יום ג', 4/1/1955
היום סיום נאומו של הקטגור במשפט קהיר. כל היום עבר עלי בסיוט הציפייה לפסק הדין. מגדעון שבפריס התקבל מברק כי אורבך נענה מייד לקריאתנו. בא לפריס ויצא משם מייד לקהיר.
בינתיים מתחילה היום עלילה חדשה - נתחדש הדיון במועב"ט על "בת-גלים".
במשרד רה"מ שיחה עם ארן. בשום פנים לא יצטרף למטה [הבחירות]. ברור לו כי כשהוחלט ב"אוהלו", בהשתתפות ב"ג, על הקמת המטה המצומצם בן שישה, לא צירפוהו בכוונה וידו של ב"ג הייתה באי-צירופו, משום שהוא יודע כי הוא, זיאמה, אינו גורס את כל שיטתו לגבי תיקון שיטת הבחירות, בחינת תיקון עולם במלכות שדי, ו[לגבי] המו"מ עם כל המפלגות על השלטת חיי גן-עדן בארץ - של חלוציות וטוהר מידות וליכוד העם ושאר ישועות ונחמות. זיאמה זה אף הוא לקוח קל ונוח. בעבודתו בהסברה הוא עושה גדולות - הנה אך זה השיג את התגייסות כל פרופסורי המכללה להרצאות ברחבי הארץ, והכל בהתנדבות, וידו נטויה עכשיו על הטכניון - אך הסיפוק מעבודתו לחוד ונכונותו להיכנס לתסביכי יחסים ולטיפוח רגשות עלבון וקיפוח בלבו לחוד.
אך לא לתנות עלבונותיו בא, אף לא לדגול בהישגיו. סיפור בפיו - הרמטכ"ל [משה דיין] פנה אל אריה בהיר והציע לו להקים מעין ברית, שבה ישתתפו הוא עצמו, נוער המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים, לשם "החלפת ההנהגה" - במפלגה, בהסתדרות ובממשלה. לא פחות ולא יותר! זיאמה שואל אם נגזר עלינו לסבול פעילות זו של הרמטכ"ל במדיניות האזרחית הפנימית שמאחורי הקלעים? האם לא אזמינו ואציע לו להתפטר תחילה מהרמטכ"לות אם רצונו לנצח על מאבק במפלגה? המשך הסיפור הוא כי בהיר הביא את העניין לפני פגישה של חברים מרכזיים ב"איחוד" - [קדיש] לוז, [מאיר] מנדל, [זאב] שפר - והללו דחו לחלוטין את "ההצעה".
טדי בא למסור על שיחה שהייתה לו עם [אלוף] בנימין גיבלי [ראש אמ"ן] לפי יוזמתו של זה. בנימין מלא חרדה שלא יותן לו להתגונן כהלכה לפני ועדת החקירה. כל עתידו תלוי בחוט השערה. להוכחת צידקתו הוא מוכרח לגולל יריעה רחבה - לספר על מעלליו של לבון לאורך כל החזית, לא רק לגבי מצרים אלא גם לגבי ארצות אחרות, ובכלל להסביר את כל שיטתו של לבון בהנהלת עניינים. והנה, כשניסה להרחיב דיבור - הופסק ונתבקש לצמצם. הבינותי כי הסייג שקבעתי לבקשת לבון, שהוא לצמצם מסגרת החקירה בתחום המעשים שנתרחשו במצרים בלבד, היה בעוכריו של גיבלי. כיוון שהוא הנאשם העיקרי והריהו עלול "להפסיד את ראשו" החלטתי להסיר את הסייג כדי לתת לו מלוא האפשרות ללמד זכות על עצמו. סיפרתי לטדי על מה ששמעתי אך זה מפי ארן. טדי טען כי ב"ג עצמו מפיץ בלי משים רוח זו של "שבירת לוחות" בהפליטו דיבורים על צורך ב"ממשלת צעירים", עם שמירת חברים ספורים של הממשלה הקיימת, לא יותר משלושה-ארבעה.
