד בדיקת החומר והתעמקות בנסיבות, ובמיוחד לאור דבריו המפורשים של [סא"ל מרדכי] בנצור בדוחו לשר הביטחון - דברים שבנצור ניסה להתכחש להם אחרי כן באופן צולע ביותר - כי המיבצעים של 2 ו-14 ביולי נעשו אף הם בפקודת אמ"ן ולא [על] דעת עצמם של אנשי הקבוצה. נמצא כי שאול אינו מניח את כפות המאזניים מעוינות כאשר עשו אולשן ודורי (השני, אומנם, בהכרעה קלה נגד לבון), אלא הוא מכריע את הכף בעניין אחד נגד לבון ובעניין אחד נגד גיבלי.

אבל לא ניתוח זה היה מרכז הכובד בהרצאת שאול. העיקר היה במסקנותיו המעשיות, אשר אומנם ידעתין מקודם, אבל הפעם שמעתין הרבה יותר מוחלטות ונוקבות בניסוחן ובכוח ההכרה המוסרית הגלום בהן. גיבלי אינו ראוי לעמוד בראש אמ"ן - תפישתו המדינית מבהילה בגולמיותה וגם הרישול וחוסר הרצינות בארגון המיבצעים פוסלים אותו לחלוטין לתפקיד זה. אין לסלקו מצה"ל, אבל יש להעבירו לתפקיד אחר. והמסקנה השנייה והעיקרית היא סילוקו של לבון. חבל שלא נרשמו נימוקי שאול כפי שיצאו מפיו - הייתה בהם לא רק תעודה קטלנית נגד נושאָם אלא תעודת כבוד ותהילה לרצינותו של אומרם. כל פסוק נפל כמהלומת קורנס. מינויו של לבון היה מלכתחילה חסר שחר והרה אסון. משום בחינה של אופי ומוסר אין הוא מסוגל לתפקיד של שר ביטחון. בעומק נפשו הוא שונא את הצבא. הוא הביא את צה"ל לידי חורבן פנימי. המצב המוסרי בצבא הרוס עד היסוד. אי-האמון לשר הביטחון, הזלזול הגלוי בו והשנאה הכבושה אליו הם נחלת הקצונה הגבוהה כולה. הוא נעדר כל סמכות בעיניהם - מדינית או מוסרית. שום עמדה שלו אינה מתקבלת כרצינית וכנה, ואפילו תהא לפי מיטב יצר לבו של צה"ל. עובדת היותו מוחזק כמגולל אחריות על פקודיו בכל מקרה של כישלון דיה לסתום עליו את הגולל.

מי יבוא במקומו? לאמיתו של דבר [אומר שאול], מוטלת חובה קדושה על ב"ג, כנושא באחריות לבחירת לבון כיורשו, לחזור במצב נורא זה לממשלה ולנטול לידו את תיק הביטחון. אם לא ב"ג - יעשה זאת אשכול, יעשה זאת מישהו, ובלבד שיוחלף לבון. הוא עצמו אינו בא בחשבון לשירות, אך עזור יעזור לכל מי שיתמנה תחת לבון, ולא איכפת לו התואר.

ניסחתי לשאול - ובפעם השביעית לעצמי - את מסקנותי אני מכל הפרשה העכורה והמזעזעת. אשר לתקלה האיומה במצרים, שעלתה לנו כבר בשני מתים [ארמונד קרמונה, נעצר ועונה למוות והוצג כמתאבד, לא היה קשור ב"פרשה"; ומקס בנט] והעלולה לעלות לנו בקורבנות נוספים כתוצאה מפסקי הדין, אני מוכן להניח כי לבון לא נתן את ההוראה המכרעת. ישנה אומנם טענה חמורה ביותר נגד גירסתו אשר לא הייתה בפיו תשובה משכנעת עליה, והיא - כיצד החריש ולא שאל ולא חקר זמן כה ממושך משנודע דבר המאסרים והאישומים במצרים? אבל נניח כי למרות הכל גירסתו היא הנכונה. גם אז הוא מוכרח להיות מוחזק אחראי לאסון.

ראשית, יען הוא השר האחראי.

שנית, מפני שהוא השרה וטיפח את המגמה ההרפתקנית הנפסדת בצבא והרביץ את התורה כי לא מדינות ערב אלא מעצמות המערב הן האויב, והדרך היחידה להרתיען ממזימותיהן היא הפעולה הישירה שתפיל עליהן אימה. גם אם לא קיבל גיבלי הוראה לתת פקודה, הוא היה בטוח, כי הפקודה הניתנת היא לפי רוחו של השר.

