קושטא, י' אלול, 8.9.1916
יקירי אליהו!
אני מתחיל מכתב אליך - בעברית. זהו אושר שציפיתי לו זה כמה. אבל מתיירא אני, שלא אוכל ליהנות ולהנות אותך ממנו כדבעי, כי הזמן קצר והלב מלא יותר מדי.
אחי אליהו, להווי ידוע לך, שכמוני כן רוב החברים, למקטון ועד גדול, מביטים על העניין שקרה לנו[1] כעל אסון גדול ונורא. כולנו שרויים תמיד ביגון, כולנו כואבים, אבלים. את הגורמים של הצער אפשר למיין כך: בראש וראשון, העתיד המעורפל וההורֶה אולי צרות רבות. זאת אומרת, ה"לשם מה"? אחר זה, הסביבה הגסה, היחס הרע של המפקדים לא כאל יהודים דווקא, כי אם בכלל היחס הנוהג כאן אל חיילים, השנאה העזה אל [פה ניטשטשה מילה אחת] וכו'.[2] ובשלישית, העבודה הקשה ותנאי החיים החומריים, זאת אומרת חיי הגוף. בכלל, גלות, גלות וגלות.
בימים הראשונים, כשבאו החבריא, התייאשתי לגמרי. אחר זה התחלתי קצת להתעודד. נתתי תפקיד לעצמנו, והתחלתי מתנחם בזה. אבל עתה פרח הכל ושוב שקעתי ביגון.
מסתכל אני בעצמי. ולפעמים תוגה כ"כ עמוקה, כאב, תוקפים ולוחצים את הלב, לעולם לא פחד, רק כאב ועצב וצער. צר על אלה שיאבדו. צר לי על עצמי. צר על אוצר מרצי שעוד טרם הוצא, על מחשבותי שעוד לא כולן בגרו, על תוכניותי שעוד לא את כולן הספקתי לפַתֵח. ועל הארץ צר לי, ועל המשפחה, ושום דבר אינו יכול לנחמני, ושום דבר אינו יכול להשיב רוחי, להרגיעני. וכשאני נפגש ביום ה'-ו' עם החבריא בקושטא - רע, רע בפי כל אחד.
"דב, חביבי, דוֹביק, מה יהיה?" שואל אני.
"רע" אומר הוא, והוא שואל ואני עונה אותו דבר.
אתה כתבת,[3] שכפי הנראה מצבנו אינו רע כל-כך. אם נתכוונת למצב הגוף, החומר, אולי צדקת. אבל דע, כי כל העינויים והייסורים נובעים מן המוח. המוח חולה כבר מרוב מחשבה, העצבים כואבים מרוב מִיתוּח. לו היה דבר-מה שיאיר בעתיד, כי אז כאין וכאפס היו נחשבות כל התלאות וההרפתקאות, עייפות הגוף, ריסוק האברים, אי הניקיון, החירופים, הגידופים, קריאות: "חמור", "טמא", "גולם", "ח-" ועוד מילים שאין עוד להן טרמינולוגיה קבועה בשפתנו, ומכות הלחי ודחיפות האגרוף שאיש מאיתנו לא ניקה מהן, מי פחות ומי יותר. אבל אין דבר כזה, אין מאור, שחור האופק, קודר.
אני אמרתי תמיד, שאם כי אין עתידנו תלוי בנו, חייבים אנו לברר לעצמנו את רצוננו, לדעת למה אנו שואפים, מה אנו רוצים להשיג.[4] בראשונה משכתני התורגמנות. אבל אחר-כך שיניתי דעתי ואמרתי: בראשית - החיל הרביעי.[5] החוג היותר צר - סוריה. עוד יותר צר - א"י. ז"א, העיקר המקום ולא המשׂרה. כמובן, שאני בדעה אחת עם דב. וסוף סוף כולם נוטים לדעתנו. הסואץ אינו מבעיתני. סוף סוף למות אפשר תמיד. העיקר א"י, א"י. אבל איך? יש שמועות, המתאשרות בראיות די מוכיחות, כי ישלחונו באמת שמה (אני אבררן אח"כ. עכשיו מרצה אני את הדברים בכללם). אם להאמין בזה, אני צריך להשליך את התורגמנות ולחכות ליום צאתנו. טוב, אבל אם כה נעשה וביום האחרון ישלחוך פתאום לעיראק, או לאוסטריה - אל מי תשַוֵוע אז? הרי אז יוצא, שמוטב לאחוז בתורגמנוּת ולהבטיח לכל הפחות את החיים, שזה סוף סוף גם "לכל היותר". אם חיים יהיו, תהיה גם א"י והשם יעזור. אבל לָדעת זאת מקודם א"א, ולכן יוצא שלא ברור מה רוצים, ותמיד פוסחים על שתי הסעיפים, המחשבה מפרפרת, מתלבטת, ומוצא אין.
