מכתב 46 - יקירַי! (בני המשפחה) - 19.10.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 46 - יקירַי! (בני המשפחה) - 19.10.1916
כותרת משנה  קושטא, שמחת תורה

 

קושטא,  שמחת תורה  [19.10.1916]

יקירַי,

 

 

זהו מכתבי העברי האחרון.[1] בשבוע זה כתבתי לאימא גלויה בצרפתית מארנקוי ובה הודעתי, כי עוד אין דבר נסיעתי בטוח. "המסדרים" את ענייני אמרו, כי עוד טרם ידוע בוַוזרה אם יהיה, בכלל, משלוח לסוריה מן המחזור שלי. ליַצר משלוח אין בכוחם, הם רק אחראים, שאם יהיה משלוח אמָצא אני בתוכו. במקרה שדבר זה לא יהיה - מכינים הם בעדי משרה בוַוזרה כאן, בקושטא. גברץ[2] לא ידע אם להסכים או לחדול. שאל בעצת רופין והלה ציוה עליו לענות בחיוב מבלי שאול בדעתי. אבל עתה כבר ידוע, שמשלוח היה יהיה ושמי כבר נכתב ונחתם ב"משרד העניינים הפרטיים", affaires personnelles. הנני עומד להישלח כתורגמן לחיִל הרביעי - לדמשק.

 

אני נמצא עתה בקושטא - יום חופש השישי. הערב אשוב אל הבולוק, יחזיקו אותנו שם שבוע ובשבת הבאה ישלחונו. אסע ביום השני או השלישי של השבוע הבא. אאחוז בכל האמצעים שלא לשהות בדרך ובשישה-שבעה ימים אגיע עד דמשק. כאן צריך יהיה להתחיל באיזה מעשה. אני החלטתי לנסות דברים אל וילבושביץ וכבר כתבתי אליו. מובן, שאם רק אהיה נחוץ לו ואם עבודתו עוד עתידה להימשך, יקבלני בזרועות פתוחות וג'מאל לא יסרב, מאחר שאני ברשותו. אז יֵצא ששבתי אל הרַזְבִּיטוֹיֶה קוֹרִיטוֹ [רוסית: שוקת שבורה]. ההבדל יהיה - החרב והאפולטים.[3] זהו סמל, ז"א - החוק ניצח. אבל אני כבר איני איתן כבתחילה והתחלתי להטיל ספק אם כדאי כל מה שעבר עלי ואם שווה הוא בניצחון זה. אם לא וילבושביץ - צריך יהיה להשתדל לקבל משרה יותר דרומה. צפונה מדמשק בשום אופן לא. או בירושלם - או לא איכפת לי גם אם בבאר-שבע וסביבותיה.

 

איך שיהיה, אשתדל לקבל חופשה, ויהי לימים אחדים, למען הציץ בתל-אביב, זה בוודאי יעלה בידי. אשתדל לעשות זאת טרם היקבע מקום עבודתי. ראשית, קשה יהיה לסבול גם יום אחד בדמשק, ושנית, במשך ימי החופשה אפשר יהיה להכין דבר-מה.

 

אבשלום [גיסין] מבטיחני הבטחה גמורה ומוחלטת, שהוא ייתן בידי מכתב לאיש אחד מדמשק - אחד ממוריו בבית הספר הצבאי - והלז ישיג לי מייד אחר בואי דמשקה חופש לשבועיים ואולי גם לחודש. מה טוב. איני יודע אם יעלה בידי להביא לכם דבר-מה. ואיני יודע באמת מה להביא. הכל כאן ביוקר נורא עד שאין לשער, כי ביפו בזול יותר. אולי אקנה דברים קטנים - מיתרים ליהודה[4] וכדומה. חבל שלא הספקתם לכתוב לי על הדברים הנחוצים. אסחב גם קצת סוכר. מלבד זה חושב אני לעשות מסחר כסף - ללוות אצל רופין 100 לירות (הוא הבטיח לתת), ב-50 לירות לקנות זהב, הרווח הזה יהיה לי, ו-50 - לפרוט לניירות של 1, 2 וחצי גרוש ולהביא לכם.[5]

 

מה עוד? קניתי לי בגד "בינוני" ב-5 לירות. אקנה אולי עוד בגד חם, פשוט, שיעלה 2 לירות. אולי אקנה עוד נעליים פשוטות (השבוע גנבו את נעלי העבודה שלי). אפשר שיתנו לנו מן הממשלה בנסענו בגד ומעיל עליון. אם לא יתנו - צריך יהיה לקנות מעיל צבאי (שִינֶל), כי קר, ומעיל ציבילי אֶ אפשר ללבוש. עוד צריך לקנות חרב, ויש שאלה אם ארוכה או קצרה,[6] ועוד כובע, ועוד ועוד. בקיצור - כסף ילך ועל ימין ועל שמאל. אוֹבְּמוּנְדירוֹבְקַה אוֹפיצֶרַה [רוסית: מדי קצין] כביכול!

 

כל חפצי לא ייכנסו במלתחה ועל-כן אכרוך את קצתם בחבילות ואשלחם בדואר. זה אמצעי מחוכם מאוד.

 

חדשות אָין. רופין ולוי[7] יעשו אומנם את אשר יעלה בידם. תקוות רבות אין לתלות. רופין כבר נכנס בעובי הקורה, ישהה עוד כאן שבועות אחדים.

 

אין לי סבלנות לכתוב לכם - בדעתי כי בקרוב נתראה.