שלישית, מפני שהוא עצמו הראה לקציני צה"ל האחראים מופת של פעולה בלתי מוסמכת, העלמת דברים מרה"מ ומהממשלה, דיווח כוזב.

רביעית, מפני שהוא סילק את הבלָם, אשר אילו נשאר בפעולה - היה מונע את הזוועה, על ידי חיסול ההסדר שהיה קיים לפניו, לפיו ראש שירותי הביון היה חייב להיות בסוד המיבצעים האלה בשלב תיכנונם ואי-אפשר היה לבצעם בלי אישורו; חזקה על איסר שהיה מטיל איסורו במקרה זה ועל כל פנים מדווח לי בעוד מועד. אילו במקום הבלם של איסר היה בא דיווח שר הביטחון לראש הממשלה, שוב היה מוצב תריס בפני הפורענות, אבל שה"ב סילק את הבלם ולא קיים מצוַות דיווח ועל ידי כך ניתנה רשות למשחית.

אפילו התעלמנו מכל אלה ולא מיצינו הדין מבחינת האחריות למעשה שנעשה, הרי חשבון העתיד חייב להכריע. הצבא חולה אנוש, יש לעשות מאמץ דחוף ונמרץ להבראתו, לבון אינו מסוגל למאמץ זה - להיפך, הישארותו פירושה החמרת המחלה.

כנגד זה מניתי את השיקולים נגד החלפת שר הביטחון בשעה זו:

א) תהיה בזה הודיה משתמעת באחריותנו למיבצעים במצרים, אשר הכחשנוה נמרצות;

ב) הדבר ישמש הפגנה כלפי חוץ של כישלון הקו הפעלתני, אשר אני אומנם איש ריב לו אבל אין לי כל עניין להנחיל לו תבוסה מופגנת;

ג) זו תהיה פצצה שתגרום מדנים והתערערות במפלגה, שמצבה הפנימי חמור ומחמיר ממילא;

ד) במרקחה לקראת הבחירות תנוצל התמורה באופן הממאיר ביותר נגד המפלגה;

ה) לבון לא יקבל את הדין ויפוצץ את העניין בפומבי למרבה התוצאות ההרסניות בפנים ובחוץ;

ו) לבון עלול להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי עצמו;

ז) אחרון-אחרון והוא העיקר - אין מי שיחליפו. המחשבה על ב"ג היא חלום שווא, שאול עצמו אינו מוכן, גם אשכול לא יסכים בשום פנים. נמצא שגם אם נתעלם מכל יתר המניעות מתנפצת המסקנה בדבר סילוקו של לבון אל הסלע הזה של היעדר מחליף.

אמרתי כי אביא את העניין לפני שלושת חברי [אשכול, ארן, מאיר] להתייעצות דחופה. שאול אמר כי חשוב מאוד לשתף את ב"ג בהתייעצות. הוא עצמו נוסע אליו מחר.

כשלבי חוגג ורונן בעקבותיה של שיחה זו חילפתי ועטיתי מחלצות וזירזתי את צפורה בתהליך התקשטותה. נסענו לביתו של השגריר [האמריקני] לאוסון שבתל-בנימין לארוחת ערב. בכניסתנו הדביקונו בפתח הבית הלבונים. פנחס שילשל מייד את ידו לתוך כיסו, הוציא נייר והושיטו לי: "קרא!" העפתי עין וראיתי לתימהוני פקודת-מיבצעים לחטוף חיילים סורים. לפקודה היו מצורפים עוד שני ניירות ודחיתי קריאת הצרור כולו לשעה יותר נוחה. היינו כשני תריסרים - מהשרים אני, גולדה ולבון, ומיהודים אחרים גב' וייצמן וראשי אגודות הידידות [ישראל-ארה"ב] בת"א ובחיפה - [שלמה זלמן] אברמוב ו[אוריאל] שלון - עם רעיותיהם. מהסגל [הדיפלומטי] - הצרפתים והארגנטינאים. הלווייתן האמריקני של הערב היה אריק ג'ונסטון, שהגיע אך זה. בין השאר גם גילרוי, שהתנצלתי לפניו בשפע והבטחתי כי עוד אציל משהו מהמפולת.