עתה נעבור לפרטים: האפשרויות, בכלל, הן להישלח ישר לאיזו חזית, או להישלח בתור מורה לאיזה דֶפּוֹ,[6] ז"א, גדוד שעוד טרם הלך לחזית באיזו עיר פנימית בתורכיה. מובן שהדבר השני טוב יותר, אלא שכעבור חודשים אחדים אפשר משם להישלח לחזית.
ניקח את המקרה הראשון.
איזו חזית? מקווקז אנו בטוחים כמעט לגמרי, כי את הסוריים אין שולחים קוְוקזה באשר אינם יכולים לעמוד בפני האקלים. אבל כאן צריך להעיר, שהכל יכול להשתנות תמיד ושום דבר בטוח לחלוטין אין. החזית העיקרית בשבילנו – עיראק. כל המעלות הטובות שבנו - הכשרה לאקלים וידיעת הערבית - הן לטובתה. ובכן כוף אצבע לעיראק. זה אולי 40%. מהי חזית, בכלל, במלחמה זו, ובפרט מהו מצבו של מועמד לאופיצר תורכי בחזית, ובפרט בחזית נוראה כעיראק - עם חוסר מים, אמצעי הובלה, עזרה מדיצינית, כסף - כל זה ברור למדי. אחר זה בא החיל הרביעי. כמובן, שגם בו יש חזית ויש "דֶפויים". אבל בחיל הרביעי אין אני מחלק בין שני אלה. שם לא איכפת לי שום דבר.
כאן נתעכב קצת. יש שמועה תקיפה כללית, שכל אלה שבאו למכוננו [בסיס ההדרכה שלנו] מחבל החיִל הרביעי, יישָלחו אחר גמרם חזרה לאותו חבל. את השמועה הזו, שמקורה כאן, מאמתות הידיעות שקיבץ אחד מחברי הערבים, בן משפחה נכבדה מטריפולי הצפונית, מאחיו שדיבר עם הואלי הביירוּתי ושמע מפיו על הפקודה הזו. מלבד זה יש שמועה יותר פרטית, האומרת כי כל אלה שבאו ממכונות-הלימוד של החיִל הרביעי (כמוני - מבעל-בק) יישָלחו אחר גמרם לטופרק-קלעה ע"י אַדַנַה, 4-3 ימים מדמשק ברכבת ובאוטומוביל, להיות לאופיצרים-מורים במכון הלימוד שייוָוסד שם. אם אמת בפי שמועה זו - היא מֵצֵלָה רק עלי ולא על יתר החברים.
החזית השלישית היא אוסטריה [גליציה], ונוסיף אליה את הרביעית, שתיפָתח בשביל תורכיה בקרוב - רומניה [חזית דוברוג'ה]. יש גם כאן התקווה של קווקז, אבל לדעתי יותר חלשה כאן. על חזית זו ג"כ אין צריך להרבות בדברים.
מלבד זה יש אפשרויות בודדות, כמו להישלח למקומות כמו איזמיר, או להישאר באיזו פינה קרוב לקושטא, או באיזו עיר פנימית באנטוליה. כאן מתפזרות האפשרויות וא"א לכללן.
