קושטא, י' אלול ע"ו, 8.9.1916
יקירַי, חביבי, אהובי!
הנה נקרתה שוב הזדמנות לדבר אתכם כעולה על הלב, באין כבלי ביקורת וחבלי לשון. והאמת אגיד לכם, כי עטי עומד לעומת הנייר החלק מבלי שאדע מה אכתוב לכם. כי אם אומר לספר ולתנות את כל ייסורי מחשבותי, את כל העובר במוחי בימים הרבים האלה, לא יספיק לי לא הזמן ולא הנייר, והעיקר - כוחי לא יספיק לי.
על חיי החומר שלי לא כדאי להתעכב הרבה. כבר עומד אני בסוף "המחלקה" השלישית. בעוד שבוע אעבור אל האחרונה, ואחר חודש-חודש וחצי אגמור. כמובן שהעבודה קשה, לפעמים קשה יותר מדי, כמובן שהרגליים כואבות תמיד, שנת הלילה אינה מספיקה להפיג את עייפות היום וכו' וכו', דברים ידועים, שנמאסה עלי החזרה עליהם. כולנו הסכמנו להפקיר את הגוף הפקר גמור ולמוסרו לרשות הפקודות. אפשר מאוד, שהעבודה כשהיא לעצמה לא הייתה מפרכת ומדכדכת כ"כ, אלמלי היו יתר תנאי החיים, ובייחוד אלה היוצרים את "מצב הרוח" - אחרים. הסביבה הגסה, הבוּרית, הזוהמה, התורכיוּת שנמאסה עד גועל נפש, השפלת הכבוד על כל צעד ושעל ע"י המפקדים, ועל הכל, השאלה המנסרת תמיד - "לשם מה?" - וערפילי העתיד, הם העוכרים את הרוח בייחוד.[1]
מילא, אתעכב ואספר לכם פרשת יום אחד, אומנם, יום שלא רבים כמותו.
שלשום היה. קמתי, כדרכי תמיד, עם הכוכבים, כדי להספיק לעשות כל צרכי, אח"כ אכילת מרק השעועית המבושל בשמן זית לא זך וחריף הטעם והריח. ואחר-כך "אל הנשק!" - עמידה בשורה, התפקדות ויציאה לדרך. הולכים והולכים. אותו יום היה יום הפקודים[2] לטבור (Battalion), חלקו תמרוני מלחמה וחלקו תרגילי הליכה של הטבור והתפזרותו - הכל דברים חשובים העומדים ברומו של עולם וממלאים תפקיד חשוב בקִדמתה התרבותית של האנושיות.
ובכן, הולכים אנו. 4 בולוקים הולכים, כל בולוק 50-40 שורות, ארבעה ארבעה בשורה. אני בבולוק האחרון. וכשצריך לסגור את השורות צריך לרוץ, וכל מי שנמצא לאחור יותר הריהו רץ יותר, והדברים מובנים. אחר-כך מתחילה המלחמה ועושים התקפות, מובן, מתוך ריצה. וכשאתה רץ - תחתיך בורות וגבנונים, שיחים, קוצים ואבנים ושאר שושנים שדרכך סוגה בהם, ואחר הריצה נפילה ארצה ושוב קימה וריצה וכו'. טוב. "טַיִבּ", כמו שאמר התימני הקטן. אחר זה - אמרנו - הליכה, הליכה לשמה, ואחר זה התפזרות בשורת ציידים, אחרי זה "הֵאָספות", קצת מנוחה ושיבה הביתה. כ-8 ק"מ בצהריים, בחום הלוהט ובהליכה מהירה, הליכת אונים (פוֹרְסִירוֹבַנִי מַרְש). היד הימנית המחזיקה את רצועת הרובה "נאלמת". הזיעה שופעת מכל הגוף. מהפנים אינני מוחָהּ במטפחת, כי אין לדבר סוף, כי-אם באצבע, כדרך הערבים. מוחים ומנערים והטיפות נושרות. והדרך ארוכה ארוכה. צריך לעבור כפר אחד, אחר-כך עוד כפר, אחר-כך לעלות על גבעה ואז באים סוף סוף.
