דמשק, 7' ניסן ע"ו [7.4.1916]
רבקה יקרה!
לפני יומיים שלחתי לך פתקה קצרה.[1] עתה באתי למלא ולהרחיב, כאשר הבטחתי, בראשונה - על הצבא.
ליברמן סיפר לכם, בוודאי, כי הלכתי אל חוּסני פשה. החלטתי לעשות זאת מייד אחרי שנתקבלה ידיעה מכם, כי הודעתם אודותי.[2] חיכיתי 2-3 ימים לתלגרמתכם, גם הריצה עם חמשת המסכנים[3] עיכבתני, אבל משנפניתי ומאחר שראיתי כי התלגרמה לא באה (וכן עד היום - אני משער שנפסלה ע"י הביקורת), הלכתי. מדוע אל חוּסני פשה? משום שהוא הפקיד היותר גבוה בכל סוריה לענייני הרמת הצבא. ואני למדתי את החוצפה לדבר עם גדולים.
קיבלני בנימוס. הרציתי לו על מצבי, גם אמרתי לו, כי וילבושביץ רוצה לבקש את ג'מאל פשה להשאירני על-ידו; אמר, כי זה בטח יעלה בידו, אבל - אמר - הרי אתה רוצה ליהנות מ"חִדְמֶה מַקְצוּרַה", ולנו יש פקודה לשלוח את אלה דווקא למקום לימוד ואח"כ למנותם לגדודי הובלה. אמרתי, כי אין אני רוצה לאבד את זכותי זו מכל מקום. אמר, כי הוא מסכים לי, כי אין כדאי בשביל הקלה זמנית להישאר לכל ימי החיים חייל פשוט. שאלתי אם אין שני הדברים האלה - העבודה אצל וילבושביץ וההנאה מן הזכות - יכולים להצטרף, הוא עיקם את שפתיו כמטיל ספק והוסיף: כל זה תלוי בג' פשה. לסוף ציין לי בדיוק את הדרך שעלי ללכת בה, דהיינו - לפנות למשרד הרמת הצבא של הרובע (באמת 'ה"שוֹמֶן"[4]) שאני גר בו, ואח"כ יובאו הניירות אליו, אז יוציא פקודה לשלחני למקום הדרוש, ואז יפנה ויל' לג'.
באתי הביתה - אל ההוטל - והנה הביאו את התלגרמה שבאה מהרמת הצבא מיפו אל הקוּמַנְדַנְליק [המִפקדה] בדמשק, למוסרני לפקודת המֶנְזיל [אגף תחבורה ובינוי]. את התלגרמה הביאו לויל' - להודיעו. החתמתי עליה את סַשַה[5] והשיבותיה. נתבלבלתי ולא ידעתי אם ללכת אל המנזיל או באותה הדרך שהתווה לי חוסני פשה. הלכתי למחרתו שוב אל חוסני לשאלו, והנה נמצא כי נסע הזקן לחיפה לימים מספר. אז הלכתי אל המנזיל, לבושתי עלי להודות, כי הייתי בטוח שהתלגרמה נשלחה אל המנזיל, מה שלא היה כן, כפי שהזכרתי. טעות זו גרמה לבלבול גדול ונבעה מתוך זה שהתבלבלתי בשעה שהביאו אלי את התלגרמה שדרשה אותי. במנזיל אמרתי, כי כאן נתקבלה תלגרמה כזו וכזו. חיפשוה במשך 3 ימים וכמובן לא מצאוה.
הייתי אובד עצות. התחלתי שוקל בדעתי למצוא על דרך ההיגיון לאן יכלה תלגרמה כזו להתקבל. מצאתי, כי אולי התקבלה במשרד הרמת הצבא של חוסני הנ"ל. הלכתי שמה וגם שם לא נמצאה. אז עלה על דעתי, כי מקום אחד יש והוא המֶרְכֶּז קוּמַנְדַנְליק [המפקדה הראשית]. הלכתי שמה ועשיתי שטות, כי לא פניתי אל פקיד גבוה, כי אם שאלתי ישר את הכותב, הרושם את הניירות המתקבלים. הוא ענני כי אין לו פנאי לחפש, כי אם ידוע לי שאני "נדרש" (מַטְלוּב) - שאלך ואמסור את עצמי. אז החלטתי להתייאש מן התלגרמה ולשוב לדרך של ח'. הלכתי לאותו המקום. שם החלו לעשות שאלות איך זה איחרתי, שהרי ילידי 11 מן החִדְמֶה מַקְצוּרֶה נקראו מכבר.