דינור נכנס לרגע לקבול מחדש עד מצב בריאותו שנתערער שוב מאז חזר מארה"ב. אמרתי לו כי אין לו כל ברירה - עליו להחזיק מעמד עד לאחר הבחירות.
כל אותה שעה קצרה רוחי לאיחור שחל בפתיחת ישיבת הממשלה שנועדה להבוקר לשם דיון בתקציב. אך למטה, במרתף, ישבה ועדת השרים הכלכליים ובה ניטש קרב אנוש. סוף סוף עלו אותם השרים כשפני כולם מתוחים וזועפים מעוצם המערכה והחלה ישיבת המליאה. ההתנגשות בין מפא"י ו"הכלליים" לאורך כל החזית. "הכלליים", בעקיבות למופת, דורשים בעת ובעונה אחת גם הקטנת ההכנסות - פתחו בקיצוץ של 40 מיליון אך עד מהרה הסכימו "להסתפק" בקיצוץ של 20 מיליון - גם הגדלת "תקציביהם": פנים ובריאות. גם [משה] שפירא גורס צמצום בהכנסה וגם הוא תובע תוספת לסעד. בקיצור - מחול שדים ורוחות כהלכה. האמת היא כי מבחינה אחת הקדיח אשכול תבשילו: בקרב המשרדים שקיבלו הוספות השנה מידי האוצר אין אף אחד משל "הכלליים". על צמצום ההכנסות אין מה לדבר אבל בהוצאות נצטרך להכניס שינויים. הישיבה נסתיימה בלא כלום ויהיה המשך.
אחרי הישיבה נכנס אלי זאב שרף: עלי להיכנס לעובי הקורה ולהגיע לאיזו פשרה - להשפיע על אשכול ולהכריח את "הכלליים" להסתפק במועט. לדעת זאב אפשר להוסיף להם משהו. ההכנסות ממילא במעלה, בלי מיסים חדשים, רק מהשבחת הגבייה. מס ההכנסה ייתן השנה 15 מיליון יותר מהמשוער. הגידול יתמיד גם בשנה הבאה. מכונת הגבייה, שחלו בה שיכלולים ניכרים, טרם הגיעה למלוא תנופתה. עוד ידו של זאב כממונה על ההכנסה נטויה. שאבתי עידוד רב מתיאור חד וקצר זה של המצב.
לארוחת צהריים בבית נחום גולדמן, שהגיע אך הבוקר. שוחחנו על דא ועל הא. ביקש, כמובן, לדעת אם אומנם פני ב"ג מועדות לחזור לממשלה. הגדרתי לו את המצב כך: את פרישתו מהממשלה והליכתו לשדה-בוקר גרס ב"ג כעלייה. לחזור משדה-בוקר לממשלה כמו שהייתה לפני פרישתו - הרי זו ירידה. הווה אומר חזרה
ל-quo ante statusאינה באה בחשבון. לא כן אם תחול מהפכה בחוקת הבחירות ושידוד מערכות בשיטת הקמת הקואליציה. אם תמורה זו תבוצע, הרי הדרך משדה-בוקר לממשלת המשטר החדש שוב תהיה עלייה. תוך כדי הסברה זו נתחוורה לי לעצמי הבעיה והתעלומה שאני עומד בפניה וכשניסיתי לנמנם רבע שעה אחרי לכת נחום, ניבצר ממני לעצום עין מעוצם המתח.