ובכן, קמה לפנינו השאלה: מה לעשות? לבושתנו ולחרפתנו, מתוך החולשה הכללית שתקפתנו, ושלא ניקינו ממנה גם אנו, הגדולים, לא סידרנו את חיינו החברתיים והציבוריים כמו שצריך ובהתאמצות ידועה גם אפשר היה לסדר כאן. אולי נעשה זאת, אבל עכשיו הדבר יותר קשה. לא דיברנו כולנו יחד, אם כי כולם דיברו ודיברו הרבה איש עם רעהו בכל הצירופים והתמורות. לא ביררנו בקהל את הפרינציפים, יותר נכון את אי האפשרות לברר פרינציפים, אבל גם זאת צריך היה לברר. הדברים היו מתלבנים אז יותר. בכל אופן, אז הייתה המחשבה משותפת לכל.[7]
אני עשיתי צעד פרטי עם וילבושביץ, שבוודאי שמעת עליו. פתאום, מרוב ייאוש, כטובע האוחז בקש, אחזתי בהכרתי את ג'מאל פשה. וביקשתי את ויל' וגם כתבתי על זה לבהרב ולעקיבא. הצעתי לויל' בראשונה לבקש את ג' שידרוש אותי אל החיִל שלו. איך ולמה יעשה זאת? גם אני לא ידעתי. אבל ביקשתי. אח"כ כתבתי לו,[8] שאם יהיה קשה לעשות את הדבר הראשון - ישיג בשבילי מילים אחדות כתובות בידו, שישמשו לי כאן המלצה שתפתח לפני את השערים ותשמש לי למלא את שאיפתי. על זה קיבלתי תמול תלגרמה של בהרב, שג' סירב. עוד קודם קיבלתי תלגרמה מעקיבא, כי אשלח בקשה לג' ע"י ויל'. ובכן, עניין זה עלה בתוהו. בינתיים, זה שבועות אחדים שהתחלנו לדבר שוב בעניין תורגמנות. אוך, כמה איני רוצה בזה. בסוד אומר לך, כי גם כאן יש ספק ספיקא של ספיקא, אולי 0.1 אחוז של סכנה. בייחוד, בתור תורגמן, אפשר מאוד ואולי בוודאי שלא ישגיחו בהכשרה לאקלים, כי אין להם ברירה כ"כ רחבה, ואז אפשר להישלח גם קווקזה וגם ואולי, בייחוד, לאוסטריה (אתה רואה שהעניין מבולבל מאוד, על-כן תסלח על אי הסדר והסגנון). אבל, כמו שאמרתי, התורגמנות מבטיחה את "המשהו" היותר בטוח, כי אם לסמוך על החיִל הרביעי ולחכות לסוף, ואז פתאום להישלח לאיזו חזית אחרת, ובכן, חוזרים הדברים חלילה.
בינתיים, יש בקושטא אדם הנקרא ד"ר מרכוס, בא-כוח "העזרה" כאן, איזה ראש או יד ב"בני ברית", רב לאשכנזים בקושטא ועוד ועוד. הוא מתעניין כמובן בנו, מבטיח להשתדל ומשתדל. הבחורים שלנו התחילו לרוץ אליו ולבלבל לו את הראש. אנו לא מיהרנו ללכת אליו, אנו - בייחוד דב ואני (בכלל, לאחר הכל, דב איש יותר מכולנו). אבל הנה התעוררו פעם שני בחורים, דוד ושמואל, הלכו אל מרכוס ומסרו לו את שמות ארבעתנו בצירוף עוד אחדים מן הגימנסאים, וביקשוהו להשתדל להמציא לנו תורגמנות. הוא הבטיח, כמובן, ואולי יהיה מזה פרי. שמותינו נמסרו כבר לשני אופיצרים גרמנים גבוהים. דב כעס מאוד וגם אני התפלאתי על הצעד הזה. יש קצת ריח של שתדלנות, פרוטקציוניות ועוד מיני דברים, "שאנו" אוהבים אותם מאוד. אבל בדיעבד - אולי גם זו לטובה.[9]
בוודאי מתפלא אתה על אשר איני מזכיר את ליכטהיים. הוא קצת בטלן. דב אומר, כי הוא בטלן גמור. אני קצת מצדיק אותו, כי באמת קשה מאוד לעשות דבר-מה בשבילנו. אם בתור כלל, בוודאי שקשה ואי אפשר פרטים פרטים. ארוך הדבר יותר מדי וגם יקבל צורה לא יפה. בכל אופן, דרך אחרת אין. סוף סוף יצא כך, שכל אלה שיש בהם משהו ידיעת שפות ישתדלו בעדם, בעד כל אחד לחוד. אם יצליחו - זוהי שאלה אחרת. ושאר הצאן יישָארו בלי רועה, אם לא תעלה השתדלותו של מרכוס (אם תעלה, יוציאונו לפני גמר הלימוד ובוודאי נישָאר אז בקושטא או קרוב לה), יש עוד תקווה די חזקה להִתַרְגְמֵן בגָמרנו.