עוד לא מצא חן בעיני הבר-נש, שאני עזבתי את האוניברסיטה לפני כשנתיים וע"כ אמר לי לערוך בקשה ולהרצות בה את כל אשר קרה בקו'[שטא]. עשיתי כמצוותו. הגשתיה למקום הדרוש. ביקשוני להוכיח, כי אני נתין עותמאני חדש. הראיתי את הנַפוּשׂ [או נַפוּס; תעודת ההתעתמנות והרישום האזרחי]. אמר, כי אין זה מספיק, כי נַפוּש יכול שיינתן באופן זמני וכל עוד לא בא על החלפת הנתינות אישור וַזַרַת [משרד] החוץ, אין מעשה זה מקוּיָם, ע"כ ציווה למזכירו לשלוח את בקשתי ליפו להרמת הצבא, ולשאול אם אושרתי באופן הנ"ל או לאו.
- כמה יארך עניין זה?
- 15 יום.
- תלגרפו.
- לא, לתלגרף אי אפשר.
- ובכן, אולי תלכו לעזאזל ?(זה, כמובן, "בלחש").
באתי אל ה[מלון] דַמַסְקוּס - משרדנו. התחלתי להרהר בעניין. החלטתי לחנך את התורכים ולגמור. בעצם, אולי טוב שיימשך, אבל אני כה סבלתי מן המצב הבלתי ברור שהנני נתון בו עד עתה, מבלי דעת אם אשאר כאן או אלך לבעל-בק, עד שהחלטתי להאיץ בעניין ויהי מה. להאיץ כיצד? למצוא את התלגרמה.
חזרתי למרכז קומנדנליק. פגעתי ביוּזְבַּשֽי [סרן] אחד, מ"מ הקוֹמַנְדַן [המפקד], וסיפרתי לו את כל העניין מהחל ועד כלה. על השאלה של הרמת הצבא בדבר האישור - צחק בכל פה ואותי שלח אל אחד המזכירים. ההוא דחני שוב פעם, אבל אני לא הרפיתי כבר, כי ראיתי לפי רושם דברי, כי תלגרמות כאלו באות אליהם. סוף סוף אמר לי הפקיד לבוא בערב ב-9. באתי. מסר אותי לשני וההוא החל מחפש בפנקס, שבו רושמים את כל הדברים המתקבלים. עמדתי על גבו והייתי קורא בעיניים. מובן, שלא הוא מצא, כי-אם אני שמצאתי את התלגרמה ולשמחתי לא היה גבול. והנה כתוב היה שם, כי הם שלחו אותה חזרה ליפו וצירפו הודעה כי כבר מסרו אותי למנזיל. עתה תמהו הם עצמם על יסוד מה הודיעו דבר כזה. נתנו לי את העתקת התלגרמה. אז החלטתי "לנתק את הקשרים" עם הבקשה שלי שהגשתי להרמת הצבא ולאחל לה דרך צלחה ליפו. רק חסתי על מחמוד נַדים המסכן,[6] שיתבלבל בוודאי מאוד בקבלו את בקשתי עם שאלה בצדה לאחר שיש אצלו כבר ידיעה, כי נמסרתי למנזיל. ובאמת, טוב היה אילו נכנס דב אליו והיה מבאר לו את כל העניין.
ובכן, הלכתי למחרתו אל המנזיל. אבל שם אמרו לי, כי העתקת התלגרמה אינה מספיקה. דרוש נייר רשמי. שבתי אל הקומנדנליק. החלו מקמטים את המצחים. נייר אין בידם, כבר שלחו את התלגרמה חזרה. אמר לי, כי יוכל לעשות רק דבר אחד: לדרוש את התלגרמה חזרה מיפו. אמרתי לו, כי זה לא כל כך כדאי. לאט לאט התחלתי מטיף לו מוסר בנימוס, כי לבלבול גרמו הם בזה ששלחו את התלגרמה חזרה, ופסקו שכבר נמסרתי. הלא יכולתי לברוח, אסור הרי לא הייתי. הדברים נתקבלו על לבו ויאמר לי: כתוב בקשה ואז נוכל לעשות חוּוָלֶה [העברה] אל המנזיל ונצרף את נוסח התלגרמה. ישמש זה לך לנייר רשמי.
טוב. לכתוב בקשות - הרי זאת היא מלאכתי. 3 גרוש במה נחשבו? ריצה וכיתוּת רגליים - מילא, הנעליים עוד שלמות (הסוליה בלבד, העור בצדדים נסדק בכל צד, הזמנתי חדשים). הבאתי את הבקשה. ביארתי בה את העניין כדת. החוּוָלֶה נעשתה ואני שוב במנזיל. הפעם אין הבר-נש מקשה קושיות, כי-אם טובל את העט בדיו וכותב. ואני, דרכי לא לקרוא את הכתוב לאחר הכל, מאחורי הדלת, כי אם לעשות זאת תוך כדי כתיבה. והנה, להוותי רואה אני, כי הוא שולחני ישר אל מחנה הַגַּמָּלִים.