אחר הצהריים, שוב במשרד רה"מ, עם אשכול, גרנות ויוסף וייץ על תוכנית הרשות העליונה לקרקע לאומי כשותפות של הממשלה והסוכנות. ציינתי אפשרות כי תיקָרא רק"ע - רשות קרקעית עליונה. הכוונה להנהלה אחת ולמדיניות קרקעית אחידה, אך לא לשיתוף בבעלות; מבחינה זו - המדינה לחוד והעם היהודי לחוד. נתעוררה בעיה - כיצד ימונה היושב ראש של חבר המנהלים, שיהא מורכב מחצית על מחצית מנציגי ההסת' הציונית והממשלה. אנשי הקה"ק סברו כי הקונגרס הציוני ימנהו והממשלה תאשרו. אשכול טען ההיפך. לבסוף הוסכם כי רה"מ ימנה את היו"ר, לאחר התייעצות עם יו"ר ההנהלה הציונית. ההסדר עצמו טעון, כמובן, אישור הקונגרס. הסכמתי להביא את העניין לממשלה ב-16 בחודש זה.
עם מאיר ארגוב על פעולת הוועד הציבורי להצלת נאשמי קהיר - ועל פעולה בכלל. שפכתי על ראשו צוננים ושללתי הצעותיו אחת אחת: הפסקת ישיבת הכנסת במקרה של דין מוות וכינוס ועדת חוץ וביטחון במפגין; אסיפות פומביות; גילוי דעת מפוצץ; ריכוז צבא ליד רצועת עזה. אמרתי כי אם יוצאו דיני מוות נפעיל את העתודות שלנו - נפנה לנשיאים וראשי ממשלות ונפציר כי יתקשרו אישית עם נאצר, אך ללא כל פרסום. שאל: "וּמה אם יבוצעו מיתות בית דין?" אמרתי: "נמחה ותו לא". הזכרתי לו כי לפני 3 שנים [19.1.52] ניתלו שני יהודים [יוסף בצרי ושלום צאלח; באשמת הטלת פצצת בפקודת ממשלת ישראל במטרה לעורר מהומות ולדרבן עליית יהודים לישראל], בבגדאד ולא יצאנו למלחמה. ושוב אמרתי: "אם פנינו למלחמה נגד מצרים, שאני. אבל בשל תליות לא נצא למלחמה". יצא מעל פני נכנע אך לא משוכנע.
בכנסת הכתבתי מברקים ללונדון על פנייה לצ'רצ'יל, לפריס על נשיא צרפת (משום יהדותו של רה"מ [מנדס פרנס]), לרומא על הנשיא או רה"מ, לבואנוס-איירס על פרון. וושינגטון ממילא מצוּוה על הפעלת אייזנהאור. הכל למקרה שיוצאו פסקי מוות, לא לפני כן, אך מייד לאחר מכן ולפני האישור.
בכנסת עם [חיים] קרונגולד, [משה] ברעם ו[דב] ליפוב על גורלו של "זמנים" - ארגון החתמה והשגת מודעות.
עם כסה ו[ברוך] אזניה על הסכם % 2 - יש להחיש תיקון חוק.
כסה נשתהה כדי לאמר לי כי בשיחה ארוכה ומזעזעת שהייתה לו עם לבון שמע מפיו, כי אילולא עלה בידו להוכיח צידקתו בעניין קהיר, היה שולח יד בנפשו.
עם לוז על חקירת מעשה הבגידה והמוות במטוס. הצעתי כי הוא ויעקב שפירא יהיו החוקרים והסכים.
מינץ מפועלי אג"י בא לבקש רחמים על הסתדרותו מתיגרת היד של אחוז החסימה. לא היה בידי להצביע על ישועה. גזירה היא.
עם אשכול, פ' ספיר ושרף על פשרה בתקציב. נסתמנו אפשרויות.
חזרתי הביתה ועברתי על צרור התשובות על שאילתות - עשר במניין - שרובן חיברתי עוד במוצאי שבת.