עוד פרט אחד לא ביררתי לך. אמרתי, כי יש דבר הנקרא הכשרה לאקלים. דבר זה מוחלט על-פי בדיקת רופא. וכאן יש מקום השתדל, זאת אומרת, להשפיע על הרופא שייתן לפלוני נומר [מספר][10] לסוריה. אבל אפשר שהם חושבים את סוריה ועיראק לדבר אחד?
דרך אחת יש, היותר פשוטה והיותר בטוחה, הבטוחה לגמרי, וזוהי דרך ה כ ס ף, אבל כסף נחוץ לא מעט. ב-30 לירה אוכל לסדר את משלוחי לסוריה. אוכל בטח, על-ידי אופיצר, מכירו של גברץ. אבל אני לא אעשה זאת. זאת תהיה נבזות קצת. איני מדבר על צד הכסף לכשהוא לעצמו, שזה קצת יותר מדי, אבל העיקר, להיפרד מן החברה - לא יפה. אודה לך, כי היו זמנים שחשבתי להשתמש בדרך זו, אבל עכשיו בעטתי. ובכן, זוהי הפרשה.
לא יצא אותו המכתב שרציתי. יותר מדי בקדחנות עצבנית כתבתיו. זמן אַיִן ומוזסון אולי ייסע השבוע.
עוד קש יש לטובע. אולי אפשר לסדר איזו השתדלות בא"י לפני ג' פ', שידרוש את כל העותמאנים החדשים בחזרה לסוריה, היות וא"א לשלחם לפְרונטים, כי הם התעתמנו שלא מדעת הוריהם ומצבם בכלל מיוחד במינו.[11] אני מרגיש שאני מדבר טיפשות, ואעפ"כ. תדבר עם העסקנים, עם טהון ואם תראה - עם רופין,[12] לוֹ כתבתי על זאת באופן דיפלומטי.
גם כאן עוסק הד"ר מרכוס בצירִיָה הגרמנית לבירור מצבם של אלה שהתעתמנו כאן בעוד שהוריהם נמצאים בטריטוריה הרוסית שבידי הגרמנים[13] אבל מזה לא יצא כלום.
עברתי על המכתב. החסרתי דבר חשוב. צריך להפריד את קבוצתנו לשתיים: באחת אני, דב, שמואל, דוד ובקושי גם ריקליס, מייזל, גלובצקי, אשבל מפתח-תקווה, אולי גם יעקב לוי. אלה הם היודעים תורכית. ובשנייה - יתר הצאן. אנו שווי זכויות עם התורכים, אבל השאר - כולנו משברים את ראשינו למצוא מה יעשו בהם, איזו משׂרה יוכלו לתת על שכמם. תורכית אינם לומדים ולא ידעו בתנאים האלה. "ימים ידברו".[14]
עוד צריך להפריד קבוצת הלא-מזוינים[15]: מהם חלק בביה"ס לרופאי בהמות: יהושע פלדמן,[16] קרצ'מן, טיברג[17] ושני סמינראים, וחלק בביה"ס לכתבים:[18] מרכוס, פיטיגורסקי[19] וזוטא.[20] הם סובלים כמובן מאי ידיעת שפה, אבל יהיה מה שיהיה - הם בטוחים בחייהם. עוד פרט: פלקסבוים - במקרה נשללו זכויותיו ונעשה חייל פשוט, לאושרו. הוא עוזר על-יד רופא בבית חולים בתור סניטר. אפשר שיישלח לווינה, לבית חולים תורכי העומד להיווסד שם.