כשבאים, מתנפלים התורכים - הבהמות המזוהמות - על משכבותיהם, צונחים חסרי אונים, אינם פותחים אפילו את הצווארונים, מייד נותנים בפיותיהם מי סיגרה ומי פרוסת לחם ושוכבים בבגדי זעה לישון בתוך האבק. באיזו שנאה, באיזה בוז מביט אני עליהם. אבל אני! אני מסיר את החולצה העליונה, את הכתונת והרשת, מְשַטחם על המיטה לייבש - מקום לתלות אַיִן, כי מקומי באמצע החדר וקיר אין לי. לובש כתונת יבשה, חולץ את הנעליים והגרביים, לוקח שתי מגבות וסבון ורץ אל הברז. רוחץ בראשונה את רגלי, אח"כ חושף את הצוואר, החזה והידיים ומתרחץ מתוך שיגעון, סְ-אוֹסְטֶרְבֶנֵיה [רוסית: בהשתוללות] שופך על עצמי דליי מים. אח"כ נכנס אני לאכול דבר מה. ואני רואה מראש את תענוג המנוחה, כשאוכל לשַטֵחַ את הגוף המרוסק. בייחוד לפשוט את הרגליים, שלא לכפוף יותר את הברכיים - שם הכאב נורא.
אבל כרעם נשמעת הצעקה: "אל הנשק!" מה? יש יריות. צריך להזדיין וללכת. הולכים, ואני מרקד ומדלג על הקוצים והאבנים, כי רגלי אין בהן מתום. באים. מתחילים לירות. ואותי מכבדים בכַתָבוּת - לרשום את המספר של הקליעה. וצריך לשבת שעות בכפיפת ברכיים על הארץ. פשטתי רגל אחת, אבל כאן מעיר לי מפקד הבולוק: "זהו חינוכך הביתי?" צריך מייד לאסוף את הרגל!
השמעתם? התורכי החמור שואל לחינוכי הביתי!
שבים אנו בערב. כבר באה הפַסוּלְיָה של הערב ומייד אחריה סוחבים את הפלוגה שאני נמצא בה למִשְמָרָה. יש מין דבר כזה, הקורה פעם בשבועיים בערך. מבלים יום ולילה במקום מיוחד והולכים לשמור על-פי התור בבתי האסורים לחיילים ולאופיצרים, במטבח, בבית הנשק, במזָוֶוה, במחסנים ובארבע נְפוּצוֹת על הגבעות מסביב - מזרח, מערב, צפון, דרום. ובכן, סוחב אני את נשקי ותחת בית שחיי שמיכה, מעיל וכר, ובמצב של איבוד חושים גמור, שמרוב עייפות אינך חש אותה לגמרי, צועד אל בית המשמר. נכנסים. חושך. עוד טרם הביאו מנורה. עוד מעט יבוא האופיצר התורני ויסדר את השמירה. אני מניח באיזו פינה את השמיכה והכר וצונח עליהם. מן הרצפה עולים ריחות זוהמה, רפש, אבק, עיפוש. הקיר מבדיל בין חדרנו ובין חדר בית האסורים של "חברינו" "היושבים" בעד עוונות שונים. ומשם נשמעים שירי קפה-שַנְטוֹנים[3] תורכים.