- לאט לאט, ידידי - אמרתי לו, כמובן, בסגנון יותר מתאים - עבדך הוא מן בעלי החדמה מקצורה.
- כך, ובכן, למה לא כתבת זאת בבקשה? ולמה אין כותבים זאת מיפו?
- בבקשה לא היה צריך לכתוב זאת, כי הבקשה נכתבה רק למען אוכל לגשת אל המנזיל, ופה אני מכריז ותובע את זכותי.
- יליד איזו שנה?
- 311.
- ובכן, הרי איבדת כבר את זכותך, שהרי איחרת וכו'.
- לא איחרתי, משום ש... וכו'.
- אין אני יודע, תלך אל גדוד הגַּמָּלִים ושם תטען (ואני מבין כמה נוח יהיה לטעון אל הגמלים).
- לא - אומר אני - זה אֶ אפשר.
קיצורו של דבר, הודבקה פיסת נייר על הכתוב למען שוב הנייר להיות חלק כבראשונה, tabula rasa בלע"ז, ואז כתב שאלה אל ראשות הרמת הצבא (ח'[וסני]) אם אומנם-כן יש לי הזכות, ומה אשר ייעשה בי בגלל אחורי.
הלכתי שמה, בהיותי בעל הזכות נוכחו שם על-פי כרטיס האוניברסיטה, ובהיותי עותמאני חדש - על-פי הנַפוּשׂ. שלחוני אל "הרוֹפאוּת הראשית" לבדיקה. בינתיים קפץ יום שישי ונפסקה המועמלה, ועתה הנני חונה בתחנה זו. מחר אבָדק. כמובן, שאמָצא מסוגל לשאת נשק, אז אשָלח שוב אל המנזיל, והנה, באותו הרגע היורידי, עת אשר יהיה על המנזיל למסור בידי את הנייר שיובילני בעל-בקה, יכתוב ויל' לג' פ' ויאמר: פלוני, שנמסר לרשות המנזיל, נחוץ לי. אבקש להשאירו בלווייתי מבלי שיפסיד את זכות הח'[דמה] המק'[צורה] - והתשובה שתבוא תכריע את הכף.
ההיגיון מחייב, כי ג' יענה כי בהיות שאני מאותו הסוג, אין שום יכולת שלא לשלחני לבעל-בק, באשר החוק מצווה זאת, ואת החוק לא יוכל גם הוא לעבור. דיברתי עם פאיס.[7] הוא אומנם יהודי פשוט, אבל יש לו ניסיון וידיעה למעשה בסדרי ענייני הצבא כאן. דעתי היא בהחלט, כי ג' לא יוכל לעשות דבר, למרות רצונו, שבו דווקא אין להטיל כל ספק. אי-לזאת אפשר להאמין, כי פקודתו היא כל-יכולה. ויל', למשל, מאמין בזאת. נחכה יומיים-שלושה - העניין ייגָמר אז בוודאי.
לכאורה נראה, כי על שאלה זו לא חשבתי לכתחילה. ובאמת כך היה הדבר. כל עוד היה הדבר כולו רחוק, הייתה כל השאלה בעיקר אם בכלל יאות ג'מאל להשאירני, והשאלה אם אֵהָנה עם זה מהמקצורה, או לא, לא הייתה חשובה. לי נדמה, כי אם כבר יסכים לדבר בכלל, יהיה נָקֵל לו לחשוב לי זאת למקצורה. עתה, משנתקרב העניין, נראים הפרטים יותר והשאלה התייצבה. הייתה כאן אפשרות אחת למען היות בטוח, והיא - שלא להודיע על החדמה המקצורה. על דעת עצמי הֶחלטתי, או יותר נכון קיימתי פעם יתרה את הַחלטתי הישנה – להודיע. על-כל-פנים, עתה מאוחר כבר. מה שיהיה יהיה.
בהרב[8] בכאן. הוא הסתיר את זכותו.[9] יעבוד כחייל פשוט. נשלח הנה לבית החולים. עתה זה מסוכן כשדה מערכה. הנה לכם מופת - עד כמה אי אפשר לדעת איזו דרך היא טובה יותר, ועל כן קיימת האמת הישנה, כי "השקר היותר טוב הוא האמת" - מִבטאו של יצחק כהן - כי דרך זו אחת, ולשֶקר דרכים אין סוף. לעת-עתה רובץ הוא אצלנו, ישן פעם איתי, פעם עם עקיבא. מחכה הוא לניירותיו ואז ישתפר מצבו. היום נשקפה לו תקווה לעבור לירושלים ולעבוד שם בתור כימאי. זה - בהבטחתו של ענתבי. אך ספק אם יצא מזה דבר-מה.
