קדיקוי,  י"א תשרי ע"ז  [8.10.1916]

צפורה!

קיבלתי את שני מכתביך הקצרים - בצרפתית ובגרמנית. אני חייב הרבה, שלא כתבתי זמן רב. גם הביתה לא הרביתי לכתוב בזמן האחרון. איני מצטדק ואת בוודאי שאינך מאשימה. כשאין כותבים - חושבים, והמחשבה - דבר חשוב מאוד.

צפורה, כל החלומות הרעים פרחו ואינם. לא חזית, לא אש, לא סכנת חיים, לא שבי ולא פצע ולא מות. שוחד - ותורגמנות בסוריה.

לו רציתי לשפוך לפניך את כל אשר עבר על נפשי ומוחי - אצלי הם דבר אחד - בשבועות האחרונים ואת כל אשר אני צופה באספקלריה, את אשר יהיה ביפו ואת אשר אסבול בבואי שמה,[1] לא יספיק הזמן ולא יעמדו בפני זה העצבים. נניח זאת. אם נתראה - אספר לך - והרבה חצאי לילות לא נישן. ואם לא נתראה, הרי תפוג אומנם השמחה, אבל תחת זה לא יישארו גם העינויים שאני מתענה עתה.

אומר לך שלום - ולהתראות. אל תמהרי לשפוט אותי. יש ללמד עלי זכות. ואולי זו חולשה, אולי בגדתי בעצמי,

משה