לפני הארוחה לחש לי לאוסון כי ג'ונסטון הביא בכיסו הפעם נתונים יותר נוחים לנו וכל דאגתו עכשיו לתגובת הצד [הערבי] שכנגד.

הושבנו ליד שולחנות קטנים, ארבעותיים. מסובַּי היו גב' לאוסון, שניסתה כוחה בעגבים תפלים והוכיחה שוב בעליל היותה סרת כל טעם ובמקצת אף לא שפויה, גולדה וג'ונסטון שנתגלה כמספר בחסד עליון וליבב אותי ואת גולדה כל הערב במעשיות מעניינות ביותר על [נשיא ארה"ב פרנקלין ד'] רוזבלט. בין דיבור לדיבור ביקשתי סליחה ועיינתי בניירות שבכיסי - שלושה במספר.

הראשון הוא העתק פקודת מיבצעים: לחטוף חיילים סורים "בתחומנו";

השני - מכתב לבון לרמטכ"ל: מתי נשאל על כך? מתי אישר? התנגדות מוחלטת לכל התוכנית, דרישה לבטלה מייד, הוראה לא להוציא שום פקודה כזאת בלי אישורו;

השלישי - הרמטכ"ל אל שר הביטחון: נכון, שה"ב לא אישר, אבל הוא, הרמטכ"ל, היה סבור כי העניין בסמכותו, שכן הכוונה לפעולה "בתחומנו"; מדוע ולמה? הסורים מתחצפים, מתנכלים לחורשינו ולרועינו, יש ללמדם לקח, וגם יסייע הדבר לפדיון שבויים; משקיבל הוראת שה"ב, ביטל את הפקודה.

הייתי "מקולח" כדבעי. אחרי כל השערוריות שוב פקודה כזו ללא סמכות? ומה החיפוי השקוף הזה "לחטוף בתחומנו"? הן ברורה מראש תואנת השווא המוכנת כאן! אחרי הארוחה החלפתי מילים מספר עם לבון: הוא מלא זעם וייאוש - אי אפשר להמשיך כך!

מבית השגריר נסענו כולנו בשיירת מכוניות, כשאנו האחרונים, לבית "הבימה" להצגת האופרה הכושית "פורגי ובס". מדינת ישראל רועשת וסואנת זה ימים לקראת המאורע הזה. הלהקה שבאה בשני מטוסים תיתן רק שש הצגות, כולן בת"א. הרדיפה אחרי הכרטיסים הגיעה לשיא הטירוף. שכירי יום מוכנים לשלם עד 20 ל"י. עדה [בת דוד] הכהן שלחה את אהרון [ידלין] בעלה במיוחד מחצרים לת"א לתבוע באמצעות עדה אחותי את התערבותי "בדרג גבוה" להשגת כרטיסים למענם, שכן אם לא תראה במחזה זה למה לה חיים - והלא אביה כיבד בהצגה זו את בתי ואת כלתי בניו-יורק! צפורה נכנסה לעובי הקורה, גייסה את אייגה [שפירא] והכרטיסים הושגו ושלום הבית של משפחת ידלין-הכהן ניצל מחורבן. גם במשפחתנו הייתה מרקחה וצפורה לא זזה שעות מהטלפון עד שהושגו כרטיסים לרות ולסם [הלל], להִלה ולהָרָי ולבסוף גם ליהודה ולעדה ואפילו לחיים. עם כניסתי ליציע בישר לי וולטר כי הרוסים נתנו אסכמתם למינויו של יוסף אבידר כשגריר במוסקבה. יוסף וימימה [צ'רנוביץ-אבידר] היו בהצגה ובירכתים.

הייתי עייף מעבר לכל גבול כשהגענו לאולם ועם כל ברק ההצגה ומתח העלילה והאיכות המעולה של הקולות והמנגינות חישבתי להירדם כמה פעמים. בכל זאת נסתחפתי בסאון החיים שעל הבמה והחזקתי מעמד עד תום כשאני מתרשם יותר ויותר. ההצגה באמת עזה למעלה מכל המשוער ומהווה צירוף נדיר ומזהיר של קולות, צבעים, תנועה ומתח-רגשות.

נסענו אחרי ההצגה לעדה ובחזרנו משם לרח' הירקון עברנו על פני "הבימה" עם צאת השחקנים הכושים. יצאנו ושוחחנו דקות מספר עם "בס" ואחד ממאהביה וביקשתי למסור את התפעלותי ותודתי לכל חבריהם.

שכבנו קרוב לשתיים.