רוזנטל,[10] תלמיד VII הצולע, נפטר [מהשירות הצבאי] ב-50 פרנק. עוד לא יצאו ניירותיו ועל כן התעכב.
סִלחי על היובש. אין מה לכתוב. ואני חי בימים אלה בהתאמצות יתרה של מרץ ועצבים. עם כל זה צריך לעבוד וגם לסבול את כל השמועות הנוראות.[11]
מנשקך, משה
[3] מדובר בחמישה ממגויסי ג"ה הראשונים, שהוכשרו לקצונה בבעל-בק. ר' על קבוצה זו בהקדמה, הע' 21 ועל פגישת מ"ש עם כמה מהם במכתב 9.
[4] הכוונה לשטח קטן יותר, כדי שמינית גוש עירוני.
[5] אלכסנדר וילבושביץ - בן גדליהו וילבושביץ, עזר על-יד אביו במשרדו בדמשק. שירת בגדוד העברי. התאבד ב-1932.
[6] פקיד המינהלה התורכית ביפו; נראה שמ"ש עמד עמו בקשר במהלך מבצע ההתעתמנות.
[7] ברוך פאיס - סוחר ויזם יוצא-רוסיה, שותף בעסקיו עם ס' אורפלי, ערבי דמשקאי ועם שמעון לוין (לפי מודעה ב"החרות", 24.12.1915). "הנה פה בדמשק, מר ברוך פאיס, לא אדוק ולא משכיל, לא עשיר ולא עני, בעל-בית רגיל מן הטיפוס 'קורא נכבד', חובב-ציון בערי השדה [ברוסיה] - והאדם הזה ממלא פה תפקיד נכבד עד מאוד. הוא ולא אחר השליך את עצמו אל תוך החיים הציבוריים של העדה הספרדית, הוא לבדו יצא למלחמה נגד האדישות הלאומית של אחינו הספרדים, שטבעו וטובעים בים של עניות נוראה והתבוללות ערבית או צרפתית, ולרגלי זה עזבו ונטשו את שדה החינוך של ילדיהם, הגדלים פרא. [---] והנה הבין מר פאיס את האמת הגלויה והידועה, כי אם לא נשתדל לתת חינוך טוב, חינוך עברי ולאומי, לילדים מראשיתם, אז החֲרָמוֹת והשַמְתוֹת בוודאי לא תועילנה. והוא הולך ומשתדל כל השנים שהוא יושב בדמשק, עובד עבודת ציבור בכל כוחו ומאודו, הולך ליפו לעורר השתדלות לפני ועד החינוך, מביא מורים צעירים המוכשרים להקריב קורבנות, מתחנן לפני נדיבים באירופה ובאמריקה לעזור לו – ובתי הספר משתכללים, אם כי מקרב הספרדים, גם מבין העשירים פה, אין עוזר לו" (מב"ה 5.2.1916, עמ' 219): "קבלת פנים לווזירי המלחמה והימייה בדמשק. גם בתי הספר הפרטיים השתתפו וביניהם התלמידים מהכיתות הגבוהות של [ביה"ס היהודי] 'רושדיה' תחת הנהלת מך ברוך פאיס בלוויית מוריו מלצר ואברהם איסרוב" ("החרות", 1.3.1916); "באתי [לדמשק] לקבל חלק מן הכסף המגיע לנו מאת הממשלה, מחיר הסחורה שלקחו ממנו, ונסכלתי עשֹה במוסרי את ההשתדלות לקבל את הכסף לידי הפירמא פאיס-אורפלי פה. אמרנו בלבבנו: פאיס הוא יהודי 'בְרִיָה' ["בן-אדם"], אורפלי הוא מוסלמי מעורב עם הפקידים, ושני אלה ימהרו לקבל את הכסף. והנה יצא הדבר ממש ההפך. פאיס הוא מטיפוסם של השתדלנים וגבאי בית הכנסת שעיקר כוחם הוא בפה, ואורפלי הוא ככל מוסלמים: רשלן, עצלן ויתר המעלות ה'טובות' של הערבים והתורכים" (מב"ה, 6.4.1916).
[8] על יקותיאל בהרב ר' הקדמה, הע' 3, 36, 39.
[9] הזכות ל"שירות מקוצר" כבוגר גימנסיה. באופן זה לא חויב בהרב לצאת לקורס קצינים בבעל-בק - וכך נתאפשר לו, אחרי ששירת זמן-מה בבית חולים צבאי, לרשת את מקומו של מ"ש כמזכירו הראשי של ג' וילבושביץ בדמשק.
[10] יצחק רוזנטל - אחד מ"חמשת המסכנים" המאוזכרים לעיל (ר' נצ"ב).
[11] נראה שהכוונה למגפת הטיפוס שהשתוללה אז בארץ והפילה קורבנות רבים.