ובכן, שלום. אני מחכה למכתבך ע"י בן-הדור[21] והברלינות[22] אם תבואנה. מסור שלום לכל החברים, ליעקב, לשמיון, לאולשן, לשמואל [סבוראי], לרבקה. מובן שתשתף אותם במכתב. למשה כרמי[23] שלום. פרוש שלום לזרובבל,[24] לבן-יהודה, לוולפסון, לאליעזר אחיך. שלום לזלנר,[25] ליצחק יפה.[26] שלום לטורנר[27] אהובי.
שלום לכל השרידים והפליטים. ושלום לכל הילדות. ושלום לאהובתי, ליקרה, ליחידה, למשאת נפש, לראש כל חלומותי, לארצנו, ארץ ישראל. אוי, לא טוב לי, אליהו. אוויר אין לנשימה. שלום לך, ולחיצת יד חזקה ונשיקות.
שלך, משה
לרבקה חלק במכתב כחלקך. ותראהו גם לעוד מי שהוא.[28] כל החברים דורשים שלומך.
[1] ההתגייסות בכלל וההתרחקות מא"י בפרט.
[2] "מחברינו שהלכו לביה"ס לקצינים בקושטא היו מתקבלים מכתבים מאוד עגומים. היחס אליהם היה רע ואכזרי, אבל לאו-דווקא בשל היותם יהודים. זו הייתה שיטת החינוך וההדרכה בביה"ס הזה" (אולשן, עמ' 46).
[3] מכתב זה כבר אוזכר במכתב 34.
[4] משה הדגיש תמיד על הצורך לברר בינינו לבין עצמנו את שאלת העתיד, מה יכול לקרות בעתיד ומה רצוי לנו, אם גם ברור [ש]זה אינו גורר אחריו תוצאות מעשיות" (דב מארנקוי לאליהו בת"א, 11.9.1916. אמ"ש: גרא, עמ' 143-142).
[5] שתחומו כולל את סוריה-א"י-עבר-הירדן-סיני.
[6] קסרקטין מעבר או המתנה לשילוח למקום השירות.
[7] בינתיים הורגש יותר ויותר הצורך בקביעת באי-כוח קבועים. [---] על כל פנים, הצורך בהסתדרות ובהתארגנות היה לדבר שאינו מוטל בכל ספק. [---] מה עשו? בשבוע שלאחרי כ' תמוז [14.7.1916] [---] נכנסו לישיבה ובשעה טובה ומוצלחת בחרו ועד. נבחרו ריקליס מהגימנסאים, בוגדנובסקי ומרגולין מהסמינראים. מרוע נבחרו דווקא אלה ולא אחרים? יש 'פוליטיקה' בין הסמינראים לגימנזאים. הראשונים התאזרו בכל מרצם - כך נדמה לי - לשמור על זכויותיהם מפני הגימנסאים, אשר חשבו אותם לכוח העולה עליהם [---] באספה לא היינו אנחנו, הבוגרים ולכן הם הצליחו כי הבחירות תיגמרנה בתוצאות כאלה. מהגימנסאים לא נבחר משה, כי הוא נמצא תמיד במקום אחר מאשר כל ציבורנו. אנוכי, דוד ושמואל גם כן לא נבחרנו, מפני שאנו נמצאנו בין התורכים ולא נכנסנו לגדוד של 'בלתי-יודעי-לשון' [---]" (שם, שם).
[8] ר' מכתב 33 מ-11.8.1916.