ואתם צריכים לדעת, חביבַי, שלעתים קרובות, בשעות בלבול כאלה, כשאָפֵס כוח הגוף ולשד המוח, וכשמסביב כ"כ רע, ושחור, וקודר, ולוחץ, פתאום מתחיל כמעין פנימי מפכה בקרבי איזה ניגון. זה קורה תמיד גם כשאני קם בהול בבוקר, וכשמסביב רואה אני את התורכים הסרוחים ומדיפים ריחות, וכשבאברי עוד עייפות יום אתמול, ובאספקלריתי רואה אני את היום העתיד לבוא עם תלאותיו - כל הסקירה הזאת היא עניין לשנייה אחת - פתאום חש אני שאני "חושב ניגון". ולעזאזל, הניגון הוא תמיד איזה דבר עדין, ענוג, אציל, עם ניואנסים דקים מן הדקים, עפ"י רוב איזה דבר של פסנתר, כמו הברקרוֹלה של צ'ייקובסקי או - ברגע זה שכחתי את השם של הדבר - ההתחלה[4] או איזה דבר של ליסט, "הזמיר",[5] "דוּמְקַה".[6] כאילו אני חלמתיו, וכשקמתי - והנה אינו מרפה ממני. ואני משתדל בכל כוחי לגרשו. מה לו פה, לדבר האציל, האמנותי, בתוך הגסות, הבהמיות שמסביבי? הניגוד כ"כ פראי! אבל הניגון אינו מרפה, הוא שופע והומה, ואני שומע אותו כבר עם הליווי ועם כל גווניו וצליליו הדקים, וסו"ס אני נכנע, ואז הוא מתחזק ומתגבר ואני מרגיש שהוא רוחץ ומטהר את נשמתי, משקיט את המיַת רוחי, מיישן את עצבי החולים - והסערה הראשונה של היום עוברת.
כך קורה אותי, חביבַי.
וגם באותו רגע התחלתי פתאום שומע ניגון, זה היה דבר גדול, דבר נהדר, זה היה הפולונֶז של שופּן - הפולונז "האחרון" של רבקה. ריבונו של עולם. איזה יופי זה, איזה הדר. ההתחלה הסודית, הרזית, ואחר-כך הפתיחה עם הקריאה בסוף, ואחר-כך הניגון העיקרי, ואני שומע הלאה את כל הווריאציות, למשל, את המקום שבו הליווי של יד שמאל הוא כעין גַמוֹת, ועוד, ועוד. ואני שומע ועיני זולגות דמעות, לא דמעות מתוך צער אלא רק דמעות מתוך רוחב הנשמה ומתוך עומקה.
אבל הנה מכניסים מנורה, ונכנס האופיצר. צריך לקום. הפולונז פורח באוויר. מחלקים את השמירות ואותי שולחים לבית האסורים של האופיצרים לעמוד על המשמר מ-9 עד 11.
זוהי פרשת היום. יש עוד המשך, איך עבר הלילה וגם חצי יום המחרת עד בואי קושטאה, אבל אין זה מעניין.
עשיתי כמובן שטות שנכנסתי לפיוט. אולי יש דברים יותר חשובים, שכדאי היה להקדיש להם זמן. אבל תמיד יש חשק לדַבר סתם, ועינויים נוראים סובל אני על כי איני יכול לחלוק את הרשמים הפעוטים אתכם.
עוד על חיי החומר: אני בריא לגמרי. לא קרה לי יום שארגיש חום, כאב ראש, שאצטנן, גם נזלת אין לי מעולם. יש עייפות, כאב ברגליים, אבל אלו הן שטויות. גם פצע קל לא נפצעתי אף פעם אחת. אני אוכל כלל לא רע. זה עולה קצת בכסף, אבל מה לעשות. לבנים אינם חסרים. רק גרביים אצטרך אולי לקנות. אני מחכה שתשלחו לי את הפקרסים שלי, התחתון והעליון. כבר ביקשתי זה כחודשיים ועדיין אין תשובה.
אגב, זה יותר מ ש י ש ה ש ב ו ע ו ת שאין מכם אף אות אחת. זה מסב לי צער יותר מדאגה, כי את הדאגה מפזרים מכתבי עדה לחבריה.[7] בכ"ז שלחתי לכם תלגרמה לפני שבועיים, גם בירכתי בה את גאולה וביקשתי שתתלגרפו, וגם עליה אין תשובה.