 

ואתם - שבו בבית במנוחה, אל תרגזו ואל תדאגו. וחכו. ובערב אחד, זה יהיה משום-מה דווקא בערב, אני אבוא עד הבית. אכנס לתל-אביב רגלי, שלא לעשות רעש. ואכנס לא דרך הרחוב, כדי שלא ייודע דבר בואי לפני הגיעי הביתה. ואעלה על המדרגות ואסתכל בשמשת הדלת. באולם יהיה בוודאי חושך, הכל יושבים בחדר האוכל הקטן. אז אפתח את הדלת - היא לא תהיה נעולה, כמובן. ועל בהונות רגלי אעבור ואבוא עד הדלת השנייה. ורגעים אחדים אעמוד ואקשיב אל הנעשה: הלימודים הלא כבר יתחילו אז, הילדים ישבו ויכינו שיעורים. ורבקה תנגן בחדרה. ואימא תרוץ מן המטבח אל החדר ותכין את ארוחת הערב. ואני אפתח את הדלת ואומר: שלום!

 

אבל במשך שבוע אחד יכולות להשתנות ולהתהפך בוַוזרה עשרות החלטות, והכל יחזור לתוהו ובוהו. ואני אשאר כאן, אומנם עם 50 הלירה שלי[8] - אבל זוהי שטות, אני נוסע בטח. קשה היה לי להחליט לעשות את הצעד הזה, אבל מכיוון שעשיתיו, איני רוצה לחזור. אני מוכרח לשוב לארץ ישראל ויהי מה.

 

ולכן שלום,

 

שלכם,

משה

 

על "ההצטיינות וכו"[9] אספר בע"פ. זוהי טיפשות מאין כמוה. ולו הייתן - אימא ורבקה - יודעות מה זה צבא, וכמה דל וריק הוא המצע הצבאי וכמה אני - בתור איש ובתור יהודי - שונא אותו, כי אז לא הייתן שואלות אם אני מצטיין או לא. בכל זאת, אוכל לבשרכן שאגמור במדרגה הראשונה, אַ a ובאַפּוֹלֶטַי יהיו שלושה פסים ירוקים ולא שניים ולא אחד.[10]

 

שלום לאליהו וליתר החברים. שלום לזקנה ולדודים ולדודות ולקטנים.

 

כיתבו לי לדמשק.

 

רֶבֶצ'יְקה!

הכיני דבר יפה, ואם אין לך עתה, חזרי על הפולונז. כלתה נפשי לנגינה יפה, לנגינה שלך. ואם יהודה גמר את טרטיני, שאשמע גם זאת בלִוויתך.

 

שלחי את המכתב[11] לזרובבל [חביב]. קיראי אותו. נחה עלי הרוח באותה שעה.



[1]  לפני צאת מ"ש לתפקיד בדמשק, כפי שהניח בשלב זה.

[2]  גבירצמן היה המקשר בפרשת תשלום השוחד בעבור הצבת מ"ש לתפקיד בסוריה.

[3]  תגי דרגת קצין מילואים, דרגה ראשונה (מתוך שלוש), כמדווח במכתב 49.

[4]  יהודה ניגן בכינור.

[5]  אשבל הרחיב בזיכרונותיו בסוגיית כספים. למשל: " [---] מטבע קשה נעלם מן השוק ובאופן רשמי הייתה רשות להשתמש רק בנייר התורכי, שלא היה לו ערך רב. כל סוגי הכסף שהשתמשו בהם בארץ לפני המלחמה, כנפוליון והפרנק הצרפתי, לא עברו יותר לסוחר, או נכון יותר, אסור היה להראותם בפומבי. [---] ע"י קשרים עם שוודיה וברלין הייתה לבאי כוחנו בקושטא אפשרות לספק ליישוב בארץ מטבע קשה ובזהב, ובזה עזרו חברינו הרבה. אף כי דבר זה היה כרוך בסכנה, עשו כמיטב יכולתם. [---]" (עמ' 70).

[6]  מ"ש רכש חרב קצרה ("חרב גֹמֶד", בלשונו של יוסף ברסלבסקי בזיכרונותיו; ר' שופטים ג 16). החרב נשתמרה ומצויה באמ"ש.

[7]  יצחק לוי, עסקן יישובי, בתחילת אוקט' 1916 גורש ע"י ג'מאל פשה לקושטא (ר' נצ"ב):[עם פקודת הגירוש לרופין] ציוה ג'מאל פשה גם לד"ר יצחק לוי לעזוב את א"י וללכת לקושטא, כי הלא הוא נושא משרה במוסד ציוני [---] כל יום אתמול כמעט עשיתי עם הד"ר רופין. התייעצנו איתו, אני והד"ר מטמן, בדבר מצב התלמידים הנמצאים בקושטא. [---] אנו שמים את תפקיד ההשתדלות בדבר זה על שכם הד"ר רופין, שיתעכב בקושטא שבועות אחדים, ועל שכם הד"ר לוי, שהוא קושטאי ויודע תורכית ומצב העניינים, וה' יהיה בעזרתם! (מב"ה, 16.9.1916, עמ' 356-355).

[8]  הסך ששילם מ"ש כשוחר יוחזר לו במקרה זה.

[9]  נראה שהגיעו ארצה שמועות על הצטיינות מ"ש בקורס הקצינים, ר' עוד על כך במכתב 49.

[10]  מסיימי הקורס לקציני מילואים כונו "קוּצ'וּק זַבֶּט" (קצין קטן, זוטר), נַמזֶד או "זַבֶּט נַמְזִיטִי" (מועמד-לקצין) - והמצטיינים, כמ"ש, התמנו לדרגת "זַבֶּט וֶכִּילִי" ("על סמך הציונים הועלו כמה וכמה מן הנמזדים לדרגת 'זבט וכילי', בגרמנית: Offizier-stellvertreter [עוזר קצין]"; ברסלבי, עמ' 221).

[11]  מכתב 43.

 

העתקת קישור