[9] "הוועד הזה [של הצוערים] - כתב דב לאליהו בפרשה זו - עד עתה לא יכול לעשות כלום. חסרה לו כל אינציאטיבה [---] השיחות עם ליכטהיים היו סתם שיחות. בכל פעם היה אומר כי קשה לעשות דבר, ולפעמים היה מוציא מתוך דברינו כי המצב הוטב, ובכן כאילו אין מה לעשות [---] עם הד"ר מרכוס לא דיברו כלל. אין ואפס. [---] כבר כתבתי לך כי אחד הגורמים למעשה להתארגנות שלנו הייתה בכדי לעצור בפני הריצה של כל אחד ואחד אל ה'גדולים', והנה ביום בהיר אחד פונה אלי דוד [בית-לחמי] ומציע לי ללכת אל הד"ר מרכוס לבקש לחפש לנו משׂרות למען הינצל מביה"ס לתורגמנים, הוא ושמואל [ייבין] הולכים. עניתי, כי היום ילכו, כמדומני, חברי הוועד. [---] הוא החל לבטל את כל עניין הוועד. פה שאלת חיים. פיתרון חייו לא יימסר לידי אחרים. [---] הייתה מריבת ויכוח, שנשאה עליה חותם של ויכוחנו בתקופת האספה באורווה בדגניה, [---]" (שם, שם).
[10] עם סיום קורס הקצינים ניתן לכל בוגר פתק אדום או כחול בצירוף מספר, שייצג את החזית שאליה היה אמור להישלח. משמעות הצופן של צירוף הצבע והמספר שונתה פעם בפעם והייתה ידועה אך למפקדה: "[---] כל העיניים נשואות לסרג'נט-מיג'ור ערפאן, העומד באמצע המגרש ליד המפקד, ובידו הרשימה המסתורית, כאסירים המאזינים לגזר דינם מטים הבחורים אוזניהם לקלוט את מספרם אף שאיש אינו יודע עדיין מה טמון בו ומה הוא נושא לבעליו, ואם לשמוח לו או להתעצב" (בוגדנובסקי, עמ' 305).
[11] מדובר בתלמידי ג"ה שהתעתמנו בגיל נמוך מ-18 בלי אישור הוריהם, שנותרו ברוסיה.
[12] ראש הוועד הארצישראלי, משגורש בסוף ספטמבר 1916 לקושטא, הושיט יחד עם ליכטהיים סיוע חיוני הן ליישוב והן לצוערים האי"ים (ר' עליו במכתב 45 הע' 2), מכתב מ"ש אליו לא נמצא.
[13] על נתיני רוסיה לשעבר ריחפה סכנת הוצאה להורג בעוון בגידה במקרה של נפילה בשבי רוסי.
[15] "עוד מראשית בואנו ל[אימוני הקצונה ב]קושטא הפרידו אותנו לראויים לשירות פעיל בנשק ולבלתי-ראויים, לפי דעת הרופאים, במילוי תפקידים בנשק. רובם של אלה נשלח ללמוד בבי"ס לווטרינרים צבאים ובזמן שסיימנו את הקורס שלנו אף הם גמרו את הכשרתם" (אשבל, עמ' 81).
[16] בוגר מחזור ד' של ג"ה.
[17] יהושע טיברג - לפי מרקוביצקי תלמיד ג"ה. לא מאוזכר ב"סיפורה" וכנראה לא סיים.
[18] ככל הנראה פקידי מטות.
[19] ברוך פיטיגורסקי - בוגר מחזור ו' של ג"ה.
[20] נתן זוטא - בוגר הסמינר למורים בי-ם.
[22] נינה ברלין בוגרת מחזור א' של ג"ה ואחותה בלה.
[23] בוגר מחזור א' של ג"ה. חבר קרוב של מ"ש. שירת כמנצח על תזמורת צבאית בירושלים ובדמשק (ר' עליו במכתבים 82 הע' 2; 89; נצ"ב).
[24] זרובבל חביב, בוגר מחזור א' של ג"ה. יצא ב-1914 עם מ"ש ללמוד באוניברסיטת קוושטא.
[25] אהרון זלנר-אמיר - בוגר מחזור ד' של ג"ה. חבר "הקבוצה היפואית". התנדב לגדוד העברי.
[26] יצחק יפה - בוגר מחזור ד' של ג"ה (ר' נצ"ב).
[27] יצחק טורנר - תלמיד מחזור א' של ג"ה (ר' נצ"ב).
[28] נראה שהכוונה לצפורה מאירוב.