רחל[8] כתבה לדוד על המקרה הנורא של הטביעה.[9] רגע אחד עורר בי הדבר השתלשלות מחשבות נוראה - אבל זוהי שטות.
העיקר - על העתיד. המחשבה על העתיד אינה חדלה מלהעסיקני. אני חושב וחושב בלי הפסק. מכונת המוח אינה פוסקת מלעבוד. המחשבה מפרפרת, כואבת. עוברים במוח כל האפשרויות, הצירופים שיכולים לקרות במצבי בעתיד. כמובן, שבראש תופסות מקום התמונות של שיבתי לארץ-ישראל: איך אבוא, איך יפגשוני, איך אכנס הביתה, ועוד ועוד. כמובן, שאין חסרות תמונות יותר טרגיות וכו'. מה יהיה אין אני יודע ואין איש יודע. לע"ע יש לנו הרבה ידיעות ממקורות שונים, שאת כל אלה שבאו מחבל המחנה הרביעי ישלחו חזרה לאותו החבל. כנגד זה יש אומרים, שבכל זמן יכולים לחול שינויים ואפשר להישלח למקום אחר. בודאי יודעים אתם, כי כתבתי לדמשק וביקשתי את וילבוש' להשתדל בעדי אצל ג'מאל פשה וההשתדלות עלתה בתוהו. תמול קיבלתי את התלגרמה של בהרב.[10] כאן משתדל ד"ר מרכוס[11] להמציא מִשרות תורגמנים לאלה מאיתנו שיודעים תורכית וגרמנית, או לכל הפחות ערבית וגרמנית. מובן, שביניהם אני. אפשר שיֵצא מזה דבר-מה ואפשר שלא יצא כלום. גם אם אהיה למתורגמן - מי יודע לאן אשָלח. יכול מאוד להיות, כי אשאר בקושטא. יכול להיות גם שאשלח לאוסטריה. מובן, שלתורגמן אין כל סכנה.
אני עומד על הפרינציפ, שיותר טוב להיות בסוריה בתור מה שהוא, מלהיות תורגמן באיזה מקום שהוא. אבל כשאין הדברים תלויים בך - מה לעשות. מוכרח הייתי להסכים, שישתדלו בעדי לתַרְגְמֵנִי, כי זה מבטיח מינימום יותר בטוח. אני שווה במצבי לדב, דוד שמואל, ולעוד מספר מצומצם של חברים, שתפשו קצת תורכית, כמו ריקליס,[12] גלובצקי,[13] יעקב לוי,[14] מייזל, הנין,[15] אשבל[16] הפתח-תקוואי. שאלת יתר החבריא יותר מסובכת - כי אינם יודעים ולא יֵדעו תורכית. מה תעשה בהם הממשלה הצבאית ועל מי תפקיד אותם, ה' האלוהים יודע.
אני מוכרח לגמור, כי זמן אין. שלום לכולם, יקירַי: אולי נתראה בעוד 7-6 שבועות, מי יודע.
החבריא דורשים בשלומכם. כולם בריאים.
שלכם, משה
ריקליס דורש בשלום עדה.