משחזרתי לכנסת בערב, הפעם עם צפורה, מייד נקראתי לענות. מתשובתי ל[חנן] רובין נשתמעה ההודעה הראשונה על חיסול המשבר בקואליציה והחזרת האחריות המשותפת על כנה. ההודעה נפלה כאפתעה אך לא עוררה התרגשות, אולי משום אופיה השיגרתי למראית עין. לעומת זה התעוררה מתיחות - בלתי שכיחה בשעת מתן תשובות על שאילתות - למשמע תשובתי לריפתין על נאומו של [יעקב] רובינסון [משפטן בי"ל תושב ניו-יורק; חבר משלחת ישראל באו"ם] בוועדה השישית [המשפטית] של העצרת. ריפתין תלה בנאום זה בוקי סריקי של מלחמה בנייטרליזם, בעוד שרובינסון התריע נגד נייטרליות במלחמת-העולם השנייה, אשר נציג הודו יצא להגן עליה. עיקר תוכן נאומו של רובינסון היה הוקעת הקטרוג שהשמיע הנציג ההולנדי נגד משפטי [פושעי המלחמה הגרמניים בתום מלחה"ע השנייה ב]נירנברג - קיטרוג מדכא ומאלף כאחד. מסרתי במפורט את השתלשלות הוויכוח באותו עניין ויצא סיפור מרתק.
ריפתין יצא מכל העניין בשן ועין - ביקש לתבוע עלבון הנייטרליזם בין המערב לבין בריה"מ והסתבך כאילו בלימוד זכות על נייטרליות במלחמה בין העולם כולו לבין היטלר. התשובה הייתה מנוסחת באדיבות משגעת כלפי ריפתין ובמחץ אכזרי. נהניתי ממנה מאוד [ר' דה"כ כרך 17, ע' 498].
חיברתי הודעה מסבירה בשביל "קול ישראל" על תשובתי לרובין ופישרה לגבי חיסול משבר הקואליציה.
בשבתי במזנון הכנסת ניגש אלי ריפתין... ובירכני להולדת הנכדה [אורית בת רנה ויעקב].
מייד אחרי שתמו תשובותי החל בכנסת ויכוח על הצעת מק"י להביע אי-אמון ללבון בשל נאומו הממאיר במועדון "מילוא" [של מפא"י בת"א], שבו התנבא על היעדר סיכויים לשלום ועל אפסותו של השלום גם אם יבוא, ועם כל שלילת החתירה למלחמה "הזדמנותית" יזומה רָמַז ברור, כי אם יסתבכו עניינים ותפרוץ מלחמה, תהיה בזה ברכה יען אז אפשר יהיה להתפשט. סיעות חירות, מפ"ם ואחה"ע לא טמנו ידן בצלחת. הללו מזה והללו מזה, עם כל אי-הזדהותן עם מק"י, "הרביצו" בלבון, הללו על תבוסנותו והללו על הרפתקנותו, לשמחת לבם של "הכלליים" ולדאבון לבם של חברינו. הצעת מק"י נדחתה, כמובן, ברוב כבד אך כל הפרשה לא הרימה קרנו האישית של שר הביטחון, דיכדכה לא מעט את רוחו ולא הוסיפה כבוד למפלגה.
בבית קראתי את דוחו המפורט של אורבך על ביקורו השני בקהיר, שנתקבל רק היום (בינתיים יצא לביקור שלישי). הדוח שבכתב לא עלה בקנה אחד לגבי כל הפרטים עם הגירסה שקיבלתי מפי ג.ר. [גדעון רפאל] וראיתי בו פתח לכמה סיבוכים.
סרלין הזדעק בטלפון על כוונת חברינו להשהות את תיקון חוק הבחירות בעניין אחוז החסימה. טילפנתי לכנסת והתברר כי יעקב שפירא עושה הכל לעייל את התיקון בלי דיחוי.
בטלפון שמאי מת"א. מסר על מהלך החקירה. אולשן נדהם מהיקף העניין ומחומרתו. הקטרוג נגד לבון מזעזע. מסרתי לשמאי מחיקת הסייג "במצרים" באותו סעיף.
ישבתי על ניירות עד אחת. היה יום.
