קושטא,  [19.10.1916]

צפורה!

זהו מכתבי האחרון אליך – מקושטא. מכאן שלום - ולהתראות ביפו. אני נוסע. אצא מהעיר הארורה הזו בעוד 10 ימים בערך ולְפָנַי דרך ארוכה. הרים ויערות, עמקים ונהרות - ברכבת ובאוטומוביל. אני אשב ברכבת ועם משק הגלגלים ורעש הקטר תתלכד מחשבה אחת ויחידה: אני נוסע הביתה, הביתה. עוד הר ועוד עמק, עוד יום ועוד לילה, עוד עיר ועוד עיר ועוד עיר - סוף עירי להיראות לפני. איזה אושר!

וכמה נעים יהיה להתעורר בלילה בתוך עגלת הרכבת, נשען ומצטנף בפינה, מכנס את ההירהורים ומתבודד איתם, יחידי בחשכה, יחידי עם נפשי ועם הלך-רוחי. ורוחי תדאה ותעוף - ודמיוני ישזור חלומות וייצור את תמונות פגישתי באלה שנפשי כה כלתה לראות פניהם.

כשייודע לך דבר בואי - אל תבואי אלי עם כל הקהל. ואפילו אם בבוקר אבוא, התאזרי וחכי עד הערב. בערב, ולא מוקדם, מ-10 עד 11 אבוא אליך. ואת תחכי לי על המרפסת, ליל ירח יהיה אז, חכי, חכי, צפורה, אני אבוא. את תשמעי מרחוק את צלצול הדורבנות שלי. והנה אני נכנס אל החצר ובא עדיִך. ואני אקח את שתי ידיך בשתי ידי ולתוך תוכֵי עיניך אביט. ומה נאמר איש לרעהו, צפורה?

בכלל - שטות שאני כותב. אם אפשר יהיה לדבר - למה לכתוב?

נשמור את האצור בלב.

שלום לך,

אני, משה