יום ג',  29/12/1953

התעוררתי כשכתפי השמאלית מגיבה בכאב אנוש לכל תנועה ונבצר ממני להרים זרועי.

מאורע היום הראשון - אזכרה לשגריר דייוויס בכנסיה האנגליקנית ע"ש פטר הקדוש ביפו. הבאתי עמדי מירושלים את כל התלבושת המיוחדת לטקס כזה, כולל "צילינדר". [מיכאל] סימון טילפן כי עלי להגיע לכנסייה ב-9.25, אחרון לפני כניסת גב' דייוויס ופמלייתה. צפורה נסעה עם וולטר מירושלים ישר לכנסייה. הגעתי בדיוק נמרץ עד לדקה, אבל השגריר הצרפתי, ראש הסגל [הדיפלומטי], התחכם לאחר והגיע אחרי האלמנה. עבודת האלוהים ארכה שעה. ניגן עוגב ומקהלת נשים וגברים מגויסת מפקידי השגרירות האמריקנית - הנשים מפליצות בכיעורן - שרה הימנונות. על הטקס ניצח כומר אנגלי שנשא הספד תרבותי ומכובד ביותר. הקהל היה רב. הארון הוצא על ידי חיילי הימייה האמריקנית כשהנאספים עומדים בשתי שורות מעבר מזה ומעבר מזה. יחידת צנחנים של צה"ל ערכה משמר כבוד ודיגלה נשקה. נסעתי עם צפורה למלון ומשם נסעה צפורה ללוד ללוות את גברת דייוויס, אך היא ורבים מהסגל איחרו, כי הטייס של טוו"א סירב לדחות הפלגתו בלי תשלום מיוחד ואילו השגרירות סירבה לשלם. הארון הוטס כחלק מהמטען. על שאלת השגרירות אם יישלח מטוס מיוחד להוביל את גווייתו של השגריר לא נתקבלה תשובה. יחסם של הגויים למוות מפוכח ומעשי.

בינתיים ראיתי במלון את הלל דן שחזר מגרמניה. מלא התפעלות מנאמנותם של הגרמנים בביצוע חוזה השילומים ומהאפשרויות ההולכות ומתגלות אגב תהליך הביצוע בשביל פיתוח המשק הישראלי. הושגו אפשרויות רחבות של אשראי ויכולת להזמין מימסרים מראש לשנים הבאות. אחת התוצאות הנשקפות היא ריכוז מלאי ברזל ופלדה בארץ בכמות 250,000 טון, בעוד שהמיכסה השנתית לפי חוזה לוכסמבורג ["חוזה השילומים"; נחתם בלוכסמבורג בספט' 1952 על ידי מ"ש וקונרד אדנאור] היא רק כשליש מזה. מסייעים להחשה זו של הקצב הקשרים הישירים עם התעשייה הגרמנית וחוסר-העבודה המתגלה עכשיו בגרמניה. הלל דן החל מטיף לי תורת ההדדיות כלפי גרמניה - החובה לגמול להם על-ידי שיפור היחסים והצורך לחנך לכך את דעת הקהל שלנו. ביררנו בעיית יורשו של פנחס שנער, אשר מנוי וגמור עמו לפרוש באביב. עדיין בדעתי להזמינו במיוחד לארץ כדי לנסות להשפיע עליו כי יישאר בתפקידו.

עוררתי עם הלל דן שאלת שני הכתרים שהוא משמש בהם - שילומים ו"סולל בונה". הן לכתחילה דובר במפורש, כי עם כניסתו לתפקיד מנהל חברת השילומים יפרוש מהנהלת סו"ב. הלל דן ניסה להכחיש זאת, כאילו מעולם לא נאמר לו הדבר. אחר כך טען כי ממילא אינו עוסק בענייני "סולל בונה" למעשה, ולכן אין כל פסול בהישארותו חבר הנהלה שם. אחר כך הודה כי הוא מטפל בעסקי "סולל בונה" יום יום ואין זה עולה על דעתו כלל להתפטר. סוף שהכריז, כי אם יועמד בפני הברירה אם לעזוב את "סולל בונה" או את חברת השילומים יתפטר מחברת השילומים אך בשום אופן לא מ"סולל בונה". בקיצור, התפתל והתעקש ונשאר בשלו. כל מערכת מושגיו היא פרי אסכולה הסתדרותית מסוימת, המסרבת להסתגל למשטר ממלכתי ולכללים המקובלים בכל חברה מתוקנת. פרק זה של השיחה נסתיים בתיקו גמור ומצדי בהרגשה, שנתתי לה מלוא הביטוי, כי העניינים אינם כשורה מבחינה עקרונית ויסודית וכי יום-יום אנו עלולים לעמוד בפני שערורייה שתתפוצץ על ראשינו בעיתונות או בכנסת.

משחזרה צפורה מנסיעתה המיותרת ללוד אכלנו במלון ארוחת צהריים יחד עם מיכאל וחרמונה סימון, ונצטרף אלינו סם הלפרין [מומחה לחינוך בארה"ב] השוהה בארץ יחד עם רעייתו רוז [נשיאת "הדסה"] שבאה לוועד הפועל הציוני.

התלבשתי לדרך בעזרת צפורה מעוצמת הכאב בזרועי השמאלית ויצאנו לירושלים יחד עם הסימונים. הגענו ישר לחצר הסוכנות ונכנסתי מייד לישיבת הוועדה המדינית של הוועד הפועל. הרציתי כשעתיים, נסעתי הביתה לקחת את צפורה והגענו לשבע לארמון הנציב [משכן מטה משקיפי האו"מ] למסיבה של בניקה אשר חזר בסימן טוב מניו-יורק. נסיעתנו בכביש הצר במעלה אותה גבעה וכניסתנו לארמון היו אפופות זיכרונות מימי הנציבים הבריטיים, בייחוד מתקופת הכנסת האורחים הנדיבה והמפוארת של ארתור ווקופ [הנציב בשנים 1938-1931]. בניקה יצא מגדרו להסביר פנים. הכרתי לראשונה בהזדמנות זו את היושבים ראש בוועדות ש"ן של ירדן וסוריה. שום תוכן מיוחד לא היה בכל הפגישות האלו. חזרנו הביתה ולאחר ארוחת הערב הסיעתני צפורה במכוניתה שוב לסוכנות. שעתיים נמשכה הישיבה, שאלות והשגות מצד חברי הוועדה ותשובות והסברות מפי. כל הערב חשתי בשברון-עצמות, הכאב בכתף ובזרוע עמד בעינו, ובשובי הביתה התברר כי יש לי חום.