[1] "מכתבי הילדים - זהו קול אנחה אחת, ולא אנקת אסירים אך אנחת אנשים המעונים בלי משפט ועל לא דבר, מעונים בלי חמלה, בלי צל אהבת אדם. מתייחסים אליהם, אל הילדים העדינים והאצילים, כמו אל כלבים נודדים ואין מי אשר יגן עליהם. מכים אותם מכות רצח. מרעיבים אותם. אינם נותנים להם לישון די צורכם. מושלכים הם על הארץ, עלי רצפה מלאה זוהמה וטחב. דוד בני ישן כל הזמן על רצפת אבנים בלי כל מצע, יחיד בין 25 נוכרים, וכולם בחדר אחד, דחוקים ולחוצים כדגים מלוחים. וגדולה הזוהמה, וכינים ופרעושים ויתושים ופשפשים ממלאים את חייהם ואת אווירם. ועוד 'המורים' הפקידים הגסים והאכזרים מסתוללים בילדינו העדינים ומחרפים ומגדפים אותם ובוזים אותם על יהדותם - אנטישמיות גרמנית בידי התורכים! את זאת ואת אכזריות הברזל למדו התורכים מייד מאת בעלי בריתם. במשך החודשים האחדים הועם כל הכתם הטוב, פגו כל הרגשות היקרים של אהבת מולדת מלבות הילדים, נפל נפלה כל התרוממות הנפש אשר עוררה אותם ללכת אל תחת דגל תורכיה, והנה עתה כולם מלאים מרי ועיניהם תועות לכל עבר לבקש מוצא, לבקש מנוס, מנוסת כלב נרדף ואובד, כלב מודח מכל איש - אל כל אשר ישָאם הרוח - ורק להינצל מיד מעניהם על לא דבר. לבי מלא דם ואני חפצתי לברוח מפנַי, מפני עצמי, מפני יגוני הגדול, לכל הפחות לשעות אחדות, ובלבי תוססת השאלה המרה: מתי יגיע קץ המלחמה הארורה? על מה ולמה ומה חטאו אלה הצאן, ילדינו היקרים, כי מקריבים אותם קורבן אל התורכים - בשל מי ולשם מה? לבי לבי עליהם, על הילדים היקרים, על דוד מחמדי..." (מב"ה, 4.10.1916, עמ' 363)
[3] שירים קלים וזולים, על גבול שירי זימה, שהיו שגורים בפי זמרי בתי קפה.
[4] במקום זה רשם מ"ש כך את תווי "ההתחלה" מזיכרונו. מדובר ביצירה רומנטית פופולרית לפסנתר "אַנְדַלוּז" אופוס 20, מאת אמיל פֶּסַר (1843-1917), שהכיר מ"ש מנגינת אחיותיו רבקה וגאולה. מ"ש ניגן בשעתו בקלרניט בתזמורת ג"ה והיטיב לשיר לפי תווים.
[5] שיר עם רוסי פופולרי, חוברו לו כמה עיבודים לפסנתר, שהידוע שבהם משל ליסט.
[6] הרהור. שם יצירה לפסנתר של צ'ייקובסקי. "הזמיר" ו"דומקה" נחשבו לפנינים מוסיקליות של התקופה.
[7] בוגרי מחזור ד' של ג"ה, מחזורה של עדה.
[8] רחל בית-לחמי, רעית דוד.
[9] לא נתחוור בטביעת מי מדובר.
[10] פניית מ"ש לג'מאל פשה ר' מכתב 33.
[11] ד"ר פייבל דור מרכוס - רב הקהילה האשכנזית, מנהל בתיה"ס של "עזרה" ונציג "בני ברית" בקושטא (ר' להלן מכתב 37).
[12] פנחס (פיני) ריקליס - בוגר מחזור ד' של ג"ה. אחרי סיום ביה"ס לקציני מילואים הוצב בחזית מקדוניה ואח"כ שירת במשרד צבאי בדמשק.
[13] גלובצקי - בוגר מחזור ה' של ג"ה.
[14] יעקב לוי - בוגר מחזור ה' של ג"ה (ר' נצ"ב).
[15] אריה הנין - בוגר מחזור ז' של ג"ה.
[16] דב אשבל - בוגר הסמינר למורים בי-ם. בספרו זיכרונות מא"י בימי התורכים, הבריטים ומדינת ישראל (דעה, אין תאריך, 414 עמ'), המצוטט רבות בהערות למכתבים, הקדיש 70 עמ' להתגייסות לצבא העותמאני ולשירות בו עד תום המלחמה.
